2017 פואנטה© בת מ--twilight zone@




















הדפסה:
» כפסיפס תמונות
» כטבלת טקסט
» כטבלת תמונות וטקסט

» לרכישת ספרים מהרשימה
רשימת הקריאה הינה ציבורית.
מכילה 90 ספרים.
גררה 781 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני 9 חודשים.

מה דעתך על הרשימה?
בת
--twilight zone@
אנקתי, אני בהתרגשות מפוארת -:) ומודה לך מקרב לב על הפרגון!
בת
קרית אתא
רשימה מפוארת של מספר מפואר מאוד של ספרים. כבוד על ההספק, הסקירות והטעם. אלו הן המלצות אמתיות. אהבתי.

1. אבן מקיר / מריה ברבל
5*. עוד סיפור מרתק שקסמו טמון בעוצמה שקטה שחודרת לעומק מבלי להצטעצע ולהתגנדר במילים גבוהות. סיפורה של איכרה קטלונית המסופר בגוף ראשון ומתאר עולם ומלואו באמצעות מעין יומן זיכרונות לא כתובים של אישה אחת מיני רבות המייצגת את התקופה המכרעת בהיסטוריה הספרדית המודרנית – הקמה ונפילה של הרפובליקה. ברבל לא חוסכת גם בביקורת מפורשת על מעמדה הנחות של האישה לעומת מעמדו של הגבר, בניגוד לכל הגיון בריא: מטלותיה של האישה במשק הכפרי רבות יותר ותרומתה לפרנסת המשפחה הינה שווה לכל הפחות, וזה עוד לפני שמדברים על הולדה וגידול ילדים שגם הם נרתמים למאמץ בגילאים מאוד צעירים. כבר במשפט הראשון נושבת רוח של חוסר צדק ועצבות גדולה: "ניכר בבירור שהיינו רבים בבית. וכפי הנראה הייתה שם אחת יותר מדי..." אבל אין בסיפור הזה ולו טיפה אחת של מרמור למרות שיש השלמה אבל לא מהסוג העיוור ונטול מחשבה (גורל, מזל וכדומה) אלא מתוך הבנה עמוקה של נפש האדם, על כל מגרעותיה. וכך מתגלגל הסיפור מהילדות לאורך כל חייה של הגיבורה, ובתוכו נשזרות תובנות רבות וחוכמת חיים פשוטה שלא מפסיקה להפליא אותי. מעולה! לא פחות.
2. אגנס / פטר שטאם
4*. סיפור המית את אגנס, בחורה נירוטית בת 25, חסרת ביטחון בחיים ובאהבה, בעלת עבר מרומז של בדידות ודחייה חברתית. אגנס מתעקשת להיכנס לסיפור דמיוני ונסחפת על כנפיו בצורה עיוורת ופטליסטית. הרעיון עצמו הוא לא פחות מגאוני בעיניי. הביצוע קצת פחות מרשים אבל האדישות הטוטאלית של המספר, באמתלה של חופש ורצון לחוסר מחויבות, האדישות הזאת היא יצירה בפני עצמה.
3. אוגוסט / כריסטה וולף
5*. סיפור קצר על איש רגיל אשר נזכר בילדותו ובחייו השקטים, איך איבד את אמו אחרי המלחמה, הגיע לבית החולים בהיותו יתום בן 7 ומצא נחמה בדברים הקטנים ואצל אנשים טובים שהיו קשובים אליו למרות הקושי והמוות שמסביב. סיפור צנוע, באווירה של השלמה מתוך בדידות של סוף החיים אבל בידיעה שהיו רגעים רבים של אושר ונשארו הזיכרונות המעודדים קמעה. אהבתי.
4. אחות שמש / דרור בורשטיין
3*. אח ואחות, השמש והירח, משלימים אחד את השנייה אבל האהבה לא מספיקה. הכתיבה של בורשטיין לא חד-משמעית, לעתים מרתקת אבל לעתים קרובות יותר – מעייפת. אין עלילה ואין קו מחשבה ספרותי אחיד שניתן לעקוב אחריו אלא מבוך של זיכרונות ומחשבות בזמנים קופצים אבל זאת לא הבעיה העיקרית של הספר. מה שמעייף בסופו של דבר זה המילים, הביטויים והמטפורות שנערמים בערימה מבולגנת, מגובבים במעין מגדל קלפים רעוע, ולא בדיוק ברור לאיזה צורך – כתיבה לשם כתיבה? גרפומניה? דוגמה קטנה מיני רבות: " אחותך הייתה כמו נייר טואלט, רך מאוד, עדין מאוד. תולשים ממנו ומקנחים את האף ואז דוחפים את הנייר המלוכלך לחור שיש באמצע הגליל, חור הקרטון, גליל הקרטון. זה כמו נחש שאוכל את עצמו, שום דבר לא הולך לאיבוד, הכול מצטבר ונדחס בפנים, כל הגליל עובר לאט מהחוץ פנימה. זה כמו הר געש שמתפרץ פנימה, לא בבת אחת, לאט. זה היה רך ועדין וזה הפך להיות מלוכלך ואז זה מתקשה כמו דבק ונתקע שם לתמיד. נשאר רק הגליל שהתמלא, כמו יציקת בטון, ואז זורקים את זה לפח." רק בזכות הסוף המטלטל המתגנב במפתיע, אפשר לסכם ולומר שהספר בסדר אבל לא יותר.
5. איוולת / הורסיו קסטיינוס מויא
5*. ספר מיוחד במינו. כתיבה גאונית ואני מתארת לעצמי שגם התרגום הוא מלאכת מחשבת. המשפטים האינסופיים נקראים בנשימה אחת, ומגלים את האורך האינסופי רק כשרוצים להפסיק רגע את הקריאה ואז מנסים להגיע לנקודת עצירה ואין כזאת באופק...התוכן הגרוטסקי והקדחתני הולם מאוד את סגנון הכתיבה. הניגודיות הגמורה שבין זוועות הטבח של האינדיאנים לבין החיים הריקנים והאוויליים של העורך היא מרתקת, כך גם הפרדוקס שבין כתיבה הומוריסטית לבין אווירת הטבח המרחפת כל הזמן מעל הראש. ספר מיוחד ונדיר.
6. איש שלא הבחין בשום דבר / רוברט ואלזר
5*. במשפט אחד: התאהבתי בואלזר. שלא כהרגלי, קשה לי לנתק את סיפורו האישי מתוך חוויית הקריאה אבל אם אנסה לרגע, אצטרף בשמחה ל- boomer ואגיד שבפירוש "מטופש לוותר על דבר כזה". אני אישית לא נתקלתי עד עכשיו בכתיבה שכזאת. "שעה שאחרים היו צלולים במוחם ונבונים עד קצות אצבעותיהם, נותרתי אני טיפש מכף רגל עד ראש, ועוד מטר למעלה מכך. שעה שהתהלכתי עירום, שררו אצל אנשים מהוגנים ללא ספק עושר ומותרות. שעה שרוקנתי את מגרותי שלי עד תחתיתן, מילאתי מגרות זרות. שעה שטיפחתי אצלי ריקנות מפוהקת, דאגתי בחריצות לשפע אצל אנשים נחמדים ונעימים בדרך כלל." "הו, כמה נכספתי. אילו רק ידעתי לְמה."
7. אמוק - בבל (כיס) תרמיל / סטפן צווייג
3*. "סיפור אהבתו הסודית והאומללה של רופא" נשמע הרבה יותר מפתה מהתוצאה. צווייג הוא בפירוש לא אחיד ברמתו, והסיפור הזה הוא פושר ומפוהק ברובו, ורק לקראת סופו קצת מתעלה על עצמו, אין בו עוצמות רגשיות, העלילה מגומגמת (תרתי משמע) ויבשה, ואפילו הסוף הטרגי מתקפל לתוך משהו מגומגם ומקוטע. אם כבר צווייג אז בטח לא הספר הזה.
8. אצל אנדרו במוח / אדגר לורנס דוקטורוב
3* אבל בקושי. המוח שלי די הלך לאיבוד בתוך המוח של אנדרו. לא מצאתי שום דבר מבריק בספר הזה אבל אני לא פוסלת את האפשרות שהאינטליגנציה שלי פשוט מוגבלת מדי כדי לעכל את המבוך הפילוסופי-פסיכיאטרי הזה, אם כי הרעיון עצמו מעניין. בקיצור, כנראה שזאת אני אבל יש מצב שגם דוקטורוב, בגילו המתקדם למדי (80+) כבר לא ידע מה עוד להמציא או שזאת תופעת לוואי של תרופות.
9. אשמה ללא גבולות - המרבי #3 / קארין גרהרדסן
4*. ספר שלישי בסדרת *משהו*, סקנדינבית מן הסתם. בהתחלה יש סוג של חור כי לא קראתי את השניים הראשונים אבל די מהר זה מסתדר. השפה דלה יחסית אבל לא היו לי ציפיות גבוהות. הסיפור מדמם מאוד ואלים במיוחד אבל משתייך לקטגוריה של 'מתח פסיכולוגי' שלא תמיד מצדיקה את עצמה אבל במקרה הנוכחי המתח הפסיכולוגי אכן מגיע לקראת הסוף. בגדול, לא מאכזב.
10. אשת חטא - "מותח עד לסוף המר" - השטרן / פטרה המספאהר
5*. רומן אפל וממגנט. למרות חיטוט עמוק ומתמשך בתוך החור השחור שבנפשה של אישה "נורמטיבית" שיום אחד בהיר דוקרת גבר זר בחוף הים, הספר לא מעיק אלא להפך - נקרא ביעף. הכתיבה מצוינת והמתח נשמר לאורך כל הספר עד סופו, אפילו שאין התרחשויות בפועל אלא בעיקר זיכרונות בעבר וחקירות בהווה. הרקע של האישה לא משאיר הרבה מקום לשפיות לאורך זמן כך שאין כאן הפתעה שהטירוף מתפרץ בסופו של דבר אבל יש תהליך מרתק ופתלתל שהיא (וגם הקורא) עוברים עד שמחברים את הקרעים והגרסאות למשהו הגיוני ושלם. לתדהמתי אני מגלה שזה הספר ה- 16 של הסופרת והוא היחידי שתורגם לעברית. לא נותר אלא להתפלא (שוב) איך פועלים מוחות של מו"לים בארץ שמתעקשים בהתמדה לתרגם זבל ולהתעלם מספרים איכותיים. בצירוף מקרים מעניין, השנה יוצאת גם סדרה שמבוססת על הספר (והוא נכתב ב- 1999).
