ובכן חברים, הגיע החלק שלו כולכם ציפיתם
התוצאותתתתתתתת
אומנם כמעט כל השופטים הבריזו לי לצערי אך נמשיך בלעדיהם. תודה לאלה שכן שלחו דירוגים, מסמר עקרב וyaelher 
וכעת, לרגע המותח, שלו כולכם חיכיתם,
במקום
השלישי
(תופים תופים)
זוכר הסיפור
עם
42.777 נקודות
לא מעט בכלל חברים
הסיפור
.
.
.
דפוקה! מאת פפריקה!!! תודה לך פפריקה על הסיפור הזה וברכות על הזכיה במקום השלישי והמכובד הזה
וכעת
המתח בשמיים
נעבור לסיפור שזכה במקום השני

אנחנו מתקרביםםםםםם
עם
48.8 נקודות!!!
זוכה הסיפוררררררר
"את האהבה מענים בסיכות"

מאת מייטי!!!!! (מגדת)
ברכות איחולים ושאר בלונים

ועכשיווווווווווווו
במקום הראשון!!!!!!

זה שכולם רוצים להגיע אליו
אבל רק אחת הצליחה
אחרי קרב מותח
טוב האמת שלא כל כך מותח כי הפער די גדול
עםםם
57.22 נקודות (וואווווווווווווו)
זוכה הסיפור




4.15 מאת כיפה כחולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ברכותי החמות לך!!!!! *זיקוקים* *בלונים* *קונפטי באוויר*

תודה רבה לכל המשתתפים
אם מישהו רוצה לדעת את הדירוג שלו הוא יכול לשלוח לי הודעה
או לחשב זה לא נורא קשה
הגענו אל סיומה של התחרות. אל תתנו למסורת לגווע, לא משנה מי ינהל את התחרות הזה בהמשך, שהמסורת הזאת תמשיך לחיות.
זה היה הרגע הדרמטי.

דירוג שופטים:
Yaelher-
1) "את האהבה מענים בסיכות" - 100 נקודות.
הסיפור הזה בשל, אמין מאד,מורגש שהכותבת (?) יודעת מניסיון אישי על מה היא כותבת. איכות הכתיבה טובה, הסיפור מעניין וקריא.

2)"דפוקה" 60 נקודות.
סיפור כתוב היטב, מעניין וקריא. (לרותב/ת אין מושג על מה היא כותבת, היא ניזונה מסיפורים של אחרים, לכן הוא לא קיבל יותר), חוצמזה הסיפור טוב וקריא,

3)4:15 20 נקודות
באופן כללי סיפור לא מקורי על נושא לא מקורי במיוחד. כתוב היטב. חולק אותו מקום ואותו מספר נקודות עם:

3) "האור שלי" 20 נקודות.
פה יש רעיון מקורי אבל הכותב/ת לא ידע/ה מה לעשות איתו, והוסיפה עוד כמה רעיונות שלא יחסר. הסיפור אינו תפור היטב, לטעמי. אבל לכותב/ת יש הרבה סיכוי, בזכות היכולת והדמיון והחשיבה הלא שיגרתית.

מסמר עקרב:
היי אריאל,
קראתי בהנאה רבה את כל הסיפורים. האם כולם נכתבו ע"י הדור הצעיר של סימניה? הופתעתי מאוד מרמת הכתיבה הגבוהה, מהתוכן המעניין, מהעושר הספרותי והלשוני. כן, של כל הסיפורים כולם. ובכל זאת, היו שני סיפורים שדיברו אל לבי במיוחד ואשר כבשו אותי לחלוטין. זאת הסיבה שהעדפתי לדרג שלושה סיפורים בלבד, על מנת שאוכל להעניק נקודות רבות ככל האפשר מתוך "בנק הנקודות" העומד לרשותי לשני הסיפורים הללו.
במדליית הארד שלי זכה הסיפור "4:15". הענקתי לו 30 נקודות.
במדליית הכסף שלי זכה הסיפור "את האהבה מענים בסיכות". הענקתי לו 70 נקודות.
ובמדליית הזהב שלי זכה הסיפור "דפוקה". הענקתי לו 100 נקודות.

רשימת כותבים:
דפוקה/ פפריקה
לחזור/ האופה בתלתלים
זהו טבע האדם/ נופיר
ללא שם/קידה
4:15/ כיפ
שבע בום/אנג'ל
את האהבה מענים בסיכות/מייטי
האור שלי/אריאל
גלולות הפלא/ ג'ול
עדן/מומו


אני הייתי אני ואתם הייתם אתם
היה נחמדדד

**הסיפורים שעלו. נא לא להגיב על הדיון הזה. דירוגים ותגובות בדיון מתחת**

סיפור מס' 10

את האהבה מענים בסיכות
"אכפת לך אם אעשן לידך?"

"כן."

היו לה נעליים כחולות, עם כתמים כהים יותר על הבד הבהיר ושאריות בוץ דבוקות לסוליה של הנעל, חותם קטן ובלתי נראה של איפה היא הייתה ומה היא עברה. השרוכים היו רפויים וישנים, כבר לא לבנים, יותר אפורים. אפילו קצת צהובים, אולי. החוטים שלהם נפרמו בקצה, הפלסטיק הקטן לא שם כדי לשמור עליהם יחד. אבל הם היו קשורים חזק, בקשר כפול ופרפר נוסף על גביהם, קשר מהסוג שאי אפשר לפרום.

קופסת סיגריות נחה בחיקה בין ידיה הרפויות, כמו סוד-לא-סוד, כי חוץ מחתולי הרחוב שישנו להם על האספלט אני וטאי היינו היחידות במגרש החנייה באותו אחר צהריים. והסיגריות עשו לי בחילה, רק להסתכל עליהן. שנאתי אותן כמו שמעולם לא שנאתי שום דבר בחיים שלי. רציתי לזרוק אותן לפח, אבל ידעתי שהיא לא תסלח לי על זה.

"אבל אני לא יכולה לקחת את זה הביתה," טאי אמרה בשקט, כזה שרוצה להתלונן אבל לא יכול להרשות לעצמו. הרמתי אליה את מבטי, בזהירות, כי הרגשתי את עיניה עליי. היא הסתכלה עליי כאילו היא רוצה שאשאל, אז שאלתי.

"למה לא?"

"אימא שלי מצאה את החפיסה הקודמת שקניתי, עכשיו היא כל הזמן מחפשת עוד."

הייתי שקטה לרגע, כי לא ממש ידעתי איך להגיב. ניסיתי להסתכל לה בעיניים, כי הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל ישבנו יחד על המדרכה החמה והיא הייתה כל כך קרובה אליי שיכולתי להרגיש אותה נושמת והעיניים שלה הבהילו אותי. תמיד היו לה עיניים יפות, גם אם היה להן צבע סטנדרטי. אולי כי היא חייכה הרבה, אמרה הרבה דברים מטומטמים וחסרי משמעות, אז זה נתן להן טון יפה יותר.

"היא כעסה?" שאלתי בסופו של דבר, בקול מהוסס. הזרועות שלי הרגישו קפואות למרות שהיו צבועות בקווים-קווים של כוויות שמש. קצת פחדתי לשמוע את התשובה לשאלה, כי כבר ידעתי מה היא תהיה. וטאי התקרבה קצת, כאילו היא מפחדת שמישהו ישמע את השיחה שלנו, אבל היינו לבד, לגמרי לבד, והיא הסתכלה לי בעיניים בחזרה כאילו זה היה הדבר הכי קל בעולם. אבל היא לא אמרה כלום, מה שבדרך כלל היה יכול להיות מפתיע אבל עכשיו היה כמעט מצחיק. לפעמים לשתינו היה קצת קשה לשבור שתיקות. "זאת לא אשמתך," אמרתי בשקט.

לא ידעתי עד כמה האמנתי בזה, אבל שקרים תמיד באו לי באופן טבעי.

רציתי להאשים את הנסיבות. את הלא נמנע ואת מה שאולי היה גורל ואולי היה הטלת מטבע של מישהו שנהנה לשחק עם הרגשות שלי. רציתי להאשים את ההורים שלה, כי הם לא ניסו מספיק, את החתולים ששכבו על גג מכוניות חונות ולא סיפרו לאף אחד. כי זאת הייתה טאי, אחרי הכל, ולא הגיע לה להרגיש כאילו כל משקל חייה נופל על כתפיה בלבד. אבל האמת נשארה האמת לא משנה כמה ניסיתי לרמות אותה.

טאי הסתכלה עליי לרגע, מבט עמום שלא הבנתי ממנו מספיק לפני שהיא נשענה אחורה שוב וקמה בחזרה על רגליה. הסתכלתי למטה אל הנעליים שלה, חשבתי על זה שאולי אמרתי משהו לא נכון והעלבתי אותה. הכרחתי את עצמי להרים אליה מבט. היא העבירה את קופסת הסיגריות מיד ליד והסתכלה מטה אליי, ניסתה לחייך, ואז אמרה שהיא הולכת לעשן בשירותים של הקיוסק.

*

חודש לפני יום ההולדת שלי התלבטתי אם כדאי לי לעשות משהו שאתחרט עליו אחר כך. אולי לעשות נזם באף, או לצבוע את השיער שלי לאדום או כחול או בלונדיני. אולי סתם לגזור אותו על דעת עצמי ולשטוף את כל הראיות במורד הכיור כשההורים שלי לא יהיו בבית. לא ידעתי למה רציתי לעשות את כל זה, אבל מבוגרים כנראה היו אומרים שזה קשור לגיל התבגרות ההורמונלי, היו אומרים שזאת תקופה של מרידה בהורים ושינויים. אבל תמיד הייתי בת למופת, וטאי תמיד אמרה שהורים טועים יותר משהם צודקים.

כשסיפרתי לה על הרעיון שלי טאי אמרה לי לא לגזור את השיער שלי, כי שיער מתולתל לא נראה יפה כשהוא קצר וכבר הבטחתי לה שאאריך אותו ביום ההולדת שלה, שהיה רק חודשיים קודם לכן. שיער לא גדל הרבה בחודשיים. היא הציעה בחצי צחוק שאעשה קעקוע במקום, ולרגע אחד באמת שקלתי את הרעיון, אבל לא ידעתי אם יש מקומות שיסכימו לקעקע קטינה. אז במקום זאת, ביום ההולדת שלי טאי קנתה לי דג זהב.

היא שמרה אותו בשקית ניילון עם מים, והביאה לי אותה עם חיוך גדול על פניה, כזה שהפך את העיניים שלה לחצאי ירחים קטנים. החיוכים של טאי לא היו מראה נדיר, אבל במובן מסוים הם היו קצת יותר מזה. אהבתי את איך שהחיוך שלה נראה.

ישבנו מחוץ לבית שלי על המדרכה, ואמרתי לה שאני לא יודעת אם ההורים שלי ירשו לי לשמור את הדג. היא אמרה לי שאסור לי להחזיר מתנות, ואני אמרתי לה שדגי זהב צריכים אקווריומים גדולים ושאסור לגדל אותם במקומות מחייה קטנים.

"אז אני אקנה לך אקווריום גדול," היא אמרה.

"בבקשה אל תקני לי אקווריום גדול."

"אז אני אדבר עם ההורים שלך."

"את לא אוהבת את ההורים שלי, והם גם לא אוהבים אותך."

"הם לא צריכים לאהוב אותי כדי לאהוב אותך, ליזי," טאי אמרה כאילו באמת היה הגיון בדבריה. והיא הסתכלה עליי כאילו היא יודעת שאני רוצה להסכים, אז אני הסתכלתי למטה על הנעליים שלי במקום. ההורים שלי קנו לי אותן ביום ההולדת הקודם שלי, ומאז לבשתי אותן כל הזמן, אפילו בגשם. הן היו מסוג הנעליים שלא מורידים. טאי נאנחה. "אם אני אשמור את הדג אצלי, ואקנה אקווריום גדול לחדר שלי ואוכל לדגים ואת האורות הקטנים האלה ששמים במים, תבואי לראות אותו?"

המשכתי להסתכל על הנעליים שלי, ושתי מכוניות הספיקו לנסוע במורד הכביש לפני שמצאתי תשובה.

"אימא שלך מפחידה אותי," אמרתי. כשהרמתי את מבטי טאי הייתה כל כך קרובה שיכולתי לספור את הנמשים על האף שלה, שאריות של הקיץ שנגמר כבר מזמן. הספקתי לספור שבעה נמשים לפני שהיא התרחקה.

"אל תדאגי, אימא שלי מפחידה את כולם."

"את לא עוזרת."

"בבקשה?" טאי ניסתה להסתכל לי בעיניים, אבל שוב לא נתתי לה, אז היא התקרבה יותר וניסתה לסובב את הכתפיים שלי. "ליזי, בבקשה? ממש בבקשה? בשבילי? אסור לך להחזיר מתנות. את יכולה לתת לו שם, אם את רוצה, אבל רק אם תבואי לראות את האקווריום."

בסופו של דבר, כמו תמיד, נכנעתי. קראנו לדג לאונרדו.


*

הפעם הראשונה שטאי ואני השתכרנו הייתה הפעם האחרונה בשבילי, כי לאלכוהול היה טעם מגעיל והוא השאיר תחושה חסרת-תחושה על הלשון שלי. הרגשתי כאילו הכוכבים נופלים עליי למרות שהתחבאתי מתחת לשמיכה שלי רחוק משמיים כלשהם. טאי סגרה את התריסים בשבילי.

והיא צחקה.

השכרות של טאי הייתה שמחה גם אם קצת מסורבלת, עם שיער מבולגן ומילים בלי כוונה וחיוך מהסוג שכל כך אהבתי לראות על הפנים שלה, גם אם הראש שלי כאב והייתי עייפה. כי הסכמתי לעשות משהו מטומטם בפעם הראשונה בחיי, ואולי זה היה שווה את זה רק לרגע אחד כשהיא הסתכלה עליי כאילו היא חיפשה משהו חשוב בתוך העיניים שלי.

אבל כשהרגע חלף הרגשתי בחילה וחזרתי להסתתר מתחת לשמיכה.

ההורים שלי לא היו בבית, אבל הדלת הייתה נעולה והאור היה כבוי בכל מקרה. בדקתי כמה פעמים שהדלת באמת נעולה אחרי שלקחתי כמה לגימות אמיצות, רק כדי להשתיק את הפאניקה שהחלה לעלות בחזה שלי, וטאי הסתכלה עליי בסבלנות לא אופיינית. היא ידעה שאני מפחדת, למרות שלא אמרתי לה. אני לא יודעת למה, אבל זה הפתיע אותי.

בדרך כלל השכרות שלה לא הייתה עדינה. היא הייתה רועשת ודרשה תשומת לב, אבל עכשיו טאי הייתה שקטה, או לפחות ניסתה להיות שקטה, כאילו היא האמינה שמישהו יכול היה לצותת לנו. היא החניקה את הצחקוקים שלה והורידה את הנעליים שלה בחיפזון. היא לבשה נעליים אחרות היום, חדשות יותר, צהובות עם שרוכים לבנים. הצבע שלהן היה שונה, אבל חוץ מזה הן נראו כמעט בדיוק כמו הנעליים הקודמות שלה. אהבתי את הצהוב יותר.

אחרי רגע נוסף של צחקוקים שקטים היא נכנסה מתחת לשמיכה שלי והושיטה ידיים כדי לחבק אותי ולמחוץ את הפנים שלי על הצוואר שלה. וגם אני צחקתי, רק קצת, וחיבקתי אותה בחזרה. ואני יודעת שהיא דיברה על משהו, לא הפסיקה לדבר עד שנרדמתי, אבל בבוקר כשהתעוררתי כאב לי הראש והיה לי חם מתחת לשמיכות ובין זרועותיה, ולא זכרתי שום דבר ממה שהיא אמרה. כשפקחתי עיניים ראיתי את טאי מסתכלת עליי בחזרה בעיניים אדומות ועייפות כאילו היא לא ישנה כל הלילה, ופתאום היה לי קצת קשה לנשום.

"ליזי?"

"הממ?"

"אני לא רוצה לחזור הביתה."

"את לא חייבת," אמרתי בשקט, והיא חיבקה אותי חזק יותר כאילו אני עלולה לברוח. "תישארי פה. בבקשה."

*

הפעם הראשונה שטאי השתכרה לא הייתה האחרונה מסיבות שהבנתי טוב מדי, כי נטייה להרס עצמי והצורך בהרגשת אופוריה לא היו שילוב טוב במיוחד. היא התקשרה אליי לפעמים, כשהאלכוהול גרם לכוכבים מעל ראשה ליפול עליה באלימות, כאב מהסוג הממכר שגרם לה להרגיש יותר טוב מכל דבר אחר שיכולתי להציע לה. היא אמרה לי שהיא אוהבת לשכוח שהעולם שונא אותה יותר משהיא שונאת את עצמה. ובכל זאת לעולם לא אשכח את הפעמים שהיא התקשרה אליי בוכה כי לא היה לה אף אחד אחר לפנות אליו, כי כאב לה הראש והיא לא הצליחה ללכת לבד, או כשהשכרות התחילה לזול מבין האצבעות שלה והיא לא רצתה להתפכח, היא לא רצתה לחזור.

שאלתי אותה אם היא יודעת איפה היא נמצאת, ויצאתי מהבית באמצע הלילה מבלי שההורים שלי ידעו כדי לחפש אותה. הנעליים שלי היו מרופטות מדי וישנות מדי ובחוץ היה כל כך קר שכבר לא הרגשתי את כפות הרגליים, אבל בכל זאת הרגשתי כאילו יש לי חום. שכנעתי את עצמי שאני רועדת בגלל שאני חולה, שאני לא מצליחה להרגיש כלום בגלל הקור. כשמצאתי אותה ישובה על הרצפה בשירותים של תחנת דלק לא הצלחתי לשאול שום שאלות ולא הצלחתי לכעוס למרות שכל כך פחדתי. לא אמרתי כלום כי לא סמכתי על עצמי שאצליח להרגיע אותה, לא סמכתי על עצמי שלא אפרוץ בבכי ברגע שאפתח את הפה בעצמי. אז כל מה שעשיתי היה להתיישב לידה ולהחזיק את הראש שלה כשהיא הקיאה לתוך האסלה.

אחר כך עזרתי לה לקום ולשטוף פנים, גררתי אותה החוצה והכרחתי אותה לקחת נשימות עמוקות עד שהיא הפסיקה לבכות. הפנים שלה היו סמוקות והשיער שלה היה מלא בקשרים וקיא. לא הייתי בטוחה אם אלה היו הידיים שלה שרעדו או שלי.

