קוראים לי ריין, ריין ג'ונס, אני נראית ככה: יש לי שיער אפור לבן די קצר, קצת יותר קצר מהכתפיים, יש לי עיניים אפורות. חברה שלי, אייוי, אמרה שהן נראות כמו הים בשיא הסערה. אני בת שתיים עשרה וחצי ואולי קצת דכאונית.
אני די גבוהה יחסית לגילי וגם די רזה.
אני גרה בקריביים שזה דרום מזרחית למפרץ מקסיקו וצפונית לדרום אמריקה. אני גרה באזור נטוש עם אמא שלי ו.. אני אסביר עוד מעט. לאמא שלי קוראים מאלי, היא ג׳ינג׳ית עם שיער ארוך וחלק ויש לה עיניים כחולות נוצצות. היא בת שלושים ושתיים. היה לי אח אני לא בדיוק יודעת מה איתו. קוראים לו דייל, גם הוא היה ג׳ינג׳י, אבל עם עיניים ירוקות. אני מאוד מתגעגעת אליו. הייתה לו חברה ממש על יד המפרץ במקסיקו, אבל מאז שהוא הלך לא ראינו אותה. קוראים לה סטורם, יש לה עיניים כחולות-תכלת יפיפיות ושיער בלונדיני גולש. היא גרה עם דודים שלה כי שני אמא שלה מתה מאיידס ואבא שלה לא יכל לגדל אותה לבד, אז הוא מסר אותה לאימוץ, נפטר אחרי כמה שנים והדודים שלה שמעו על זה ומייד לקחו אותה, היא אומרת שהיא לא זוכרת אותם אז לא איכפת לה. גם אליה אני מאוד מתגעגעת, היא בת ארבעה עשרה ולמרות שהיא גדולה ממני בשנתיים היינו חברות ממש טובות. גם אמא שלי מאוד אהבה אותה. יש לי עוד חברה, היא החברה הכי טובה שלי, קוראים לה אייוי, אני ממש ממש אוהבת אותה ומתגעגעת אליה.
מכל העונות אני הכי אוהבת את סוף הסתיו. בגלל שיורד די הרבה גשם ולפעמים אני מדמיינת שאני רואה את הפנים של איווי בתוך הטיפות. אני מדמיינת שהיא קוראת לי וצוחקת "ריין, ריין!" ואז אני מתחילה לבכות. וכל הטיפות חוזרות להיות רגילות. ואז אני חוזרת הביתה ספוגה, מדמעות ומגשם.
עכשיו אני אספר יותר על אח שלי. אם הוא היה איתנו עכשיו הוא היה בן חמש עשרה. לא בטוח שהוא מת. כשהוא נפרד ממני ומאמא זה היה ככה: "אני הולך." הוא חיבק אותי ולחש בשקט שכמעט ואי אפשר היה לשמוע: "אני הולך ויכול להיות שאני לא אחזור. אל תספרי לאמא" ורץ החוצה. מאז, סטורם באה אלינו רק עוד פעם אחת, היא עוד לא ידעה, ומאז שסיפרנו לה היא לא באה יותר.
אחרי כמה ימים נזכרתי במה שדייל אמר, הוא אמר שאם הוא לא חוזר תוך חמישה ימים שנשכח ממנו, ושאז אני אוכל לספר לאמא. עברו יותר מחמישה ימים ועדיין חיכיתי. בסוף סיפרתי לאמא, ואחרי שאמרתי לה, רצתי לחדר שהיה שלנו ובכיתי.
אני אספר על כל הבתים שגרתי בהם. לפני שמונה שנים כשהייתי בת ארבע וחצי, ודייל היה בן שבע, עוד היינו בצרפת. משם, בערך באותו גיל, עברנו למקסיקו, עד שהייתי בת אחת עשרה. הבית הבא, היה כאן בקאריביים.