11. את כל הילדים בעולם / טל ניצן
5*. לאחר הקריאה ראיתי שיש עשרות כתבות על הספר. כותרת אחת לכדה את עיניי – "עוצמת הרכות". מאוד מדויק להגדיר כך את התחושה העיקרית שהסיפור הזה מייצר, ובראשו אישה דקיקה ועדינה, אם חד-הורית לילד רגיש בן 4, אשר קיומה והישרדותה בכרך הגדול עוברים כחוט השני דרך המשנה הפילוסופית של אלבר קאמי – חיים סיזיפיים ומעגליים, חיי מבוך ותלישות מדכאת, ניסיון מתמשך ומתיש לפלס שביל בתוך הכוחניות והדורסנות המודרנית בכלל, והישראלית בפרט. אהבתי מאוד את הספר הזה. רציתי לכתוב עליו ביקורת. ויתרתי. עוד אחד מהספרים האלה שחונקים בגרון אבל אם מנסים לפרוט את העוצמה לפרוטות, מתקבלת תוצאה נדושה, ולא רציתי לעשות עוול לספר. בקושי קוראת ספרות עברית, ואם כבר – אז נוקטת משנה זהירות ובוררת בקפדנות. הפעם הוקסמתי מהעמוד הראשון ועד האחרון, וזה היה לי מוזר ביותר. אפילו התיאורים של מזג האוויר הישראלי המתיש היו מרתקים והתכתבו בתיאום מושלם עם האווירה הכללית. הספר הזה היה כמו חיבוק אוהב ונטול שיפוטיות למרות שהוא לא חף מביקורתיות אבל ידה של החמלה כלפי הדמויות הייתה על העליונה, וזה הרגיש כמו לחזור הביתה. פשוט מעולה!
12. בוקר חום / פרנק פבלוף
3*. סיפור שלא מחדש דבר. ניתן לסכמו בציטוט של איינשטיין: "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין." מכיוון שאני מאמינה גדולה באדישות כבסיס לקיומנו, ברור לי שהשתלטות השלטון על ההמון האדיש והכל-כך עסוק בעצמו היא עניין לא קשה לביצוע, ולא היה צורך באלגוריה פשטנית על כלבים וחתולים כדי להמחיש זאת...
13. בחוץ / סוזאנה תמרו
3* (על גבול 2*). התנגשות חזיתית בין תרבויות: איטלקים עשירים ו"מוסריים" מול מהגרים ממדינות העולם השלישי. 4 סיפורים אפלים וקשים אבל זאת לא הבעיה שלהם. הכתיבה שטחית, ברמה של אגדות עם. עומס יתר של אמונות טפלות (שדים, רוחות ושאר ירקות), כנראה בכדי להדגיש את השוני התרבותי אבל השימוש בסמלים האלה נעשה בחובבנות ובקווים גסים מדי. בקיצור, ספר די מיותר למרות הנושא החשוב.
14. ביער אפל / רות וייר
4*. לא 'מותחן פסיכולוגי מתוחכם ומפתיע' אבל בהחלט ספר מהנה וזורם על חברות לא מאוזנת שתחילתה בבי"ס יסודי, בין מלכת הכיתה - ילדה מניפולטיבית, שתלטנית ומודעת לכוחה כבר מגיל מאוד צעיר, לבין ילדה אחרת: מופנמת ונחבאת אל הכלים שמרגישה אסירת תודה על הקשר האמיץ שמגן עליה מאכזריותם של ילדים ומפחדים וחוסר הביטחון של עצמה, וסופה – 20 שנה אחרי, במסיבת רווקות בבית זכוכית מבודד ביער אפל. הרעיון המרכזי שבבסיס העלילה אינו חדש אבל הביצוע מעניין ויש גם האלמנט האהוב עליי – תעתועי זיכרון. אהבתי.
15. גבר זר בא למשק / מיקה ולטרי
5*. ספר פיוטי ושקט, כובש בליטופים של שפה עשירה ותיאורי טבע שמתמזגים בצורה מושלמת עם שינויי ה"אקלים" הפנימי של הדמויות. הסופר מפליא ליצור עומקים של רגשות מבלי להיות מעיק או יומרני, ומתאר בדייקנות ובכישרון גדול איך כל רגש מתעבה ומתעצם אל מול עיניי הקורא כאילו היה זרע והפך בהדרגה לצמח: "לב האביב עטף אותה במרגוע צונן. האדמה השיבה במגע קפוא לפסיעות רגליה היחפות. הרחק בכפר נבח לו כלב, חרמש הירח הניף, נורא, את חוד המוות מעל לסלעים ולברֵכה השחורה. כך היה טוב. כמי שאיבדה הכול, בלי תקווה לעתיד, בלי דבר וחצי דבר שעליו היא תוכל לומר כי הוא אכן שלה, הצטנפה האישה על האדמה הקרה ותחבה את פניה אל בין קפלי שמיכתו של החושך הרחמן. רק כעבור שעה ארוכה עד מאוד נבעו המעיינות המרים של אכזבתה, ופרכוסי התייפחויותיה החנוקות הרטיטו את האוויר הנינוח של ליל האביב. אפילו השנאה היתה קטנה, כל רגש אנושי היה קטן לנוכח אותן התייפחויות דוממות ונוראות, שליל האביב והאדמה הקרה טמנו בחיקם למשמרת." למרות האג'נדה הברורה נגד התיעוש הדורסני והעירוניות הריקנית אשר מדגישים את אפסיותו של האדם בתור זרם בלתי פוסק של אנשים כמותו – אל מול האלטרנטיבה של היותו חופשי, יצרני ותורם את חלקו לאדמה, זורע ומטפח ורואה פרי לעמלו תרתי משמע - הלב של הרומן העדין הזה הוא ברגשות של אנשים, ברצונם לחום ולרגעים קטנים של אושר. אחרית דבר של המתרגם (רמי סערי) מוסיפה נופך מעשיר להבנת השקפת עולמו של מיקה ולטרי ולשורשי הביקורת שלו כלפי אנשים שמנצלים את חולשתם ומגרעותיהם לטובתם האישית. ספר טוב מאוד.
16. דוקטור פישר מז'נבה או מסיבת הפצצה / גרהם גרין
3*. כתוב היטב, נקרא במהירות, מה עוד צריך?? קצת עומק לא היה מזיק, וגם מסרים קצת יותר מתוחכמים ופחות שטוחים היו מועילים, אולי גם דמויות יותר אנושיות ופחות קריקטורות קרטון. בפירוש overrated.
17. האישה הכי יפה בעיר וסיפורים אחרים / צ'רלס בוקובסקי
4*. נו, מה כבר אפשר להגיד? אין דברים כאלה. לא סתם הגדירו אותו "מלך מנבלי הפה". קראתי אותו במשך חודשיים, כמה "לגימות" כל פעם, ובכל זאת לא הצלחתי לסיים. אין מצב לקרוא אותו ברצף כי אפשר להיחנק מהרעלת גסויות ומרירות. אבל הדיכאון שלו והביקורת החברתית שלו, שמורגשים כמעט בכל שורה, משעשעים בצורה בלתי רגילה. החיים הביסו אותו שוב ושוב, או כמו שהוא עצמו אומר – "מגרש המשחקים האמריקני שוב הביס אותי", והוא מדבר בכנות מצמררת על השוליים והמיץ של הזבל, על הערכים הרקובים וכוחו של הכסף, ובעיקר על אנשים שלא מוכנים (או לא מסוגלים) לשחק לפי הכללים המקובלים ונבעטים החוצה. צטטת -> על הכתיבה: "התברכת בכשרון מזערי ואתה לא בהודו, שם בטח שני תריסרי ילדים היו יכולים לכתוב יותר טוב ממך אם הם היו יודעים איך לכתוב....אני גומר את הוויסקי, שותה עוד חצי בקבוק יין, הולך למיטה ושוכח מזה." על השחיקה: "זה עולם קשה, אין שום-דבר חדש, אבל אני שונא את אזור הפשע. אני אוהב חדרים קטנים, מקומות קטנים שאפשר לנסות ולחיות בהם חיים. אישה, משקה. אבל לא עבודה של יום אחרי יום. אני לא הצלחתי לארגן לי את זה. לא הייתי מספיק חכם. חשבתי לקפוץ מהחלון, אבל לא יכולתי. התלבשתי וירדתי לפאב של טומי-היי. הבנות צחקו בקצה הבאר עם שני בחורים. מרטי הברמן הכיר אותי. נפנפתי אותו ממני. אין כסף. ישבתי שם." על הסגנון: "יש לי סגנון. כמה נקבות אומרות שהייתי צריך להיות מלך. אחרות אומרות דברים אחרים. שיזדיינו." בוקובסקי, אתה מלך!
18. האישה שעצרה את הזמן / יניב עובדיה
4*. 4 סיפורים דרמטיים וקודרים, כתובים בשפה גבוהה אך מעט מאולצת ומסורבלת. העלילות לא תמיד הגיוניות אבל מעוררות הזדהות כאשר הדגש מושם בעיקר על לבטים וייסורים של גיבורי הסיפורים ופחות על דמויות המשנה. בסך הכל, לא רע בכלל.
19. האשם / ליסה בלנטיין
4*. מטריד ומערער. נוגע לעומק בשני סיפורים קשים שבהם ההורים קובעים את גורלם של ילדיהם, לטוב ולרע. מעלה שאלה האם טחנות הצדק טוחנות נכון בכל הנוגע לעבירות פליליות של ילדים צעירים. האם המערכת בכלל מסוגלת לשקם ילדים כאלה? יש גם דיון משמעותי בנושא האשמה והנטל של האשמה והחרטה כאשר כבר אין אפשרות לתקן את הנעשה.
20. הבדיחה (מהדורה חדשה) / מילן קונדרה
5*. רומן מהפנט המתאר תהליך מורכב של חשבון נפש ומשבר אמונה, כמיהה לאהבה וחרטה, סיפור על גורלו של איש אחד שסיפר "בדיחה" במדינה שבה אנשים נגרסים תחת מגף אדום של קומוניזם על פחות מכך. איך זה השפיע עליו ועל האנשים הסובבים אותו במדינה שבה " שום תנועה גדולה המקבלת עליה לשנות את פני העולם, אינה סובלת לגלוג ועוקצנות, כי אלה משולים לחלודה המאכלת הכול", כיצד הכנסיות הפנו עורף לתנועת הפועלים המדוכאת, וכיצד הקומוניסטים האדוקים ביותר הפכו לסוג של מטיפים דתיים שמוכנים לכרות ראשים ולחרוץ גורלות ללא היסוס למען המטרה הקדושה ואיך כל התהליך הזה גרם לריקנות אישית וחיפוש משמעות בעולם שלא נשאר בו כמעט שום דבר ששווה להילחם למענו. רומן עמוק ורב-רבדים, כתיבה סוחפת ומהדהדת - בהחלט משאיר טעם של עוד.