הנעליים שלה היו אותן נעליים צהובות עם שרוכים לבנים שהיא לבשה בפעם הראשונה שהשתכרנו ביחד, אבל הן כבר עברו יותר מדי והלכו יותר מדי ולא נראו חדשות בכלל. כשהסתכלתי עליהן חשבתי על הסיגריות המסריחות שלה ושיחות הטלפון הבהולות באמצע הלילה, על כל הפעמים שכל כך פחדתי שלא הצלחתי לנשום. הרגשתי כאילו הכרתי את הנעליים שלה יותר משהכרתי את עצמי, יותר משזיהיתי את העיניים של ההורים שלי, או את השפתיים של טאי.

"ליזי," הקול שלה היה חלוש וצרוד, מלא בדמעות שהיא לא העזה לבכות. ידעתי גם בלי שהיא תגיד שהיא רוצה שארים אליה מבט, אבל פחדתי שאם אסתכל לטאי בעיניים אני אראה את כל מה שאני שונאת בה. "ליזי, סליחה. אני אוהבת אותך. סליחה."

ולמרות הכל, החלטתי לא לשאול שאלות.

*

לפעמים רציתי שטאי תשנא אותי.

כי טאי הייתה כל כך יפה, והיא הייתה ראויה להרבה יותר ממה שהיה לה. כי היא הייתה הרבה יותר מסטוצים של אפילו לא לילה שלם, חברים שהיא החליפה כמו קלפי משחק. היא הייתה הרבה יותר מנשיקות שיכורות וחסרות משמעות, יותר מהחיוכים שלא יכולתי לדעת אם הם מזויפים או לא. טאי הייתה שחקנית טובה מדי.

אבל למרות שידעתי יותר טוב מכל אחד אחר שאני לא יכולה להתמודד איתה ולא יכולה להבטיח לה כלום, לא יכולתי שלא לרצות להתאהב בה. רציתי לדעת איך זה מרגיש להסתכל לה בעיניים בלי לפחד. רציתי לדעת מה זה להיות נשיקה שיכורה שהיא תשכח ממנה בבוקר.

רציתי לחלוק את הכאב שלה, כי הבנתי אותו טוב מדי והכרתי אותו יותר משרציתי להכיר, כי אולי היא הייתה שווה את הכאב שלי אחרי הכל. וכשהכוכבים שלי נפלו נזכרתי בשפתיים שלה, על הלחי שלי אבל אף פעם לא על הפה, ידיה כרוכות סביבי.

ואני שמרתי את השפתיים שלי לעצמי.

*

כשהייתי קטנה המיטה של טאי שימשה לי כנחמה משונה שמעולם לא באמת הבנתי, כששכבתי בין השמיכות או ישבתי על הרצפה עם הגב כנגד המזרן ועם הפנים לקיר והרגשתי כאילו הזמן עצר רק בשבילי. ואולי נחמה היא לא בדיוק המילה המתאימה, אבל לא הצלחתי לתפוס את ההרגשה הנכונה כי היא הייתה כל כך בלתי אפשרית, הרגשה בלי נעליים אבל עם וילונות מוסטים, של ילדות שעוד לא מכירות אחת את השנייה. כי היינו בנות שתיים עשרה, והיה לנו את כל הזמן שבעולם.

אני כבר לא מבקרת בחדר שלה הרבה, לא מאז שאימא של טאי התחילה להפחיד גם אותי. עכשיו המיטה שלי משמשת לה כנחמה במקום זאת, וזה התפקיד שלי לדאוג שיהיה לה מקום מנחם בימים שקצת קשים מדי לשתינו. בכל זאת אני לא יכולה לשכוח את הפעמים בהן יכולתי לבקר אותה בלי להרגיש אשמה על כך. ואני זוכרת את יום ההולדת השתיים עשרה של טאי, כשההורים שלה קנו לה נעליים חדשות, והיא זרקה אותן לפח. לא ידעתי למה, ולא רציתי לשאול, פשוט קיבלתי את העובדות כפי שהן היו. לא אהבתי אותן בכל מקרה. הן היו מסוג הנעליים שאסור ללכלך, וזה כנראה למה טאי גם לא ממש אהבה אותן. קשה לשמור על נעליים לבנות ויקרות שאסור ללכלך, כי בוץ וחול ושאריות צבע זה כל הכיף בנעליים.

אני זוכרת שבאותו יום ישבנו על הרצפה עם הפנים לקיר ביחד, עם השמיכה עם הדפס הפרחים לרגלינו, ואני הצעתי לה להוציא את הנעליים מהפח כי אולי אם נקשקש עליהן בטושים הן יראו יפות יותר. היא אמרה שהיא לא רוצה, כי זה משהו עקרוני, שהיא לא סתם זרקה אותן. היא מנסה להוכיח משהו. שאלתי אותה מה היא מנסה להוכיח, אבל היא רק משכה בכתפייה, אז פשוט ישבנו ולא דיברנו. ניסיתי לא להסתכל על קופסת הנעליים הריקה וניירות המתנה שהיו דחוסים לתוך הפח בפינת החדר. הרגשתי קצת רע בשביל ההורים שלה.

שתקנו במשך די הרבה זמן, אבל אני חושבת שזאת הייתה שתיקה נעימה. שתיקה מהסוג הלא מחייב. החזקנו ידיים רק בגלל שהיו לנו ידיים שיכולנו להחזיק ואצבעות שיכולנו לשלב.

"ליזי?"

"הממ?"

"ההורים שלי רוצים לשלוח אותי לפנימייה שנה הבאה. כי הם חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילי, למרות שהם לא יודעים כלום." היא הסתכלה עליי וחיכתה שאגיב. כשלא אמרתי כלום היא לחצה לי על היד עם האצבעות שלה ואמרה, "בואי נברח ביחד."

"לאן?"

"נמצא לאן לברוח. את רק צריכה להסכים."

"אוקיי."

זה היה רעיון מטומטם, ואני תמיד הייתי פחדנית, נולדתי ככה. בסופו של דבר טאי הייתה מגלה עד כמה אני פחדנית גם היא, זה היה בלתי נמנע. אבל לא שיקרתי. לא רציתי לשקר, ואולי גם אני קצת רציתי לברוח. ידעתי שההורים שלי לא יכעסו, כי ידעתי שלא היה להם אכפת מספיק, וזה מה שאמרתי לטאי באותו יום. זה היה וידוי קטן שהסביר הרבה, והרגשתי את העיניים של טאי עליי למרות שכל מה שראיתי היו הרגליים היחפות שלה והידיים המשולבות שלנו.

אחרי שתיקה ארוכה היא אמרה, "הורים באמת לא יודעים כלום."

*

אותם שלושה חודשים בלי טאי נשארו בגדר שלושה חודשים. הייתי כבר בת שלוש עשרה כשסילקו אותה מהפנימייה, אבל בשבילה זה היה כאילו הזמן עצר מלכת. היא אהבה לברוח, אם לא איתי ממני, אם לא ממני מההורים שלה, אליי. הדקות חזרו לרוץ כשראינו אחת השנייה שוב באותו סוף שבוע, בחדר שלי בפעם הראשונה.

שאלתי אותה מה היא הספיקה לעשות בשלושה חודשים שגרם להם לסלק אותה, והיא דיברה במשך שעות. היא לא הפסיקה לדבר עד שבחוץ כבר היה חשוך והבנתי מאוחר מדי שהיא לא מתכוונת לחזור הביתה. היא לא הפסיקה לדבר עד ששתינו נרדמנו.

בשבוע לאחר מכן חזרנו לשבת על המדרכה במגרש החנייה איפה שחתולי הרחוב התחבאו מתחת למכוניות, ובחוץ היה קר כמו שתמיד היה קר לקראת סוף החורף, וטאי עישנה לידי בפעם הראשונה. רציתי לשנוא אותה, אבל לא ידעתי איך.

*

ישבתי על הרצפה בחדר של טאי עם הגב למיטה ולדלת והסתכלתי על האקווריום שלה. היו בו דג זהב אחד והרבה מקום, ואורות קטנים שגרמו למים להיראות כאילו הם משנים צבע מכחול לירוק לסגול. והייתי בסדר. לשם שינוי, הבית של טאי לא הפחיד אותי, והרגשתי בסדר. נשמתי כמו שתמיד נשמתי.

לאונרדו המשיך לשחות במים. לא היה לו אכפת. הוא לא פחד מכלום. הוא היה דג.

"הוא לא נראה לך בודד?" שאלתי את טאי. היא עמדה בצדה השני של המיטה, אי שם מאחורי, וסגרה את הדלת בשקט-בשקט כאילו פחדה שמישהו ישמע. אבל אימא שלה הייתה בעבודה ואבא שלה היה בפגישה, והיינו לבד בבית.

"דגים יכולים להרגיש בודדים? טאי שאלה בחזרה. היא טיפסה על המיטה כדי להסתכל על האקווריום מקרוב, ונעשנה קדימה עד שהפנים שלה הין צמודות לזכוכית. היא לבשה גופייה כך שיכולתי לראות את הנמשים על הכתפיים שלה כמו גלקסיות, למרות שהקיץ רק בקושי התחיל.

"לא יודעת. אבל הוא נראה לי בודד."

"הממ, יכול להיות שאת צודקת," טאי מלמלה. "אני לא רוצה לגדל דג מדוכא, כדאי לי לקנות לו חבר? או חברה? בעצם, לא, איכס, אני לא רוצה שהם יתרבו."

"את אימא נוראית."

"הורות נוראית עוברת בתורשה, לא שמעת?"

"אני יודעת שאת צוחקת, אבל מבחינה פסיכולוגית זה באמת נכון. או לפחות לא לא-נכון."

טאי זרקה עליי את השמיכה שלה, אבל אני רק צחקתי. ואמרתי לה לא לדאוג, ביום ההולדת הבא שלה אני אקנה לה דג זהב נוסף.


*

זה היה יום של שתיקה.

טאי עברה מזעם שקט לזעם רועש ובסופו של דבר לעצב ממושך שממנו כבר לא יכולתי להוציא אותה. כשטאי הייתה עצובה טאי שתתה, אבל הפעם היא רק שכבה על המיטה שלי ובהתה בפלאפון הכבוי שלה. היא אמרה שלעצב שלה אין סיבה, שזה קורה, שככה זה תמיד היה. בפעם האחרונה שהיא הייתה כל כך מדוכאת לא שמעתי ממנה עד שהיא התקשרה אליי באמצע הלילה ואמרה שהיא לא יודעת איפה היא נמצאת ואיך לחזור הביתה. היא ישבה על ספסל בפארק במרכז העיר, וכשמצאתי אותה היא התחילה לבכות. היא אמרה שהיא מצטערת, לא הפסיקה לחזור על אותן מילות סליחה גם אחרי שאמרתי לה שהכל בסדר.

הרגשתי טוב יותר כשהיא הייתה עצובה איתי מאשר כשהיא הייתה עצובה לבד.

ישבתי על הרצפה בחדר שלי והשענתי את הסנטר שלי על המזרן, צופה בפנים של טאי. חשבתי לעצמי שזה יכול היה להיות נחמד אם הייתה לי מצלמה, כי היום טאי הייתה יפה יותר ממה שזכרתי אותה, והחלון היה פתוח כך ששתינו ישבנו מסונוורת בשלולית שמש. האור גרם לעיניים שלה להיראות כמעט צהובות.

"את יודעת," אמרתי. "אולי תרגישי טוב יותר אם נקשקש על הנעליים שלי?"

"מה?" טאי שאלה, אבל לא ידעתי אם היא באמת רצתה לשמוע. זה היה יום של שתיקה, ורוב הזמן ימים של שתיקה נשארו ימים של שתיקה גם אם אחת מאיתנו רצתה לדבר. ידעתי לכבד את הימים האלו, אבל היום חשבתי שטאי תעריך את זה אם אנסה בכל זאת.

"הנעליים שלי," אמרתי שוב. "אלה שההורים שלי קנו לי לפני שנתיים? זוכרת? הן כבר די ישנות, וסוליה אחת כבר מתחילה להתפרק. אני לא רוצה לזרוק אותן, אבל אין לי ברירה. חשבתי שאם כבר, נעשה את זה כראוי."

לרגע טאי לא אמרה כלום, אבל אז היא יישרה איתי מבט והזעיפה כאילו היא לא מבינה.

"אלה הנעליים האהובות עלייך?" היא שאלה.

"כן."

"מה תלבשי עכשיו?"

"אני אקנה נעליים חדשות."

טאי לא אמרה כלום במשך הרבה זמן, רק הסתכלה עליי בהפתעה, ואז היא התחילה לבכות. הסתכלתי עליה בחזרה בעיניים גדולות, וכשטאי לא הפסיקה לבכות בכיתי איתה.

"למה את בוכה?" שאלתי.

"בגלל שאני עצובה," טאי אמרה. "למה את בוכה?"

"בגלל שאת עצובה."

טאי פלטה צחוק חנוק, אבל אז היא התחילה לבכות חזק יותר והסתירה את הפנים שלה עם שתי ידיים. הבכי שלה היה רועש ומכוער, חסר בושה כמו שטאי הייתה חסרת בושה. טיפסתי על המיטה לצידה ונשכבתי קרוב מספיק אליה כדי שתרגיש שאני שם, אבל לא נגעתי בה. וטאי עדיין בכתה גם אחרי כמה דקות, אבל היא בכל זאת הושיטה יד אחת כדי לנגב את הדמעות מהפנים שלי.

"את ממש מטומטמת," טאי אמרה.

"לא נכון. את זאת שמטומטמת, לא אני."

טאי דחפה את היד שלה לתוך הפרצוף שלי כאילו כדי להשתיק אותי, אבל ירקתי לה על היד והיא נרתעה חזרה. היא לא המשיכה להתווכח אחרי זה, רק ניגבה את היד שלה על החולצה שלי ומשכה באפה. מחיתי את כל הדמעות שנשארו לי על הלחיים, ואז מחיתי את הדמעות של טאי.

"אני יכולה לספר לך משהו מטומטם?" טאי שאלה פתאום. היא הסתכלה עליי עם עיניים אדומות ונפוחות, ולא היה לי ספק שהעיניים שלי נראו אותו הדבר. הנהנתי. "לפעמים אני מרגישה כאילו כל השירים העצובים על שיברון לב וכל החרא הזה נכתבו עליי. אבל אף פעם לא נשבר לי הלב. מעולם לא הייתי מאוהבת."

היא נראתה לי כמו ילדה קטנה באותו רגע, ואני כמעט צחקתי. היא נשמעה כמו שהיא תמיד הייתה, כאילו היא עמדה במרכז היקום וכל הכוכבים הסתובבו סביבה. כל הכוכבים שלה נפלו עליי.

"אף אחד לא כותב שירים על בנות כמוני," אמרתי לה.

"אם הייתי יודעת לכתוב שירים הייתי כותבת לך שיר," טאי אמרה.

"אני הייתי כותבת לך שיר שמח."

*

יום אחד לא הצלחתי לנשום. או שבעצם, נשמתי, אבל לא נשמתי נכון. שכחתי איך אני נושמת בדרך כלל, לא ידעתי אם אני צריכה להאט או להאיץ. הרגשתי כאילו היה לי גירוד אי שם באחורי המוח שלי, כל כך רחוק שלא הצלחתי להגיע אליו לא משנה כמה מתחתי את היד שלי.

הרגשתי כאילו כל הכוכבים נופלים עליי. החלון היה סגור וממילא לא היו הרבה כוכבים בחוץ, אבל הראש שלי כאב והגרון שלי צרב ובפעם האחרונה שזה קרה הייתי שתויה. רציתי לסגור את התריסים, אבל חלק קטן ולא הגיוני באחורי המוח שלי פחד שאם אקום מהמיטה גם אני אפול עם כל שאר השמיים.

חשבתי על זה שחתולי הרחוב שכבו על גגות מכוניות חונות ולא סיפרו לאף אחד כלום. חשבתי על זה שההורים שלי לא יודעים שכל האטמוספרה קורסת אל תוך עצמה ושהדלת נעולה. חשבתי על הפעם שטאי בכתה כל כך חזק שהיא לא הצליחה לנשום, ועל זה שאף אחד לא פה כדי להחזיק לי את השיער אחורה אם אקיא. וחשבתי, אם השמיים יפלו עליי עכשיו אף אחד לעולם לא ידע.

אז התחבאתי מתחת לשמיכה וניסיתי לא לחשוב בכלל.

*

"אני חושבת שאני רוצה להפסיק לעשן."

ישבנו על המדרכה במגרש החנייה, ובחוץ כבר התחיל להיות חם כמו שראוי שיהיה חם בחודשים של תחילת הקיץ. הפנים שלי היו סמוקות מהשמש, והפנים של טאי חזרו להיות מנומשים. אספתי את השיער שלי עד כמה שיכולתי, אבל הוא לא ארך מספיק בחודשים שעברו ורובו נשאר פזור על העורף שלי. המגרש היה ריק חוץ משתי מכוניות שהצילו על חתול רחוב שישן על האספלט.

עברנו קודם ליד הקיוסק, אבל היום במקום סיגריות טאי קנתה ארטיק. הסתכלתי עליה עכשיו, אבל היא לא הסתכלה עליי בחזרה. היא צפתה בארטיק שלה נמס ומטפטף על הנעליים הצהובות שלה.

"דיברתי על זה עם אימא שלי אתמול," היא אמרה. הקול שלה היה קצת שקט, כאילו היא קיוותה שלא אשמע. טאי אף פעם לא הייתה שקטה, לא באמת. במובן מסוים, גם השקט שלה היה רועש יותר מדי. "זה הרגיש כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו מאז שהייתי בת עשר."

"מה היא אמרה?"

"שהיא רוצה לעזור לי. והיא חושבת… שאני צריכה לקחת הפסקה. מבית הספר. וממך. ומהחיים שלי פה בכללי. כדי, לא יודעת, לנסות להתאושש או משהו כזה."

"מה את חושבת?"

"אני לא יודעת," היא אמרה, אבל היא עדיין לא הרימה אליי מבט. היא הסתכלה על הנעליים שלה, ועל הנעליים שלי, ועל החתול ששכב אי שם בצד השני של מגרש החניה וישן. לא הייתי בטוחה מה לומר, או אם לומר משהו בכלל. רציתי להסתכל לה בעיניים, כי הרגשתי כאילו זה מה שאני צריכה לעשות, אבל העיניים של טאי היו רחוקות משלי. אחרי עוד רגע היא אמרה, "אני מפחדת."

רציתי להסתכל לה בעיניים, אבל במקום זאת רק לקחתי את ידה של טאי בידי ומשכתי את הזרוע שלה אליי. החזקתי את היד שלה בשתי ידיים כמו שראיתי את אימא שלה עושה פעם, כשהיינו בנות שתיים עשרה וטאי כעסה עליה כל כך שהיא התחילה לבכות. "אני יכולה גם לספר לך משהו?" שאלתי, וטאי הנהנה אל הברכיים שלה. "את יכולה להסתכל עליי? בבקשה, טאי? רק לרגע?"

