|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
נפגשתם, דיברתם והכרתם קצת אחד את השני, ואז מצאתם מגילה, מגילה שמספרת על מכשף. המכשף כונה בשם "מכשף הפרדוקסים". מכשף שיכול ליצור פרדוקסים, בכך שהוא פוער חורים בזמן. מעולם לא שמעתם עליו לפני, קראתם וגיליתם עוד דברים על המכשף- כשלפתע קרה דבר מוזר: חור בזמן נפער מול עינכם, במרחק של כמה מטרים בלבד. הרגשתם דחף כמעת בלתי נשלט להכנס פנימה-ואיכשהו כולכם הגעתם לאותו המקום- גרמנייה,מלחמת העולם השנייה. בראשכם מטרה אחת ברורה- למצוא את המכשף, רצון פתאומי שגבר על כל הרצונות האחרים שלכם, ולא נעלם אפילו לרגע.
אבל לא הגעתם בדיוק לאותו מיקום- כל שני אנשים הגיעו למקום אחר בתוך גרמניה, לאותו היום ולאותה השעה. אתם לא יודעים שכולכם שם. החורים נעלמים מאחוריכם.
---------------------------------
אנוביס וAlways and Forever: : הגעתם לכפר גרמני- בדיוק בזמן לראות אדם בעל עיניים ושיער כהים רץ, ואחריו שני חיילים נאצים שמנסים לירות בו, ומחטיאים.
רוח התבונה וג'ן: הגעתם לתחנת רכבת- והרכבת הזו היא מה אם לא רכבת מוות, שבדיוק מעלים עליה אנשים.
לינה ודרקונית הספרים(אני): הגענו למחנה צבאי, לתוך אחד המבנים. אנחנו מוצאות את עצמינו מול
מישהו בדרגה גבוהה, כנראה אחד המפקדים, מענה גרמני למוות. כולנו קופאים כשאנחנו רואים אחד את השני, החייל הגרמני הצעיר, שעונה עד לפני כמה רגעים, מתפתל על הרצפה.
היילו וקידה: הגעתם לגטו וארשה, ישר פנימה. תפסו אותכם נאצים ונתנו לכם משהו שנראה כמו פיג'מות פסים בלויות (הבגדים שרובם לובשים שם) והדביקו עליכן כוכב צהוב, במחשבה שאתן שניים מהיהודים\כל שאר האנשים ששמו שם. אין עליכן נשקים. (אנשות, הזדמנות חד פעמית להוביל את מרד גטו וארשה...)
*קרדיט לאנוביס על הרעיון*
|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
החייל הבלונדיני התמוטט ברגע שהחייל המבוגר יותר שמט אותו. הוא תקע בנו מבט מבולבל וכעוס, ובלי להשקיע יותר מדי זמן במחשבה שלפתי אקדח ויריתי בראשו לפני שהספיק להתעשת. הוא נפל אחורנת חסר רוח חיים. אלאיה מסתקלת עלי, מופתעת ומזועזעת ממעשי. אני מחייכת בהרמת גבה ויוצאת אחוצה, מותירה את האיש הגוסס בפנים.
|
|
אנוביס
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(מה? איך? אני לא המנהל אבל לא תיארת כלום)
|
|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
הצעתה לחפש את המכשף בזה שנכנס לחורים בזמן. אימצתי את הרעיון וכתבתי פרק, כי היו יותר מדי בעיות בפרק הקודם.
|
|
אנוביס
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(לא התגובה הראשונה שלך ממש לא מפורטת)
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(ג'ן, את פה?)
|
|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
כן, המון זמן לא שיחקתי משחק תפקידים, ואני זקוקה לתגובה של אלאיה כדי להמשיך.
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
אני כאן, רוח. לדעתי כדי שתחלקי את הפרק הזה לשניים. קודם כל תני לנו להכיר ואחר כך תשלחי אותנו להילחם... יש פה עומס תפקידים!!! מאיפה להתחיל?! הצילו!!!
