ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 7 ביוני, 2014
ע"י גדפ
ע"י גדפ
זה סיפור של הליכה לאחור, של חיטוט ונבירה במעמקי הזיכרון לנוכח תצלום ישן. אמו של המספר מצולמת כשהיא עומדת לחצות את הכביש בנאפולי. שבריר של שנייה שסוחף אותו לבחון את ילדותו, את מה שהיה ומה שקרה למשפחתו. "פעם אחת, יום אחד: האירועים שידעו לתחום את עצמם למרחב הזה הם היחידים שהותירו בי חוויה".(עמ' 60). הבחינה שעשה המספר על מערכת הקשרים שלו עם משפחתו ועם הסביבה הקרובה מעלה את החסר והנתק בעיקר בינו לבין אמו "בין אם לילדיה לא מתחוללת קדמה, לא מתפתחת תרבות: המלים תמיד מועטות, והן רק מלים, נדירות, שמורות. הן אינן מחליפות כלום , לא את המכות ולא את הלטיפות". (עמ' 47). את הצעצועים שהוריו רוכשים לו לחג המולד במאמץ רב, הוא, המספר מתאר כיצד היה משחק בהם ומיד אחר כך שובר אותם. מסיים את חייהם ואת הקשר שלו אליהם. רק כעת בעת שהוא נזכר בכך הוא מבין כמה צער גרם להם בכך. וההסבר שהוא מציע למעשיו מעניין ומכמיר לב. תיאור ההתבגרות של המספר והקושי שלו בהליכה בשל בעיה ברגלו, מכוון אל מרחב שבו הגדילה שלו כבן אינה מרחיבה את המרווח בין האם לבן בשל מהירותו, אלא הוא נותר מהדס לצדה, נבוך הוא נבוכה היא. הטקסט מתאר את הקווים שלכאורה מקבילים בין חייו של המספר לבין חייה של אמו, בין תפישתם השונה את העולם וכיצד מתנהלים בו. אבל דומה בעיני כקוראה שמדובר במעשה האריגה הסבוך שבו גם הבן וגם האם לומדים לפרש את העולם בעיקר מתוך ההליכה המשותפת, צעד מהיר וצעד מדדה, פעם יחד זה ליד זו, ופעם במפגש חטוף.
ככלל, לא אהבתי את ספריו האחרים של ארי דה לוקה. אבל זה - ממתק אמיתי. מעט מלים הרבה מחשבה. ומבט מיוחד ומלא כנות על העולם. שווה קריאה. שווה גם לנסוע לאי איסקיה המוזכר בספר שנמצא מול חופי נאפולי. הכי טוב לקרוא את הספר שם!
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