היא הרימה אליי מבט, השאירה אותו שם למרות הכל, ואני שילבתי את האצבעות שלנו ביחד ביד אחת. הסתכלתי לה בעיניים וחיפשתי חומים בהירים בין כל הכהה.

"את לא בסדר, ואני יודעת שאת לא בסדר, ואני יודעת שאני לא יכולה לעשות כלום כדי שתרגישי בסדר. אני יודעת, באמת, כי לפעמים גם אני בכלל לא בטוחה אם אני יודעת איך לנשום. אבל… פשוט, זה קורה. אנחנו לא בסדר. את לא צריכה להרגיש רע בגלל שאת לא שמחה. את יודעת מה שאת יודעת, יותר טוב מאימא שלך. אם את חושבת שאת צריכה הפסקה, אז תיקחי הפסקה. אם לא אז לא."

טאי הנהנה, וחזרה להסתכל על הנעליים שלה. נתתי לזרועות שלנו ליפול על הברכיים שלי, והסתכלתי על האצבעות שלי כרוכות סביב אצבעותיה של טאי. השארתי יד אחת אצלה ואת השנייה שמתי על המדרכה החמה. ולפני שיכולתי להתחרט על זה, המשכתי לדבר. "אני חושבת שאני לסבית. ואם לא אספר לך עכשיו, אז לא אספר לך לעולם. אני חושבת שאני אוהבת אותך."

לכמה רגעים טאי לא אמרה כלום. ואז, במקום לענות, היא נתנה לי את הארטיק החצי אכול שלה. המקל היה דביק והקרח נזל על היד שלי.

"פרס ניחומים?" צחקתי.

"אני מצטערת," היא אמרה, מרימה אליי מבט שוב. ולא יכולתי לדעת אם היא מופתעת או לא, מה עובר לה בראש. אבל אז הבנתי שלא באמת היה לי אכפת מזה. הידיים שלנו עדיין היו משולבות, האצבעות של טאי עדיין לוחצות על האצבעות שלי כאילו היא מפחדת שאקום ואברח. חייכתי, למרות שהייתי קצת עצובה. "אני אוהבת אותך. אבל גם אם הייתי לסבית, אני לא אוהבת אותך ככה."

"זה בסדר."

"אני אוהבת אותך, ליזי, אני באמת אוהבת אותך."

"זה בסדר, טאי, אני מאמינה לך."

היא התקרבה עד שישבנו ממש אחת ליד השנייה וכמעט יכולתי להרגיש איך היא נושמת, איך החזה שלה עולה ויורד. היא הסתכלה לי בעיניים כאילו היא לא מפחדת מכלום, כי טאי כמעט ולא פחדה מכלום, ואז היא נישקה אותי על הלחי. נישקתי אותה על הלחי בחזרה. והמשכנו לשבת על המדרכה ביחד, כל כך קרוב שהחום כמעט הדביק אותנו ביחד, עד שגמרתי לאכול את הארטיק.

*

ביום ההולדת הראשון שלי בלי טאי גזרתי את השיער שלי על דעת עצמי ושטפתי את הראיות בכיור. החלטתי ששיער מתולתל נראה טוב גם כשהוא קצר.

לאחר חפירות רבות שלי, ועוד חפירות שלי, ועוד חפירות שלי, הצלחתם כולכם (כמעט) לסיים לדרג בזמן!!! אז כל הכבוד לכולם על שיתוף הפעולה ועל הסיפורים המקסימים. ותודה לאלה שלא השתתפו בתחרות ודירגו בכל זאת.
כעת אני גאה להכריז על פתיחת השלב השני והאחרון בתחרות (כי אין כאן מאה שלבים. שניים זה די והותר).
ואלו הסיפורים שעלו לשלב השני של התחרות:
סיפור מס' 10- את האהבה מענים בסיכות
סיפור מס' 7- האור שלי
סיפור מס' 6- 4:15
סיפור מס' 3- זהו טבע האדם
סיפור מס' 1- דפוקה
ברכות לכל המחברים שהסיפורים שלהם עלו לשלב הבא!
רואה לנכון לציין גם את שבע בום, שאמנם לא עלה לשלב הבא אבל עורר מחלוקת לגמרי מגניבה (חוץ מזה אני אוהבת אותו) והגיע למקום השישי בהפרש של 0.1325 מהסיפור שהגיע למקום בחמישי. ככה זה, חישוב ממוצעים.
הכללים הפעם טיפה שונים.
מכיוון ויש הפעם חמישה סיפורים שעלו שלב ולא שישה כמו בדרך כלל, החלטתי לשנות קצת את שיטת הדירוג.
אם כך, לרשותכם 200 נק'.
אתם רשאיים לחלק אותם בין הסיפורים כרצונכם לפי ההגבלות הבאות:
*אי אפשר לתת לשני סיפורים את אותו הניקוד
*בין כל סיפור לסיפור חייב להיות הפרש דירוג של לפחות 10 נק'
*צריך לשתף בדירוג מינימום שלושה סיפורים, מקסימום ארבעה. (זאת אומרת, תצטרכו לוותר על אחד בכל מקרה. תוכלו לוותר על שניים אם תרצו.)
*צריך לנצל את כל 200 הנק'
*מחבר שיתן נק' לסיפור שלו, הדירוג שלו לא ייכנס לחישוב. כמו בשלב הראשון.
בשלב השני יש גם כמה שופטים שביקשתי מהם לקרוא את הסיפורים, מבוגרי ונוער סימניה. לא כמו בעבר אין כל העניין הזה של החלוקה לאחוזים. זאת אומרת הדירוג של השופטים ושל משתתפי התחרות משוקלל ביחד. ההבדל הוא שהדירוג של השופטים יישלח אלי באופן אישי (ויפורסם בסוף התחרות, כדי לשמור על המתח), והדירוג של משתתפי התחרות וכאלה שלא שופטים אבל גם לא משתתפים תפרסמו בדיון הזה.
לא נראה לי שזה מסובך מידי.
אם מישהו שלא עלה לשלב השני רוצה לדעת את הדירוג שלו הוא מוזמן לפנות אלי בפרטי.
אני מפרסמת בדיון למעלה את הסיפורים שעלו בשביל השופטים. **נא להגיב ולדרג רק בדיון הזה**

יש לכם עד חמישי הבא. מומלץ לרפרף בסיפורים שוב. תוצאות יתפרסמו במוצש הבא.
בהצלחה לכולם!!!

סיימו לדרג עד מחר בחמש.
תוצאות של השלב השני יפורסמו מחר בסביבות שבע. השנה אני מעלה רק חמישה סיפורים לשלב הבאה כי שישה זה כבר יותר מחצי.
בהצלחה לכווווולם

סופית נמאס לי לחפור לכם גי גם ככה מסננים אותי
---------_______________----------------
יש כאן יותר מידי סיפורים עם מעט מידי דירוגים. סיפורים מס 4,3, ,10, 8, 7 (חצי מהסיפורים) דירגו רק ארבעה אנשים. לפעמים פחות כי זה כולל את המחבר.
אנג'ל, נופיר
אני לא הולכת להציק לכם יותר, מזכירה רק שהדדליין ביום רביעי. שימו לב שאתם לא לוקחים יותר מידי זמן ואני אברח לכם לבקום פתאום
אנשים שבכלל לא דירגו:
ג'ול, קידה
דירגו מעט:
כיפ, מייטי, האופה, מומו
לקראת סיום: נופיר, אנג'ל, פפריקה
סיימו: רק אני -____________-

זהו אני לא שולחת יותר הודעות. סומכת עליכם שתעמדו בזמנים

סיפור מס' 10


את האהבה מענים בסיכות


"אכפת לך אם אעשן לידך?"

"כן."

היו לה נעליים כחולות, עם כתמים כהים יותר על הבד הבהיר ושאריות בוץ דבוקות לסוליה של הנעל, חותם קטן ובלתי נראה של איפה היא הייתה ומה היא עברה. השרוכים היו רפויים וישנים, כבר לא לבנים, יותר אפורים. אפילו קצת צהובים, אולי. החוטים שלהם נפרמו בקצה, הפלסטיק הקטן לא שם כדי לשמור עליהם יחד. אבל הם היו קשורים חזק, בקשר כפול ופרפר נוסף על גביהם, קשר מהסוג שאי אפשר לפרום.

קופסת סיגריות נחה בחיקה בין ידיה הרפויות, כמו סוד-לא-סוד, כי חוץ מחתולי הרחוב שישנו להם על האספלט אני וטאי היינו היחידות במגרש החנייה באותו אחר צהריים. והסיגריות עשו לי בחילה, רק להסתכל עליהן. שנאתי אותן כמו שמעולם לא שנאתי שום דבר בחיים שלי. רציתי לזרוק אותן לפח, אבל ידעתי שהיא לא תסלח לי על זה.

"אבל אני לא יכולה לקחת את זה הביתה," טאי אמרה בשקט, כזה שרוצה להתלונן אבל לא יכול להרשות לעצמו. הרמתי אליה את מבטי, בזהירות, כי הרגשתי את עיניה עליי. היא הסתכלה עליי כאילו היא רוצה שאשאל, אז שאלתי.

"למה לא?"

"אימא שלי מצאה את החפיסה הקודמת שקניתי, עכשיו היא כל הזמן מחפשת עוד."

הייתי שקטה לרגע, כי לא ממש ידעתי איך להגיב. ניסיתי להסתכל לה בעיניים, כי הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות, אבל ישבנו יחד על המדרכה החמה והיא הייתה כל כך קרובה אליי שיכולתי להרגיש אותה נושמת והעיניים שלה הבהילו אותי. תמיד היו לה עיניים יפות, גם אם היה להן צבע סטנדרטי. אולי כי היא חייכה הרבה, אמרה הרבה דברים מטומטמים וחסרי משמעות, אז זה נתן להן טון יפה יותר.

"היא כעסה?" שאלתי בסופו של דבר, בקול מהוסס. הזרועות שלי הרגישו קפואות למרות שהיו צבועות בקווים-קווים של כוויות שמש. קצת פחדתי לשמוע את התשובה לשאלה, כי כבר ידעתי מה היא תהיה. וטאי התקרבה קצת, כאילו היא מפחדת שמישהו ישמע את השיחה שלנו, אבל היינו לבד, לגמרי לבד, והיא הסתכלה לי בעיניים בחזרה כאילו זה היה הדבר הכי קל בעולם. אבל היא לא אמרה כלום, מה שבדרך כלל היה יכול להיות מפתיע אבל עכשיו היה כמעט מצחיק. לפעמים לשתינו היה קצת קשה לשבור שתיקות. "זאת לא אשמתך," אמרתי בשקט.

לא ידעתי עד כמה האמנתי בזה, אבל שקרים תמיד באו לי באופן טבעי.

רציתי להאשים את הנסיבות. את הלא נמנע ואת מה שאולי היה גורל ואולי היה הטלת מטבע של מישהו שנהנה לשחק עם הרגשות שלי. רציתי להאשים את ההורים שלה, כי הם לא ניסו מספיק, את החתולים ששכבו על גג מכוניות חונות ולא סיפרו לאף אחד. כי זאת הייתה טאי, אחרי הכל, ולא הגיע לה להרגיש כאילו כל משקל חייה נופל על כתפיה בלבד. אבל האמת נשארה האמת לא משנה כמה ניסיתי לרמות אותה.

טאי הסתכלה עליי לרגע, מבט עמום שלא הבנתי ממנו מספיק לפני שהיא נשענה אחורה שוב וקמה בחזרה על רגליה. הסתכלתי למטה אל הנעליים שלה, חשבתי על זה שאולי אמרתי משהו לא נכון והעלבתי אותה. הכרחתי את עצמי להרים אליה מבט. היא העבירה את קופסת הסיגריות מיד ליד והסתכלה מטה אליי, ניסתה לחייך, ואז אמרה שהיא הולכת לעשן בשירותים של הקיוסק.

*

חודש לפני יום ההולדת שלי התלבטתי אם כדאי לי לעשות משהו שאתחרט עליו אחר כך. אולי לעשות נזם באף, או לצבוע את השיער שלי לאדום או כחול או בלונדיני. אולי סתם לגזור אותו על דעת עצמי ולשטוף את כל הראיות במורד הכיור כשההורים שלי לא יהיו בבית. לא ידעתי למה רציתי לעשות את כל זה, אבל מבוגרים כנראה היו אומרים שזה קשור לגיל התבגרות ההורמונלי, היו אומרים שזאת תקופה של מרידה בהורים ושינויים. אבל תמיד הייתי בת למופת, וטאי תמיד אמרה שהורים טועים יותר משהם צודקים.

כשסיפרתי לה על הרעיון שלי טאי אמרה לי לא לגזור את השיער שלי, כי שיער מתולתל לא נראה יפה כשהוא קצר וכבר הבטחתי לה שאאריך אותו ביום ההולדת שלה, שהיה רק חודשיים קודם לכן. שיער לא גדל הרבה בחודשיים. היא הציעה בחצי צחוק שאעשה קעקוע במקום, ולרגע אחד באמת שקלתי את הרעיון, אבל לא ידעתי אם יש מקומות שיסכימו לקעקע קטינה. אז במקום זאת, ביום ההולדת שלי טאי קנתה לי דג זהב.

היא שמרה אותו בשקית ניילון עם מים, והביאה לי אותה עם חיוך גדול על פניה, כזה שהפך את העיניים שלה לחצאי ירחים קטנים. החיוכים של טאי לא היו מראה נדיר, אבל במובן מסוים הם היו קצת יותר מזה. אהבתי את איך שהחיוך שלה נראה.

ישבנו מחוץ לבית שלי על המדרכה, ואמרתי לה שאני לא יודעת אם ההורים שלי ירשו לי לשמור את הדג. היא אמרה לי שאסור לי להחזיר מתנות, ואני אמרתי לה שדגי זהב צריכים אקווריומים גדולים ושאסור לגדל אותם במקומות מחייה קטנים.

"אז אני אקנה לך אקווריום גדול," היא אמרה.

"בבקשה אל תקני לי אקווריום גדול."

"אז אני אדבר עם ההורים שלך."

"את לא אוהבת את ההורים שלי, והם גם לא אוהבים אותך."

"הם לא צריכים לאהוב אותי כדי לאהוב אותך, ליזי," טאי אמרה כאילו באמת היה הגיון בדבריה. והיא הסתכלה עליי כאילו היא יודעת שאני רוצה להסכים, אז אני הסתכלתי למטה על הנעליים שלי במקום. ההורים שלי קנו לי אותן ביום ההולדת הקודם שלי, ומאז לבשתי אותן כל הזמן, אפילו בגשם. הן היו מסוג הנעליים שלא מורידים. טאי נאנחה. "אם אני אשמור את הדג אצלי, ואקנה אקווריום גדול לחדר שלי ואוכל לדגים ואת האורות הקטנים האלה ששמים במים, תבואי לראות אותו?"

המשכתי להסתכל על הנעליים שלי, ושתי מכוניות הספיקו לנסוע במורד הכביש לפני שמצאתי תשובה.

"אימא שלך מפחידה אותי," אמרתי. כשהרמתי את מבטי טאי הייתה כל כך קרובה שיכולתי לספור את הנמשים על האף שלה, שאריות של הקיץ שנגמר כבר מזמן. הספקתי לספור שבעה נמשים לפני שהיא התרחקה.

"אל תדאגי, אימא שלי מפחידה את כולם."

"את לא עוזרת."

"בבקשה?" טאי ניסתה להסתכל לי בעיניים, אבל שוב לא נתתי לה, אז היא התקרבה יותר וניסתה לסובב את הכתפיים שלי. "ליזי, בבקשה? ממש בבקשה? בשבילי? אסור לך להחזיר מתנות. את יכולה לתת לו שם, אם את רוצה, אבל רק אם תבואי לראות את האקווריום."

בסופו של דבר, כמו תמיד, נכנעתי. קראנו לדג לאונרדו.


*

הפעם הראשונה שטאי ואני השתכרנו הייתה הפעם האחרונה בשבילי, כי לאלכוהול היה טעם מגעיל והוא השאיר תחושה חסרת-תחושה על הלשון שלי. הרגשתי כאילו הכוכבים נופלים עליי למרות שהתחבאתי מתחת לשמיכה שלי רחוק משמיים כלשהם. טאי סגרה את התריסים בשבילי.

והיא צחקה.

השכרות של טאי הייתה שמחה גם אם קצת מסורבלת, עם שיער מבולגן ומילים בלי כוונה וחיוך מהסוג שכל כך אהבתי לראות על הפנים שלה, גם אם הראש שלי כאב והייתי עייפה. כי הסכמתי לעשות משהו מטומטם בפעם הראשונה בחיי, ואולי זה היה שווה את זה רק לרגע אחד כשהיא הסתכלה עליי כאילו היא חיפשה משהו חשוב בתוך העיניים שלי.

אבל כשהרגע חלף הרגשתי בחילה וחזרתי להסתתר מתחת לשמיכה.

ההורים שלי לא היו בבית, אבל הדלת הייתה נעולה והאור היה כבוי בכל מקרה. בדקתי כמה פעמים שהדלת באמת נעולה אחרי שלקחתי כמה לגימות אמיצות, רק כדי להשתיק את הפאניקה שהחלה לעלות בחזה שלי, וטאי הסתכלה עליי בסבלנות לא אופיינית. היא ידעה שאני מפחדת, למרות שלא אמרתי לה. אני לא יודעת למה, אבל זה הפתיע אותי.

בדרך כלל השכרות שלה לא הייתה עדינה. היא הייתה רועשת ודרשה תשומת לב, אבל עכשיו טאי הייתה שקטה, או לפחות ניסתה להיות שקטה, כאילו היא האמינה שמישהו יכול היה לצותת לנו. היא החניקה את הצחקוקים שלה והורידה את הנעליים שלה בחיפזון. היא לבשה נעליים אחרות היום, חדשות יותר, צהובות עם שרוכים לבנים. הצבע שלהן היה שונה, אבל חוץ מזה הן נראו כמעט בדיוק כמו הנעליים הקודמות שלה. אהבתי את הצהוב יותר.

