1. קולות אנוש חמים

החורף זה עתה עבר, ועמו הסופות הרבות שפקדו את אזורנו. ברכה רבה ירדה לעולם ופנים רבות לה לאותה ברכה; פנים מאיימות, כמלאך זועף המטיח ארצה את ברקיו ורעמיו; פנים שותקות, כמלאך עוטה דומיה העומד ממעל ומאיץ בבני האדם לשוב לבתיהם; ולעיתים, רק לעיתים, פנים נדיבות, של מלאך מלא תקווה, מלאכם של אלו היושבים בשלווה בבתים, מביטים על הטיפות הדקות ומודים לאלוקיהם על טובו. אכן, משונה היא אותה ברכה, חמקמקה היא, מגלה את פניה ובו בעת אומרת להסתירם. ברכה מבלבלת, תועה, אך אנו שהורגלנו בשנים כה שחונות, מקבלים את פניה באהבה.

מיוחדים הם עד מאוד, ימי החורף הקרים. אמת, באו לוחות השנה ואימצו את אלו אל חיקם, בא אף החוק הצונן וקבע להם חוקים וסייגים, אך נדמה כי על אף כל אלו דבר איננו מפיג את קסמם. הימים מתקצרים ואט אט ניתנת הממשלה ללילות, השמש מצועפת בין עננים ופעם בפעם אורה מבליח רצועות רצועות. החושך גובר בעולם, פושט את ידיו הגסות כמבקש להכות, להשתיק, כל חלקה מוארת; עלטה מאיימת מאפילה על הרחובות, על החצרות, על הבתים; על הלבבות. המאור הגדול נדחה מפני המאור הקטן, מפני שחור הענן, כתרו נלקח ויחד עמו שלטונו, במקום שעליו להתגלות נותרה רק אפלה. קר, קר מאוד, וכאן למטה, בין מעילים ושמיכות, מנסים בני אנוש להאחז במעט חום.

השעה, שעת ערב מוקדמת, והרחובות ריקים מהאדם. הגשם נותן אותותיו, ותושבי עירנו מבינים את הרמז. החנווני בפינת הרחוב מקפל את סחורתו, מכניס את הלחם והעיתונים, תכף יגיף תריסיו ויסיים יומו. החנייה המלאה בבניין ממול, וכמוה האור הקלוש בחדר מדרגות הצר, מעידים אף הם כי תם היום. רכב אחד, ישן ואפור, חוצה את הצומת במהירות, כביכול מפחד אף הוא להרטב, מנסה לברוח, לחמוק מפני המבול הקרב ובא. רעש מנועו מהדהד ומיד נבלע בדממה, הצמיגים חולפים על פני הכביש הכמעט רטוב ונבלעים אף הם בשחור האספלט, בשחור החשכה. ואני, אני יושב בביתי, מביט מן החלון; מביט מעלה על העבים השחורים והמאיימים; מביט מטה, על הכביש ועל האדמה, המתחננים לעלות סוף כל סוף כחתן לקראת כלה; מביט על העצים, הנאבקים את מאבקם התמידי, מאבקם העיקש, כנגד הרוחות, כנגד הטבע. הטבע נלחם בעצמו, יוצא לקראת עצמו, בא ונכנס אל תוך ובתוך עצמו, ואנו, בני האדם, נסוגים אל בתינו, יראים פן לא נדע בטבע את מקומנו.

החושך אכן גובר בעולם, כמבקש להשתלט על הכל; אך נדמה כי במחזותינו פסח שלטונו על הלבבות. כאשר מבחוץ לא ניתן למצוא נחמה, פונים בני האדם למעשה ידיהם, ומדליקים את שבביתם. אורות הבית דולקים יחידים באפלה, מחליפים לא פחות מאשר את המאורות הגדולים; הרדיאטור הקטן מפיץ חומו, מחפה על חום השמש ההולך ודועך; בהעדר אור מתכנסים בני אדם למשפחותיהם ועושים לבתיהם. הרי חמים הם קולות אנוש, ובתוך הבתים הסגורים הם שבים ומהדהדים. הבית האטום, ההרמטי, שוב אינו מגן מפני החוץ, כלפי לייא, שומר הוא על שבפנים. האויר חמים, נעים, מוכר, מקרב הוא את הקרובים, מרגיע את הלבבות.

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים