“כשאני שואל אנשים על 'סדרת הפנזיה הקלאסית' מבחינתם, אני בדרך כלל מקבל שלוש קבוצות, ישנם את אלה שהולכים לשר הטבעות של טולקין, הקבוצה השניה הולכת לשיר של אש וקרח של מרטין, הקבוצה השלישית לרוב הולכת להארי פוטר. אני? כשאני חושב על סדרת הפנטזיה הקלאסית אני ישר הולך לבלגריאד של אדינגס. בסדרת הבלגריאד (ובהמשכה המלוריאן) יש בדיוק את ההגדרה הקלאסית בעניי לספר פנטזיה. גאריון, נער יתום הגדל עם דודתו בחווה קטנה, כאשר העיירה השכנה היא המקום הרחוק ביותר שראה מימיו. מספר סיפורים זקן שמתגלה כקוסם חכם, וכמובן מסע חיפוש רציני (כי איך אפשר בלי?) אבל חסרים כמה דמויות.. חייב גנב שהוא גם מרגל (או מרגל שהוא גם גנב?) שיתפקד כמורה הדרך, נפח רציני ומעשי שיש לו פתרון לכל בעיה, כמה לוחמים שיוסיפו לחבורה (בואו ניקח ספן שהופך לדוב, אביר ישר כסרגל ומיץ עד כדי טיפשות, פרש שיכול לדבר עם סוסים כמובן ועוד כמה) ואיך אפשר בלי דודה פול הלב של החבורה והמוח האחראי בה? עכשיו, אני בטוח שלא כולם אוהבים את הרעיון של הקלאסיקה ומחפשים תמיד את החידושים בפנזיה אבל בשבילי? האפשרות להתרפק מידי פעם על הקלסיקה היא תמיד כיפית. כנראה בגלל זה כשראיתי את המבצע של אופוס על הסדרה מצאתי את עצמי לוחץ על רכישה בלי לשים לב.. וכשהגעתי לבית בחמישי וראיתי את חמשת הספרים החדשים על השולחן, לא יכולתי שלא לצלול ישירות לקריאה שניה בעולם הבלגריאד, ולגלות את העולם שוב ביחד עם גאריון ושאר חבריו הצבעוניים למסע.. אז היום שלושה ימים אחרי (וחמישה ספרים אחרי) החלטתי להמליץ פה על הסדרה כי באמת מגיע לה. אין לה את הקסם של הארי פוטר, התחכום וחוסר הפחד של משחקי הכס, או האלמותיות של שר הטבעות, אבל היא קלאסיקה. ותמיד כיף לקרוא קלאסיקה לא?”

“חייל הנבואה הוא ספר טוב, שנותן תיאור נחמד של חייו של גאריון כילד בעולם הגדול. הספר סיפק המון שאלות מסקרנות, אבל התשובות להן לא היו מעניינות והסופר דאג שנגלה את כולן בדרכים ברורות. כמו כן עלילות המשנה והסודות של הבלגריאד רדודות,משעממות וטיפשיות. כמו עם בני האולגו - עם של אנשים שחיים במנהרות וכמובן שהם פיתחו שפה סודית ומתנהגים כאילו בלגראת הקוסם מבקר אצלם כל יום. כמו כן דייויד אדינגס מדביק לכל עם בספר שלו קריטריונים שונים שלפיהם כל אדם חי. למשל: דרזיאנים- ערמומיים ובעלי אף משונה, ארגנאנקים- מרושעים בעלי צלקות, נייסיאנים: מסוממים ומרעילים כל הזמן איש את רעהו. טולנדרים- עשירים, מאופקים וסוחרים, ארנדים- לוחמים אמיצים אבל מטומטמים וחמומי מוח. כמו כן עלי לציין שמי שכתב את התקציר פה שגה ושאת השם בלגראת הוא החליף בטעות בבלגראד. אולי הוא התבלבל עם שם הסדרה (בלגריאד).”

“הספרים של אדינגס הם כיפיים לקריאה, אבל לטעמי הם קצת פשטניים, הכל שחור ולבן בלי אפור באמצע. הבלגריאד והמלוריאן הן כיפיות במובן הזה, לא מדובר ביצירות מופת, אלא פשוט פנטזיה כיפית לקריאה”

“ניגשתי לקריאת הספר אולי עם ציפיות גבוהות מדי. הספר כתוב בצורה טובה וחביבה, אבל לא יותר מזה. הרעיון נחמד מאוד אבל הוא מיושם בצורה לא מרתקת מספיק. הסיפור לא "רץ", ולא מאוד מעניין אותי מה יקרה בהמשך. אם אני חושבת על ספר לא בזמן הקריאה בפועל, זה הסימן שלי אם הספר טוב באמת. וכאן זה לא קרה. הסדרה היא ארוכה ויש סדרות המשך, לכן קראתי את הספר עד סופו כדי לראות אולי בכל זאת.. אין לי דברים רעים להגיד, אבל גם לא כל כך טובים. ספר טוב וזהו. לא הפיל אותי משום כיסא.”