אחרי רגע נוסף של צחקוקים שקטים היא נכנסה מתחת לשמיכה שלי והושיטה ידיים כדי לחבק אותי ולמחוץ את הפנים שלי על הצוואר שלה. וגם אני צחקתי, רק קצת, וחיבקתי אותה בחזרה. ואני יודעת שהיא דיברה על משהו, לא הפסיקה לדבר עד שנרדמתי, אבל בבוקר כשהתעוררתי כאב לי הראש והיה לי חם מתחת לשמיכות ובין זרועותיה, ולא זכרתי שום דבר ממה שהיא אמרה. כשפקחתי עיניים ראיתי את טאי מסתכלת עליי בחזרה בעיניים אדומות ועייפות כאילו היא לא ישנה כל הלילה, ופתאום היה לי קצת קשה לנשום.

"ליזי?"

"הממ?"

"אני לא רוצה לחזור הביתה."

"את לא חייבת," אמרתי בשקט, והיא חיבקה אותי חזק יותר כאילו אני עלולה לברוח. "תישארי פה. בבקשה."

*

הפעם הראשונה שטאי השתכרה לא הייתה האחרונה מסיבות שהבנתי טוב מדי, כי נטייה להרס עצמי והצורך בהרגשת אופוריה לא היו שילוב טוב במיוחד. היא התקשרה אליי לפעמים, כשהאלכוהול גרם לכוכבים מעל ראשה ליפול עליה באלימות, כאב מהסוג הממכר שגרם לה להרגיש יותר טוב מכל דבר אחר שיכולתי להציע לה. היא אמרה לי שהיא אוהבת לשכוח שהעולם שונא אותה יותר משהיא שונאת את עצמה. ובכל זאת לעולם לא אשכח את הפעמים שהיא התקשרה אליי בוכה כי לא היה לה אף אחד אחר לפנות אליו, כי כאב לה הראש והיא לא הצליחה ללכת לבד, או כשהשכרות התחילה לזול מבין האצבעות שלה והיא לא רצתה להתפכח, היא לא רצתה לחזור.

שאלתי אותה אם היא יודעת איפה היא נמצאת, ויצאתי מהבית באמצע הלילה מבלי שההורים שלי ידעו כדי לחפש אותה. הנעליים שלי היו מרופטות מדי וישנות מדי ובחוץ היה כל כך קר שכבר לא הרגשתי את כפות הרגליים, אבל בכל זאת הרגשתי כאילו יש לי חום. שכנעתי את עצמי שאני רועדת בגלל שאני חולה, שאני לא מצליחה להרגיש כלום בגלל הקור. כשמצאתי אותה ישובה על הרצפה בשירותים של תחנת דלק לא הצלחתי לשאול שום שאלות ולא הצלחתי לכעוס למרות שכל כך פחדתי. לא אמרתי כלום כי לא סמכתי על עצמי שאצליח להרגיע אותה, לא סמכתי על עצמי שלא אפרוץ בבכי ברגע שאפתח את הפה בעצמי. אז כל מה שעשיתי היה להתיישב לידה ולהחזיק את הראש שלה כשהיא הקיאה לתוך האסלה.

אחר כך עזרתי לה לקום ולשטוף פנים, גררתי אותה החוצה והכרחתי אותה לקחת נשימות עמוקות עד שהיא הפסיקה לבכות. הפנים שלה היו סמוקות והשיער שלה היה מלא בקשרים וקיא. לא הייתי בטוחה אם אלה היו הידיים שלה שרעדו או שלי.

הנעליים שלה היו אותן נעליים צהובות עם שרוכים לבנים שהיא לבשה בפעם הראשונה שהשתכרנו ביחד, אבל הן כבר עברו יותר מדי והלכו יותר מדי ולא נראו חדשות בכלל. כשהסתכלתי עליהן חשבתי על הסיגריות המסריחות שלה ושיחות הטלפון הבהולות באמצע הלילה, על כל הפעמים שכל כך פחדתי שלא הצלחתי לנשום. הרגשתי כאילו הכרתי את הנעליים שלה יותר משהכרתי את עצמי, יותר משזיהיתי את העיניים של ההורים שלי, או את השפתיים של טאי.

"ליזי," הקול שלה היה חלוש וצרוד, מלא בדמעות שהיא לא העזה לבכות. ידעתי גם בלי שהיא תגיד שהיא רוצה שארים אליה מבט, אבל פחדתי שאם אסתכל לטאי בעיניים אני אראה את כל מה שאני שונאת בה. "ליזי, סליחה. אני אוהבת אותך. סליחה."

ולמרות הכל, החלטתי לא לשאול שאלות.

*

לפעמים רציתי שטאי תשנא אותי.

כי טאי הייתה כל כך יפה, והיא הייתה ראויה להרבה יותר ממה שהיה לה. כי היא הייתה הרבה יותר מסטוצים של אפילו לא לילה שלם, חברים שהיא החליפה כמו קלפי משחק. היא הייתה הרבה יותר מנשיקות שיכורות וחסרות משמעות, יותר מהחיוכים שלא יכולתי לדעת אם הם מזויפים או לא. טאי הייתה שחקנית טובה מדי.

אבל למרות שידעתי יותר טוב מכל אחד אחר שאני לא יכולה להתמודד איתה ולא יכולה להבטיח לה כלום, לא יכולתי שלא לרצות להתאהב בה. רציתי לדעת איך זה מרגיש להסתכל לה בעיניים בלי לפחד. רציתי לדעת מה זה להיות נשיקה שיכורה שהיא תשכח ממנה בבוקר.

רציתי לחלוק את הכאב שלה, כי הבנתי אותו טוב מדי והכרתי אותו יותר משרציתי להכיר, כי אולי היא הייתה שווה את הכאב שלי אחרי הכל. וכשהכוכבים שלי נפלו נזכרתי בשפתיים שלה, על הלחי שלי אבל אף פעם לא על הפה, ידיה כרוכות סביבי.

ואני שמרתי את השפתיים שלי לעצמי.

*

כשהייתי קטנה המיטה של טאי שימשה לי כנחמה משונה שמעולם לא באמת הבנתי, כששכבתי בין השמיכות או ישבתי על הרצפה עם הגב כנגד המזרן ועם הפנים לקיר והרגשתי כאילו הזמן עצר רק בשבילי. ואולי נחמה היא לא בדיוק המילה המתאימה, אבל לא הצלחתי לתפוס את ההרגשה הנכונה כי היא הייתה כל כך בלתי אפשרית, הרגשה בלי נעליים אבל עם וילונות מוסטים, של ילדות שעוד לא מכירות אחת את השנייה. כי היינו בנות שתיים עשרה, והיה לנו את כל הזמן שבעולם.

אני כבר לא מבקרת בחדר שלה הרבה, לא מאז שאימא של טאי התחילה להפחיד גם אותי. עכשיו המיטה שלי משמשת לה כנחמה במקום זאת, וזה התפקיד שלי לדאוג שיהיה לה מקום מנחם בימים שקצת קשים מדי לשתינו. בכל זאת אני לא יכולה לשכוח את הפעמים בהן יכולתי לבקר אותה בלי להרגיש אשמה על כך. ואני זוכרת את יום ההולדת השתיים עשרה של טאי, כשההורים שלה קנו לה נעליים חדשות, והיא זרקה אותן לפח. לא ידעתי למה, ולא רציתי לשאול, פשוט קיבלתי את העובדות כפי שהן היו. לא אהבתי אותן בכל מקרה. הן היו מסוג הנעליים שאסור ללכלך, וזה כנראה למה טאי גם לא ממש אהבה אותן. קשה לשמור על נעליים לבנות ויקרות שאסור ללכלך, כי בוץ וחול ושאריות צבע זה כל הכיף בנעליים.

אני זוכרת שבאותו יום ישבנו על הרצפה עם הפנים לקיר ביחד, עם השמיכה עם הדפס הפרחים לרגלינו, ואני הצעתי לה להוציא את הנעליים מהפח כי אולי אם נקשקש עליהן בטושים הן יראו יפות יותר. היא אמרה שהיא לא רוצה, כי זה משהו עקרוני, שהיא לא סתם זרקה אותן. היא מנסה להוכיח משהו. שאלתי אותה מה היא מנסה להוכיח, אבל היא רק משכה בכתפייה, אז פשוט ישבנו ולא דיברנו. ניסיתי לא להסתכל על קופסת הנעליים הריקה וניירות המתנה שהיו דחוסים לתוך הפח בפינת החדר. הרגשתי קצת רע בשביל ההורים שלה.

שתקנו במשך די הרבה זמן, אבל אני חושבת שזאת הייתה שתיקה נעימה. שתיקה מהסוג הלא מחייב. החזקנו ידיים רק בגלל שהיו לנו ידיים שיכולנו להחזיק ואצבעות שיכולנו לשלב.

"ליזי?"

"הממ?"

"ההורים שלי רוצים לשלוח אותי לפנימייה שנה הבאה. כי הם חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילי, למרות שהם לא יודעים כלום." היא הסתכלה עליי וחיכתה שאגיב. כשלא אמרתי כלום היא לחצה לי על היד עם האצבעות שלה ואמרה, "בואי נברח ביחד."

"לאן?"

"נמצא לאן לברוח. את רק צריכה להסכים."

"אוקיי."

זה היה רעיון מטומטם, ואני תמיד הייתי פחדנית, נולדתי ככה. בסופו של דבר טאי הייתה מגלה עד כמה אני פחדנית גם היא, זה היה בלתי נמנע. אבל לא שיקרתי. לא רציתי לשקר, ואולי גם אני קצת רציתי לברוח. ידעתי שההורים שלי לא יכעסו, כי ידעתי שלא היה להם אכפת מספיק, וזה מה שאמרתי לטאי באותו יום. זה היה וידוי קטן שהסביר הרבה, והרגשתי את העיניים של טאי עליי למרות שכל מה שראיתי היו הרגליים היחפות שלה והידיים המשולבות שלנו.

אחרי שתיקה ארוכה היא אמרה, "הורים באמת לא יודעים כלום."

*

אותם שלושה חודשים בלי טאי נשארו בגדר שלושה חודשים. הייתי כבר בת שלוש עשרה כשסילקו אותה מהפנימייה, אבל בשבילה זה היה כאילו הזמן עצר מלכת. היא אהבה לברוח, אם לא איתי ממני, אם לא ממני מההורים שלה, אליי. הדקות חזרו לרוץ כשראינו אחת השנייה שוב באותו סוף שבוע, בחדר שלי בפעם הראשונה.

שאלתי אותה מה היא הספיקה לעשות בשלושה חודשים שגרם להם לסלק אותה, והיא דיברה במשך שעות. היא לא הפסיקה לדבר עד שבחוץ כבר היה חשוך והבנתי מאוחר מדי שהיא לא מתכוונת לחזור הביתה. היא לא הפסיקה לדבר עד ששתינו נרדמנו.

בשבוע לאחר מכן חזרנו לשבת על המדרכה במגרש החנייה איפה שחתולי הרחוב התחבאו מתחת למכוניות, ובחוץ היה קר כמו שתמיד היה קר לקראת סוף החורף, וטאי עישנה לידי בפעם הראשונה. רציתי לשנוא אותה, אבל לא ידעתי איך.

*

ישבתי על הרצפה בחדר של טאי עם הגב למיטה ולדלת והסתכלתי על האקווריום שלה. היו בו דג זהב אחד והרבה מקום, ואורות קטנים שגרמו למים להיראות כאילו הם משנים צבע מכחול לירוק לסגול. והייתי בסדר. לשם שינוי, הבית של טאי לא הפחיד אותי, והרגשתי בסדר. נשמתי כמו שתמיד נשמתי.

לאונרדו המשיך לשחות במים. לא היה לו אכפת. הוא לא פחד מכלום. הוא היה דג.

"הוא לא נראה לך בודד?" שאלתי את טאי. היא עמדה בצדה השני של המיטה, אי שם מאחורי, וסגרה את הדלת בשקט-בשקט כאילו פחדה שמישהו ישמע. אבל אימא שלה הייתה בעבודה ואבא שלה היה בפגישה, והיינו לבד בבית.

"דגים יכולים להרגיש בודדים? טאי שאלה בחזרה. היא טיפסה על המיטה כדי להסתכל על האקווריום מקרוב, ונעשנה קדימה עד שהפנים שלה הין צמודות לזכוכית. היא לבשה גופייה כך שיכולתי לראות את הנמשים על הכתפיים שלה כמו גלקסיות, למרות שהקיץ רק בקושי התחיל.

"לא יודעת. אבל הוא נראה לי בודד."

"הממ, יכול להיות שאת צודקת," טאי מלמלה. "אני לא רוצה לגדל דג מדוכא, כדאי לי לקנות לו חבר? או חברה? בעצם, לא, איכס, אני לא רוצה שהם יתרבו."

"את אימא נוראית."

"הורות נוראית עוברת בתורשה, לא שמעת?"

"אני יודעת שאת צוחקת, אבל מבחינה פסיכולוגית זה באמת נכון. או לפחות לא לא-נכון."

טאי זרקה עליי את השמיכה שלה, אבל אני רק צחקתי. ואמרתי לה לא לדאוג, ביום ההולדת הבא שלה אני אקנה לה דג זהב נוסף.


*

זה היה יום של שתיקה.

טאי עברה מזעם שקט לזעם רועש ובסופו של דבר לעצב ממושך שממנו כבר לא יכולתי להוציא אותה. כשטאי הייתה עצובה טאי שתתה, אבל הפעם היא רק שכבה על המיטה שלי ובהתה בפלאפון הכבוי שלה. היא אמרה שלעצב שלה אין סיבה, שזה קורה, שככה זה תמיד היה. בפעם האחרונה שהיא הייתה כל כך מדוכאת לא שמעתי ממנה עד שהיא התקשרה אליי באמצע הלילה ואמרה שהיא לא יודעת איפה היא נמצאת ואיך לחזור הביתה. היא ישבה על ספסל בפארק במרכז העיר, וכשמצאתי אותה היא התחילה לבכות. היא אמרה שהיא מצטערת, לא הפסיקה לחזור על אותן מילות סליחה גם אחרי שאמרתי לה שהכל בסדר.

הרגשתי טוב יותר כשהיא הייתה עצובה איתי מאשר כשהיא הייתה עצובה לבד.

ישבתי על הרצפה בחדר שלי והשענתי את הסנטר שלי על המזרן, צופה בפנים של טאי. חשבתי לעצמי שזה יכול היה להיות נחמד אם הייתה לי מצלמה, כי היום טאי הייתה יפה יותר ממה שזכרתי אותה, והחלון היה פתוח כך ששתינו ישבנו מסונוורת בשלולית שמש. האור גרם לעיניים שלה להיראות כמעט צהובות.

"את יודעת," אמרתי. "אולי תרגישי טוב יותר אם נקשקש על הנעליים שלי?"

"מה?" טאי שאלה, אבל לא ידעתי אם היא באמת רצתה לשמוע. זה היה יום של שתיקה, ורוב הזמן ימים של שתיקה נשארו ימים של שתיקה גם אם אחת מאיתנו רצתה לדבר. ידעתי לכבד את הימים האלו, אבל היום חשבתי שטאי תעריך את זה אם אנסה בכל זאת.

"הנעליים שלי," אמרתי שוב. "אלה שההורים שלי קנו לי לפני שנתיים? זוכרת? הן כבר די ישנות, וסוליה אחת כבר מתחילה להתפרק. אני לא רוצה לזרוק אותן, אבל אין לי ברירה. חשבתי שאם כבר, נעשה את זה כראוי."

לרגע טאי לא אמרה כלום, אבל אז היא יישרה איתי מבט והזעיפה כאילו היא לא מבינה.

"אלה הנעליים האהובות עלייך?" היא שאלה.

"כן."

"מה תלבשי עכשיו?"

"אני אקנה נעליים חדשות."

טאי לא אמרה כלום במשך הרבה זמן, רק הסתכלה עליי בהפתעה, ואז היא התחילה לבכות. הסתכלתי עליה בחזרה בעיניים גדולות, וכשטאי לא הפסיקה לבכות בכיתי איתה.

"למה את בוכה?" שאלתי.

"בגלל שאני עצובה," טאי אמרה. "למה את בוכה?"

"בגלל שאת עצובה."

טאי פלטה צחוק חנוק, אבל אז היא התחילה לבכות חזק יותר והסתירה את הפנים שלה עם שתי ידיים. הבכי שלה היה רועש ומכוער, חסר בושה כמו שטאי הייתה חסרת בושה. טיפסתי על המיטה לצידה ונשכבתי קרוב מספיק אליה כדי שתרגיש שאני שם, אבל לא נגעתי בה. וטאי עדיין בכתה גם אחרי כמה דקות, אבל היא בכל זאת הושיטה יד אחת כדי לנגב את הדמעות מהפנים שלי.

"את ממש מטומטמת," טאי אמרה.

"לא נכון. את זאת שמטומטמת, לא אני."

טאי דחפה את היד שלה לתוך הפרצוף שלי כאילו כדי להשתיק אותי, אבל ירקתי לה על היד והיא נרתעה חזרה. היא לא המשיכה להתווכח אחרי זה, רק ניגבה את היד שלה על החולצה שלי ומשכה באפה. מחיתי את כל הדמעות שנשארו לי על הלחיים, ואז מחיתי את הדמעות של טאי.

"אני יכולה לספר לך משהו מטומטם?" טאי שאלה פתאום. היא הסתכלה עליי עם עיניים אדומות ונפוחות, ולא היה לי ספק שהעיניים שלי נראו אותו הדבר. הנהנתי. "לפעמים אני מרגישה כאילו כל השירים העצובים על שיברון לב וכל החרא הזה נכתבו עליי. אבל אף פעם לא נשבר לי הלב. מעולם לא הייתי מאוהבת."

היא נראתה לי כמו ילדה קטנה באותו רגע, ואני כמעט צחקתי. היא נשמעה כמו שהיא תמיד הייתה, כאילו היא עמדה במרכז היקום וכל הכוכבים הסתובבו סביבה. כל הכוכבים שלה נפלו עליי.

"אף אחד לא כותב שירים על בנות כמוני," אמרתי לה.

"אם הייתי יודעת לכתוב שירים הייתי כותבת לך שיר," טאי אמרה.

"אני הייתי כותבת לך שיר שמח."

*

יום אחד לא הצלחתי לנשום. או שבעצם, נשמתי, אבל לא נשמתי נכון. שכחתי איך אני נושמת בדרך כלל, לא ידעתי אם אני צריכה להאט או להאיץ. הרגשתי כאילו היה לי גירוד אי שם באחורי המוח שלי, כל כך רחוק שלא הצלחתי להגיע אליו לא משנה כמה מתחתי את היד שלי.

הרגשתי כאילו כל הכוכבים נופלים עליי. החלון היה סגור וממילא לא היו הרבה כוכבים בחוץ, אבל הראש שלי כאב והגרון שלי צרב ובפעם האחרונה שזה קרה הייתי שתויה. רציתי לסגור את התריסים, אבל חלק קטן ולא הגיוני באחורי המוח שלי פחד שאם אקום מהמיטה גם אני אפול עם כל שאר השמיים.

