קראתי באחד העיתונים על עולם הספרות הישראלית, שאותו אני מאד אוהב. קראתי על סופרים חדשים שמתדפקים על דלתות ההוצאות ומחפשים תהודה לקול הקורא שלהם. בעיני לספרות הנוכחת דרושה שתהיה שפה חדשה. תרבות אולי קצת שונה של מחשבה, מעוף וצליל.
הקוראים זקוקים לגיבורים חדשים. וכן יש להאמין בספרות ובשירה חדשה כי משם צומח רעש גדול. אני בחרתי בהוצאה פרטית כי אז זה נכון היה מבחנתי. וכן יש בזה יתרונות וגם חוסרים. אבל בסוף העיקר שהמילים יצאו לעולם. גיל הראבן הגדולה מכולן אמרה לי בסיום ספרי חוצה. "דרור ספר נועד להיכתב, זה בדיוק כמו גל שחייב להגיע לחוף".
הבת שלי נוסעת בקרוב לפולין וראיתי דף שבו רשימת ספרים שמונחת על הדלפק ושמחתי על כך שהספר הנהדר הזה הוא עדיין ספר נדרש.
אני קראתי על הספר הקטן ענק שברגע כמעט פרטי, עשה בתוכי רגעים עצומים של יופי. ואני זוכר שקראתי, בדקתי, נברתי בין הדפים המעטים, מה כתוב שם? כי הספר הוא קטן ועדין, המילים שם כתובות רגישות ועם זאת כול כך ברור צועק, רועם.
נאפולי היא חדרה או אולי בת ים, הסופר הוא שלנו ,הוא מכאן. בטח מהבלוק ליד.
כמעט אף אחד שקראתי לא כותב על אהבה כמוהו ואף אחד לא יכול לכתוב על הגועל שבחיים כמוהו. כתיבה דקה, מצומצמת, דורשת. והוא כותב, נכנס לך לעור, מבקש ממך להבין, דורש ממך לקרוא לאט להתבונן ולעצור, ואז אולי להבין יותר טוב. ספר של אותיות ומילים שנחרטות היטב בנפש. מאבקים וזוהמה שבאה בכפיפה של יום אחד. התענגות מופלאה. אנשים פשוטים מחדרה, בת ים, קריית ים או נאפולי והכל דומה. ספר שהוא למעשה מרחב לחיים.
כשאני קורא את ארי דה לוקה האיטלקי המיוחד המלא ארומה של חיים הנמצאים בתנועה. הצליל שמע לי לרגע בדיוק כך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
