את "שלושה סוסים" לקחתי לקרוא מכיוון שמספרו הקודם של דה לוקה שקראתי, "הר אדוני" היו לי זיכרונות טובים. תיאורי החיים בנאפולי, בשכונה של אנשים קשי יום שעסוקים בדרך כלל במאבקי ההישרדות היום יומיים, נגעו בי מאוד כמו גם תיאור היחסים בין הוריו של הנער. ציפיתי למשהו דומה גם ב"שלושה סוסים".

בשלושה סוסים דה לוקה מתבונן בחיים דרך עיניים של אדם שחווה אובדן, גלות, אהבה חדשה וגם אלימות. המספר כאן הוא גבר איטלקי בגיל העמידה, החי חיים שקטים של עבודה כגנן. אך מאחורי השקט מסתתר עבר קשה: הוא חי שנים בארגנטינה, שם חווה את תקופת הדיקטטורה של החונטה הצבאית בשנות ה-70 וה-80. אשתו האהובה נעלמה ונרצחה בידי כוחות הביטחון, והוא עצמו נאלץ לברוח חזרה לאיטליה.

על פניו זהו סיפור עם פוטנציאל גדול: סיפור על כאב, על התגברות על משברים והאפשרות להמשיך הלאה, על רגעים הקטנים שבהם אפשר לגלות מחדש אנושיות, חום ואהבה, ולמרות כל זאת אני מודה שלא כל כך הצלחתי להתחבר לסיפור ולכתיבה של דה לוקה: בין אם זו השפה הפיוטית שלו או לפעמים זו הכתיבה המרומזת, וכל אלו גורמים לכך שהעלילה אינה זזה ומשהו כאן לא עבד היטב עבורי. בהחלט יתכן גם כי ההשוואה להר אדוני עושה לספר הזה עוול, אך ממש לא יכולתי להימנע מההשוואה הזו.

אין בדברים אלו כדי להטיל ספק בכישרונו של דה לוקה: לפעמים גם לעיתוי של הקריאה יש חשיבות והפעם השילוב של דה לוקה, שלושה סוסים ושלי, לא ממש עבד.

אנו מצויים בעיצומם של עשרת ימי תשובה ואני משתדל להיות נחמד לכולם, אז 3 כוכבים.

הגיבור שלנו כך מספר, קורא רק ספרים משומשים. משעין אותם על סלסילת הלחם, מסובב דף באצבע, והוא נח לו על מקומו. ככה הוא לועס וקורא. רוב הזמן הוא תמיד אורח לעצמו חברה. טוען שכדי למלא חדר מספיק מכשיר קפה על האש. זו הדרך שלו לומר לנו שהוא בסדר עם "הלבד" שלו. ולפעמים עולים בו זיכרונות. נזכר בביתו בטורינו עיר של חיילי שחמט שקמים נגד כל האחרים על הלוח. הוא הגיע לארגנטינה כמו שבעת מיליון המהגרים שהגיעו מאיטליה לשם. יום אחד כשטייל על הר גבוהה התאהב בדבורה נערה יהודייה והלך אחריה כעיוור ולבסוף מה שנשאר לו ממנה היה כאב גדול. כי ככה זה מלחמות או שהן בלב או על הקרקע. אחרי דבורה הוא ברח רחוק כדי לשכוח את הכאב.למזלו הייתה לו תעודת זהות נכונה בכיס ושוב המוות החטיא אותו.