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(שתתחילי? את זו שיודעת מה אלו רכבות פה.)
|
|
אנוביס
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
קולות נפץ ויריות זה הדבר הראשון ששמעתי כשהתעוררתי, אה קולות הבוקר המלבבים חשבתי לעצמי בזמן שלבשתי את המעיל הלבן שלי, לקחתי את הרובה (בס"ך לי אין כוחות קסם), גופות של חילי המחתרת נערמו בצד, דם וקרביים שפוכים היו בכל מקום, כנראה בגלל אש התותחים, "היי אתה תעצור" שמעתי את אחד מחיילי השלטון קורא, עצרתי במקומי והסתובבתי,חייל מגודל לבוש מעיל כחול וסמל של השלטון כיוון עלי רובה, התגלגלתי לצד ושלפתי אקדח לחיצה על ההדק והאיש נפל עם חור בראשו, החזרתי את האקדח לכיס והמשכתי ללכת, טיל עף לידי ופגע באדמה ההדף העיף אותי ונחבטתי באדמה בחוזקה, השתעלתי, במקום שפגע הטיל היה המון עשן ואבק אבל היה בו דבר בולט אחד, דבר כחול שנראה כמו עיגול, סקרנותי גברה על הרצון לעזוב את המקום קמתי והלכתי לעבר העיגול הכחול, נגעתי בו ונעלמתי. הרגשתי שמועכים אותי זורקים אותי על האדמה אבל אז הכל השתתק ראיתי תקופות עוברות יוון העתיקה, רומא, שנות האלפיים, רצח של לינקולן. ואז הכל נעלם הייתי על הרצפה לידי שכבה נערה, הדחף ראשוני היה ללכת לראות עם היא בסדר. היא נשמה, קמתי מהמקום מנער את האבק ממעילי הלבן, בדיוק ששני חיילים רצים ויורים במישהו שבורח מהם.
(לא שנית את האופי שלי :)
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(ג'ן?)
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
אופס!!! שכחתי לבדוק. מצטערת.
לא ייאמן. פשוט לא ייאמן. היום שלי יכול להיות דפוק יותר?
אה, כן. תודה. נורא מעודד. שכחתי. תמיד יכול להיות גרוע יותר.
זה התחיל עם המגילה. ההרגשה המשונה ההיא, ועכשיו זה ממשיך. בעיקרון, אני לא מאמינה במכשפים. כוחות כישוף, שיהיה. אם היית מספיק בר מזל כדי להיוולד מוזר ולהנות מזה - שיהיו לך חיים מאושרים.
הקטע המשונה באמת היה החור.
הוא נפער ממש מול העיניים שלי, ומשהו משך אותי פנימה. לא שאני ממליצה להיכנס לתוך חורים ענקיים שנפערים פתאום באוויר, אבל לפעמים פשוט אי אפשר להתנגד.
הקטע הדפוק היה הרכבת. אבל אני מקדימה את המאוחר.
הבטתי בפסים בתדהמה. ע"פ חילופי המשפטים של כמה אנשים בסמוך לי, הרכבת הייתה אמורה להגיע תוך זמן קצר.
נער בעל שיער חום נעץ בי מבט משונה. הוא נראה לא שייך, בערך כמוני. היו לו בגדים משונים, והתסרוקת שלו לא הייתה מקובלת. לפחות, לא בתקופה שלי.
אבל אני הרי כבר לא בתקופה שלי. זה ממש לא נראה כמו שנות האלפיים.
נעצתי בו מבט בחזרה, אך הוא לא הסיט את שלו. ניגשתי אליו בחשש.
"שלום..." מלמלתי בהיסוס ובחנתי את עיניו הירוקות. "אתה לא מכאן, נכון?"
|
|
♪Mu§ic♪
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
חור גדול נפער באדמה מולי.
שמעתי על זה. הסתובבו שמועות מאיזה משוגע זקן שאנשים נעלמים ומתים בחורים האלה.