חשבתי על זה שחתולי הרחוב שכבו על גגות מכוניות חונות ולא סיפרו לאף אחד כלום. חשבתי על זה שההורים שלי לא יודעים שכל האטמוספרה קורסת אל תוך עצמה ושהדלת נעולה. חשבתי על הפעם שטאי בכתה כל כך חזק שהיא לא הצליחה לנשום, ועל זה שאף אחד לא פה כדי להחזיק לי את השיער אחורה אם אקיא. וחשבתי, אם השמיים יפלו עליי עכשיו אף אחד לעולם לא ידע.

אז התחבאתי מתחת לשמיכה וניסיתי לא לחשוב בכלל.

*

"אני חושבת שאני רוצה להפסיק לעשן."

ישבנו על המדרכה במגרש החנייה, ובחוץ כבר התחיל להיות חם כמו שראוי שיהיה חם בחודשים של תחילת הקיץ. הפנים שלי היו סמוקות מהשמש, והפנים של טאי חזרו להיות מנומשים. אספתי את השיער שלי עד כמה שיכולתי, אבל הוא לא ארך מספיק בחודשים שעברו ורובו נשאר פזור על העורף שלי. המגרש היה ריק חוץ משתי מכוניות שהצילו על חתול רחוב שישן על האספלט.

עברנו קודם ליד הקיוסק, אבל היום במקום סיגריות טאי קנתה ארטיק. הסתכלתי עליה עכשיו, אבל היא לא הסתכלה עליי בחזרה. היא צפתה בארטיק שלה נמס ומטפטף על הנעליים הצהובות שלה.

"דיברתי על זה עם אימא שלי אתמול," היא אמרה. הקול שלה היה קצת שקט, כאילו היא קיוותה שלא אשמע. טאי אף פעם לא הייתה שקטה, לא באמת. במובן מסוים, גם השקט שלה היה רועש יותר מדי. "זה הרגיש כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו מאז שהייתי בת עשר."

"מה היא אמרה?"

"שהיא רוצה לעזור לי. והיא חושבת… שאני צריכה לקחת הפסקה. מבית הספר. וממך. ומהחיים שלי פה בכללי. כדי, לא יודעת, לנסות להתאושש או משהו כזה."

"מה את חושבת?"

"אני לא יודעת," היא אמרה, אבל היא עדיין לא הרימה אליי מבט. היא הסתכלה על הנעליים שלה, ועל הנעליים שלי, ועל החתול ששכב אי שם בצד השני של מגרש החניה וישן. לא הייתי בטוחה מה לומר, או אם לומר משהו בכלל. רציתי להסתכל לה בעיניים, כי הרגשתי כאילו זה מה שאני צריכה לעשות, אבל העיניים של טאי היו רחוקות משלי. אחרי עוד רגע היא אמרה, "אני מפחדת."

רציתי להסתכל לה בעיניים, אבל במקום זאת רק לקחתי את ידה של טאי בידי ומשכתי את הזרוע שלה אליי. החזקתי את היד שלה בשתי ידיים כמו שראיתי את אימא שלה עושה פעם, כשהיינו בנות שתיים עשרה וטאי כעסה עליה כל כך שהיא התחילה לבכות. "אני יכולה גם לספר לך משהו?" שאלתי, וטאי הנהנה אל הברכיים שלה. "את יכולה להסתכל עליי? בבקשה, טאי? רק לרגע?"

היא הרימה אליי מבט, השאירה אותו שם למרות הכל, ואני שילבתי את האצבעות שלנו ביחד ביד אחת. הסתכלתי לה בעיניים וחיפשתי חומים בהירים בין כל הכהה.

"את לא בסדר, ואני יודעת שאת לא בסדר, ואני יודעת שאני לא יכולה לעשות כלום כדי שתרגישי בסדר. אני יודעת, באמת, כי לפעמים גם אני בכלל לא בטוחה אם אני יודעת איך לנשום. אבל… פשוט, זה קורה. אנחנו לא בסדר. את לא צריכה להרגיש רע בגלל שאת לא שמחה. את יודעת מה שאת יודעת, יותר טוב מאימא שלך. אם את חושבת שאת צריכה הפסקה, אז תיקחי הפסקה. אם לא אז לא."

טאי הנהנה, וחזרה להסתכל על הנעליים שלה. נתתי לזרועות שלנו ליפול על הברכיים שלי, והסתכלתי על האצבעות שלי כרוכות סביב אצבעותיה של טאי. השארתי יד אחת אצלה ואת השנייה שמתי על המדרכה החמה. ולפני שיכולתי להתחרט על זה, המשכתי לדבר. "אני חושבת שאני לסבית. ואם לא אספר לך עכשיו, אז לא אספר לך לעולם. אני חושבת שאני אוהבת אותך."

לכמה רגעים טאי לא אמרה כלום. ואז, במקום לענות, היא נתנה לי את הארטיק החצי אכול שלה. המקל היה דביק והקרח נזל על היד שלי.

"פרס ניחומים?" צחקתי.

"אני מצטערת," היא אמרה, מרימה אליי מבט שוב. ולא יכולתי לדעת אם היא מופתעת או לא, מה עובר לה בראש. אבל אז הבנתי שלא באמת היה לי אכפת מזה. הידיים שלנו עדיין היו משולבות, האצבעות של טאי עדיין לוחצות על האצבעות שלי כאילו היא מפחדת שאקום ואברח. חייכתי, למרות שהייתי קצת עצובה. "אני אוהבת אותך. אבל גם אם הייתי לסבית, אני לא אוהבת אותך ככה."

"זה בסדר."

"אני אוהבת אותך, ליזי, אני באמת אוהבת אותך."

"זה בסדר, טאי, אני מאמינה לך."

היא התקרבה עד שישבנו ממש אחת ליד השנייה וכמעט יכולתי להרגיש איך היא נושמת, איך החזה שלה עולה ויורד. היא הסתכלה לי בעיניים כאילו היא לא מפחדת מכלום, כי טאי כמעט ולא פחדה מכלום, ואז היא נישקה אותי על הלחי. נישקתי אותה על הלחי בחזרה. והמשכנו לשבת על המדרכה ביחד, כל כך קרוב שהחום כמעט הדביק אותנו ביחד, עד שגמרתי לאכול את הארטיק.

*

ביום ההולדת הראשון שלי בלי טאי גזרתי את השיער שלי על דעת עצמי ושטפתי את הראיות בכיור. החלטתי ששיער מתולתל נראה טוב גם כשהוא קצר.

חברים, אני חייבת להתארגן למסיבת ההפתעה הזאת שנחתה עלי ממש בהתפעה(למה נותנים לאנשים לצאת מהצבא בימולדת שלהם??)

אזכיר בקצרה את החוקים של השלב הראשון.
מדרגים כל סיפור מאחד עד עשר כשאחד זה נמוך במידה נוראה ועשר זה כמובן הגבוה למתקשים.
לא רק מדרגים, צריך לכתוב, הערות, הארות , מה שבא לכם, רק לא לתת דירוג סתם ככה.
יש לכם נקודת בונוס אחת שאתם רשאיים לתת לסיפור שממש אהבתם. אתם לא חייבים להשתמש בה. עדיף לקרוא את כל הסיפור ואז להחליט.
אם אתם משנים דירוג תעשו טובה ותמחקו את התגובה הראשונה כי זאת פשוט מחרפן כשמניסם לעשות ממוצע.
הטובים ביותר יעלו לשלב השני.
כמובן שכוווווולם מזומנים לדרג אבל מי שמשתתף בתחרות גם חייבת לדרג אם הוא לא רוצה להיפסל. יש סך הכל עשרה סיפורים (אני אמורה לקבל עוד אחד היום). זה לא אמור להיות קשה מידי

יש כאן כמה סיפורים ממש טובים אנחנו מעטים אך מובחרים כמו שאמרתי קודם!!!
מוזמנים להמשיך לשלוח אלי סיפורים.
יש לכם שבוע מהיום לדרג
בהצלחה לכווווווולם

תדרגו את כל הסיפורים עד שאני אחזור היום הביתה ותעשו אותי מאושרת!!

סיפור מס' 9


שבע בום



"עומר אומרת שהחיים שלה נגמרו בבום."
דניאל נשפה על הקפה שלה. לא ככה היא רצתה לפתוח את השבת שלה. היא הסתכל על הבחור עם העיניים החומות הענקיות למולה (בכנות, האישונים שלו היו פשוט ענקיים, היא תהתה אם הוא לקח כמה שאכטות מהשטויות שעומר מביאה לפעמים לפני שהוא בא לדבר איתה) וניסתה לעצור את עצמה מלפלוט קולות בוז אקראיים. "עומר אומרת הרבה דברים."
הוא לגם מהשוקו הקר שלו, העיניים שלו היו גדולות. כל כך גדולות, קצת אדומות. אנשים על סמים תמיד היו כל כך מלחיצים, המבטים שלהם היו מפרי שלווה, ולדניאל לא הייתה יותר מידי שלווה. "היא נשמעה רצינית... זה ממש מדאיג."
"עומר היא בחורה מדאיגה. אבל היא לא תעז לפגוע בעצמה, אז אני מניחה שזה בסדר."
הוא זקף גבה, מעביר יד בשיערו. "ו...אה. את. כאילו. יודעת שהיא לא… שהיא לא... תפגע בעצמה כי…?"
דניאל משכה בכתפיה ושתתה כדי לא לפתוח עליו פה.
"אני… אה… יודע שאת לא רוצה אותי פה - "
" - טוב שאתה יודע את זה. כבר התחלתי לחשוב שעם כל השאר אתה גם טיפש."
הוא בהה בה באטימות לרגע, נראה שהוא לא לגמרי הבין כל מה שעובר מסביבו. הוא בהחלט היה מסטול, השאלה הייתה כמה. אז זאת הסיבה שהוא לא שתה קפה, הוא לא היה צריך עוד שיט במערכת שלו, לפחות זה. "בכל מקרה, אני לא עושה את זה כדי לראות את הפנים ה...אה. כן. הפנים המהממות שלך, אלא בשביל... עומר."
"אתה מבין שאתה לא עוזר לה?" דניאל ניסתה להכניס לו היגיון לראש למרות שהוא היה איי שם ברקיע השביעי ולא היה שום סיכוי שהוא היה מצליח להבין דבר וחצי.
"אה. כן. אה. בגלל זה אני. אה. מנסה…. לדבר עם בן אדם שיודע מה קרה לה... בשביל…. לעזור."
"חה."
"גם... לך."
"כדאי שאעשה את זה פשוט?"
"...כן." ככל שהשיחה נמשכה הוא נשמע יותר מסטול.
"קודם כל." דניאל נופפה באצבעה קלות והצביעה על שניהם. "הקטע הזה, של לשבת ביחד. לא עוד. בבקשה."
טל נעץ בה מבט אדום גדול גדול, בקושי מבין מה היא אומרת. דניאל לא יכלה שלא לגלגל עיניים.
"ואני אמשיך לעשות את זה פשוט. אז קודם. אתה פולש לי לבית בשבת בבוקר - "
" - פולש?" לפחות הייתה לו עוד תפיסה קלה של המציאות והוא שמע מה קורה בשיחה ואיכשהו הבין את זה.
היא נאנחה. היא באמת רצתה להיפטר מהכלבה הזאת מהר ככל האפשר. אוי, עומר הזאת. אומרת דברים מדאיגים, גורמת לכולם לאבד את זה, כמה פסיכולוגים התבזבזו על החרא הזה? וכמה שעות היא כבר בזבזה על כל עניין החיי-נגמרו-הרסתי-אותם-במו-ידי-אני-אשמה? היא כבר הייתה הרבה מעבר השלב של לספור על האצבעות שלה.
אוי, עומר.
דניאל נאנחה שוב וגירדה קלות את קו הלסת שלה. "אז נעזוב את כל הקטע של הפלישה. אתה עדיין דורש ממני תשובות לעניין אישי?"
"...אהא?"
"אתה רוצה שאתן אותן?"
"אה. כן."
"לא רוצה ולא רוצה."
"אני... מאוד קרוב לשפוך את השוקו שלי עליך."
"ואני אשפוך את הקפה שלי עלייך, ובניגוד למשקה שלך, שלי רותח. אני מקווה שאתה תקבל פצעים נוראיים ואז תמות בדרך למיון."
"כלא. על. דברים כאלה הולכים לכלא."
דניאל נאנחה. שוב. בפעם המיליון בערך. האידיוט הקטן שמר על חדות מסוימת למרות שהוא היה מסטול לחלוטין.
היא באמת באמת התחילה לשנוא את האנשים שהתחילו לדאוג לעומר. נו באמת. כולם יתלו את עצמם לגחמות הכי קטנות שלה כי היא בחורה כל כך כריזמטית למרות שהיא תקועה בתהום כבר שלוש שנים.
חבורת אידיוטים. דניאל באמת לא הבינה, היא האדם היחיד שיכל להתנגד לעומר? העובדה שעומר דפקה גם את החיים שלה הייתה הדבר שמנע ממנה להסתנוור?
"בכל מקרה. אני לא אספר לך. אתה יכול ללכת עכשיו."
"לא ידעתי שאת שונאת אותי כל כך." אמר ברגע של צלילות, בוהה באוויר, איפשהו מאחוריה.
"כולנו מגלים דברים חדשים כל יום."
ובכנות, דניאל זכרה את השם של טל רק כי הייתה לו הברה אחת. החבר התורן לפניו החזיק רק שבוע.

עומר שכבה בעצלות על המיטה שלה. דניאל, שנכנסה בחזרה הביתה אחרי השיחה המרתיחה עם הכלבה החדשה שלה, זרקה עליה כרית בתקווה שהיא תרסק לה את הפרצוף.
"אף אחד אף פעם לא אמר לך לא לומר לחבר החדש והמסטול שלך שאת רוצה למות?" דניאל הטיחה את עצמה לתוך הכיסא הקרוב.
עומר הסיטה את הכרית מפניה והסתכל עליה לשתי שניות. "א - ה. אז בגלל זה זרקת עליי כרית!"
"כן. עשיתי את זה בגלל זה."
עומר השתתקה ובהתה בכרית.
"נו." דניאל הייתה על סף תקיעת הראש שלה בקיר הקרוב. "אכפת לך לומר שאת תפסיקי לפזר בכל מקום את המשפט אני רוצה למות?"
"למה לי לשקר?"
"אה. את כל כך זונת צומי."
עומר קמה בחדות וזרקה עליה את הכרית בחזרה.
"אולי תעופי לי מהבית?" דניאל חסמה את הכרית בידיה, והיא נחתה על הרצפה.
עומר נשכבה בחזרה באחת.
"לא מבינה מה הפואנטה. לפזר את המשפט המפגר הזה בכל מקום. כבר שלוש שנים את משתמשת בטקטיקה הזאת. את לא מבינה שהיא לא עושה לך טוב יותר? משהו דפוק לך בשכל?"
"הרבה דברים דפוקים לי בשכל."
"לכולנו." דניאל גירדה את ראשה בתסכול. "עומר. את יודעת. כשאת אומרת דברים כאלה זה לא יכול לעניין אותי פחות. אבל כשזה הורס. את השבת בבוקר שלי. אני אהרוג אותך."
"בבקשה, תהרגי אותי."
דניאל קברה את פניה בידיה, משפשפת את עיניה. אה, שלוש שנים של התמודדות עם השטויות האלה הייתה ממש מורטת עצבים.

לא היה לה שום דבר נגד טל במקרה והייתה מכירה אותו תחת כל סיטואציה אחרת.
אבל רק תחת כל סיטואציה אחרת.
כשהוא מגן על עומר ההו-כה-מסכנה כאילו היא תינוקת, אז התחיל הדבר נגדו. היא החברה שלו או הבייביסיטר שלו? ואיך לעזאזל מתאהבים בבן אדם שממשיך לומר בצורה שצורחת לתשומת לב 'תהרגו אותי' כאילו החיים שלו הם נייר עטיפה זול? הוא על בטוח היה לפחות חצי דפוק ממה שעומר הייתה.
בקיצור, היא לא אהבה אותו. בלשון המעטה זה כן. היא לא הייתה צריכה עוד אנשים דפוקים בחייה. אם להתעלם מהעובדה שגם הראש שלה לא הכי בריא בעולם, המשקל של הצרות של עומר על הכתפיים שלה זה קצת יותר מידי בשביל בן אדם. למרות שלעומר הייתה נטייה לזרוק את הצרות שלה על כולם בכל רגע נתון, אבל בתכל'ס, דניאל הייתה בין היחידים שידעו את כל הסיפור התהומי של עומר, וכנראה היחידה מבין אלה שלא נתנה לעומר שתי סטירות והלכה.
אז כן, היא הייתה יכולה להיות קצת אסירת תודה. אבל היא הייתה כלבה עיוורת.
דניאל חשבה את כל זה במספר שניות, בזמן שבהתה בעומר שנמנמה על הספה שלה, עטופה בזרועותיו של טל, והתאפקה לא לחנוק אותה עם כרית. את שניהם, יותר נכון.
היא פתחה את המקרר והוציאה את בקבוק המים הכי גדול ומלא שהיה בטווח הראייה שלה. אחרי זה חזרה לסלון והסתכלה עליהם לשתי שניות לפני שהורידה את המכסה והפכה את הבקבוק.

