ביקורת ספרותית על הר אדוני - הספריה החדשה # מאת ארי דה לוקה
ספר בסדר

---

בנאפולי, כולם גדלים מהר. כך גם גיבור הספר, שהופך מילד לנער לגבר (כביכול), במונטידידיו של אחרי מלחמת העולם השנייה.

הספר מחולק למקטעים קצרים שנכתבים על-ידי הנער על מגילה שקיבל.
יש קסם מסוים בכך שאנו מודעים לקצה המתקרב של המגילה. אולם סגנונה (וכפועל יוצא מכך, סגנון הספר – מקטעים מקטעים), אינו לטעמי. אני מבין את הרעיון (והגימיק), אך מעדיף פרקים מעובים בתוכן, שיאפשרו לי להתעמק, ולא יכריחו אותי לקפוץ מפסקה לפסקה.
עם זאת, ראוי לציין את כישרונו של דה לוקו לחתום את קטעיו. להותיר את הקורא עם אדי רגש, הנצמדים אליו בעדנה של טל.

התבגרותו המינית של הנער (קרי, חוויותיו המיניות הראשונות), הייתה אותנטית ומחממת לב. גם אם לפרקים (בעיקר בהתחלה), חרה לי כי מדובר בזוג בן שלוש עשרה (בעיני, היה אמין יותר אילו היו מבוגרים בשנה או שנתיים), אם כי, למען התמה, אני מבין את הבחירה.

לא היה לי ספק, כי אמו של הנער תמות. ברורה לי מהות ההפרדה בין הילדים והוריהם, אך תגובתו המאופקת יחסית של הנער למות אמו, פגעה באמינות הספר בעיניי.

פלישתו של בעל הבית למקום מבטחם של הזוג (המרפסת הגבוהה במונטידידיו), הייתה לדעתי הזדמנות להכניס עניין לעלילה. קיוויתי כי כל הדחיפות של הנער כלפי בעל הבית הנבזה, הסתכמו בנפילתו של האחרון מהבניין, ומותו הלא מתכונן כפועל יוצא מכך.

דמותו של דון רפנילו נוגעת ללב. היא מכילה המון עצבות, אך גם חן. טרגדיה, הקבורה בחלקות של תקווה. גופו האפור הרופס, שופע רוח חיים, המאירה את דמותו.
גבנונו המחמיר, גרם לי לחשוב שהוא חולה במחלה ממארת, ושעל אף משל הכנפיים הנאה, רפנילו, עתיד ליטול את חייו בידיו.

יש יופי במצוקה, בהתמסרות של החברה לשרוד אותה. בשקט המוסכם החולף כרוח חרישית על פני האדמה.
הלילות במרפסת, מעל גגות העיר, הזכירו לי את אחד מציוריו של פיקאסו, מהתקופה הכחולה -
http://www.blogmuseupicassobcn.org/wp-content/uploads/2012/01/terrats_110.020.jpg

לא התחברתי כלל לסוף הסיפור,
לכן, בין היתר, לא אמליץ עליו.

אל תיעלב דון רפנילו, אבל כנראה שאחרי טולסטוי, הנעלים היו גדולות מדי.

שלושה וחצי כוכבים של פרגון.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על הר אדוני - הספריה החדשה #