ידעתי שזה שטויות וששום חור לא יעזור לי לברוח מהגורל שכבר נקבע לי. אבל כן, הייתי סקרנית והייתי מוכנה לעשות הכל כדי להיעלם. אפילו לשנייה אחת.
נכנסתי לחור.
פקחתי עיניים והתיישבתי במהירות. שמעתי יריות.
הבטתי מסביבי וכל מה שראיתי היה 2 חיילים רודפים אחרי מישהו ועוד איש אחד שעמד ממש לידי.
מה לעזאזל קורה כאן?!?!
החיילים המשיכו לרדוף אחרי הבורח בעודם מחטיאים אותו כל הזמן.
"איפה אני?" בלי לשים לב אמרתי בקול את מה שחשבתי.
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(תסרוקת משונה? במזל אם הוא אי פעם יגע בשיער שלו.)
רכבתי, זו הייתה שעת ערביים, והנוף היה מלא בגבעות מלאות דשא גבוה וצהבהב שנע קלות ברוח החלשה ומעט עצים נמוכים. התענגתי על הבטלה כשפתאום שמעתי רחש. עצרתי את סוסי וירדתי מהעגלה בשליפת פגיון מהירה, עברתי בחורשה קטנה והרחש התגבר לזמזום. נעצרתי בגבי לעץ, חיכיתי מספר שניות של תהיה ואז יצאתי לכיוון הקול ומצאתי את עצמי מועד קדימה לתוך שער כשפים מתערבל.
נפלתי לתוכו.
יצאתי מצדו השני, במקום אחר לחלוטין. המקום היה מרוצף ואנשים מלוכלכים באפר הלכו לכל מקום, והמוזר מכל, באמצע המקום היו פסי מתכת משונים ורוטטים מעט.
הבחנתיי בקהל בנערה שהייתה לבושה אחרת והבעת פניה נראתה מבולבלת כמו שלי ומבטינו הצטלבו.
היא ניגשה אליי ואמרה באנגלית עם מבטא מונה בהיסוס "שלום... אתה לא מכאן, נכון?"
"לא," עניתי לה, "ואת?". הנחתי שכן בגלל שכל שאר האנשים דיברו בגרמנית.
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(אתה יכול לנסות לדבר במשלב גבוה ^^)
"לא," השבתי. היה משהו מוזר בקולו. "ממש לא. אבל אני חושבת שאני יודעת איפה אנחנו. למדתי על זה בשיעורי היסטוריה."
עווית עברה בפני כשחשבתי על המורה שלי להיסטוריה. אוי, לא. היא הייתה מסוגלת להגיד עשרה משפטים שלמים שלמים בפחות מדקה, וכולם היו צריכים להופיע בכתב מסודר במחברת.
וואו. לזה אני לא מתגעגעת.
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"היסטוריה?" שאלתי, "אבל זה לא קרה מעו..." ופתאום הבנתי. "מאיזו שנה באת?" שאלתי אותה
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
'שנה? תהיתי, ואז נפל לי האסימון.
"2006," אני אומרת בהיסוס. הוא נראה המום. "מאיזו אתה...?"
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"אלפיים ושש? למות ישו?" היא הנהנה, "אני מאלף שש מאות חמישים ושתיים. מתי אנחנו?"
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"אני לא בטוחה," אני ממלמלת. "לא ממש הקשבתי למורה... אלף תשע-מאות ארבעים...? משהו כזה. אני זוכרת בערך מאיזו לאיו שנה המלחמה בגרמניה נמשכה. וזו-" אני מחווה בידי על התחנה, ועל החיילים המפוזרים. "נראית לי כמו מלחמה."
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"רגע, אנחנו בגרמניה?" שאלתי, ואכן, כולם דיברו מסביב בניב של גרמנית, שאותו הבנתי בקושי מועט.
"את יודעת מה קורה כאן?"
|
|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(אני רק רוצה לציין שאתם יודעים על המעבר בזמן, יש אנשים שהגיעו לתקופה שגדלתם בה, לא רק אתם השתמשתם בחורים)
רק עוד רצח. עוד אדם מת, עוד סבל.