עומר הצמידה את המגבת העמוסה בקרח ללחי של דניאל. דניאל נחרה בבוז, לקחה את המגבת מידה של עומר והצמידה אותה ללחייה בעצמה. "אני לא צריכה טיפול. אני לא - "
" - כן כן, את לא ילדה בת חמש." עומר חייכה קלות, זה נראה פתטי כי זה היה מזויף כל כך בבירור. היא הסיטה פיסת שיער חומה לחה מאחורי אוזנה, החליפה חולצה לאחת מהטישרטס הלבנות של דניאל, ובגלל שדניאל אהבה לטבוע בבגדים שלה, עומר, שהייתה מאוד רזה, נראתה דיי שברירית בתוך החולצה הענקית. הייתה מגבת קטנה מסביב לעורפה שהשתמשה בה כדי לנגב את שיערה.
"לא. אני לא את." דניאל השעינה את מרפקיה על השולחן למולה ולא הסתכלה על התגובה של עומר. היא בטח הייתה סמוקה לחלוטין והכעס היה מרוח על הפנים שלה.
עומר לא הסתערה מחוץ לחדר, זה היה יוצא דופן.
"...מצטערת שטל נתן לך מכה. הוא רק התעורר, זה היה אוטומטי." אמרה אחרי הפוגה.
"את לא מצטערת."
עומר הנהנה.
"זה כבר מוגזם." היא אמרה. מבלי להסתכל.
"אני אסדר את זה. אני אפרד ממנו." עומר השיבה מבלי לחכות שנייה.
"לא. אל תיפרדי ממנו. תיפרדי ממני."
"אנחנו לא יוצאות."
"אני יודעת."
"אז למה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת," דניאל הניחה את המגבת על השולחן והסתכלה על עומר, העיניים שלה גדולות ומבולבלות ואבודות כמו שהיא תמיד הייתה. "שתפסיקי להיצמד אליי כמו עלוקה."
לעומר הייתה בעיה. היא היה דפוקה. מכל הכיוונים. דפוקה רצח. אבל דניאל הייתה אנוכית ונרקיסיסטית קלות ולפעמים לא היה לה הכוח לסבול את זה יותר אז היא אמרה כמה דברים שדפקו את עומר קצת יותר. עומר, שהייתה על הגבול של פיתוח מחלת נפש קצת יותר קיצונית מדיכאון כרוני מאז שהחיים שלה התהפכו לפני שלוש שנים, לא ידעה איך לקחת דברים כמו שצריך.
ולפני שדניאל ידעה מה קורה היא מצאה את עצמה שוב פעם טופחת על גבה של עומר, שהתייפחה כמו אדם שנקרעה ממנו כל משפחתו בתאונה קטלנית.
דניאל גם הייתה על סף פיתוח מחלת נפש קצת יותר קיצונית מדיכאון כרוני בעצמה, אבל לשלה היה כבר שם. סוציופתיה.
טוב, לא באמת, אבל ככל שעומר המשיכה עם השטויות שלה ככה היא רצתה לנטות לשם יותר.

עומר הייתה אדם רך ושביר בעולם רך ושביר שהייתה זקוקה להורים קבועים סביבה שאותם היא מצאה איכשהו בדניאל. כשדניאל אמרה לה לעוף, להתחפף, אז זה היה ממש כאילו אמא צעירה והיסטרית אמרה את הדבר לילד בן החמש שלה. לעומר היו הורים משלה, משפחה משלה, אבל משום מה היא לא רצתה לפנות אל אף אחד מאלה.
לא כאילו היא יכלה. ידוע שזה שניים לטנגו.
היא לא עבדה. עומר בילתה את ימיה ולילותיה בריקנות גמורה, חיה על הכסף שההורים שלה הביאו לה למרות שהיא הייתה בתחילת העשור השלישי לחייה.
ואם להתחשב בעובדה הזאת - בנוסף על היותה בתחילת העשור השלישי לחייה, היא לא שירתה בצבא ועדיין הייתה תקועה במחשבותיה של שמיניסטית שנכשלה להשיג את הבגרות שלה בגלל שהיא לא טרחה ללמוד בעקבות הטראומה הדפוקה שחוותה; הסיבה השולית שהגוף שלה צרח בכאבים כל לילה וראשה היה מלא ברגשות אשם ושנאה עצמית.
דניאל, שסיימה קורס קצינים בהצלחת יתרה לא יכלה שלא לזלזל בה.

דניאל תהתה למה היא נתנה לעומר את המפתח שלה כשמצאה אותה מנמנמת על המיטה שלה שוב, הפעם בלי החבר (או החבר לשעבר? זה היה יכול להיות נחמד).
אז היא נזכרה בפנים העייפות של הילה, אמא של עומר, כשהסתכלה עליה וביקשה ממנה לטפל בה כי היא נכשלה בתור הורה, כי היא לא יכלה להסתכל על הבת שלה יותר מבלי להרגיש בחילה.
היא הייתה שמחה להיות סוציופתית, עומר כנראה הייתה שמחה להיות ככה קצת יותר.
דניאל עמדה לשלוח את היד ולנער אותה, אבל היא עצרה באמצע והסתכלה על הפנים הישנות שלה, ואז החליטה להתעלם מנוכחותה. היא התיישבה על המיטה והתחילה לחלוץ את הנעליים שלה רק כדי לגלות שזרוע עטפה את המותן שלה.
"מה עשית היום, עומר?"
עומר לא הגיבה, והדממה שהשתררה בחדר גרמה לדניאל לחזור לנעליים שלה, היא חלצה נעל אחת לפני שעומר התחילה לדבר; "...כלום."
"את באמת צריכה לשקול לעשות משהו עם החיים שלך." וכמו בתזמון מושלם, היא הפילה את הנעל שלה לרצפה אז, ועברה לפרום את השרוכים של הנעל השנייה.
"ממ." עומר אמרה.
"כמה זמן את עומדת להמשיך להתמסכן?"
"ממ."
"ומה עם הדירה שלך? את פה כבר כמה ימים."
"נגמר החוזה אז החלטתי לגור פה." עומר לא מחליטה דברים. כנראה לא הייתה לה ברירה, ואם דניאל לא הייתה שואלת כנראה הייתה מגלה את זה כעבור כמה שבועות טובים.
דניאל קפאה לרגע, זה הסביר כמה דברים. "...איפה הדברים שלך?"
"בארון."
"אני אוהבת איך את עושה דברים." דניאל הניחה לנעל השנייה ליפול אחרי שעצרה מספר פעמים בעצבים.
"ממ."
"ואיך את מתחמקת מדברים שלא נוח לך לדבר עליהם כי את שונאת להתווכח ופשוט עושה 'ממ'."
"ממ."
"את אדם דפוק."
"תודה."
"מתי תצאי מפה?"
"אחרי שתהרגי אותי אני אהיה מחוץ לדלת."
דניאל לפעמים תהתה אם העיניים שלה עשויות להיתקע מגלגול עיניים. או שאולי הן יהפכו פוזלות. נשמע מאוד טרגי. "תפסיקי לומר שטויות."
עומר החליטה לסתום, דניאל הורידה את היד שלה מעליה והלכה לישון על הספה הנפתחת, רק כדי לגלות מאוחר יותר שעומר הזדחלה לשם כשהיא ישנה.

"את הופכת אותי לאדם מאוד מדוכא." דניאל אמרה כשהיא קשרה מגבת על הירך של עומר בניסיון לעצור את הדם לפני שהביאה תחבושת רגילה. היו לה ערמות של תחבושות רגילות כי כשעומר פגעה בעצמה היא נהגה לעשות את זה אצלה. סתם בעיקר כי כל עניין הפגיעה העצמית היה כדי למשוך לעצמה תשומת לב, ולמרות שבהתחלה דניאל דאגה ושאלה למה ואולי מצאה את עצמה בוכה קצת אחרי, היה מדובר במשהו שעבר ממזמן, ובימים אלה דניאל פשוט ניסתה להוציא אפס תגובה מעצמה רק כי היא הייתה עייפה ומותשת מכל עניין העומר, ואולי להראות ולהרגיש פחות דאגה היה הדבר הכי טוב.
"אני יכולה ללכת ולקחת תחבושת מבלי שתפתחי את הקשר ותתחילי להתגרד?"
עומר הנהנה.
דניאל לא סמכה על עומר יותר מידי, אבל היא הרשתה לעצמה ללכת ולקחת חומר חיטוי ותחבושות. כשחזרה, עומר הסתכלה עליה במבט מזוגג ודומע.
"מה קרה?" דניאל שאלה, והתיישבה על המיטה למולה. היא הניחה את הדברים לצידה ואז שלחה את ידיה למגבת והתירה את הקשר. "מה הפעם?"
"הוא בגמילה. לקחו אותו לגמילה."
"אה. את מה-שמו. טל? או שהיה מישהו חדש שלא ידעתי עליו?"
"טל. זה טל."
"את הבאת לו את השטויות האלה?" למרות שדניאל הייתה עסוקה בחיטוי החתכים שלה, היא ידעה בבירור מה ההבעה של עומר באותו הרגע. היא הכירה אותה יותר מידי טוב. היא ידעה איך העיניים שלה יהיו מלאות בדמעות, מבריקות לחלוטין, כמו איזה כלבלב שקיבל מכה מהבעלים שלו. ואיך הגבות שלה יתעקמו כמו שהן תמיד מתעקמות לפני שהיא מתחילה לפרוץ בבכי והפה שלה יהיה עם נטייה קלה כלפי מטה, והיא תבלע את הרוק שלה ברעשניות כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מנסה להחניק דמעות.
"...לא." היא אמרה, קולה חנוק. דניאל לא האמינה לה. טל שיקרה באופן קיצוני אם היה מדובר בניסיון לגרום לה להיראות יותר טוב, כדי שאנשים יאהבו אותה. היא רצתה שכולם יאהבו אותה. כולם. ואם היא הייתה עושה משהו לא נכון, היא הייתה משקרת, ישר. באופן אוטומטי.
היא הייתה אדם כזה פתטי.
העור על הרגליים של עומר היה חיוור להחריד, למרות שהיא הייתה בחורה שחומה. זה גרם לכל החבורות והחתכים להיראות הרבה יותר חמורים, ובגלל שהעור שלה לא היה אמור להיות חיוור בכללי, זה נתן לו איזה צבע חולני קלות, קצת כחלחל, אבל אולי היה מדובר בעניין התאורה.
"את יודעת שלשקר לא יביא אותך לשום מקום. את לא מטומטמת."
"אני לא משקרת."
"את משקרת."
"לא."
אנחות הופכות לקטע טבעי כשאתה מתייאש מהאדם שנמצא איתך רוב הזמן. דניאל הרגישה כאילו היא מגדלת תינוק לפעמים. איך האחראיות נפלה דווקא עליה, היא תהתה. מכל האנשים בעולם, עליה. כל הכאב והצער שעומר הביאה לא רק לה אלא גם למשפחה שלה והיא נותרה האדם היחיד בעולם הדפוק הזה שמטפל ביצור חסר האונים הזה. תינוקת בת עשרים ואחת.
"את יכולה לומר לי, אני לא אתאכזב."
"לא. אני לא עשיתי את זה."
דניאל הרימה אליה עיניים סוף כל סוף, למרות שהיא לא סיימה לטפל בה. אה, היא נראתה בדיוק כמו שצפתה שתיראה, רק קצת יותר אדומה ומלאת בושה. "לא יכול להיות פחות אכפת לי מהחבר התורן שלך, עומר. אבל אל תשקרי. לא לי."
עומר סקרה את עיניה ואז השפילה את מבטה ומלמלה מתחת לאפה; "...כן." חנוק.
"אוקיי."
"אני - אה. אני - "
" - זה בסדר. את לא צריכה להצדיק שום דבר. הבנתי." דניאל סיימה לחטא את החתכים ולקחה לידיה תחבושת.
" - ל-לא!" עומר אמרה, דניאל לא הרימה את מבטה, אבל הקשיבה. "אני. אני והוא. נפגשנו שם. הוא הביא לי קצת, אני הבאתי לו קצת." עומר דיברה במהירות ברמה שהרגישה לא רציונלית בכלל "לא… לא חשבתי שהוא יסיים בבית חולים. והמשפחה שלו גילתה. הוא לקח את הדברים האלה עוד לפניי."
"אני מבינה."
דניאל הסתכלה על הרגליים מלאות החתכים והחבורות והשריטות ולרגע הדהדה במוחה השורה שאמרה; היא לא תעז לפגוע בעצמה.
והיא גיחכה קלות, והעיניים שלה צרבו לשנייה אבל היא מיהרה למצמץ כדי להעלים את ההרגשה. איזו סיטואציה מחורבנת.

"לפעמים אני חושבת שאת סוציופתית."
"ממ." השיבה דניאל. הפלאפון התחיל להתחמם באוזנה, והיו לה רק עשרה אחוזים, אבל לא היה לה חשק לקום.
"את צריכה להיפטר ממנה."
"ממ."
"דניאל."
"כן, אמא?"
"מה את עושה? תאמרי לה לצאת מהדירה שלך. היא חיה על חשבונך ועל חשבון ההורים שלה ואם נעזוב את זה שהיא בחורה הרסנית, את יודעת מה היא עשתה. היא השפעה רעה."
דניאל שמעה את הטון המודאג בקולה של אמה, ולגמרי הבינה על מה היא דיברה, ועל הכוונות שלה. אבל. לא התחשק לה. היא שילבה את רגליה והתרווחה בכסאה. "אם אני זורקת אותה, אף אחד לא יאסוף אותה." היא השתהתה לרגע ואז הוסיפה; "וגם אם ניסיתי, גם אם אמרתי שכן, היא לא הלכה. אף פעם לא עשיתי יותר, ואם אני אעשה, היא גמורה. היא הלכה. החיים שלה תלויים על חוט פה."
"את לא אמא שלה, יש לה אמא."
לרגע, דניאל נזכרה בעובדה הזאת. זה נשמע מאוד נשכח, מאוד נעלם מהעין. "הייתה לה אמא. פעם. אולי היא עדיין האמא הביולוגית שלה, אבל כבר שלוש שנים עברו מאז שהיא וויתרה על התפקיד שלה. אני האדם היחיד בשבילה בעולם, חוץ מהחברים האלה, ואם לא הייתי פה אני בטוחה שכמה מהם היו תופסים אותה ועושים לה דברים מזעזעים, והיא לא הייתה אומרת שום דבר כי היא רוצה שהם יאהבו אותה. שכולם יאהבו אותה. רק אותה…" דניאל כחכחה בגרונה, כי לפתע זה הרגיש קשה לדבר. "...שכולם ידאגו לה. אז אם זה היה תלוי רק בה היא הייתה… לא יודעת. קופצת מבניין כדי להוכיח להם כמה היא אוהבת אותם."
זאת הייתה הרגשה שונה, לומר את זה.
"את מבינה שזאת היא, דניאל? שהיא גרמה לך להרגיש כאילו את צריכה לטפל בה? היא תמצא מטפל אחר, אין לה שום זכות לטעון אותך לעצמה. היא הרסה לכולנו. מה עם אור? אור לא אומר לך שום דבר יותר? היא לקחה את אור מאיתנו והיא לא יכולה לקחת גם אותך."
"היא לא לקחה אותי, אמא - "
" - אל תשכחי שאת כבר יצאת מהארון, דניאל. אני יודעת שזה יכול להרגיש כמו האחראיות שלך, אבל היא לא טובה לך. אין לך שום סיבה - "
כשהמשמעות מאחורי המילים שלה הכתה בה דניאל לא יכלה שלא לצחוק, וקטעה כנראה את חוט המחשבה של אמה, שהורישה גם לה וגם לאחיה בעיות קשב וריכוז רציניות. "אמא, זה שאני לסבית לא אומר שאני אדלק על כל בחורה."
"כן, אבל עומר יפה ויש לה גוף טוב, היא נמצאת בסביבתך כל הזמן ואת מתעקשת לדאוג לה, מה עוד אפשר לחשוב?"
"אמא, לצאת עם עומר יהיה כמו לצאת עם ילדה בת חמש. זה לא יקרה לא משנה כמה יפה היא. זה דוחה."
"לא, דניאל. אני לא מתכוונת על זה שתצאו, אני יודעת שלא תעשי את זה, אבל…" אמה לקחה נשימה עמוקה ואז פצתה את פיה שוב; "גם אם את רק מאוהבת בה… היא יכולה לנצל אותך בקלות."
"אני לא."
וזה לא כאילו דניאל לא ידעה שעומר מנצלת אותה.
זה לא כאילו היא לא הבינה את זה.
היא פשוט לא רצתה לחשוב על זה.
"דניאל, זה…"
"אני אדבר איתך מאוחר יותר. אמא. נגמרת לי הסוללה." דניאל לא טרחה לחכות לתשובה וניתקה באחת. היא בהתה במסך הפלאפון שלה, חמישה אחוזים.
אמא שלה יכלה להאמין לה או לא, אבל הסיבה שהיא ברחה מהשיחה לא הייתה המשיכה המינית או הרומנטית שלה אל עומר, כי זה באמת לא היה קיים, אלא העובדה שהיא נדרשה לנטוש אותה, ומשום מה זה החריד אותה בצורה שהיא לא יכלה אפילו לתאר.
ואמא שלה הייתה אישה חדה. היא הבינה את הסיטואציה למרות שלא ראתה אותה בעצמה, היא ידעה שעומר ליפפה את דניאל על האצבע הקטנה שלה, לא משנה כמה דניאל הייתה אומרת שלא ומרחיקה את עומר מעליה… בעצם היא הייתה תקועה בתוך הקורים שעומר טוותה. זאת פשוט הייתה הדחקה שהצליחה לשכנע רק את עומר, וגם בזה היה לה ספק.