הספר הוא רומן על תשוקה גדולה לחיים שמתהפכים עליך בשניות ועל איך החיים זורמים כמו אוקיאנוס אטלנטי בלתי צפוי. בעבר נלחם נגד דיקטטורה בארגנטינה נפגע ונפצע. היה מעורב ברצח נקמה ואחר כך ברח לקצה השני של הארץ כדי להתחבא ולעכב את המוות.
הוא ידע והכיר את בדידות העצים והאדם. ידע שהעץ מקשיב לשביטים, לכוכבים, לנחילים ושומע את הסערות על השמש. תיאר את העץ כאדם.
שאים מגיע מהמשתלה להיקלט לקרקע לא מוכרת הוא נבוך כמו נער מן הכפר ביומו הראשון בבית חרושת.
הטבע והגנים היו חלק ממנו כי ידע להקשיב לאדמה ולפיכך היה גנן לפרנסתו. הכיר את רגבי האדמה ופוריותה. ידע בידיו לטפל בגן כמו באישה. המטאפורות כפי שאתם בוודאי כבר מבינים מושלמות כמו ניגון שיר.

בערב בבדידותו כשהשמש נטתה לשקוע היה מוריק את עמל היום ביין טוב מול הפסטה, האורגנו והעגבניות הסחוטות. כשאכל לבד מול ספר רוסי והיה שקוע בטעמים של החיים וצייר לנו מחשבותיו עלתה בו תובנה יפה לגבי ספרים:

"זה מה שספרים צריכים לעשות, לשאת את אדם ולא שאדם יישא אותם, לפרוק את היום מן הגב, לא להוסיף את הגרמים של הנייר על חוליותיו".
התרגום מאיטלקית והתובנות מושלמים וכל כך יפים לטעמי.

כשלילה לכדה אותו במבטה במסעדת הפועלים קורא ספר חשקה בו. בערב מצא את המספר טלפון שלה בתוך ספר ורץ להתקשר. והנה הדרך שלו לומר שאם הוא עושה את הדבר הנכון בחיים הם מעיפים אותו למעלה: "הגוף מציית ומציית לכל מה שאני מעמיס עליו. אבל אחרי שעשיתי מה שנכון לעשות הוא שולח אותי לתפוס רוח. גורר אותי בעליזות אל ריק".ואז כשניפגש עם לילה הוא הרגיש את הנפוליטני שבו שרוצה לגרום לה לצחוק.ותאורי האהבה ביניהם משובבים נפש.

יש ספרים מיוחדים כמו זה שלופתים אותי חזק לא בגלל העלילה אלה הפיוט של השפה שנקראת כמו שיר. הציטוטים פה הם בכל עמוד ובכל דף. (ניסיתי לרכז כמה בין השורות) לא תמיד מבינים את ההקשר או המטאפורה שארי דה לוקה ביקש לומר. אז קוראים שוב ושוב עד שהמילים מסתדרות לתבניות שמניחות את הדעת ואז ההתפעמות ממהרת לבוא והיופי נגלה לעיני. אם הייתי יכולה לתת כוכבים על הפיוט לדה לוקה הם היו מכסים שמים. אך העלילה בכנות פושרת למדי למי שאין לו סיבה וזמן לקרוא מילים מפייטות.
יש משהו בכתיבה של דה לוקה האיטלקי שמזכיר עולם ישן. הצורה שהוא מדבר על הטבע והאדמה זה מבט של זקני השבט שלנו בעולם. כמו מסורות ישנות שלא הולכות לאיבוד בבליל הזמן. כמו הנשים ביון לבושות שמלות שחורות כשאנחנו נוסעים לבקר בכרתים או הטרסות והכרמים באיטליה והמזקקות הביתיות. זה עולם ישן והיזכרות בו יום אחד תיעלם מפי זקני השבט ויישארו לנו רק ספרים לקרוא על כך כמו זה ולהתרפק.

אז הנה סופר ואדם כלבבי שגם חושב שספרים יכולים להזיז אנשים ויש במשפט הרבה שמשותף פה לאנשים שהם אוהבי ספרים מושבעים.
"אני נוטל את הספר שנשאר ללא ניע בקיפול, אני חוזר אל אופן הליכתו של מספר אחר, אל נשימתו. אם גם אני אחר, זה משום שספרים, יותר משנים וממסעות, מזיזים את בני האדם.