21. הבנות של הרוצח / רנדי סוזן מאיירס
3*. סיפור על שתי בנות שאביהן רצח את אימן. למרות הנושא הטעון, משהו לא בדיוק עבד. עודף תובנות ופסיכולוגיה בגרוש גם לא תרמו לעניין. הבנות גדלו, שלושים שנה עברו אבל הן המשיכו לנהל את אותם דיאלוגים אינסופיים ודשדשו במקום לפחות חצי מהזמן. באחרית דבר, הסופרת מציינת שהיא עבדה במשך עשר שנים עם גברים שעשו מעשים דומים והרסו את משפחותיהם – "הגברים האלה לא היו מפלצות, אבל הם עשו מעשים מפלצתיים". אז כן, היה כאן לא רק רעיון, גם ניסיון אישי אבל הספר סובל מלעיסת יתר והאכלה בכפית. התוצאה הסופית – בסדר, לא יותר.
22. הגברת במכונית עם משקפיים ורובה / סבסטיאן ז'אפריסו
4*. הספר השני של ז'אפריסו, מייד זיהיתי את התבנית. המתח כשלעצמו לא מותח כי ברור מה קרה אבל נהנים מהדרך כי הבחור כותב בצורה יוצאת דופן, יש לו סגנון ייחודי שלא ניתן לפספס. וכמובן, הוא מצטיין בנפתולי הנפש של גיבורות צעירות ויפות אבל מתוסבכות למהדרין. ספר טוב אבל אני בספק שיש לי סבלנות לעוד ז'אפריסו אחד...
23. הגשם הצהוב / חוליו לימסארס
5*. סיפור קודר והמהפנט בעצבותו התהומית, עטוף בכתיבה פיוטית ועוצמתית, שוזר מוטיבים של זמן וזיכרון, שכחה ומוות, התפוררות וכוחות הטבע שתובע לעצמו את מה שנלקח על-ידי אדם. מעולה! "מאז אני חי ומַפנה עורף לעצמי. במשך כל השנים האלה לא אני הייתי מי שישב ליד האש או שוטט בחוצות הכפר ככלב נטוש ובודד. לא אני הייתי מי שמִדי לילה נשכב במיטה הזאת ונשאר בשקט, מקשיב לגשם, עד עלות השחר. במשך כל השנים האלה היה זה זיכרוני ששוטט בחוצות הכפר וישב ליד האש; היה זה צִלי שנשכב מדי לילה במיטה הזאת ונשאר בשקט, מקשיב לגשם ולנשימתי." "בסופו של דבר הזמן תמיד מוחק את הפצעים. הזמן הוא גשם סבלני וצהוב, המכבה לאטו אפילו את האש האלימה ביותר. אך יש מדורות הבוערות מתחת לאדמה, נקיקי זיכרון כה עמוקים וכה צחיחים, שאולי לא די אפילו במבול המוות כדי למחוק אותם. האדם מנסה להתרגל לחיות אתם, להערים על הזיכרון דממות וחלודה, אבל כאשר הוא מאמין שהנה הכול כבר נשכח, די במכתב פשוט, בתצלום, כדי ששכבת הקרח של השִכחה תתנפץ לאלף רסיסים."
24. ההֵם / סֶסַר פֶרְנַנְדֶס גַרְסִיה
4* (עם יד על הלב 3.5*): כל-כך אירוני ליפול על סיפור שכזה אחרי שניסיתי לראות שתי סדרות על סינתטיים. רעיון מעניין ויש תפנית בעלילה, רק שהביצוע קצת בוסרי, מגמגם ושטוח אז חבל. (מה שגורם לי לתהות כל פעם מחדש מדוע מזלזלים באינטליגנציה של נוער בכך שמגישים להם מראש משהו לעוס וקל לעיכול).
25. החבל / ויו מרי
4*. ספר שלכאורה לא קורה בו כלום והוא נראה כמו בליל של סיפורי מלחמה סוריאליסטים. יוסה קפילה, חייל צבא פינלנד, יוצא הביתה לחופשה כאשר הוא מלופף בחבל ארוך שמצא במקרה בבסיס – פריט מיותר לכל הדעות והדבר היחיד שהוא מרשה לעצמו 'לסחוב' מהחזית, בניגוד לחיילים רבים אחרים שגונבים מכל הבא ליד. יוסה והחבל שלו עוברים מסע של ימים ארוכים ברכבת המלאה בחיילים ובסיפוריהם שבאמצעותם נוצרת אווירה אותנטית של יחסי אנוש בין אנשים זרים שנבחנים בתגובותיהם ובמעשיהם במצבים הזויים וגרוטסקיים. הסיפורים עצמם ממחישים היטב את הביקורת הלא מוסווית של ויו מרי נגד האבסורד שבהתנהלות שלושת הצבאות: צבא פינלנד, צבא גרמניה וצבא רוסיה. אין כאן סיפורי גבורה או אפוס של מות גיבורים אלא גיחוך וקריצה לחולשות אנושיות. אחרית דבר של רמי סערי מוסיפה ערך מוסף בהצגת הסיפור כאלגוריה כפולה: "מחד גיסא מייצג יוסה קפילה את האדם הפשוט, המתערבל בתהפוכות ההיסטוריה ובסך הכול רוצה לחזור הביתה בשלום. החבל מייצג את התועלת המעטה, שיכול היה להפיק מההרפתקה המלחמתית שנדרש להשתתף בה. יוסה רואה בחבל פיצוי פעוט ונחמה פורתא על המאמץ המפרך ועל ההקרבה העצמית, שהיו מנת חלקו בשעה שהגן על מולדתו ולחם בשורות צבאה. בדיעבד מתברר, כמובן, כי דווקא אותה "מציאה" מיותרת ומפוקפקת היא אשר עמדה לשים קץ לחייו....מאידך גיסא מייצג יוסה קפילה את גורלה של ארצו, פינלנד, אשר נמצאה במלחמת העולם בין הפטיש והסדן של שתי מעצמות ושל שתי אידיאולוגיות: מצד אחד נלפתה בזנב העקרב הגרמני ומצד אחר בחיבוק הדוב הרוסי, מצד אחד נכרך סביבה חבל הפשיזם הנאצי ומצד שני חבל הקומוניזם הסובייטי. דרכו של יוסה לשרוד, כמו מדיניות ארצו במהלך המלחמה ואחריה, מעידים על סתגלנות, על חוסר-מעורבות ועל ניסיונו של דוד להסתדר בתחבולות בעולם עוין של גולייתים." ספר טוב, מיוחד הן בכתיבה והן במשמעויות שבו, מעורר חיוכים לכל אורכו ומחשבה בסיומו.
26. החבר שלי, הָאנֶס / ריטה פאלק
5*. חזק, שונה, מרגש. יש שיגידו לא אמין אבל חברות כזאת בהחלט קיימת במציאות גם אם היא נדירה. בדרך-כלל, רומן מכתבים הוא לא חתיכת עוגה שלי אבל הפעם התרשמתי מאוד מהכתיבה ואפילו החזרות הבלתי פוסקות על אותם ביטויים (שבהתחלה קצת מגוחכות), מקבלות משמעות ועומק במכלול הכולל.
27. הטעות / אנדוניס סמראקיס
4*. על פניו נראה סיפור סתמי, בהתחלה כמעט זנחתי אותו ומזל שזה רק 'כמעט' כי יש כאן מסר מעניין ומעורר מחשבה, וגם הכתיבה לא שגרתית בכלל (אחרי שקולטים את הרעיון הגאוני של התגלגלות העלילה מכמה זוויות של 'הגשה'). טוב מאוד.
28. היה זה הוא? - מיני זיקית #2 / סטפן צווייג
3*. כותבי תקצירים הם עם מיוחד. לפעמים זה מגיע לרמות אבסורדיות של ממש ואני שואלת את עצמי האם כותב התקציר ואני קראנו את אותו ספר. והנה גם כאן: "כן, זהו מותחן... איפה המותחן? "נבנית ארכיטקטורה שלמה של מתחים, תהיות, מצבים קומיים וחששות..." איפה הארכיטקטורה? בספר הזה לא היתה שום ארכיטקטורה כזאת. קראתי את צוויג לפני המון שנים ולא נשאר לי ממנו שום רושם מיוחד. הסתקרנתי לאחרונה לבדוק על מה הטררם. אז יש כאן סיפור קטן וצפוי, ללא טיפת דרמה אמתית אבל עם הקצנה פתולוגית של דמות אחת לפחות, והשטחה פתולוגית של דמות אחרת. יתכן מאוד שאדון פרויד (המוערץ על-ידי צוויג, וזה שהשפיע עמוקות על כתיבתו) פגש אנשים כאלה על כורסתו אבל לקורא המצוי זה מרגיש כמו קריקטורה. רק בזכות הכתיבה הוספתי כוכב שלישי כי הסיפור עצמו מצוץ מן האצבע ומופרך לגמרי.
29. היעלמות / דבורה ויליס
2*. ניסיתי, התאמצתי וממש רציתי לאהוב את הספר הזה. הכתיבה טובה, רכה ומרומזת - כמו שאני אוהבת, בפרט בסיפור קצר - אבל (וזה 'אבל' גדול), לא הרגשתי שיש כאן אמירה (לפחות עד עמוד 75 לא הייתה שום אמירה), יותר ניסיון לרכב על איזה חוכמת המונים, פסיכולוגיה בגרוש או כל קלישאה אחרת שקשורה לעניין העזיבה של אדם אהוב, לבדידות ואובדן. אליס מונרו מצא כאן עומק, בהירות, טירוף וחשבה שזה ספר 'פשוט מדהים'. אני תוהה האם אני צריכה לשקול מחדש את הרצון לקרוא את אליס מונרו. המממ.