סיפור מס' 8


גלולות הפלא


סליחה, אפשר חשבון?" הבחור משולחן שש שאל בחוסר סבלנות, ואז הוסיף במלמול, "אלוהים, את יכולה להיות איטית יותר?"
"כמובן, כמובן. אני מצטערת שהיית צריך לחכות, פשוט זה יום שבת ו-" התחלתי להגיד אך הוא קטע אותי באמצע, "בבקשה, פשוט תני כבר את החשבון הזה, את לא חושבת שכבר עיכבת אותי מספיק?"
"הו, בטח בטח. סליחה. הנה," אמרתי ונתתי לבחור העצבני את החשבון שלו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי יחס כזה מלקוחות, אבל עדיין, לא יכולתי להתעלם מן העקיצות האלה בתוך תוכי כשדיברו אליי ככה. הזלזול הזה שאנשים מביעים כלפיי על בסיס כמעט יום יומי יכול לפגוע. לפגוע מאוד אפילו, במיוחד כשאתה כבר גם ככה מזלזל בעצמך. אני הייתי המלצרית השמנה הזאת במסעדת ההמבורגרים והצ'יפס. המלצרית הזאת שכולם מסתכלים עליה ואומרים לעצמם שזה מה שקורה לך כשאתה עובד במקומות מהסוג הזה, תופחים.
תמיד אלה היינו רק אני ואווה שהיו בתפקיד השמנות. תמיד אנחנו קיבלנו הכי הרבה זלזול, תמיד אנחנו אלה שקיבלנו את המבטים השיפוטיים האלה מהלקוחות. ועל כן, תמיד ראיתי באווה כסוג של בת הברית שלי, זאת שהכי דומה לי. אז תדמיינו את הפתעתי כשיום אחד, אווה נכנסה למסעדה, אחרי רק שבוע אחד של חופש, עם חצי מהנפח שהיה לה פעם.
"אווה?" שאלתי כשהיא נכנסה למסעדה בתחילת משמרת הצהריים שלה, היא הייתה כל כך רזה! ייחלתי להיות היא באותו הרגע.
"דניאל!" היא צייצה בהתרגשות והחלה ללכת לכיווני, עם חיוך גדול פרוש על פניה.
"את... את כל כך רזה!" צעקתי המומה, לא ידעתי מה להגיד. תוך שבוע אחד היא הצליחה להשיג את מה שאני נכשלתי בו כל חיי. זאת לא הייתה האווה שהייתי רגילה אליה, זאת הייתה החדשה יותר, המשופרת יותר. הרגשתי נטושה, עכשיו לא הייתה לי עוד את בת הברית שלי, הייתי רק אני לבדי. בנוסף, כל כך קינאתי בה, במשך שנים ניסיתי להוריד במשקלי, ועדיין, לא הצלחתי, והנה היא, תוך זמן כל כך קצר הצליחה להשיג את הגוף עליו תמיד חלמתי.
"אני יודעת! תקשיבי, את מכירה את הפרסומת הזאת, שרואים אישה שמנה עומדת מול המראה, ואז היא הולכת לשירותים ולוקחת את הגלולות האלה, ואז אחרי שנייה הקריין אומר כזה: מוצר חדש מבית וינסנט'ס-"
"גלולות הפלא!" אמרנו זאת ביחד, היא בהתרגשות ואני, לעומת זאת, בהבנה.
"וזה באמת עובד?" שאלתי. בשבילי, כל הפרסומות האלה על הרזייה בזמן כל כך קצר בעזרת כימיקלים, כמו מדבקות הרזייה, משקאות אנרגיה וגלולות הרזייה לצורך העניין, נראו תמיד לא אמיתיים. זה היה נראה לי כמו עוד ניסיון להשתמש בנואשותו של האדם בשביל כסף.
"את יכולה לשפוט בעצמך." היא אמרה, עדיין עם חיוך ענק פרוש על פנייה, נראית מאושרת יותר מאי פעם. שיט, ממש קינאתי. "את חייבת לנסות את זה דניאל, זה מדהים! בהתחלה, לא הייתי בטוחה שזה באמת יעבוד, אז סתם עשיתי ניסיון ו-"
"אני מצטערת לחתוך את השיחה ה-הו כל כך עמוקה שלכן, גבירותיי, אבל את יכולה ללכת לקופה ממש שם, לתת לי את העודף ולשחרר אותי מהמקום הזה כבר?" הבחור ממקודם אמר בכעס והסתכל עליי עם מבט מעוצבן. לרגע שחכתי שהוא בכלל היה שם, אני לקחתי את האשמה עליי הפעם.
"כן, אני מאוד מצטערת אדוני." לקחתי את שטר החמישים דולר שבידו והלכתי לעבר הקופה שבקצה החדר, עם אווה שמלווה אותי.
"איך זה היה?" שאלתי אותה. לא הייתי יכולה להיות עיוורת לכל האפשרויות שהגלולות האלה יכולות היו לתת לי.
"טוב, בהתחלה זה היה ממש מוזר, הלכתי לשירותים מלא, וכמעט אף פעם לא הייתי רעבה, אבל כבר אחרי יום יכולתי לראות את ההבדל. את חייבת לנסות את זה דניאל, זה באמת פלא."
****
"ייחלת כל חייך לגוף מושלם? השתוקקת לגרסה רזה יותר שלך? ובכן, ישנה דרך שבה כל זה יכול לקרות! וינסנט'ס מציגים: גלולות הפלא! הגלולות שייתנו לך את הגוף שתמי-"
כיביתי את הטלוויזיה. לא יכולתי עוד לראות את הפרסומת הזאת, זה גרם לקונפליקט בתוכי להתלקח כמו שרפה חסרת שליטה. מאז שאווה הופיעה בעבודה אחרי 'השינוי' (כפי שאני אוהבת לקרוא לזה), המחשבה על לנסות לקחת את הגלולות לא עזבה את ראשי.
הייתי בדילמה תמידית האם עליי לקחת את הגלולות, או שאולי עליי פשוט לזנוח את כל הרעיון. מצד אחד, זה יכול היה לגרום לאחד החלומות הכי גדולים שלי להתגשם ולגרום לנטל שסחבתי על גבי כל השנים האלה להיעלם. אך מצד שני, היו העקרונות שלי. לא יכולתי פשוט לתת את הכסף שלי לאיזו חברה ממוסחרת! בשבילי, זאת הייתה כאילו ההוכחה האחרונה שאני בשפל המדרגה, שאני כל כך נואשת ומיואשת, שנתתי את הכסף שלי בתמורה לכימיקלים וכדורים. והכל בגלל שפשוט לא יכולתי לעשות זאת בעצמי.
מאז שהייתי ילדה קטנה, מה שהחברה חשבה עליי הייתה כל עולמי, גם אם חשבתי שהייתי מעולה במשהו, אם מישהו היה אומר לי את ההפך, הייתי יכולה פשוט להתרסק. אני כלי זכוכית בפינת השולחן, שמחכה ליפול ולהישבר. המחשבות על מה יגידו כולם על כך שלקחתי את הגלולות היו חלק ענק מהדילמה. השאלות: מה הם יחשבו? איך אני אראה? האם אני אראה נואשת כפי שאני מרגישה? נשאלו בראשי כל פעם מחדש.
אבל העובדה העצובה לא יכלה לברוח ממני, העובדה שבאמת הייתי בשפל המדרגה, שזאת הייתה האפשרות האחרונה שלי. כל חיי הייתי בדיאטה תמידית שלא עזרה לי בדבר, וסוף סוף נמאס לי מזה.
בזמן ששכבתי על הספה, מסתכלת בריקנות על הטלוויזיה הכבויה ואוכלת את שאריות האורז של אתמול, קיבלתי את ההחלטה שעתידה לשנות את חיי מקצה לקצה – החלטתי לקחת את הגלולות.
לפני שיכולתי לשנות את דעתי, לקחתי את הלפטופ שנח על השידה וחיפשתי באינטרנט את האתר של וינסנט'ס. זאת לא הייתה משימה קשה במיוחד מכיוון שאווה שלחה לי קישור לאתר שלהם במייל לפני כמה ימים. כשלחצתי על האותיות הכחולות על הדף הלבן, התרגשות החלה להיבנות בליבי, וכשקראתי את תנאי והוראות השימוש בגלולות, הייתי בהיפר. התקווה שנבנתה בי עלתה על המחשבות השליליות והרגשתי כאילו אני לוקחת צעד לקראת חיים חדשים.
****
כעבור שבועיים, הגיע לביתי מכתב שאומר שהגלולות מחכות לי בתחנת הדואר, וההמתנה קצרת הרוח שלי תמה. ההתרגשות שביעבעה בתוכי לפני שבועיים חזרה כעת ולא יכולתי לשלוט בחיוך שאיים להתפרש על שפתיי בכל רגע. לא האמנתי שבאמת עשיתי את זה!
לא חיכיתי זמן רב ללכת לתחנת הדואר לאחר קבלת המכתב, למעשה, לא חיכיתי בכלל. מיד לאחר שקיבלתי את המכתב נסעתי לתחנת הדואר בכדי לאסוף את ההזמנה שלי.
לאחר שאספתי את ההזמנה והגעתי הביתה, הנחתי את הגלולות על השולחן, והבאתי כוס מים. בהיתי בשני העצמים האלה במשך כמה דקות לפני שקמתי על רגליי וצעקתי בבית כמו איזו משוגעת: "בוא נעשה את זה!"
הגלולות החליקו במורד גרוני במהירות, ולא לאחר הרבה זמן, הבטן שלי החלה להשמיע רעשים מוזרים. זה היה קצת מפחיד, אני לא אשקר, בהתחלה זה היה עוד סביר אבל ככל שהתקדם הזמן, זה נהיה גרוע יותר. לבסוף, לקחתי את הרמז והלכתי לשירותים.
זה היה די מביך, אבל בואו רק נגיד שהכמות של מה שיצא מתוכי הייתה עצומה, וזה קרה בערך שלוש פעמים ביום.
בנוסף, בדיוק כפי שאווה אמרה, גם לא הייתי רעבה, אבל במקום הרעב, בא כאב בטן רציני שהחליף אותו. שכבתי על בטחי כל אותו היום והשבוע שלאחריו, אוכלת רק במקרים מיוחדים והולכת לשירותים כמעט כל הזמן.
השבוע הראשון בו השתמשתי בגלולות היה די גיהינום, אבל גם גן עדן, כי בכל יום שעבר, יכולתי לראות שהרזיתי עוד קצת. ובסופו, כאשר עמדתי על המשקל, יכולתי לראות את התוצאות.
והורדתי כל כך הרבה.
והייתי סוף סוף רזה.
****
חודש אחרי שהתחלתי להשתמש בגלולות, החיים שלי הרגישו כמו סרט, חייתי את החלום. זה כאילו שכל הדרך שבה ראיתי את עתידי שינתה כיוון והשתנתה למשהו הרבה הרבה יותר טוב.
יכולתי להסתכל במראה במשך שעות, המומה מהשינויים שחלו בי. כבר לא הייתי אותה דניאל, הייתי דניאל אחרת. דניאל שכשאשר הייתה הולכת ברחוב, היא לא הייתה צריכה להרגיש את רגליה מתחככות אחת בשניה, דניאל שחייכה הרבה יותר, שצחקה הרבה יותר.
הייתי הדניאל שתמיד רציתי להיות.
"הנה החשבון שלך אדוני, שיהיה לך יום טוב." אמרתי לבחור בשולחן תשע. היו לו עיניים גדולות וחומות, וחיוך גדול היה מרוח על שפתיו.
"תודה." הוא אמר ואני עמדתי שם, מחכה שהוא ייתן לי את כרטיס האשראי שלו וישלם על הארוחה. במקום, הוא הוציא שטר של חמישים דולר מארנקו ושם אותו על השולחן.
"אני אלך להביא לך את העודף." אמרתי והושטתי את ידי לקחת את השטר לקופה, אך לפני שהגעתי אליו, הוא שם עליו את ידו. הסתכלתי עליו בבלבול.
"את יכולה לשמור את העודף. קחי את זה כמו טיפ." הוא אמר, עדיין מחייך, והושיט לי את השטר. מיותר לציין, שה'טיפ' שלו היה הרבה מעבר לגבולות הנורמה של הטיפ.
"אתה בטוח? זה הרבה כסף יחסית לטיפ." אמרתי וחיוכו גדל.
"אני בטוח. אבל אם את באמת רוצה שזה יתואם עם השירות שלך, אני מציע שתתני לי את המספר שלך." ליבי החל לפעום במהרה, והתחלתי להתרגש כמו איזו ילדה בת שש-עשרה. סומק עלה ללחיי כאשר כתבתי לו את המספר שלי על המפית שלו.
"עכשיו זה היה שווה את הכסף. אני ג'וש." הוא הושיט לי את ידו.
"דניאל." לחצתי את ידו בחזרה.
****
"דניאל, ראית את המזוודה שלי?" ג'וש שאל תוך כדי שהוא הסתובב בדירה, סוקר אותה עם עיניו.
"חיפשת במטבח?" שאלתי.
הוא התיישר, הסתכל עליי ואמר, "לא חשבתי על זה. מזל שאת פה." הוא חייך את החיוך הפלרטטני שלו ואני נמסתי מבפנים.
ג'וש ואני יצאנו ביחד כבר חודשיים וחצי, ורגשותיי כלפיו החלו לגדול. הוא היה מושלם בשבילי – מצחיק, חכם, וטוב-לב, ומעל הכל, הוא הרגיש את אותו הדבר כלפיי.
שלושה ימים אחרי שנתתי לו את המספר שלי במסעדה, הוא התקשר ומאז- היסטוריה. מפעם לפעם, נזכרתי בחיים שלי לפני הגלולות, ונזכרתי שג'וש לא ידע עליה, על דניאל האחרת. הוא אפילו לא ידע שלקחתי אי פעם את הגלולות, כל מה שהוא הכיר היה אני החדשה.
וביחד עם העובדות הללו, באה גם השאלה, האם הוא מרגיש כלפיי באותה צורה אם לא הייתי לוקחת את הגלולות? השאלה הזו הפריעה לי ליהנות מהזמן שלי איתו, וגרמה לי להטיל ספק בחיבה שלו כלפיי, שכן הוא לא הכיר את זו שהייתי פעם, את אני האמיתית. כל מה שהוא הכיר היה אני המזוייפת, האני שהגלולות יצרו.
"מצאתי!" הוא צעק מהמטבח ויכולתי לשמוע את צעדיו מתקרבים לסלון, איפה שאני ישבתי.
"אני צריך ללכת." הוא אמר ונתן לי נשיקה רכה בשפתיים.
"ביי, תיהנה בעבודה." אמרתי עם חיוך רפה. הייתי מאושרת.
ישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה, זה היה היום החופשי שלי בעבודה אז יכולתי להישאר בבית ולעשות כלום. בדיוק כפי שאני אוהבת.
לאחר כמה זמן, הפלאפון שלי צלצל. הרמתי אותו וראיתי שזו הייתה אווה.
"הלו?"
"דניאל!" היא צעקה את שמי והתייפחה, "וינסנט'ס הם... הם..."
"הם מה? מה קרה אווה?" שאלתי ברוך, מנסה לגרום לה לסיים את המשפט.
"הם סוגרים! חברה אחרת תבעה אותם או משהו ועכשיו הם סוגרים!" היא המשיכה לבכות, ואילו אני הייתי שקטה לכמה רגעים, מנסה לעכל את מה שהיא אמרה עכשיו.
"אז... לא יהיו עוד גלולות פלא בחנויות?" שאלתי באיטיות, קפואה במקומי.
"לא, דניאל, זה סוף העולם, אני אומרת לך! הכל יחזור להיות כמו פעם!" היא צעקה ואני רק בהיתי בספה.
"תראי, אני צריכה לנתק עכשיו. נדבר אחר כך." אמרתי וניתקתי את השיחה, הייתי צריכה להיות לבד.
כשהנחתי את הפלאפון בחזרה על השולחן, ההבנה הכתה בי. לא היו יותר גלולות קסם, לא היה עוד שום דבר שישמור עליי מלחזור להיות דניאל הישנה. העבר עכשיו חוזר חזק מאי פעם, שכן כבר טעמתי את טעם האושר, את ההרגשה של להיות רזה, של להיראות כפי שאני רוצה להיראות, של לאהוב את עצמי.
פתחתי את המחשב, בליבי עוד ישנה תקווה קטנה שמה שאווה אמרה לא היה נכון, שהיא טעתה, התבלבלה, משהו. אך לאחר כמה שניות, יכולתי לראות באותיות מודגשות שהחברה וינסנט'ס התרסקה לגמרי כלכלית, ועל הדרך גם ריסקה אותי.
דמעות החלו לזרום במורד לחיי כמו מפל, וידעתי שבקרוב, גם לא יהיה מישהו שינגב אותם. לא הרשיתי לעצמי לדמיין עתיד שבו ג'וש עדיין ירצה אותי, למרות שאחזור להיות שמנה, לא רציתי להתאכזב עוד יותר.
הוא הולך היה לגלות שאני לא מי שהוא חשב שאני, שאני סתם בחורה שמנה עם גלולות, שגופי היה בלגן מזויף. למה שהוא ירצה להיות עם בחורה שמנה? למה שמישהו ירצה?
אתם רואים, בנקודה הזו כבר הבנתי שאהבתי את ג'וש, אהבתי אותו, אך לא סיפרתי לו. לא יכולתי לעצור את המחשבה שאולי הוא גם אוהב אותי, ואהבה מנצחת את הכל, לא? ג'וש היה בחור טוב, וקיוויתי שהוא יצליח לראות אותי, האני שהוא הכיר, מתחת לשכבה של זו שהוא לא הכיר.
זה היה סופו של החלק השקט, עכשיו הגיע תורה של הסערה.
****
עברו שבועיים שבהם הצלחתי להתחמק מג'וש, שבועיים שבהם דפק בדלת הדירה שלי כמה וכמה פעמים, דורש לראות אותי ולדבר.
"דניאל, אפשר שנדבר?" הוא שאל ברוגע בצד השני של הדלת. התחלתי לשחק עם אצבעותיי מן הלחץ ששקעתי בו.
בתוך שבועיים, הצלחתי להחזיר מחצית מן המשקל שהורדתי בזכות הגלולות, והרגשתי בדיכאון תמידי. האופוריה שהרגשתי כאשר איבדתי משקל הייתה גדולה, אך האכזבה כאשר עליתי אותם בחזרה, הייתה חזקה פי שתיים והיא הפילה אותי לגמרי.
לא רציתי שג'וש יראה אותי ככה, לא רציתי שיידע מה באמת קרה. הרגשתי כמו שקרנית מזויפת ולא יכולתי לסבול את עצמי. הדבר הטוב היחיד בשבועיים האלה, היה שג'וש לא ידע על כל מה שקרה, וזה אומר שמבחינתו, היינו עדיין ביחד, ואני עדיין הייתי דניאל המשופרת.
"דניאל! בבקשה פתחי את הדלת, אני יודע שאת בפנים." הוא אמר ויכולתי לשמוע אותו נשען על הדלת. "עשיתי משהו? למה את מתחמקת ממני?"
המילים שלו גרמו לי להרגיש כל כך אשמה, הוא חשב שזאת הייתה אשמתו! לא יכולתי לסבול זאת יותר ולכן עניתי לו, "לא, ברור שזאת לא אשמתך, אתה היית מושלם." התחלתי לבכות בשקט.
"אז מה קרה? את לא עונה בטלפון, את לא באה לעבודה. בבקשה, תפתחי את הדלת כדי שנוכל לדבר." הוא שאל בחום ואני בכיתי חזק יותר.
"את בוכה? דניאל, מה קרה? בבקשה תעני לי, זה מייאש!" הוא הטיח את ידו בדלת, ואני נכנעתי. המצב היה קשה לי בדיוק כמו שזה היה קשה לו, אז פתחתי את הדלת ונתתי לו להיכנס, אך ברגע שראיתי את המבט על פניו, התחרטתי על כך.
"דניאל?" הוא שאל, מבולבל.
"ג'וש, אני..." התחלתי לומר אך הוא קטע אותי.
"מה קרה לך?"
"אני צריכה לספר לך משהו. " אמרתי והסתכלתי לו בעיניים, שהיו קרות ומרוחקות. הוא הנהן בהסכמה, "בערך חודש לפני שנפגשנו, התחלתי להשתמש במין גלולות הרזייה כאלה, גלולות שגרמו לי להיראות כפי שאתה מכיר אותי." עצרתי, הוצאתי ייפחה והסתכלתי על הרצפה. "זה עבר כל כך מהר והייתי כל כך שמחה. אבל לפני שבועיים או שלושה, איזו חברה אחרת תבעה את החברה שיצרה את הגלולות ועכשיו אין אותם יותר. " עצרתי לרגע,"בקיצור, אם אני לא משתמשת בגלולות, אני חוזרת למה שהייתי, חוזרת להיות שמנה. הגלולות הן הדבר שמחזיק את הגוף שלי כפי שאני רוצה שיהיה, וכשאין גלולות, אין אותי רזה."
הוא הסתכל עליי לכמה שניות, עם מבט שלא הצלחתי להבין, אז המשכתי, "תראה, לא רציתי שתראה אותי ככה, שתדע שמי שטענתי שהייתי לא הייתה באמת אני. זאת אני, ופחדתי שלא תרצה אותי אם אראה ככה."
שנינו בהינו בגופים אקראיים בחדר לכמה שניות, חושבים, אך לבסוף אמרתי, "אין לך כלום להגיד?"
"יש איזשהו סיכוי שהגלולות יחזרו לשוק?" הוא שאל וליבי נשבר. הוא לא רצה אותי, הוא רצה את הגוף שלי.
"לא." בכיתי קצת יותר חזק, הוא פגע בי כל כך.
"תקשיבי, אני... אני צריך קצת זמן לחשוב." הוא אמר והסתכל עליי לשנייה, "אני אתקשר אלייך." ואז הוא פנה ללכת לכיוון הדלת.
"ג'וש חכה!" צעקתי, מנסה את הקלף האחרון שלי בשרוול, "אני- אני אוהבת אותך."
עיניו נפערו, והוא היה כל כך חיוור. "אני ממש צריך לחשוב על כל זה."
"ג'וש בבקשה!" הרגשתי כל כך נואשת, אך לא יכולתי לשלוט בזה, "אתה לא זוכר את הזמנים הטובים שלנו? הגוף שלי זה באמת כל מה שמשנה? מה עם מה שיש בפנים, ג'וש?"
"אמרתי שאני צריך לחשוב!" הוא צעק ויצא מהדלת במהירות.
"ג'וש..." בכיתי והתייפחתי, מתקפלת לתוך עצמי ומחבקת את רגליי. יכולתי לראות את זה קורה, אך לא חשבתי שזה יכאב כל כך. ידעתי שהוא לא יתקשר אליי, וידעתי שהוא אמר שהוא צריך לחשוב כי הוא ריחם עליי כל כך שהוא לא רצה להיפרד ממני במקום. כל העולם שלי קרס והייתי שבר כלי.
אך אז, תמונה הופיעה בראשי. ראיתי ציפור לבנה עפה בחדר, ופונה לכיוון הדלת שג'וש השאיר פתוחה, עפה אל האור של המסדרון ועוזבת את החדר החשוך שבו ישבתי אני. עמדתי על רגליי, והדלקתי את האורות שהיו כבויים. הסתכלתי על רגליי, ובפעם הראשונה בחיי, באמת השתמשתי בהן, ועשיתי את דרכי, צעד אחר צעד, למקום הבלתי-תלוי, למקום של קבלה.