"אני קורא רק ספרים משומשים... ספרים חדשים הם חצופים, הדפים לא יושבים בשקט כך שיהיה אפשר להפוך אותם, הם מתנגדים וצריך ללחוץ כדי שלא יחזרו ויתרוממו. לספרים משומשים יש גב מאומן, הדפים שנקראו עוברים ונשארים למטה" (עמ' 11).

הגיבור הנוכחי של דה-לוקה מספר את סיפורו בגוף ראשון. סיפור של גבר שאהבה מאוחרת מפציעה בזמן שכלל לא ציפה לה, כאשר רוב שנותיו מאחוריו. עם התקדמות הסיפור הקורא נחשף לעברו של הגיבור. כשהיה צעיר הלך בעקבות האהבה אחר צעירה יהודיה וחצה חצי עולם עד ארגנטינה, אלא ששם פגשה אותו המלחמה נגד הדיקטטורה הצבאית, מה שלבסוף אילץ אותו להסתתר, ולהימלט כאשר הוא חוצה את ארגנטינה מהצפון "עד למקום שבו היבשה נגמרת בדרום", במקום המיושב הכי קרוב לאנטרקטיקה, וכך לחזור לאיטליה כשהוא מצולק, כואב ושותק. כעת, עברו שנים מאז המסע ההוא, והוא עובד בגינון, ואף כי הוא אדם מהורהר ובודד, הויטאליות שלו מתפרצת בקשר עם האדמה והצומח. הוא עובד אדמה במלוא מובן המילה. לומד את הפרחים, את העצים, את ריח האדמה ואת חילופי העונות. לאחר העבודה הוא יושב במסעדת פועלים קטנה, סועד את ליבו באוכל פשוט ואת נפשו בספרים משומשים, לא חדשים, החדשים הם חצופים, עד שמגיעה לילה.

קשה לאפיין את הכתיבה של דה-לוקה. מי שקרא את "הר אדונ-י" המופתי, ימצא את אותה הכתיבה ואת אותה רוח גם בנובלה הקצרה הזו. כתיבה פיוטית, עשירה. כבר כתבו אחרים, ואני נוטה להסכים, שאם ב"הר אדונ-י" הגיבור היה נער מתבגר, שנחשף לאהבה ראשונה ולעוולות העולם, הרי שכאן הגיבור הוא אותו נער רק מבוגר בארבעים שנה. הוא חסון, יציב, שתקן, מחוספס, מתבונן בתופעות, ומקבל את המציאות כפי שהיא. הוא מאמין בגורל, ובכל זאת הוא לא יחשוב פעמיים וברגע שהוא מזהה עוול, הוא יפעל, גם אם מדובר בפעולה קיצונית. מיוחד ומתאים לימים סגריריים ומבורכים לאדמה כמו אלו.

מתוחכם, מתחכם ומאולץ.
עושה רושם שהמחבר נוקט בכל תרגיל ספרותי כדי להרשים אותנו.
זו הייתה ההרגשה שלי בקריאה. המחבר מנסה לכתוב בצורה מתוחכמת אבל ההרגשה בקריאה היא שהוא מתחכם כיוון שזה מאולץ.
עמוד 50 נטשתי מחוסר עניין.
מטיבי לכת עם הרבה סבלנות והתמדה יוכלו אולי לעבור את המכשולים בספר, אני בסך הכל ניסיתי להנות, אבל אצטרך לחפש במקום אחר.