אלו דברים שהייתי רגילה אליהם, שנאלצתי לקבל אותם כמובנים מאליהם בתקופה שחייתי בעולם התחתון. ביפן צחקנו על הפשע בארצות אחרות. על חוסר המיומנות שלהם, על הפחד בעיינהם בעודם מבצעים את הפשע. אצלינו רק אנשים חכמים ומיומנים מאוד יכלו להרשות לעצמם לזלזל בחוקים למטרות האישיות.
היינו מכנים את האחרים "פושעי צעצוע". הזיכרונות כל הזמן חוזרים אלי, נדמה כאילו כל זה לא קרה לפני יותר משנה.
החורים תמיד היו שם, מביאים אנשים מבולבלים מתקופות שונות בהיסטוריה. לפעמים היו מגיעים אנשים עם סחורה מעניינת, כמו הרובה לייזר ההוא. קיריטו המניאק הזה חטף לי את זה מהידיים.
חשבתי כמה פעמים להכנס לחור- לפעמים החיים בעולם התחתון היו מטישים. אבל זו הייתה המציאות...
עד שלא הייתה לי ברירה כמובן.
חייתי כמה שנים בבריטניה, ועכשיו...
עכשיו אני כאן.
עד שלמדתי לדבר אנגלית כמו שצריך, עברתי למקום עם הקשקשנים האלו.
לפחות אלאיה כאן. נראה לי שהיא באה מרומא או מיוון העתיקה, זה תמיד נראה לי אותו הדבר.
אני לא ידועת איך היא מדברת אנגלית, אבל טוב שכך, כי אחרת לא הייתה לנו דרך לתקשר.
"את באה?" אני אומרת לאלאיה.
שלולית הדם בחדר גדלה, מלטפת את מגפי.
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
אני מהנהנת באיטיות. "שמעתי על המעבר בזמן," אני ממלמלת. "פגשתי פעם מישהו שהגיע לתקופה שלי מהעבר. אבל לא באמת חשבתי שזה יקרה... בטח שלא לי!"
לפתע אני קופאת.
"אם אנחנו באמת בגרמניה, ויש כאן על כך הרבה חיילים... הרבה יותר מהנחוץ לביקורת בתחנת רכבת, אפילו בתקופת מלחמה..." אני מדברת לעצמי בשקט, ולאחר מכן מביטה בנער. בעצם, אני אפילו לא יודעת עדיין מה שמו.
"הסתבכנו." אני נאנחת. "אין לך איך לדעת על מלחמת העולם השניה, נכון?" הוא בוהה בי.
"אנסה להסביר," אני אומרת במהירות, ומביטה סביב. הרכבת תגיע עוד מעט. "אני אן, אגב."
|
|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
אלאיה יוצאת אחרי, ולמרבה ההלם אנחנו מוצאות את עצמנו בבסיס צבאי.
לאזאזל. רצחנו מפקד בבסיס צבאי.
אני נכנסת חזרה פנימה, אלאיה ממהרת להכנס אחרי. "מה זה?!" היא שואלת.
"מלחמת העולם השנייה..." אני מריצה את המחשבות בראשי.
"אני מיפן. הם לא יפגעו בי. אם אנחנו בתאריך הנכון, יפן וגרמניה משתפות פעולה...."
"מלחמת העולם השנייה." היא אומרת בקול חסר סבלנות.
"שש... המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האנושות. עד לנקודה שאני הגעתי אליה לפחות. המלחמה התחילה בגרמניה, והתפשטה כמעת בכל ארופה, ואפילו גלשה לעוד כמה מקומות, יפן בינהם. כפי שידוע לך, אני מיפן. במלחמת העולם השנייה ממש התחיל הסכסוך בין סין ליפן. את בטח לא מבינה בגאוגרפיה, אבל לא משנה. אנחנו בגרמניה עכשיו, אז אנחנו בטוחים, רק ש... טוב, הרגתי כרגע את אחד הקצינים, אז יש בזה פיקפוק.