היה לי אבא, אבל אני לא בדיוק יודעת מה איתו. פעם כשהייתי בערך בת שלוש, כשאיווי הייתה אצלי לכמה ימים, כי הם באו מרחוק, (היא גרה עכשיו במדגסקר, לא זוכרת איפה היא גרה פעם), בלילה התגנבנו בצחוק למטבח כדי לשתות מים, ואז איווי נזכרה שהיא צריכה ללכת לחדר שלי כדי לעשות משהו חשוב וביקשה שאני אחכה לה. אז חיכיתי במסדרון. ראיתי את אמא שלי בסלון מדברת עם מישהו, צללית שלא הצלחתי לראות, וזה מה שהיא אמרה: "לא רציתי, הייתי חייבת, לא הייתה לי ברירה, בבקשה תבינו.." ובכתה. לרגע עוד נשארתי במקום וחשבתי, ואז רצתי הכי בשקט שיכולתי לחדר ואייוי ישנה על המיטה שלי אז נשכבתי על המזרון שלה ועשיתי את עצמי ישנה. כמובן שכעבור כמה דקות באמת נרדמתי, אבל אני עדיין זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. בבוקר כשהתעוררתי, אמא אמרה שאבא הלך לחופש ארוך מאוד וחייכה חיוך עצוב.
מאז אבא אף פעם לא בא לבקר. הניחוש שלי, זה שהיא הרגה אותו.
אני אוהבת לנגן בגיטרה ולהלחין שירים. יש לי גיטרה שחורה. זה הצבע שאני הכי מחוברת אליו. קיבלתי את הגיטרה ליום הולדת עשר, מכל המשפחה, כולל סבא וסבתא שלי שמתו.
אמא שלי עובדת בעיתון האנגלי, היא עושה את כתבת השער. המשכורת שלה לא גבוהה, ובכל בוקר עד הצהריים, היא עובדת וחוצה בשייט את הדרך לעבודה.
פעם הייתי בבית ספר, אבל רק חודשיים או משהו, ומאז הייתי עם אמא שלי בבית בחינוך ביתי. עכשיו אני מלמדת את עצמי. הייתי גם בשיעור גיטרה חצי שנה, אבל עכשיו גם את זה אני לומדת בעצמי.
ימי הולדת אנחנו חוגגים ככה: קמים בבוקר ויש בלונים בזר, בשורה, על הרצפה.
אחר כך את ההולך לסלון יש על השולחן עוגה, מתנה מכל המשפחה ועוד מתנה מאמא ומדייל.
שרים שירים ובדרך כלל נשארים ערים עד מאוחר.
פעם אחרונה שהיינו בבית של אייוי במדגסקר שזה באוקיינוס ההודי מול מזרח אפריקה הייתה בקיץ. הלכנו שם לאיזה נחל והיינו בו עד אחר הצהריים. כשהיינו צריכים ללכת אחרי בערך שבועיים היה קשה להיפרד אם היו שואלים אותי איך צריך לצלם את אייוי בתמונה טבעית הייתי אומרת: "כשהיא נפרדת ממני." היא כל כך יפה עם השיער החום הארוך שקצת פחות ארוך מהמותניים והעיניים הכחולות, צוחקת ובוכה באותו הזמן!!
חשוב לי לספר על השיחה האחרונה שלי עם סטורם שהלכה ככה: דפיקה בדלת, אמא הלכה ופתחה את הדלת (אמא הכינה לארוחת ערב איזה משהו עם בצל וירדו לה דמעות, אבל סטורם עם ההחבחנה החדה שלה מיד שמה לב שלא הבצל הוא הסיבה אלא שקרה עוד משהו). סטורם ביקשה לראות את דייל, אמא ואני החלפנו מבטים והחלטתי לנסות להקל עליה, אז רצתי במסדרון וחיבקתי את סטורם, עכשיו היה אפשר לראות עלי שהיא בטוחה שהכל בסדר כי כשעזבתי אותה ראיתי את הפנים הקורנות שלה ומסביב המסגרת הזהובה של השיער עם הסילסולים הקטנים בקצה.