30. היער של דנטה / לין ריימונדו
4*. נקרא בעניין גדול, ומאיר עיניים תרתי-משמע. אוסף דעות קדומות על מפגרים, נכים ועיוורים אינו מפתיע, וגם העובדה שהם פגיעים יותר מאנשים "רגילים" כשהם נקלעים למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אבל זווית ההצגה של הדברים אינה טריוויאלית, וגם שאלת ניצול הסטראוטיפים לטובת העיוורים היא מסקרנת ומעוררת מחשבה. כתיבה חדה, צינית ומלאה בדימויים משעשעים וקולעים, ויש אפילו מתח ותפניות לא צפויות – כה נדיר בספרי המתח העכשוויים שכמעט שכחתי איך זה מרגיש.
31. הכול (הכל) מואר / ג'ונתן ספרן פויר
4*. הספר הזה מעורר תגובות קיצון: או שאתה אוהב אותו או שאתה שונא אותו. מבינה את אלה שלא אהבו אבל לתחושתי זה גם עניין של החלטה - הייתי נחושה לקרוא אותו עד סופו (עם כמה הפסקות למנוחה באמצע), למרות הגימיק העודף ונגיעות קלות של גרפומניה כי יש כאן סוג של גאונות ושווה להתאמץ בשבילה. התרגום של אסף גברון גם הוא גאוני, וזה ספר שכל-כך קשה לתרגם. אז כבוד. פרט לאלכס 'אמא קוראת אותי אלכסי-תפסיק-למרר-אותי!' המשעשע עד בלי די, אהבתי במיוחד את ההומור העצמי של ספרן פויר (וכן, ליהודי מותר לעשות צחוק מיהודים ולעשות פרודיה מאורח חייהם). והיו את הרגעים האלה שבאמצע הצחוק מגיעה חבטה - על השואה, על אלימות במשפחה, על בדידות ועצבות אין קץ. זה היה מוזר ונהדר בו זמנית. כמה דוגמיות של צטטת (ואפשר לצטט בערך את כל הספר): היא לא היתה כל כך אישה, ומה שאני מסמל כאן זה שהיא היתה מאוד שבירה, ונראתה כאילו אפשר למגר אותה באצבע אחת..."אבקש רחמים," אמרתי. "אני לא רוצה להציק אותך."...ניסיתי לעשות אותה על מי מנוחות והצלחתי..."אני מצטער שגנבתי מזמנך"...היא הגישה לי חיוך עצוב...מה אני אדווח לגיבור אחרי שהוא יפסיק לייצר נחירות?...הרגשתי כאילו כל המשקל גר על הכתפיים שלי. על כשרות: הוא משתוקק לכתוב ספר על הכפר של סבא שלו. הו, אז הוא אינטליגנטי? לא, יש לו מוח בדרגה נמוכה. המשרד האמריקני מדווח לי שהוא מטלפן אליהם כל יום ושואל הרבה שאלות צרות מוחין על מזון מתאים. על אבל: כל אלמנה מתעוררת בוקר אחד, אולי אחרי שנים של אבל טהור ויציב, ומבינה שהיא ישנה טוב לילה שלם, ושהיא תצליח לאכול ארוחת בוקר, ושהיא לא שומעת את רוחו של בעלה כל הזמן, אלא רק חלק מהזמן. האבל שלה מתחלף בעצב יעיל. כל הורה שמאבד ילד מוצא דרך לצחוק מחדש. גון הקול מתחיל לדהות. החוד מתקהה. הלב נחלש. כל אהבה מגולפת מתוך אובדן. על תושבי השטעטל לפני ההשמדה: הם לא עשו כלום. לא קיבלו החלטות. לא ארזו תיקים ולא רוקנו בתים. לא חפרו תעלות ולא ביצרו מבנים. כלום. הם חיכו כמו טיפשים, הם ישבו כמו טיפשים, ודיברו, כמו טיפשים, עם הפעם ההיא ששמעון ד' עשה את הדבר המצחיק ההוא עם השזיף, שכולם יכלו לצחוק ממנו שעות אבל אף אחד לא ממש זכר אותו. הם חיכו למותם, ואנחנו לא יכולים להאשים אותם, כי גם אנחנו היינו עושים אותו הדבר, ואנחנו עושים אותו הדבר. הם צחקו והתבדחו. הם חשבו על נרות יום הולדת וחיכו למותם, ואנחנו חייבים לסלוח להם. הם עטפו את הטרוטה הענקית של מנחם בנייר עיתון (הנאצים מתקרבים ללוטסק) וסחבו עטיני פרות בסלי נצרים לפיקניקים תחת צמרות העצים הגבוהים, ליד המפלים הקטנים.
32. המיליונרים / בראד מלצר
4*. מי רוצה להיות מיליונר? מי לא רוצה להיות מיליונר? מי צריך צרות של עשירים? ספר מהנה ומשעשע, מותח במידה, עם מוסר השכל ברור וצפוי מראש. אני לא מאלה שמעסיקים את עצמם במחשבות 'מה הייתי עושה / קונה אם הייתי מיליונר?" אבל האחים החביבים והשובבים עסוקים גם בזה, וכך אומר האחד לשני: "לא יכול להיות שאין בך טיפה של בזבזנות מטורפת. הייתי קונה שטיח מקיר אל קיר...לכדור פורח שלי! לחם שקדים בציפוי יהלומים...מאפינ'ס במילוי אבני ספיר..." והם עסוקים קצת גם בבחורות: "הבחורה הזאת מרגשת כמו פסי האטה על הכביש" "היא נחמדה והיא מחייכת, והיא יפה...אבל לא יותר. מפעם לפעם, היא ממצמצת. חוץ מזה, אין שם כלום. יכול להיות שהיא סתם מופנמת." אבל בעיקר הם עסוקים בלהעלים סכום יפה מאוד של כסף שאף אחד לא אמור לדעת על קיומו, בדרך כמעט נהרגים כמה פעמים, בורחים ונרדפים, מגלים סודות והמצאות גאוניות וככה מתגלגלים להם בכייף לסיום המעניין (לא ממש מפתיע) ולאותו מוסר השכל ברור וצפוי מראש. נהניתי מהדרך.
33. המכורה לשינה / אלפרידה צורדה
2*. קשר גורדי, פארודיה אכזרית, התגלמות הרשעות ה'נורמטיבית', לא למי שנרתע מהמזיגה הנוראה של חמלה וזוועה ועוד סופרלטיבים - הכול נכון - אבל הותשתי בעמוד 56 משתי סיבות עיקריות: כתיבה מונוטונית ומייאשת שלא נתקלתי בה עד היום - כתיבת פטישים הזויה; ודמות אישה שלא עוררה בי שום רגש, אולי בגלל צורת ה"הגשה" ההזויה או גם בגלל התנהגותה הביזרית עד בחילה. ספר שכל-כך ניסה להיות אלגוריה ששכח להיות סיפור.
34. המעברים המאושרים / דוד טרבאי
4*. ביקורת: https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=102867
35. הצד האחר של העולם / רחלי רוטנר
2*. אוקיי, אז ניסיתי קומיקס. לא מצליחה להיזכר איך הגעתי לספר הזה דווקא, אבל חבל. בעמודים הראשונים יש הבטחה והתרגשות אבל עד מהרה הציורים הופכים לילדותיים וסתמיים (גם אם זה נעשה בכוונה כי יש מוטיבים של חזרה לילדות), והמלל נעשה סתום ושטחי. הייתי אומרת שזה בזבוז גמור של זמן אבל היו פה ושם טריקים גרפיים מעניינים כך שבכל זאת חוויתי משהו שהוא קצת מעל אפס.
36. הר אדוני - הספריה החדשה # / ארי דה לוקה
2*. מפה לשם, בדילוגים ובהפסקות הגעתי למחצית הספר. הנחתי בצד כי הותשתי. חשבתי לחזור אליו אבל ויתרתי. למה בכוח? לדעתי, לגמרי אובר רייטד. אם זאת פסגת יצירתו של דה לוקה אז אין טעם להמשיך לספרים אחרים של אדוני.
37. הרוּלֵטיסט / מירצ'ה קרטרסקו
4*. סיפור פשוט לכאורה על אדם אבוד, משועמם ובעל נטיות להרס עצמי שמקדיש את חייו למשחק עם המוות ובדרך נס נשאר בחיים במשך הרבה שנים, רק שהעניין בכלל לא ברולטה אלא ברצונו של אדם להשאיר אחרי לכתו משהו ממשי, ולו כמה שורות או זיכרון עמום או כישרון יוצא דופן גם אם מגוחך - כל דבר פעוט עדיף על-פני היעלמות מוחלטת. אף על פי כן, נדמה כי קרטרסקו יוצר כאן דבר והיפוכו: הוא מכיר במאמץ האנושי להשאיר חותם ובמקביל מוכיח שהמאמץ הזה הוא אבסורדי ומיותר ביסודו. "כתבתי כמה אלפי עמודי ספרות – אבק ואפר. מזימות רקומות ביד אמן, בובות על חוט שחיוכיהן מכת חשמל, אבל איך אפשר לומר משהו, ולו גם מעט שבמעט, בתוך מערכת המוסכמות העצומה של האמנות? אתה רוצה להפוך את לבו של הקורא בקרבו, והוא, מה הוא עושה? בשעה שלוש הוא מסיים את הספר שלך ובארבע הוא מתחיל חדש, טוב ככל שהיה הספר שאתה הנחת בידיו." היבט נוסף שמודגש לכל אורכו של הסיפור הוא הצימאון האנושי לאטרקציות הזויות ולריח המוות – תופעה שהיתה קיימת כנראה מאז ומעולם, ורק הלכה ושינתה צורה חיצונית אבל נשארה אותה קדחת אכזרית במהותה. "אני חייתי בזמנים המופרכים של הרולטה, ראיתי את התמוטטות העושר ואת העושר שנצבר באור הפראי של אבק השריפה. ייללתי גם אני באולמות התת-קרקעיים נמוכי התקרה, ובכיתי מאושר כשהוצא מהם אדם ומוחו פזור מסביב." "יותר מעשר שנים היתה הרולטה ללחם ולקרקס הגיהינום שלנו נטול הענן."