"שלושה סוסים" הוא ספר "לא ארוך מדי" של הסופר האיטלקי ארי דה לוקה. הוא כתוב בצורה מיוחדת, במין הבזקי תמונות קצרים, שדרכם אנו מתוודעים לסיפור המעשה. לשונו של ארי דה לוקה מלאה דימויים, עד כדי כך, שלעתים נדמה לנו שאנו קוראים ספר שירה. בגוף ראשון מספר לנו הגיבור שמקצועו הוא גנן, על מי שהייתה אהובתו כששהה בארגנטינה של משטר האימים של הקולונלים, שבו עשרות אלפי צעירים שנחשדו בשמאלנות, נרצחו ע"י המשטר. וכיצד נמלט משם בסכנו גם הוא את חייו. וגם על אהובתו המסתורית העכשווית באיטליה, שכמעט מחזירה אותו לאותם ימים. יש בעיה מסוימת בספר והיא התרגום, שאינו מקצועי מספיק לדעתי, לעתים הוא כמעט אוטומטי מאיטלקית ומראה לדעתי על ידיעה שטחית בלבד של השפה העברית. למשל: במקום מסוים בספר כותב הגיבור שהוא אוהב "ביצים מטוגנות" כשהכוונה מסתבר פשוט ל"חביתות"... או "להשוות את הדשא" כשהכוונה ליישורו ע"י מכסחת דשא... יש דוגמאות רבות לכך. אלא שבאורח פלא, התרגום הלא מוצלח הזה, איננו מפריע בכלל! כי הספר על שלל דימוייו כתוב בקטעים רבים ממש כמו ספר שירה! על מנת להמחיש זאת, עשיתי תרגיל קטן; לקחתי קטע שבחרתי ממש באקראי ניקדתי אותו ושברתי שורות והנה שיר מרתק לפנינו!

לִפְנֵי שֶׁהָאִישׁוֹנִים יִתְהַפְּכוּ לַשֵּׁנָה
אֲנִי נוֹשֵׂא מַחְשָׁבָה אֶל לַיְלָה
אַתָּה אוֹכֵל עִם אִשָּׁה כַּף אַחַת שֶׁל מֶלַח
פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר
וּכְבָר אַתָּה שָׁרוּי בָּאַהֲבָה
אֲבָל לִפְנֵי שֶׁמִּתְמַסְּרִים זֶה לְזֶה
הָיָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל יַחַד סִיר שֶׁל מֶלַח. (עמ' 59)

מכאן אתם יכולים להבין שדווקא ככותב וחובב שירה נהניתי מאוד לקרוא את ספר הפרוזה הזה...
כדאי להעיר כאן בלי קשר לספר עצמו שארי דה לוקה הוא ידיד אמיתי של ישראל, ומופיע בארץ כמעט באופן קבוע בכל ירידי הספר הבינלאומיים שמתקיימים בירושלים. העותק שברשותי חתום על ידו...
בכל אופן אני בהחלט ממליץ על הספר הזה וגם על ספרים אחרים של סופר זה.

עוד ספר קצר ומקסים של הסופר האיטלקי ארי דה לוקה. הפעם מסופר שיפורו של גנן בן חמישים באיטליה, גנן שעבר הרבה בחייו. תוך כדי הסיפור שמתרחש בזמן הווה, מסופר סיפורו בארגנטינה לפני 20 שנה, בתקופת החונטה הצבאית, השלטון הצבאי שרדה בארגנטינה.
בכל כך מעט מילים מצליח להעביר הסופר כל כך הרבה רגש. הכתיבה שלו מדברת אליי לא רק לראש. אני מרגיש את המילים בלב, בבטן וממש בכל הגוף. אמנם העלילה כזאת מוזרה, והסדר בספר לא לגמרי מסתדר, אך כתיבתו הפשוטה אך עם זאת כל כך מיוחדת של ארי דה לוקה פשוט השאירה אותי נרגש לאורך כל הקריאה בו.
למי שלא מכיר את ארי דה לוקה, אני ממש ממליץ עליו. סופר מיוחד מאוד, עם גישה מעניינת. כל משפט שלו הוא כמו שירה, ואיך שהוא המשפטים מתגבשים להם לספר.

ספר נחמד שיש הרגשה שקוראים שירה. לפעמים מרתק ולפעמים יותר מדי.