רק צריך לצאת בלי שיראו אותנו, לנקות כמה ראיות, ואנחנו בסדר".
אלאיה מהנהנת. "נוכל לצאת מהחלון...." מבטה פונה לעבר חלון גבוהה עם סורגים.
"כן..." אני סורקת את הסביבה. החייל הגוסס עדיין מתפתל על הרצפה, אני שולפת סכין ותוקעת ישירות בליבו, כדי לגאול אותו מייסורו, אבל בעיקר כדי לגרום לו לשתוק. אני מנגבת את הסכין במפית שנחה על השולחן, וזורקת את המפית על הרצפה, והיא שוקעת בתוך שלולית הדם.
אלאיה משנה צורה, ללא כל הזהרה מוקדמת.
אני קופאת במקום לרגע, כשאני מגלה שאלאיה נעלמה, ובמקום שהיא נמצאת בו עכשיו יש ציפור קטנה.
היא מתעופפת, עוברת דרך הסורגים ונעלמת בצד השני.
אני מרימה את הסכין שלי, ששמטתי בטעות על הרצפה מרוב הפתעה, ומשתמשת בו בתור מברג כדי להוציא את הברגים שמחזיקים את הסורגים של החלון.
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"ואני ריצ'ארד," אמרתי, ואז היא סיפרה לי הכול על מלחמת העולם השנייה בעודי מנסה לא לשאול יותר מדי שאלות, מה שהיה מאוד קשה כי כל מושג שני שהיא אמרה היה לא מוכר לי. בסופו של דבר ידעתי די טוב על מה שקורה ויקרה. "אז מה נעשה?" שאלתי. (אהם, אהם.)
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
נאנחתי וטמנתי את ידי בכיסי הג'ינס שלי, מבטי נעוץ באדמה. "יש לנו שתי אפשרויות, אני חושבת." אמרתי. קולי היה יציב. "לפי מספר החיילים אני חושבת שהרכבת הזו לא כל כך תמימה. יש לי הרגשה ש... טוב, היא תוביל את הנוסעים למחנה ההשמדה, איפה שלא יהיה. אם זה באמת נכון, יכולים לקחת גם אותנו לשם. אם נעלה עליה, נלך למוות כמעט בטוח. אבל זה אומר להפקיר את הנוסעים. האפשרות השניה היא פשוט להסתלק מכאן. כמה שיותר מהר."
נעצתי בו מבט נוקב. "מה אתה מעדיף?"
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"אני חושב שהמוות שלנו לא יעזור לאף אחד, ואסור לשנות את ההיסטוריה... אבל בעצם, מה רכבת אחת כבר יכולה לשנות?" שאלתי בחיוך ממזרי, שולף סכין מהשרוול.
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
אני מגלגלת עיניים ופונה לעבר המסילה, בוחנת אותה בעיני. "אם אנחנו רוצים לעלות על הרכבת," אני פותחת. "- התאבדות די בטוחה, אגב - אנחנו צריכים לגרום להם לחשוב שגם אנחנו חלק מהקבוצה. אבל כשנהיה בפנים- מה חשבת לעשות? לחסל את כל הנוסעים בסכין או בזה שתהרוג את הנהג?"
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"את כל החיילים, אני מניח. הם הרי בדקו את כל האנשים שכאן והם לא יצפו לזה, חוץ מזה, יש לי כישורים משלי." פסי הרכבת רטטו בכוח.
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
נדתי בראשי. "אם אתה רוצה לחסל את כל החיילים, צריך לעשות את זה לפני שהרכבת יוצאת מהתחנה. אחרי הרכבת תצא הדרך היחידה לחלץ את כולם תהיה בקפיצה. ומעטים האנשים שיסכימו לקפוץ. רעיון אחר?" נעצתי בו מבט נוקב. "צריך להתחיל לחשוב מהר."