הסתכלתי על סטורם וחשבתי על מי שאני אוהבת סרקתי אותה תוך כדי חשיבה על אמא ועל אייוי ואז הגעתי צוואר שלה איפה שהשרשרת לב שהייתה גם לדייל... דייל!! אני חיית להגיד לה משהו אבל לעזאזל מה!?!! "אם, סטורם?" "כן?" היא שאלה ואני חיזקתי את עצמי, אסור ליח להשבר! "אני רוצה, או בעצם צריכה לדבר איתך בחדר." "בסדר." היא אמרה והפסיקה לחייך, נכנסנו לחדר ואז אמרתי לה "דייל לא כאן, הוא הלך הוא לא כאן יותר אעני לא יודעת למה הוא הלך בערך שבוע אחרי היום הולדת שלו..." "מה? מתי? למה?" לסטורם היו בטח עוד אלף שאלות קצרות כאלה, אבל במקום זה רק בלעה בבכי שקט ועצוב את המילים, עצוב מדי. סטורם בכתב ואני רק ישבתי שם מקווה בכל ליבי לא להתחיל גם כן לבכות כי זה יעציב אותה יותר.. הבנתי שהגיע הזמן שסטורם תחזור, נתתי לה יד והתחלתי להובי אותה אל הדלת.. ראיתי שהתחיל לרדת גשם, אז אחרי שנפרדתי מסטורם שנשארה בחדר לבכות, תוך כדי זה שאני חונקת הדמעות נשארתי עוד קצת בחוץ.. ואז שוב היא: "ריין!! ריין! בואי, בואי כבר אני מתגעגעת אליך!" וצוחקת אם השיער החום הגלי שלה.. אבל אני במקום לצחוק איתה התחתי לבכות והאשליה התנפצה. חזרתי הבית ואמא עזרה לי ללבוש בגדים אחרים ואחר כך היא אמרה: "ריין, אני יודעת שעכשיו קשה לך בגלל שסטורם הייתה כאן ונכון שעברו חודשיים, אבל זה עדיין קשה, גם לי. ובכל זאת אני רוצה לספר לך משהו, את מוכנה?" הסתכלתי עליה והיה לי ברור שגם אם היא הולכת להגיד לי שהיא הולכת למות מחר אני חייבת לתת לה לספר לי את זה כי זה יקל עליה. "כן אמא, מה רצית להגיד?" התחלתי לבכות בשקט ולא שמעתי כלום פשוט חשבתי לרגע: למה אני הרי צריכה לחיות? אמא לא תחייה עוד הרבה זמן ודייל כבר הלך וכנראה מת, אז מה אני בעצם עושה כאן? כבר התחלתי ללכת לחדר שלי למצוא שם את התמונה שלי ושל דייל לשבור את הזכוכית ו.. "ריין! ריין! מה את עושה?" כנראה שאמא מצליחה לקרוא אותי כרגיל. "סליחה, אמא.." "לא, לא זה בסדר מתוקה כבר מזמן היינו צריכות למצוא פתרון להתקפים האלה.." אז אמרתי "אוקיי אמא, עכשיו אני מוכנה באמת," והוספתי קצת יותר בשקט "מוכנה בפעם האחרונה.." ואז בקול ממש שקט כמעט בלי קול בעצם, אבל ריין שמעה אותו חזק ומהדהד "אני אחראית לזה שאבא שלך לא כאן.. אני!" והתחילה לבכות. לריין לא היה איכפת לראות את אמא שלה בוכה, היא התרגלה לבכי של עצמה, שהיה דומה מאוד לבכי של אמה, ובכלל כל מה שקשור לרגשות שבפנים היתה דומה לאמה. אבל אז, אז בא "ההתקף" הבא חזק יותר מכל השאר ביחד, וזה היה ככה: אני קפצתי מהספה הקצת קרועה על אמא על מאלי, קורעת את החוט השני מתוך השני של הספה של המשפחה, משאירה את עצמה לבד בתוך כל הבד הזה, כל הספה הזאת. פעלתי מתוך חוסר מודעות, ראיתי את שתי ידי באות, מוצאות כוח שהן לא ידעו שקיים בהן, תופסות גוף עייף ומטלטלת אותו, מהכתפיים לראש, ובסוף הצוואר שהיה חף מפשע עד שהסכים להוציא מתוכו, ולאמת את מה שהיה בספק כל הזמן, הידיים שלי סגרו עליו ואז זהו, הוא הפסיק להתנגד.
ואז הגיע הבכי הצרחות הצעקות שלעולם לא יעזרו כי אי אפשר להחזיר את ה.. האלה שלא חיים לחיים. ריין הצליחה, לשם שינוי, להשתלט לרגע קצר על הבכי בזכות משפט שלמדה פעם בבית ספר: "כולנו נולדים, כולנו מתים.