38. זר בעיר - ספריה לעם # / ז'ורז' סימנון
3*. למה הטרחתי את עצמי לקרוא שוב את סימנון? זה באמת לא ברור. הסיפור הראשון (הדייר), גם אם ניחן ברעיון מעניין, צולע מאוד בביצוע. הכתיבה לא אחידה, לעתים טובה ונינוחה, ולעתים (קרובות יותר) – סהרורית ומבולבלת. הדמות הראשית ניצבת בתוך העלילה בתור קרטון שטוח רק כדי להמחיש את התהפוכות שאותו דייר מסתורי מביא עמו לתוך שגרת יומם הדלה של המארחים. ברומן השני (זר בעיר) ניכר שיפור ניכר (וזה לא קשה, אחרי הראשון), הוא ממש גובל בסיפור טוב ומחכים, וגם הדמות הראשית מקבלת הרבה יותר נפח ועומק, למרות שעדיין סובל מאותה כתיבה לא מוגדרת. לסיכום, החוויה לא הייתה שווה טרחה. שלום, סימנון ולא להתראות.
39. חיים של אלמוני / אנדריי מאקין
5*. עוד מפגש מרגש ונדיר עם רומן מעולה ומפתיע בעוצמתו השקטה. זהו סיפור בתוך סיפור כאשר הגיבור של הסיפור הראשון פוגש את מושא הסיפור השני בדרך לחיפוש עצמי, בתהליך של התייסרות מרירה על שנות הנעורים ונוסטלגיה על העבר "שאינו מעניין איש". הוא מנסה לשחזר חלק מהתקופה שאבדה במעמקי ההיסטוריה, "המחשבה שהוא יישאר כמו עלה כותרת מיובש בין הדפים הקודמים מעלה בו חשק לרוץ, להשיג את הזמן.", אך במקום זה מזדמן לו להתוודע לחיי אהבה, גבורה ומשמעות גדולים מהחיים - של קשיש ערירי ונשכח, והאירוע הזה משנה את זווית ראייתו על חייו. ספר מצוין בעל תובנות עמוקות ואוניברסליות שהשאיר אותי ללא מילים. "המילים היחידות הראויות להיכתב עולות כשהדיבור איננו אפשרי..."
40. חיתוך עמוק / ג'יימס היימן
3*. בלש בעל מוח מבריק וזיכרון פנומנלי רודף אחרי רוצח סדרתי בעל מוח מבריק ונטיות סדיסטיות קיצוניות. הרקע לרציחות קשור לתעשייה בלתי חוקית ורווחית במיוחד - נושא די טחון. הביצוע - די בינוני. עודף פרטים טכניים, שמות ורחובות מול פרטים חסרים וחצאי הסברים לגבי התעלומה עצמה. הדמות של הבלש גם לא מחדשת דבר: גרוש + נערה מתבגרת, רמזים להתמרדות ועבר אפל ורמזים עבים להפיכת הספר לסדרת הבלש מק'קייב ו"שותפתו בעלת הפה הגדול והרגליים הארוכות". מן הסתם, אסתפק בספר הזה שגם הוא לא מספיק טוב כדי לטרוח להמליץ עליו.
41. טרף / מייקל קרייטון
5*. נורא אופנתי לעקם את האף, לפקפק ולהכריז "לא אמין". הגולם קם על יוצרו ונאנו-רובוטים הפכו להיות אנושיים. כן או לא? יהיה או לא יהיה? למי אכפת? לא התחשק לי לבחוש בתוך מרק הסקפטיות ולחפש מגרעות. פשוט נהנתי מהספר. וגם אם קרייטון שנוי במחלוקת בשל גישתו הקיצונית להישגי המדע והטכנולוגיה, אותי זה לא הטריד. ספר סוחף, מהנה ובכלל לא מטריד.
42. יש תנינים בים - סיפורו האמיתי של אנאיאטולה אכברי / פאבְּיו גֵ'דה
4*. סיפור אמיתי מצמרר של נער אפגני שהצליח לשרוד בזרם של מסתננים בלתי חוקיים, מגיל 9 עד גיל 18. הכתיבה מאופקת וכאילו מתגנבת, מגלה טפח ומכסה טפחיים. אין דרמה שבדרך-כלל נוטים ליצור בסוג כזה של סיפורים, הכל מסופר כבדרך-אגב, ולדעתי זה מעניק לסיפור גוון מיוחד ומרגש. ושוב, הוכחה נוספת לעובדה שהחיים שלנו לעתים תלויים בחסדם של אחרים, וכמאמר הקלישאה – המציאות עולה על כל דמיון.
43. כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר / ריצ'רד בראוטיגן
5*. סיפור מרתק, טרגי-קומי ומתוק-מריר על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות אחרת אילו רק...ילדות דלה, נעלי טניס קרועות והמון פנטזיות של ילד שלא מעניין אף אחד. "כשהלילה מתחיל לרדת, הוא פשוט לא מפסיק...", "...ואוזני כרויה אל העבר כמו אל קיר של בית שכבר לא קיים".
44. כולנו ממש בסדר / דריל גרגורי
3*. "נפגשנו" לראשונה ב"פנדמוניום", והוא היה בסדר אבל לא יותר. משום מה, הגעתי שוב לדריל גרגורי, וכמו בפעם הקודמת –רעיון מעולה, הביצוע – הרבה פחות. הסופר קרא לזה "נובלה" – קצת יומרני. סיפור פנטזיה קצר, לא יותר מזה. מה שמפריע זה לא הקטע של הפנטזיה אלא הבוסריות של הדמויות והעלילה המבולבלת. אז היה בסדר, לא ממש בסדר, סתם בסדר. עברתי הלאה.
45. כל ההתחלות / ג'ון מקגרגור
5*. דיוויד רוקם את סיפור חייו סביב החפצים שאסף מילדותו, סיפורו לא מתקדם ברצף כרונולוגי אלא בצורה אקראית, מחפץ לחפץ, פיסות של זיכרונות שצומחות מתוך קופסאות מחלידות, ניירות מתפוררים, חוט תפירה, מפית או תצלום ישן. כל חפץ נעטף ברסיס זיכרון ובאופן מפליא יוצר תחושה כל-כך אמיתית כאילו הקורא בעצמו יושב ליד דיוויד, מגלגל את החפץ ומעבירו מיד ליד תוך כדי שהוא מקשיב לסיפור. הוקסמתי רק מצורת הכתיבה הזאת בפני עצמה, עוד לפני שמדברים על התוכן המרתק, חמוץ-מתוק ומלא כנות, רכות וחמלה כובשת כלפי אנשים "רגילים" שחייהם לא התנהלו כפי שתכננו אותם. אולי נמשכתי לספר הזה מתוך תת-מודע שעדיין מתעקש מדי פעם, מדרבן אותי לעשות מעשה, לחפש ולמצוא כדי לדעת. האם האמת אכן משחררת? האם חוסר הידיעה הוא כל-כך נורא? לא קיבלתי תשובה חד-משמעית אבל חוויתי סיפור אנושי ומורכב, מאתגר מחשבה ורגש, ועוד לחשוב שהסופר הוא אדם בגילי ולא קשיש מופלג עם ניסיון חיים עשיר ותובנות עמוקות... מעולה!
46. לא לישון לעולם / וילם פרדריק הרמנס
4*. מעין רומן התבגרות בשילוב הרהורים פילוסופיים שמתמקדים ב-3 שאלות עיקריות: איך אני נראה בעיניי אחרים ומה הם חושבים עליי? מה יישאר אחריי? מה היה קורה אילו...? למרות שהשאלות האלה בקושי מעסיקות אותי, אהבתי! "מה היה עלי לעשות אחרת? איך אוכל אי-פעם לדעת? אף אחד לא יכול להתחיל פעמיים מאותה נקודה. כל ניסוי שאי אפשר לחזור עליו אינו ניסוי כלל. אף אחד לא יכול לעשות ניסויים בחיים שלו. אף אחד לא יכול לבוא בטענות אל עצמו על שהוא חי בעיוורון."
47. להיות שם - מהדורה מחודשת / יז'י קושינסקי
5*. פשוט נהדר! חכם, משעשע, גרוטסקי, נקרא ביעף, סרקסטי, מזכיר כמובן את "נשמות מתות" של גוגול אבל הרבה יותר חינני ועדכני בהשוואה אליו. התאהבתי בקושינסקי.
48. למען איזבל / אנטוניו טאבוקי
4*. מעבר לזווית הפילוסופית של חיים ומוות, ערך הזמן והזיכרון, היה בספר הזה קסם פיוטי ונגיעות של פנטזיה ואגדה. התחלת הקריאה הייתה מוזרה אבל במהרה נשאבתי לתוך הייחודיות שלו. גם אחרית דבר של המתרגם אלון אלטרס הייתה מעשירה ועזרה להבין טוב יותר את הקשר ההדוק של הסופר האיטלקי לתרבות פורטוגל, ולמה טאבוקי נמנע מלפרסם את הספר הזה במשך שנים רבות. אהבתי במיוחד את ההקבלה שאלטרס עשה לאימרה של הפילוסוף לוינס: "המוות הוא נטישת האחר לבדידותו המוחלטת", ולאחר מכן הוסיף וכתב: "אנטוניו טאבוקי היה ידיד שלי, אדם שאהבתי והערכתי מאוד. התרגום של 'למען איזבל' העניק לי הזדמנות לקיים איתו דיאלוג...והמילים שהולידה אצלי יצירתו סייעו לי להבקיע קלות את חומת הבדידות שהמוות כופה על בני התמותה." הרעיון הזה מורגש לאורך כל הסיפור – הרצון להיאחז בדמות אהובה כדי לחפש תשובות, להגיע להבנה והשלמה, ורק אז לנטוש את האחר לבדידותו המוחלטת. למרבה האירוניה, דווקא ספר עם מסרים כאלה פורסם לאחר מותו של טאבוקי, והדהד את דרכו בפעם האחרונה לפני הפרידה.
49. לעת דמדומים / אליס אליוט דארק
2*. קראתי 5 סיפורים מתוך 10 ולכן אני מרשה לעצמי לדרג את הספר ולהגיד במשפט אחד: כמה שהסיפור הראשון הנו חזק ומעורר עניין, ככה אלה שבאים אחריו הם בדיוק ההפך הגמור - רדודים, חסרי מעוף, חסרי פואנטה וכתובים בסגנון של שכונה. ואני אפילו לא מתכוונת להתנצל מול גב' אליס אליוט דארק כי נוצר לי הרושם שהיא סופרת של סיפור אחד (שהוא גם הוסרט אבל אני מן הסתם לא מתכוונת לראות את הסרט).
50. מבריקים / מרקוס סייקי
3*. ההתחלה היתה מבטיחה למרות כתיבה תסריטאית וקריצה להוליווד לאורך כל הספר. הקריאה זרמה והיה גם מתח במידה סבירה אבל התבנית הקלישאתית של הטובים והרעים, ובפרט - האחד שיוצא להילחם למען עתיד טוב יותר, ואוסף מרשים של סיסמאות סרק שהוא מצליח להפריח לאורך 500 עמודים - צרמו מאוד ברקע. בדיעבד הייתי מוותרת.