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"מה לא בסדר בכך שאעבור בין הקרונות, אהרוג את כולם אחד אחד, ואז אנטרל את הנהג ואעצור את הרכבת?" שאלתי בפשטות.
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
נדתי בראשי. "אפשר לנסות."
הרכבת נעצרה בתחנה, וכמה חיילים עלו עליה. ריצ'ארד מיהר לעלות גם הוא, ואני עליתי אחריו. התא אליו נכנסנו היה כמעט ריק. זה היה התא הצמוד לתא הנהג. ישבו שם רק כמה חיילים, שנראו מופתעים לראות אותנו.
|
|
זאבת המים
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"עיזבו ני!" אני צורחת על האנשים המוזרים בבגדים הישרים בצבע הבז', אני נותנת לאחד מהם מכה חזקה בין העיניים בעזרת החלק של היד שהוא בעצם ישר עם הזרת מתי שהיד ישרה (כמו המכת קרטה), הוא מתמותת וראשו נופל על הרצפה הקשה, האחר תופס את ידי מאחורי גבי ומחזיק אותן חזק, הוא מכוון אל פני כנה בצבע שחור, אני מסתכלת על הכנה בתהיה _זה אמור להפחיד אותי?_ אני שואלת את עצמי. היד שלו מוחזת לי את המפרקים של הידיים, ואני כבר לא יכולה להרגיש את כפות הידיים, אני מרגישה רק את הכאב הצורב והבוער בידי השמאלית, ראשי סחרחר ואני מעבדת את ההכרה
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
רגע לפני שאחד מהחיילים צעק השתמשתי בקסם השתקת קול חפוז והטלתי עליו את הפגיון, שאר החיילים היו מבולבלים עדיין מהתופעה הלא טבעית בעליל ולכן נתנו לי פנאי להרוג שניים נוספים מהם עם פגיונות נוספים ששלפתי ועל השניים הנותרים הטלתי קסם עילפון.
החזרתי את הקול. נתתי לנערה אקדח שהרמתי מהרצפה ואמרתי לה "עוד דקה נטרלי את הנהג, אבל אם יש איתו יותר מאיש אחד חכי עד שאחזור, את עלולה להיהרג, מה שיוביל לפגיעה בתוכנית." היא הנהנה.
נכנסתי לתא הבא תוך כדי מלמול לחש.
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(ועם כל הכבוד, היילו, אי אפשר לעלף אדם ממכה כזו בראש אלא אם כן את גוש של שרירים, ואי אפשר לעלף בן אדם באמצעות לחיצה על ידיו, אולי מכריתה כן.)
|
|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
*ארן*
אתה מבחין בזווית העיין בהדים כחולים מהפינה של הרכבת, ואתה רואה דף לבן-צהבהב מבצבץ משם.
|
|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
אני מסיימת להוציא את הברגים מחלון הסורגים, ומניחה אותו בשקט על הרצפה.
לפני שאני יוצאת אני מחפשת כל דבר מועיל שיכול להיות בחדר- אני מוצאת כמה כדורים לאקדחים שלי, וכמות מכובדת של כסף מקומי. אני טומנת את השטרות בכיס הפנימי של הג'קט שלי, ואת הכדורים בחגורת- יש לי שקיק שמחובר לחגורה במיוחד בשביל זה.
אני מחפשת עוד קצת וכשאני לא מוצאת אני יוצאת מהחלון. אלאיה עומדת בחוץ.
"לא ידעתי שאת מכשפה" אני אומרת, לא מופתעת במיוחד.
אני בוחנת קצת את הסביבה, ואז קופאת במקום.
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
הגעתי לקרון האחרון, כעת לא היה צורך בלחש משתיק קול. השבתתי את שני החיילים המופתעים במהירות והרגעתי את הנוסעים המבוהלים.