זוהי עובדה שחציה הראשון מובן מאליו, נעים ומשמח - ואילו את חציה השני אנו מעדיפים לרוב להדחיק ולא לחשוב עליו." כן זה נכון, אבל מתישהו ה'חלק השני' פשוט מתפרץ כמו הבכי הזה והחוט שהתפוצץ ונקרע, וכמו סטורם שפתאום התפרצה משום מקום ועטפה אותי, מחבקת, אוהבת, מבינה כל כך..
הלב שלי כאילו נקרע מבפנים ולא באמת היו צדדים שמשכו, פשוט כלום. ריין נזכרה בעוד שני משפטים הראשון: "באפשרותכם להתחיל מחדש בכל רגע שתבחרו." ריין הרגישה שברגע הזה אין לה בחירה, בכלל לא. והמשפט השני היה:" איני מבקשת משא קל יותר, אלא כתפיים רחבות יותר." הלוואי, היא חשבה וביקשה חזק הלוואי וכל זה היה אפשרי שאפשר להגדיל את הכתפיים הדימיוניות האלו, אבל אצלנו מה שאפשר לעשות זה כלום, אוף שוב הכלום הזה. ריין נזכרה איך ששיתפה את אייוי וסטורם בפחד הגדול שהלך והתאמת עם הזמן, הפחד של ה'דבר הזה עם אבא' (כך נהגה לכנות את זה.) אז סטורם יודעת בעצם, סטורם.. סטורם.. מעבירה ידיים לחות מניגוב הדמעות שכבר נעלמו על דייל, מהזיעה הקרה שבאה עם האחראיות שריין עוד לא ידעה עליה, אבל סטורם הייתה מודעת אליה, היא גם ידעה שהיא צריכה לשמור על קור רוח, להיות האחראית!
"אני מבינה ריין, את במצב מאוד קשה, זאת מן תקופה כזאת שכל אחד עובר מתישהו, זה בסדר את בסדר.." ריין לעולם לא ציפתה לכזאת הבנה מסטורם, והיא שמחה על ההבנה הגדולה. המיים נשמעו מטהרות מכל מה שעשתה, רק כי סטורם אמרה שזה בסדר.
"תודה, אבל סטורם אני לא בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון.." וזה מה שהיא ענתה לי "תשמעי," היא אמרה בקול היא אמרה מהורהר עם העיניים חושבות למעלה, סטורם אפילו לא הסתכלה עליה, היא פשוט הפסיקה לבכות ו'שמעה' בין בירכיה של סטורם. "רצח, או מוות לעולם לא מרגיש נכון, גם אם את האחראית לזה וגם אם לא. טבל מה לעשות, היית במצב קשה ובתור משהי שמסתכלת מהצב עשית את ה'דבר הנכון', מובן שהיו עוד דברים נכונים, אבל זה אחד מהם.." והוסיפה "ואם את לא בטוחה, אז אני בטוחה!!" וזה היה כל כך החלטי שריין השתכנעה..
כמה ימים אחר כך, כשסטורם נשארה עם ריין בשביל לעזור לה להירגע ואחרי ששלחה מכתב לדודים שלה, הן קיבלו מכתב שזה מה שהיה כתוב בו:
ריין וסטורם חשבו על זה כמה ימים והחליטו, כתבנו את כל הסיור הזה בשביל מערכת העיתון, שיפרסמו אותו, והוספנו עוד כמה מילים בשביל למנוע דברים כאלו. מדהים, אבל מאז ריין רק עלתה ונהייתה רק יפה יותר ומאושרת יותר!
עכשיו ריין וסטורם גרות יחד וריין ממלאת את תפקידה של אמה במערכת העיתון, סטורם עובדת בסיפרייה. כשריין עוד הייתה במשבר באחת הפעמים היא אמרה לסטורם שהיא הייתה רוצה לדעת את העתיד ולמנוע את מה שאפשר אז סטורם המציאה בשבילה משפט וריין הבטיחה שהיא תזכור אותו לתמיד וזה המשפט "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו"..
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