51. מדינת גבול / אמיל טודה
4*. בכתיבה פואטית עשירה, מספר אמיל טודה על המפגש המתסכל בין צעיר אסטוני עגמומי, מופנם וחסר שם לבין מערב אירופה מדושן עונג – מפגש שנגמר באסון ובהרהורים מודרניים בנוסח החטא ועונשו. האומללות, התסכול וחוסר האונים של האנטי-גיבור מצביעים על כך שבריחה ממולדת ענייה וחציית גבולות פיזיים לא מבטיחים שלווה נפשית כי אי אפשר לברוח מעצמך. "מסביב לפאריס היו פקקי תנועה. קודם לכן לא ידעתי כלל, שהעיר הזאת עם בתי-הקפה הנאים שלה ועם שדרותיה היא למעשה קטנה כל כך, כפר תיירות עלוב ותו לא. העיר האמתית היא שם, אותם פח מגולוון ובטון מזוין היוקדים בלהט שמש שחצנית. מרכזי קניות שמשאיות כבדות פולטות לתוכם עוד ועוד סחורה. פקקי תנועה, שמדי יום ביומו נופח בהם מישהו את נשמתו, בחום ובגזים הרעילים, בדרכו לחופשה או הביתה או לקניון. הר של פסולת הממתין בסוף הדרך. כספי כמעט אזל. הכספומט בלע את כרטיס האשראי שלי באיזו עיירה, שם, בקרבת הים, במקום שהגעתי עד אליו. הרחוב היה ריק לגמרי, היתה שעת ארוחת הצהריים, השמש זרחה ואשנב הכספומט נסגר לאטו. אני חשבתי: "תם ונשלם."
52. מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים / מארי אן שייפר
3*. קראתי אותו במנות קטנות במשך חודש ימים. ריכוז גבוה של סוכר עושה לי סחרחורת. כולם היו שם או חביבים בהפרזה או נבלים מושלמים, וזה מן הסתם לא מתכון כל-כך מוצלח לספר טוב. גם הדביקות הייתה מעייפת אז לקחתי הפסקות יזומות, וגם זה אם להודות באמת, לא תורם לאיכותו של הספר. לסיכומו של עניין שאין בו הרבה עניין, זה לא ספר שגורם לך להכריז "לא חלבתי את הפרה שלי, לא עדרתי בגינה שלי, לא ניקיתי את הבית" כמו אחד החקלאים החביבים האלה בגרנזי. נו, אז מה כן? הוא חביב, כמו רוב הגיבורים והגיבורות שבו. לא פחות אבל גם לא יותר.
53. מזדחלים / דיוויד מורל
3*. מזדחלים הם לא נחשי נהרות ארסיים, קוברות פיליפיניות או בואשים מפוספסים מצחינים. אלה קבוצות של סיירים עירוניים שחודרים לבניינים נטושים. אם הם לא משיגים את הסכמתם של בעלי הבניינים אז העניין לא חוקי – מה שמן הסתם מוסיף אקשן למדורה. הרעיון הזה כשלעצמו הוא מרתק ואני מדמיינת לי שלל עלילות מפותלות שאפשר היה לבשל על רקע של סיירות עירונית. מה חבל שלא נולד מהרעיון המבטיח הזה גם ספר מרתק. איכשהו הכול היה שם: מתח, איימה, סכנה, חברות, רשעות, תאונות, אסונות, חולדות מוזרות, שיטפונות ומה לא – ועדיין, משהו לא עבד, והתוצאה היבשה היא ספר ככה-ככה, לא ממש פושר או אנמי אבל גם לא מספיק טוב בשביל להיות ספר טוב. ויחד עם זאת ולמרות הכול, אני מתה על מורל. יש לו קלאסה. "הכחשה מוחלטת" הוא הבא בתור. הידד.
54. מילים אחרונות / מייקל קוריטה
3*. "סלע ספרים גאה להוציא לאור ספר נוסף של מייקל קוריטה", עם שפע של סלעים, אבנים, קירות אבן, מדפי אבן, לחישות וכוחות מיסטיים של מערה ועוד שלל דברים קריפיים. במחצית הראשונה של הספר זה מעורר עניין אבל אחר-כך מתחיל לעייף. הדמויות רוקדות מעין ריקוד מוזר ומחזורי סביב אותו סיפור מסגרת, הבלש שמגיע לעיירה קטנה (עם כל הבעיות הידועות של עיירות קטנות), הוא טיפוס נוירוטי וקופצני שגורר אחריו טרגדיה אישית לא פתורה, והסופר מנסה לקשור אותה בכוח לסיפור הנוכחי בקשר קלוש ולא משכנע ונגרר עם הקשר הזה עד סוף הספר כדי לשמור לעצמו אופציה לכתוב ספר המשך. לסיכום, ספר פרווה שהיו בו קטעים מבטיחים אבל נשיפות של אכזבה התגברו עליהם. השורה התחתונה היא די בנאלית, פתרון התעלומה היה חפוז ומקומט כמו איזה פתק שנשכח בקרקעית של מערה אפלה, ונמצא באקראי. עד שגיאות כתיב ועריכה עקומה עדיף לא להרחיב.
55. מישהי צריכה להיות כאן / לאה איני
קשה לדרג את הספר הזה. מצד אחד, הוא כתוב בכישרון אדיר ובמשפטים ארוכים שמשאירים אותך חסרת נשימה אבל מרתקים דווקא בזכות זה. קפקא וצ'כוב שנכנסים לתוך הדמיון הפראי וההזוי של הנערה הם חידוש מרענן, וגם משתלבים יופי ברוב ה"חלומות" והדמיונות של גילה. הנערה הגסה והאנדרוגנית הזאת מעדיפה לנשוך ולזעזע לפני שהעולם ינשך אותה ויפגע בה. סוג של הגנה עצמית. היא בורחת לתוך הספרים ועושה מהם מיש-מש שמתערב עם המציאות עד שלא ניתן להפריד בין דמיון להזיה ובין חזיון לאמת. מצד שני, נוצר רושם שאיני מתאמצת בכל כוחה לערבב ערבובים בלתי אפשריים ולמעוך את השפה כמו בצק, לשחק איתה ולפרק אותה לגורמים, ובשלב מסוים זה מתחיל לעייף. התפעלות ראשונית מהעושר השפתי ומהשילוב בין דימויים מרתקים לבין שפת ה"שכונה" של גילה, מתחלפת בתחושה של מחנק, והיה קשה לסיים את הספר המוזר הזה, למרות שברור כי הסופרת ניסתה במכוון להמאיס את גילה על הקורא, ודווקא מתוך חוסר ההזדהות הזה - לגרום לו להבין אותה, בדומה למה שנעשה ע"י דוסטוייבסקי במקרה של רסקולניקוב.
56. מכמונת געגועים לפניך - רוח צד # / אלכס אפשטיין
4*. אוסף מיוחד במינו של רסיסי סיפורים, מחשבות ורגעים. משעשע, מחכים, מפליא ומהנה. קשה לקרוא ברצף אז קראתי בהפסקות והעתקתי לא מעט משפטים וסיפורים קצרצרים שאהבתי במיוחד. הנה שניים מהם, לדוגמה: אהבת אמת: פעם שכחו לכבות את הרובוט-ילד לפני שיצאו לעבודה. כשחזרו גילו שהוא מצא את כל הגרביים הבודדים במגירות ושידך ביניהם וסידר אותם על המיטה בצורת לב. המבט של אורפיאוס, כפי שהסביר לי ילד בן חמש: - למה אתה מצלם כל דבר? / - כדי שאחר כך נוכל להסתכל בתמונות ולהיזכר. / - אבל אני לא רוצה להסתכל אחר כך. / - למה לא? / - כי אני רוצה להסתכל עכשיו.
57. מנגינת חיים / אנדריי מאקין
3.5-4* מה שהופך את הספר הזה לטוב בעיניי זה דווקא דבר טריוויאלי שאמור להתרחש בכל ספר טוב אבל לא תמיד מתבצע בדייקנות: בתחילת הסיפור מאקין מתאר עיסה אנושית מנומנמת, ריחות של מעילים לחים, גופים מזיעים, קופסאות שימורים, בדלי סיגריות ומוזנחות כללית – נפשית וגופנית כאחת, ואז הוא שולף מתוך העיסה האפורה האחידה לכאורה, דמות אחת מעוררת רחמים ומצליח להפוך אותה לחיים שלמים וחלומות מנופצים תחת שלטון הטרור של סטאלין. הכתיבה ללא ספק מוסיפה ממד של עצב וגם תחושת רפיון וחוסר אונים כי "איש איש נראה נושף חרד על הניצוץ השברירי של חייו" אך יחד עם זאת, הסיפור של הדמות שנשלפה מתוך האספסוף לא מצליח להתקרב מספיק ולגעת, הוא לא הופך להיות מספיק אישי כדי ליצור הזדהות והבנה אלא נותן אווירה כללית של תקופה אפלה שריסקה חיים של המוני אנשים. ספר די טוב אבל כזה שלא מעורר סקרנות להמשיך לספריו האחרים של מאקין.
58. מנדל של הספרים / סטפן צווייג
4*. ספרון זעיר המכיל עולם ומלואו, צובט בלב וגורם להרהורים ונגיעות של עצבות. משאיר עומק וטעם של עוד, במיוחד כאשר הוא מסתיים כך: "...ספרים נוצרים רק כדי שיהיה אפשר לקשור קשרים עם האנשים גם אחרי מותנו, וכך להתגונן מפני היריב הבלתי נלאה של החיים כולם: היותנו בני-חלוף ונשכחים מלב."
59. מען לא ידוע / קרסמן טיילור
5*. מעביר את המסר בצורה חדה ומדויקת, כנראה גם טוב יותר מספרים רבים ועבי כרס שמלווים בסטטיסטיקות ונתונים אין ספור. מדהים לחשוב שהספר פורסם כבר בשנת 1938 ועומדת מאחוריו הבנה עמוקה של המאורעות כמעט בזמן אמת. מדהים לא פחות לחשוב על עומק החדירה של הרעל שהצליח לפרק ידידויות אישיות ושותפויות עסקיות רבות-שנים וגם לכרסם עד היסוד בעקרונות הצדק והמוסר שהיו מושרשים היטב. חזק.
