ביקורת ספרותית על הר אדוני - הספריה החדשה # מאת ארי דה לוקה
ספר מעולה

---

חמש עשרה שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, אירופה עדיין תחת רושם הימים השחורים ההם. גם באיטליה עוד מלקקים את פצעי הימים ההם. לעיר נאפולי, עיר איטלקית עם ניב ייחודי לא רשמי, מגיע לאחר המלחמה יהודי סנדלר עם גיבנת, עם לב רחב ונפש פיוטית. הסנדלר הגיבן עובד בסמוך לנגריה שם עובד נער מתבגר בין סמטאות העוני של עיר הנמל הצפופה, ללא אביו הסועד את אמו החולה, עם הסנדלר היהודי והנגר הנוצרי, ועם נערה אחת.

הסנדלר הוא דמות חצי פנטסטית, טובת לב, נדיבה וחכמה, הסובלת ייסורים: "המלחמה ניקתה לי את הלב ורחצה את הכנפיים שלי בסיד, כשהיא נגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדונ-י", בעיני מין הכלאה לא ברורה של דמות הנוצרי האידאלי והיהודי הראלי. הנגר הוא אדם מעשי, חביב, אבל גדול-גוף וארצי ואחד שיודע לעמוד על שלו. "היממה היא טעימה אחת", כך הוא חוזר ואומר, כלומר אין זמן לדיבורים, יש לנצל את הזמן היטב. מהשילוב של שניהם יחד זוכה הנער לתחליף אב.
הנערה מריה, השכנה שחוותה ניצול אכזרי מבעל הבית, תזרז את התבגרותו של הנער ותעמת אותו בכל כרחו עם האלימות והכיעור של החיים, אבל גם עם היופי ועם האהבה הבוסרית, שהרי "אצלנו חייבים לגדול בריצה", כך מעיד המספר. מריה גם תלמד אותו להכיר את עצמו: "מריה אומרת שאני ישנו. אני שואל, לא יכולתי להבחין שאני ישנו בעצמי? כנראה שלא. כנראה שיש צורך באדם אחר שמודיע".

זהו רומן חניכה הכתוב פרקים קצרים, לפעמים אפילו פרגמנטים. הכתיבה רזה ותמציתית, משובחת, מדויקת, כזו שרק מוסיפה עומק ולא גורעת. בסיפור משולבים טוב לב ונאמנות עם רוע ואכזריות, כאב וצער עם שמחה, יופי ומיאוס, תמימות ופיקחון, ובמילה אחת – חיים.
"השמש טובה למי ששוכב ומקבל אותה במנוחה, בשביל מי שנושא את השמש על גבו מאור ראשון עד ערב, השמש היא שק פחמים".

תוך כדי קריאה נזכרתי בספר 'המחברת הגדולה' אשר כמו כאן הכתיבה הצנומה והכמעט מיתית עושה את הקריאה לחוויה נדירה שרק משתבחת עם הקריאה החוזרת.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על הר אדוני - הספריה החדשה #