“כשאני שואל אנשים על 'סדרת הפנזיה הקלאסית' מבחינתם, אני בדרך כלל מקבל שלוש קבוצות, ישנם את אלה שהולכים לשר הטבעות של טולקין, הקבוצה השניה הולכת לשיר של אש וקרח של מרטין, הקבוצה השלישית לרוב הולכת להארי פוטר. אני? כשאני חושב על סדרת הפנטזיה הקלאסית אני ישר הולך לבלגריאד של אדינגס. בסדרת הבלגריאד (ובהמשכה המלוריאן) יש בדיוק את ההגדרה הקלאסית בעניי לספר פנטזיה. גאריון, נער יתום הגדל עם דודתו בחווה קטנה, כאשר העיירה השכנה היא המקום הרחוק ביותר שראה מימיו. מספר סיפורים זקן שמתגלה כקוסם חכם, וכמובן מסע חיפוש רציני (כי איך אפשר בלי?) אבל חסרים כמה דמויות.. חייב גנב שהוא גם מרגל (או מרגל שהוא גם גנב?) שיתפקד כמורה הדרך, נפח רציני ומעשי שיש לו פתרון לכל בעיה, כמה לוחמים שיוסיפו לחבורה (בואו ניקח ספן שהופך לדוב, אביר ישר כסרגל ומיץ עד כדי טיפשות, פרש שיכול לדבר עם סוסים כמובן ועוד כמה) ואיך אפשר בלי דודה פול הלב של החבורה והמוח האחראי בה? עכשיו, אני בטוח שלא כולם אוהבים את הרעיון של הקלאסיקה ומחפשים תמיד את החידושים בפנזיה אבל בשבילי? האפשרות להתרפק מידי פעם על הקלסיקה היא תמיד כיפית. כנראה בגלל זה כשראיתי את המבצע של אופוס על הסדרה מצאתי את עצמי לוחץ על רכישה בלי לשים לב.. וכשהגעתי לבית בחמישי וראיתי את חמשת הספרים החדשים על השולחן, לא יכולתי שלא לצלול ישירות לקריאה שניה בעולם הבלגריאד, ולגלות את העולם שוב ביחד עם גאריון ושאר חבריו הצבעוניים למסע.. אז היום שלושה ימים אחרי (וחמישה ספרים אחרי) החלטתי להמליץ פה על הסדרה כי באמת מגיע לה. אין לה את הקסם של הארי פוטר, התחכום וחוסר הפחד של משחקי הכס, או האלמותיות של שר הטבעות, אבל היא קלאסיקה. ותמיד כיף לקרוא קלאסיקה לא?”

“חייל הנבואה הוא ספר טוב, שנותן תיאור נחמד של חייו של גאריון כילד בעולם הגדול. הספר סיפק המון שאלות מסקרנות, אבל התשובות להן לא היו מעניינות והסופר דאג שנגלה את כולן בדרכים ברורות. כמו כן עלילות המשנה והסודות של הבלגריאד רדודות,משעממות וטיפשיות. כמו עם בני האולגו - עם של אנשים שחיים במנהרות וכמובן שהם פיתחו שפה סודית ומתנהגים כאילו בלגראת הקוסם מבקר אצלם כל יום. כמו כן דייויד אדינגס מדביק לכל עם בספר שלו קריטריונים שונים שלפיהם כל אדם חי. למשל: דרזיאנים- ערמומיים ובעלי אף משונה, ארגנאנקים- מרושעים בעלי צלקות, נייסיאנים: מסוממים ומרעילים כל הזמן איש את רעהו. טולנדרים- עשירים, מאופקים וסוחרים, ארנדים- לוחמים אמיצים אבל מטומטמים וחמומי מוח. כמו כן עלי לציין שמי שכתב את התקציר פה שגה ושאת השם בלגראת הוא החליף בטעות בבלגראד. אולי הוא התבלבל עם שם הסדרה (בלגריאד).”

“הספרים של אדינגס הם כיפיים לקריאה, אבל לטעמי הם קצת פשטניים, הכל שחור ולבן בלי אפור באמצע. הבלגריאד והמלוריאן הן כיפיות במובן הזה, לא מדובר ביצירות מופת, אלא פשוט פנטזיה כיפית לקריאה”

“ניגשתי לקריאת הספר אולי עם ציפיות גבוהות מדי. הספר כתוב בצורה טובה וחביבה, אבל לא יותר מזה. הרעיון נחמד מאוד אבל הוא מיושם בצורה לא מרתקת מספיק. הסיפור לא "רץ", ולא מאוד מעניין אותי מה יקרה בהמשך. אם אני חושבת על ספר לא בזמן הקריאה בפועל, זה הסימן שלי אם הספר טוב באמת. וכאן זה לא קרה. הסדרה היא ארוכה ויש סדרות המשך, לכן קראתי את הספר עד סופו כדי לראות אולי בכל זאת.. אין לי דברים רעים להגיד, אבל גם לא כל כך טובים. ספר טוב וזהו. לא הפיל אותי משום כיסא.”