60. מקהלת העצים / דונלד הרינגטון
4* (ליתר דיוק, 3.5). כמעט טוב. יותר מדי שחור-לבן, טובים-רעים וצירופי מקרים מוזרים, אבל יש גם הרבה רגעים של התרפקות עם תיאורי טבע ואנשי הקהילה של עיירה קטנה בתחילת המאה ה- 20, וקטעי כלא קשים אך מרתקים שנשמעים אותנטיים לאותה תקופה. התרגום של אסף גברון גם מצוין. ניחוח מרענן של אגדה מוסיף לעניין. נחמד.
61. מר עכבר / גדעון הרן
3*. מירי שחם המליצה. אני התלהבתי. כן, ספרות חדשנית ומקורית. לא, כי מדי כמה עמודים הלכתי למות כי הרגשתי שהכניסו לי את הראש למערבל מזון. על מר עכבר (הסיפור הראשון) דפדפתי. את הסיפור השני (קצר יותר) קראתי ממש. בהתחלה התלהבתי אך די מהר מיציתי וגם הייתה תחושה של פרודיה מוגזמת על הדמות הראשית, מאמץ יתר לפלפל ולשעשע בכל מחיר. הסופר כותב על עצמו, בין היתר, שהוא אוהב להביט בחלון של מכונת הכביסה. אני חושבת שזה מסביר המון. קטע קצר שנגזר מתוך המערבולת: ...הזהירו אותה שמוטב לא להתלהב ושעדיף לעשות כאילו, היינו לתת מכות חלשות לשניצלים ולתת ללקוחות את תחושת השירות, שזה תמיד קל יותר וזול יותר מהשירות עצמו וזה נכון שבעתיים בסופר, כי הלקוחות רק מפריעים לעבודה, ואף פעם לא מרוצים, ובגלל זה היא מחכה ל- 400-געט [400 גרם עגל טחון מחולק לשתי מגשיות כמו תמיד – פ.] ששואל אותה מה שלומה ומה שלום הבת שלה ומתייעץ איתה ורואה אותה אמיתית ממש כמו פסל החירות שעומדת בכניסה לנמל בניו יורק עם מקדח של קרח בידה האחת במקום הלפיד הזה, שנראה כמו פומפה מהשירותים...
62. נו ואני / דלפין דה ויגאן
3* (3.5* ליתר דיוק). רגשות מעורבים. מצד אחד, נושא כואב וחשוב. מצד שני, כתוב ברובו בסיסמאות או בשפה שיוצרת ריחוק רגשי, לא נוגעת, מתאמצת מדי. אין כמו ציטוט: "דברים תמיד מסובכים יותר מכפי שהם נראים. הדברים הם כפי שהם, והרבה מהם לא תלויים בנו. כנראה צריך להודות בזה כדי להפוך למבוגר. אנחנו מסוגלים לשלוח מטוסים על-קוליים וטילים לחלל, לזהות פושע בעזרת שערה או פיסת עור קטנטנה, להנדס עגבנייה שנשארת שלושה שבועות במקרר בלי להצטמק, לאחסן מיליארדים של שביבי מידע בתוך פרעוש מיקרוסקופי. אנחנו מסוגלים להפקיר אנשים למות ברחוב."
63. נובמבר / אנטוניו קלסאדו
4*. אם היו מספרים לי על מה הספר (מעבר למה שכתוב בתקציר) יש סיכוי יותר מסביר שלא הייתי קוראת אותו. מזל שלא סיפרו אז קראתי ונהניתי. אומרים שבכל שקר יש טיפת אמת. כך גם בכל פנטזיה יש טיפת אמת, ובחלקו הבדיוני של הסיפור הזה יש כמה טיפות שמנות של אמת על חולשות אנושיות ועל המניפולציות שאפשר להפעיל על כל אדם בעזרת ליטוף האגו והטלת אשמה בכישלונות שלך על אחרים, או כמו שאומרת הדמות הראשית בספר: הגיהינום הוא האחרים, כשהאמירה הזאת מהדהדת בעוצמה לאורך כל הספר, ויש לה משמעות גדולה בעלילה. בקיצור, ספר מפתיע, שונה ומרענן. אהבתי.
64. נוגה / נד באומן
3* (2.5 ליתר דיוק). ארבעה אנשים לקחו את הספר לפניי, ועד עמוד 60 נראה לעין שהם גם קראו אותו. אחרי עמוד 60 הדפים הופכים להיות לבנים וצחים כשלג נורבגי, והאמת? קשה להאשים אותם. אני מניחה שנד באומן לא סובל מגרפומניה מהסוג המקובל, הוא פשוט רוצה להיות סופר-מגניב או ultra-cool (אם יש דבר כזה), והתוצאה היא ספר קופצני בטירוף, עמוס לעייפה במונחים כימיים ותיאורים פרמצבטיים מסובכים (ואפילו לא דילגתי, אשכרה ניסיתי להבין), וברוב המקרים הקטעים המאאגניבים היו מיותרים לעלילה אבל מרגיש כאילו באומן שם זין על עלילות - הוא רוצה לתאר עולם של אנדרלמוסיה, לדפוק ראש ולגבב מילים על גבי מילים, לערבב סמים עם סמים אחרים, להנדס סמים חדשים, לחיות את חיי הלילה של דרום לונדון-תחנת רדיו פיראטית-בריונים ונרדפים, לעשות סלט קצוץ מסחר לא הוגן בבורמה, לערבב בפנים גם פעילות מחתרתית וקונספירציה תאגידית, ובשורה התחתונה – להוציא ספר שהוא הרבה *פחות* מסך חלקיו. זה אפילו לא 'תפסת מרובה – לא תפסת', זה יותר בכיוון של 'התמכרת למגניבות ופספסת'.
65. נמר מנייר / זכריא תאמר
2*. ביקורת סמויה (לעתים יותר לעתים פחות) בצורת מעשיות בניחוח פולקלור סורי ומשלים על חיות. אז בסדר. את כל המשמעויות והרקע כבר לעסו במבוא לספר, והרגשתי שלא נשאר דבר לפענח או לתהות על קנקנו עוד בסיפור הראשון. המשכתי לעוד כמה סיפורים כדי לנסות להתרשם מ"יכולת סגנונית ייחודית ומרשימה", אבל לא מצאתי כזאת ונטשתי. ובכל זאת, גירדתי ציטוט מעמוד 28 (מתוך 57 שקראתי): שתק הנמר רגעים אחדים והרהר לעצמו, ואז אמר לבנו בהדרת כבוד: "דע לך, בני הקט, שנמר הראוי באמת להערכה הוא זה שנמרים מתפעלים ממנו, ולא חמורים".
66. סחרור / ג'יימס סיגל
5*. ספר מתח מצוין ואינטליגנטי. הכתיבה של ג'יימס סיגל לא אכזבה גם הפעם. השימוש במחלה של ילדה לא הפך למניפולציה רגשית, כמו שקורה לעתים קרובות (מדי) בספרים, ואפילו נתן ערך מוסף ומימד של עומק לעלילה. לא קל למצוא ספרי מתח טובים ואם כבר מוצאים אחד כזה, ההתרגשות גדולה...
67. סטייה חדה / ויקי פטרסון
2*. הו, כמה רציתי כבר לסיים את הספר הזה. בהתחלה היה לבן מדי, אחר-כך נהיה שחור מדי, הבחורה לא הפסיקה לחפור קלישאות של גבורה, הפסיכופט היה פסיכופתי מדי ושטוח כמו נייר, ופשוט עייפתי מכל זה עד מוות. זהו הספר העשירי של הגברת פטרסון אבל אם הבנתי נכון, ספריה הקודמים היו בתחום הפנטזיה. מישהו כנראה ייעץ לה לרפד את המתח והאימה הראשון שלה בנהרות של דם ואיברים שונים שמתפזרים לכל הכיוונים כי אין שום צורך לעדן ולייפות – הכול הולך וכמה שיותר. אם מנסים לגרד משהו בעל משמעות מתחת למרחץ הדמים הזה, לא נשאר כמעט כלום. מקווה לא לחטוף סיוטים. רות, סוף.
68. סמוך עלי / מריו לבררו
5*. תענוג של ספר!! לא זכור לי שקראתי ספר שחייך אותי לאורך כל אורכו. פשוט גלולת אושר ב- 150 עמודים! אפשר להעתיק כמעט את כל הספר כי הוא מלא פנינים, שנינויות ומשחקי לשון. משהו-משהו... "אילו היה לך משהו..." אילו היה לי "משהו" לא הייתי אני, והייתי שונא את עצמי עד כדי כך שהייתי זונח את הספרות. תמיד חשבתי שמוטב לבקע סלעים כשכדור ברזל כבד קשור לקרסולי בשלשלת עבה, מלהרוג את מעשה היצירה החופשי במחשבה על ציבור הקוראים. אבל נכון שאין לי ניסיון בביקוע סלעים. עכשיו כבר לא הייתי הזקן, השמן, המגושם; ברגע הזה הייתי ארנולד שוורצנגר. יכולתי לצרור את כל אויבי בכף ידי ולפצפץ אותם; יכולתי להשליך את עצמי לקרקע ברגע זה ולבצע מאתיים כפיפות בטן; יכולתי לנצח בתחרות אתלטיקה. בזמן הסייסטה החלפתי אישיות והפכתי שוב לחיה הזקנה, השמנה והלאה שתפסה את מקומי לעתים קרובות מדי. נ.ב. לא אהבתי את ההשוואה בין לבררו המבריק לבולניו היבשושי.
69. ספר המראות / י.א. צ'ירוביצ'י
4*. "הזיכרון שלנו אינו מצלמת וידיאו שמקליטה כל מה שעובר מול העדשה...אלא יותר דומה לתסריטאי ולבמאי באדם אחד, שממציאים את הסרט שלהם מפיסות מציאות." זה המשפט שמסכם פחות או יותר את הרעיון המרכזי של הספר, רעיון לא חדש אבל מוגש כאן בצורה מעניינת: כתב יד מסתורי ומסקרן נשלח לסוכן ספרותי, הסוכן מריח סיפור רצח בנוסח טרומן קפוטה ומנסה לאתר את הכותב... נחמד +.
70. עיר החלומות / חואן חוסה ארננדס
3*. חביב אך כתוב בצורה מפורשת יתר על המידה שלא משאירה כמעט מקום לדמיון כי כל הדמויות מלאות באג'נדה של הסופר. הנושא המרכזי אמנם לא חדש אבל היה מסקרן לראות את הזווית הלטינית לדילמת "חבורה של נובורישים" אשר "סוגרת את הדלתות בפני הבנים האמיתיים של הפרובינציה", על רקע החלום המנופץ של נערה פרובינציאלית היוצאת לחפש את מזלה בעיר הגדולה, ומן הסתם מגלה שלא כל הנוצץ זהב.