מזווית הבחנתי בתנועה כחולה מעורפלת בפינת הקרון, הסתובבתי לראות מה זה וראיתי פתק צהבהב. שלפתי אותו כדי לראות מה יש עליו.
|
|
BooksDragon
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
*ארן*
אתה קורא את הפתק:
"מוצא יקר" כתוב שם. "אני יודע שאתה ושאר חברייך המחפשים עוברים בחורים ששלחתי לכם בזמן כדי למצוא אותי. ויש לכם סיבה מוצדקת- כי ברגע שתמצאו אותי, יש לי משהו מאוד מאוד מיוחד בשבילכם.
את החורים בזמן, בניגוד למה שרובם חושבים, פערתי בשבילכם- בשביל המחפשים, שימצאו אותי. מי שימצא אותי יזכה לאושר, מחפשים. ברגע שכולכם תפגשו אני ישלח אליכם חור נוסף, שיקדם אותכם בחיפושים.
מכשף הפרדוקסים"
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
חיכיתי בדיוק דקה. היא עברה בערך כמו נצח, אך לאחר שעברה סוף סוף, נכנסתי לתא הנהג. יחד איתו היה שם עוד אדם, והם שוחחו בקולניות. נראה היה שכלל לא הבחינו בי. החזקתי ביציבות את האקדח ושקלתי את האפשרויות. אם אפגע בנהג, הרכבת תצא משליטה. אנחנו נתרסק. עלי לפעול בחוכמה.
חיוך קטן עלה על שפתי. זה עומד להיות מעניין.
הרמתי את האקדח לגובה כתפי ונשמתי עמוק. אני טובה בקליעת כדורי ס'קוטץ' אל הניקוד הגבוה ביותר בלוח, אבל זה בטח לא אותו הדבר.
צדקתי. נדרשו לי שתי יריות כדי להרוג את האיש. אחת פגעה בכתפו והשניה בחזהו, והוא צנח מטה. הרכבת הזדעזעה לרגע, עד שהנהג השתלט עליה מחדש. הצמדתי את האקדח לרקתו.
"לא אפגע בך אם תעשה כדברי," אני אומרת קצרות. "עצור את הרכבת."
"אני לא יכול-"
"עצור את הרכבת או שאני יורה."
"את לא מבינה! הממונים עלי לא יקבלו את זה ש-"
"שלוש," אני דורכת את האקדח ומצמידה אותו שוב לרקת הנהג. כל זה לוקח שניה בערך, אך הוא קופא.
"שתיים."
הרכבת מאטה.
"מהר יותר!" אני גוערת בו. הרכבת מאטה עוד עד לעצירה מוחלטת.
אני יורה.
גופת הנהג נופלת מהמושב ונוחתת בחלקה מעל גופת האדם השני. אני מהססת. מה עכשיו? מה עושה בנתיים ריצ'ארד?
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
(למען האמת, רכבת זה לא כמו מכונית, לרוב לא צריך את הנהג, רק במקרים מיוחדים. מצד שני, אני מניח שלעצור נחשב כזה.)
קיפלתי את הפתק והכנסתי אותו לכיסי בפנים מהורהרות כששמעתי שתי יריות אקדח, הלכתי במהירות אל הקטר בעודי מרגיע את האנשים ואומר להם שהם יכולים לצאת עכשיו, ושיעברו את הגבול לארץ החופשיה הקרובה ביותר.
הרכבת האטה והאטה ושמעתי יריית אקדח שלישית.
נכנסתי לתא הנהג וראיתי את הנערה עומדת עם האקדח ושתי גופות על הרצפה לפניה.
היא הסתובבה אליי, "איפה היית?" שאלה
הראיתי לה את הפתק.
|
|
ג'ן
לפני 12 שנים ו-3 חודשים
"יש עוד." אני מרימה את עיני אל ריצ'ארד. "בתקופה הזו, ואני מניחה שגם באותה מדינה. אנחנו הרי אמורים להיפגש. אבל איך נדע איפה לחפש?!"
|
|
אקו
לפני 12 שנים ו-2 חודשים
(אהם.)
|
|