71. עפר ואפר - הספרייה של בבל # / עתיק רחימי
4*. עוד ספר מסוג הספרים הגאוניים האלה שבמילים מעטות מעבירים עולם ומלואו, עולם של מלחמה ואובדן, כאב שקט שמכרסם בין השורות, מופנמות וחוכמת חיים של איש אדמה פשוט שניצב מול מכונת המלחמה באין ביכולתו להבין. חול ואבק, עפר ואפר, נוף חדגוני, יובש וקהות חושים. הרבה מאוד תחושות ורגשות עוברים בצינור צר וצנוע של 78 עמודים, והסיפור משאיר משקע של מועקה ומוסיף עוד שכבה של כבוד לאנשים הפשוטים באשר הם שנאלצים לשלם מחיר כבד כתוצאה מהיומרנות האנושית. ספר טוב מאוד.
72. עץ התפוח / ג'ון גולסוורתי
3*. מילא קלאסיקה אנגלית אבל מה לי ולרומנטיקה מתייסרת ואהבה נכזבת של תחילת המאה הקודמת? נראה לי שבעיקר רציתי "לטעום" משהו מהמחבר של 'סאגת פורסייט', הסדרה המלכותית של עידן הטרום-טלנובלות. ושיהיה קצר. הסיפור לא ריגש ולא חידש. ביקורת בלתי מרומזת על אנגליה מעמדית ועל צעירים משכילים ואינטליגנטיים אבל חסרי חמלה, נהנתנים ואנוכיים כיאה למעמדם. סיפור שטחי, דמויות שטוחות, מוסר השכל שחוק. ממש לא חייבים.
73. פארק גורקי / מרטין קרוז סמית
4*. 368 עמודים צפופים ודחוסים כאילו נכתבו במכונת כתיבה סובייטית ישנה. הבלש אדיש כמו נעל מרופטת ושחוקה, ושותה וודקה בכמויות שכמעט גרמו לי אולקוס פסיכוסומטי. התעלומה הבלשית עצמה הייתה צפויה ברובה, אבל נהוג לומר שהתוצאה פחות חשובה כשנהנים מהדרך. בסה"כ ספר טוב אך מעיק לעתים, במיוחד כשמר סמית מקיא עמודים שלמים (ומתוכם גם דיאלוגים ומחשבות), במטרה (אולי) ליצור אווירה סובייטית למהדרין, אבל לפי ההתרשמות שלי, ההקאה הזאת לא תורמת מאומה, רק גורמת להרגשה שלא היה לו מה לעשות עם חומרי התחקיר שנותרו על רצפת העריכה.
74. פחד / סטפן צווייג
3*. אישה בוגדת בבעלה. אישה אחרת סוחטת ממנה כספים. הפחד משתלט על הראשונה, מזדחל מתחת לעור, משתק, מחניק, הופך אותה לנוירוטית והיסטרית, היא מאבדת את טעם החיים, הנה זה בא! לא, זה לא יקרה! אולי היא תשנה את דעתה?! הייתה לה כזאת בכלל?? אז נכון, זה סיפור מתחילת המאה. צריך להסתכל עליו בפריזמה של התקופה. ועם כל הכבוד לצוויג ולמותחנים הפרוידיאניים שלו, אי אפשר להימלט מהתחושה החזקה של כתיבה גברית פטרנליסטית שמרדדת את הדמות הראשית לעובי של בצק עלים והופכת אותה בן רגע לעלה נידף, ובסיכומו של עניין מקבלים סיפור בנאלי שלא משאיר אחריו אפילו עקבות של תובנות.
75. פטרופוליס / אניה אוליניץ'
5*. מעולה! קשה להאמין שזה ספר ביכורים. הוא מלוטש ומדויק, מלא דימויים ציורים מקוריים ועמוס בהבחנות בין-תרבותיות חדות. גם קשה להחליט מה מעציב יותר: הדלות הסובייטית הגאה או חיי השפע הריקניים של אמריקנים. קשה לחבב את סשה גולדברג אבל אין ספק שהיא מדגימה בצורה יוצאת מן הכלל את הפגמים שבחינוך "ילדי האינטליגנציה" והיא משקפת היטב את הדפקטים של החינוך האמריקאי, וזה רק פן אחד משלל הנושאים שבהם נוגע הספר המיוחד הזה. אהבתי מאוד. "לאמריקאים שבתור יש מברשות שיניים ושפופרות משחה קטנות, לרוסים יש עיניים אדומות וזעם משולח רסן. לסשה גולדברג יש את כל אלה."
76. פנדמוניום / דריל גרגורי
3*. הרעיון מעולה, הביצוע - הרבה פחות. היו קטעים מאלפים אבל הקריאה בכללותה הייתה די מעייפת וכללה עודף מוגזם (וברובו מיותר) של אזכורים - שירים, להקות, ספרים, רהיטים וכו' (שלא לדבר על אינספור טעויות עריכה והיפוך מספרים). בדיוק על ספרים כאלה נאמר "יש פוטנציאל אבל..." ציטוט שמדגים יופי את ההבדל בין אנשים לשדים או למה לא כדאי לצפות משד, ואפילו החביב ביותר, להפגין תושייה אנושית: "השוג הוא מפלצת. זאת העבודה שלו. להפחיד אנשים, להרוג אותם, לכפות את הטקסים. הוא לא מציל אנשים. הוא לא מוריד חתולים מעצים, מכבה שריפות, מגיע לארוחות משותפות. זה לא חלק מהעסקה...העסקה היא שאם תשים סימן, מלאך המוות יחלוף על פני הדלת שלך. מלאך המוות לא מושך אותך מהבריכה, או חותך את הפלדה של דלת המכונית שלך וסוחב אותך מהנקיק."
77. פשעים - סיפורים / פרדיננד פון שיראך
5*. ספר מרתק שבסגנונו השקט והחודר מצליח לקרב בין פושעים לאנשים "נורמטיביים" ו"שומרי חוק" למרחק של פסיעה אחת בלבד, ולערער את הביטחון של רובנו בכך שאין סיכוי שנגיע לצד השני. פון שיראך מדגים את הרעיון הזה בצורה מצמררת כבר בהקדמה לספר: "אני מספר על רוצחים, סוחרי סמים, שודדי בנקים וזונות. לכל אלה יש הסיפור שלהם, והם לא מאוד שונים מאתנו. כל החיים אנחנו רוקדים על שכבה דקה של קרח שקר תחתיה ומתים שם מהר. יש אנשים ששכבת הקרח לא נושאת אותם, והם נופלים פנימה. רגע הנפילה הזה הוא הרגע שמעניין אותי. אם יש לנו מזל, הרגע הזה אינו מגיע ואנחנו ממשיכים לרקוד. אם יש לנו מזל." ספר מעולה.
78. פתקים - צילומים: נריה מס / רבקה מרים
3*. אחרי "מכמונת געגועים לפניך" של אפשטיין, התרגשתי למצוא עוד ספר בסגנון רסיסי סיפורים ומשפטים קצרים אבל זה לא היה זה. היו פה ושם 'פתקים' מיוחדים, משחקי זמן ומרחב, עבר והווה, ערבוביה מעניינת של ישויות והאנשה של חפצים אבל הם היו מעטים יחסית. הנה כמה שאהבתי: • כשהיהודי ישב ולמד נפלו אותיות על ברכיו. אשת היהודי, בראותה שרכות הן, בנתה קן בתוכן. • שוב עומדת הארץ קצרת-רוח על מדרגות הבית, כתמיד לפני צאתה לנדודים. • איש עייף עולה במדרגות. בעלותו הוא נושא עמו את הירידה שמאחוריו. הירידה, מופקרת אצלו, מכפילה על גבו את משקלה והוא נושא אותה עתה עליו כשם שנושאים ילד ישן, או כשם שנושאים מת. • סוֹפים רבים הסתובבו חסרי מנוח בבית ובחצר. סוֹפים היו מונחים על מדפי הארונות, ישובים על המיטה, רבוצים על הדשא בחוץ. אני בחרתי לי סוף אדמוני. נראה שלבש אדום כדי שיבלוט, כקריאה, שכן כשהיה חיוור לא הבחנתי בו והוא רצה בי מאוד.
79. רגע ברוח / אנדרה ברינק
3*. היא לבנה. הוא שחור. היא חופשיה. הוא עבד נמלט. היא מתיימרת. הוא עושה לה שרירים. היא רוצה אותו. הוא רוצה אותה. עייפתי מהריקוד הזה בעמוד 120. כל-כך צפוי וחסר חן. שחור-לבן שמתחפש לאפור. סיפור פשטני ואני מניחה שסופו ידוע מראש רק שלא הייתה לי הסבלנות הדרושה כדי להגיע לסופו.
80. רעידת האדמה של הוגו / איתמר לוי
3*. ספר מוזר. ידעתי את זה עוד לפני שהתחלתי לקרוא אבל אני לגמרי בעד מוזרויות ולכן בהתחלה הייתי לטובתו. "הספר הוא בעצם רומן בתוך רומן. איתמר הסופר כותב רומן על איתמר המחזאי הכותב רומן על כתיבת המחזה "רעידת האדמה של הוגו"." "כל האירועים התרחשו באמת. חלקם בחייו של המספר, וחלקם בדמיונו." מבולבלים? גם אני. אבל החלק הראשון של הספר היה מאתגר בקטע טוב, ודווקא נהנתי מהבלבול ומערבוב של סיפורי המחזאי בתוך סיפורי הוגו, ומה נולד מתוך מה. הקטע השני, יומן כתיבת הרומן, היה לדעתי מיותר ברובו. 50 ומשהו עמודים שקשה להתמיד בקריאתם וכבר לא נהנים מהבלבול ולא ממש ברור לאיזה צורך הסופר החליט לחזור על הקטעים שכבר כתב בחלק הראשון. מתוך היומן: [ערב פסח 2015] אם אצליח לגרום לשני חלקי הספר להפוך לרומן אחד – דיינו. אז אם לסכם, נראה לי שהוא לא הצליח לגרום לשני החלקים להפוך למשהו הומוגני, ועשיתי טבלת ייאוש עד שסיימתי את הספר. אנחת רווחה.


©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