סיפור מס' 7


האור שלי


אני הולך לספר לכם סיפור מיוחד.
זאת לא אגדה, ואין כאן סוף של עושר ואושר.
אין כאן דרקונים או יצורים מעופפים אחרים.
זה סיפור על מישהי שהיתה לי חשובה. שתמיד חשובה. שעדיין.
אם לא תבינו משהו בסיפור, אל תהססו להגיד לי.
אני מבטיח שהכל יהיה ברור בסוף.
אמנם אני לא יכול לשמוע אתכם. ככה זה, אני מספר ואתם קוראים. אולי זה לא הוגן בשבילכם במיוחד. תאלצו להתמודד. אני יודע, אני לא כזה נחמד. לא נורא.
תרשו לי להתחיל.


המפעל לזיכרונות אבודים פועל כבר תקופת זמן ממושכת כל כך, עד שאיש לא זוכר מתי פעלו להקמתו, איש מלבדי.
בשלהי אוקטובר, עם בוא הסתיו, כשהרוח הקרה התחילה לשחק בשערות הנשים המתעטפות במעיל ברחובות הצרים, והאנשים התחילו למהר להגיע הביתה כדי לא לפגוש בגשם סורר, נעזרים במטריה כדי למגן על פניהם מרוחות זועמות..
באותם זמנים הזיכרונות האבודים היו מסתובבים פרא ברחובות. הסבירות להיתקל באחד מהם כשיצאת לטיול תמים או לביקור אצל חבר היתה גבוהה ביותר. הזיכרונות היו אורבים בשולי הרחובות, בסמטאות הצרות, מחכים בתמימות מעושה לעובר אורח. כשהבחינו באחד כזה, הם תחילה המתינו, סובלניים, ובשנייה הנכונה היו תוקפים. מציפים את האדם, לא נותנים לו להבחין בדבר פרט לאותו זיכרון אבוד שחיפש מחסה. הם היו נאלצים לחזות בזיכרון עד שהיה הולך כשם שבא, אורב לאדם הבא בתור. היו פעמים בהן אף השתגעו אנשים מול הזיכרון שאחז בהם, לא הצליחו להימלט מהרצון הנועז שלו להיזכר, לצרוב, ואיבדו את אחיזתם במציאות מולו.
איש נבון, שכבר שכחתי את שמו, החליט לשים למצב קץ. הוא פיתח שיטה מבריקה בה הצליח ללכוד כל זיכרון אבוד בתוך צנצנת זכוכית קטנה. אך הוא לבדו לא הצליח להשתלט על אלפי הזיכרונות האבודים ששועטים כפליטים לעולמנו. וכך נולד המפעל לזכרונות אבודים- מבנה שנולד כמבנה מפואר ומרשים, ובמרוצת השנים הפך חבוט, הטיח מתקלף, תקרתו מתפוררת. רק השלט עוד עומד שם, מפואר כבעבר, באותיות גדולות, מלובנות של שבת. "ברוכים הבאים למפעל לכליאת זכרונות אבודים."
מאות, אם לא אלפי סיפורים נוצרו בין כתלי המפעל הזה. בין העובדים החרוצים, וכל איש וסיפורו- לזיכרונות שנשלחו בצנצנות קטנות הלאה, אל השממה המסתורית. אודה באמת, היה קשה, אם לא בלתי אפשרי, למצוא את הסיפור שאותו אני רוצה לספר. אך אני סוטה מהנושא. בואו ונחזור אל הסיפור של אור, שממתין על הסף.

אור לכדה את הזיכרון האחרון ליום בדייקנות האופיינית לה, והיד שלה סובבה את הפקק של הבקבוק בתנועה חדה ומהירה. לא היה לה זמן או רצון להתבונן בזיכרון שצף בתוך הבקבוק, נאבק להימלט מהזכוכית העקשנית. זיכרונות, כמו בני אדם ,ידעה ממזמן, לא אוהבים להיות כלואים.
הידיים שלה היו עייפות בשעה שהעבירה את הבקבוק אל המסוע, וגם הדייקנות בעבודתה לא הצליחה להעיב על המראה המרושל שאימצה לעצמה זה זמן רב. שיערה סתור, שקיות מתחת לעיניים חומות, חסרות כל ברק, בגדים מהם משתלשלים חוטים שנפרמו, עמידה כפופה - כל אלו הרחיקו ממנה את עובדי המפעל, שראו את דמותה כמרוחקת. כשסיימה את עבודתה אור נשענה על הקיר והביטה סביבה.
היא היתה הראשונה שסיימה את העבודה, הטובה והמקצועית ביותר. המפעל עוד היה מלא בעובדים, חלקם זריזים יותר וחלקם פחות, וכולם כאחד נאבקים במרץ אך חוסר ישע בזיכרונות. בהתחלה אור היתה כמותם. צוללת אל תוך כל זיכרון בלי היסוס, שוקעת, מתאהבת בכל זיכרון מחדש. כי מי מלבדה יזכור אותם? היא לא ידעה לשים את האצבע על מתי בדיוק הפסיק להיות לה אכפת. את הזיכרון הראשון עוד ידעה, את השני גם, והחמישי כבר מטושטש. ילדים רצים על מסילת רכבת, זוג נשוי חוגג יום נישואין חמישי, שתי חברות טובות מדברות על האקס המיתולוגי, חגיגת יום הולדת מאושרת. כולם דמו אחד לשני, שומרים על תבנית קבועה. היו פעמים שאף פיתחה אליהם טינה. היא גילתה שאנשים הרבו לשכוח את הזיכרונות המאושרים שלהם. את הגרועים נצרו, שומרים עליהם כמו על בן אובד שחזר אחרי שנים רבות מספור.
בשביל מה היא עושה את זה? השאלות הטורדניות שוב תקפו אותה. בשביל פרוטות אחדות שישמשו לה לכלום ולשום דבר כשתחזור שוב לבית ריק? בשביל השגרה המאיימת של חייה, לקום, ללכת לעבודה, לחזור, בלי דבר לצפות אליו?
כמה קשה לבקש מגע כשהידיים שלך קרות כל כך והתייבשו לפני שנים.

היא יצאה מהמפעל מהדלת האחורית, נחושה שלא למשוך תשומת לב מיותרת. מבלי לומר לאיש להתראות, התעטפה במעילה והתחילה בהליכה הביתה. היא ניסתה לא לחשוב על מה שמחכה לה בבית. כיור דולף? הצפה במקלחת? ובעיקר אותו שיממון מוכר, אותן פנים אהובות שלא יחכו לה בשיבתה, אותה מיטה מלוחות עץ סדוקים, ושמיכה מוטלת על הרצפה. ובשביל מי תסדר את הדירה? בשביל עצמה? בשביל הבדידות המוכרת שבא כל יום בקביעות של אורח מנומס לבקר? בשביל הגעגועים שתוקפים כל דקה פנויה את ליבה, מסרבים למצוא שעשוע אחר?
אור חשבה שאין זה הוגן, הדרך שבה הבדידות מהתלת בה. איך פעמים היא מסתערת, נועצת שיניים כמשחרת לטרף, מכה בה בפתאומיות חסרת רחמים, ופעמים היא שותקת, רכה ועדינה משחקת בה, מסרבת לתת מענה. פעמים אחרות היא פשוט עוטפת אותה, מחבקת אותה, לוחשת לה מילות אהבה ואוחזת בה כאהוב שאוחז באהובתו, בזרועות חזקות ואיתנות.

אני מתפתה שלא לשלוח לעברה יד מנחמת, להפיג את בדידותה.
כך עובר יום יום, כך עוברת שנה שנה; ואין לה מוצא.

*

ושוב היא עומדת שם; אתם רואים? בשולחן הכי שמאלי, בפינה העליונה. מתירה באצבעותיה את סבך שערותיה שלא טרחה לסרק בבוקר, וחוזרת לצנצנות הקטנות שנערמות בדממה לצדה. על אחת כתוב "הילה ואמא שלה חוגגות יום הולדת 6 למיקה הכלבה, 1981" ועל אחרת כתוב "נועה קוראת את הספר הראשון שלה, דצמבר, 1780" ועל שלישית "מסיבת סיום תיכון של דניאל, 1850". אחד אחרי השני נכלאים הזיכרונות בקופסאות הזכוכית השלוות שלהם.
היא מותחת את אצבעותיה. היא עייפה היום ורק רוצה להירדם אחרי לילה של שינה טרופה, מלאה בגעגועים. הזיכרון האחרון מזדחל לעברה על המסוע.
היא פותחת את הצנצנת, ממתינה ללכוד אותו.
אבל אז, כשהוא מתגנב-
משהו בו מושך את תשומת ליבה.
היא מסתכלת בזיכרון.
וכשהצפייה בו מסתיימת-
היא חוזה שוב. ועל פניה עולה מבט מסוחרר, שלו, כמעט מטורף.
ואחר כך הזעם מציף את פניה. תחילה הוא מתרכז בכפות ידיה, ואני כמעט יכול לראות את כדור האנרגיה עובר לפניה שמתחילות מיד להתכווץ.
אני זוכר, זוכר את הרגע הזה- למרות שהוא קרה לפני שנים רבות כל כך- הוא נצרב במוחי-
המיידיות שבה אור עוברת על החוק היחיד במפעל לכליאת זכרונות אבודים- מושיטה את ידה, מגניבה את הצנצנת אל מתחת למעילה, מתבוננת ימינה ושמאלה, לוודא שאיש לא הבחין, לא ראה.
הרגע ההוא, בו הידיים שלי זזו כל כך מהר עד שלא הספקתי לחשוב על הפעולה שאני עומד לבצע, ואותה לא בצעתי מעולם. מעולם. בו אני חוצה את הקו שמפריד בין מספר לדמות, הרגע שבו אני אוחז בכתפה ומסנן לעברה: "מה את לעזאזל חושבת שאת עושה?"
אור כל כך נבהלה עד שהיא קפצה בפתאומיות כזאת שכל עובדי המפעל עצרו את עבודתם והביטו בה. היא נרגעה לאט בזמן שקלטה שאיש מלבדה לא מבחין בי.
"תרגעי, את מדמיינת דברים. זה היה יום ארוך." ממלמלת לעצמה.
אני יודע שאם כבר התחלתי אז אין לי ברירה אלא להמשיך. "את לא מדמיינת" אני רוטן.
הפעם היא פחות נבהלת, אבל מסתובבת אלי באיטיות, חשדנית. צועדת צעד לאחור.
"מי אתה?" מסתכלת סביבה, מוודאה שאיש אינו מבחין בנו.
"אף אחד לא יכול לראות אותי." אמרתי לה. "תצאי מכאן, ואני אסביר לך את הכל."
היא מהנהנת לעברי ויוצאת,, מפטירה לעבר הבוס שהיא לא מרגישה טוב ושכדאי שתלך לנוח בבית.

"קודם כל תני לי את הזיכרון."
"ולמה בדיוק שאני אעשה את זה? אני אפילו לא מכירה אותך. שלא לדבר על בוטחת בך. שלא לדבר על זה שאני בכלל לא בטוחה שלא כל מה שקורה כאן קורה רק בראש שלי."
"זה לא קורה רק בראש שלך."
"אז מי אתה?"
"אני המספר שלך."
חיוך מזלזל עולה על פניה. "סליחה? המספר שלי?"
"זאת אומרת, אני לא המספר רק שלך. אני מספר בכללי. אבל בחרתי בסיפור שלך הפעם, לספר."
"לכל אחד יש מספר?"
"לא, זאת אומרת, זה תלוי. כל מספר יבחר לו אדם, אבל יש יותר אנשים ממספרים. ככה שרק לאנשים עם הסיפור המעניין, יש באמת מספר."
"והסיפור שלי מעניין?"
"את מעניינת. הסיפור רק התחיל."
היא שותקת. "קשה לי להאמין לך. למה שאף אחד לא יספר לנו על זה?"
"אף אחד לא יודע. מספר ודמות לא אמורים להיפגש."
"מה קרה ששינית את הכללים?" היא שואלת, חצי בהתעניינות, חצי בציניות.
"בגלל זה." אני לוקח מידה את הזיכרון. "זה לא אמור להיות אצלך, את יודעת."
"ברור שאני יודעת."
"אז למה לקחת את זה?"
"לא הייתה לי ברירה."
"למה את מתכוונת?"
והיא כדרכה שותקת.
"אם לא תשלחי אותו אל השממה, לזיכרון לא תהיה מנוחה. האדם שהזיכרון שייך לו ירגיש תמיד שמשהו חסר. ולא תהיה לו אף פעם שלווה. את באמת רוצה לגרום לאדם אחר להרגיש ככה?"
"אפשר להרגיש ככה תמיד גם בלי שיגנבו לך זיכרון."
"את לא מתכוונת להסביר?"
והיא שותקת.
"רק הכרנו. אני לא מתכוונת להפחיד אותך ישר על ההתחלה."
"מי אמר שאני נרתע בכזאת קלות?"
*
בזמנו אור הסכימה להשאיר את הזיכרון אצלי, בתנאי שעדיין לא אשלח אל השממה. אני רק צריכה עוד זמן להיפרד, היא אמרה לי. ואני לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום. לא הבנתי מה כל כך חשוב דווקא בזיכרון הזה.
ועוד משהו קרה- משהו שלא ציפיתי לו. התחלנו להתיידד. כל יום, אחרי העבודה, היינו חוזרים לביתה. דיברנו על החיים. הקשבנו למוזיקה. קראנו ספר ביחד. התחלתי להבין שאור לא היתה אדם כל כך מסתורי כמו שחשבתי שהיא. כמו כל אחד, היא רק רצתה שיהיה שם מישהו שיהיה שם בשבילה בסוף היום.
היה לי קשה להיות לה האחד הזה. בעיקר כי ידעתי שכשהסיפור יסתיים, יגיע זמני ללכת. באותו זמן בחרתי בבחירה הקלה. בחרתי להתעלם.
אהבתי לדבר איתה.
אהבתי שכשדיברתי איתה היא פשוט היתה מקשיבה. בלי לשפוט או להעיר. נוכחת ואמיתית. לפעמים אני הרגשתי שאני מכיר אותה שנים. לפעמים הרגשתי שיידרשו לי שנים כדי באמת להכיר אותה.
ידעתי שאין לי שנים.

"על מה את חושבת?" אני שואל את אור כששנינו יושבים על המיטה הרחבה שלה. היא קוראת ספר, ואני סתם מתבונן בה.
"אני חושבת על כמה החיים האלה סתמיים." היא אומרת מהורהרת, נשענת על המעקה הרחב.
"למה הם סתמיים?"
"תן לי לשאול אותך שאלה אחרת. בשביל מה אתה כותב?"
"זה הייעוד שלי בחיים."
"אתה החלטת את זה או שהחליטו את זה עבורך?"
"אף אחד לא החליט בשבילי. זה פשוט ככה."
"אתה מבין," אור אומרת. "זה פשוט ככה בשבילך. מה הטעם לנסות ולהבין בכלל למה משהו עובד בצורה מסוימת?"
"בשביל הסקרנות. בשביל הידע והסיפוק."
"בולשיט." היא פוסקת נחרצות. "זה לא שווה כלום. אתה אף פעם לא חושב על זה שיום אחד פשוט לא נהיה כאן? שכל זה בבת אחת ייגמר? שאנחנו סתם אפסים קטנים כאן?"
"אולי יש לך משמעות. אולי את חתיכה מפאזל גדול יותר שאת לא יכולה לראות."
"אני לא מאמינה בזה. אין פאזל גדול יותר. אתה קם בבוקר והולך לעבודה. אתה חוזר בצהריים. אתה חוזר הביתה ועושה אחר כך את מה שלא תעשה כדי להעסיק את עצמך עד שתצטרך לקום שוב בבוקר וללכת לעבודה. וככה כל אחד מאיתנו, עד שארית חייו, ואם אנחנו לא גאונים באופן יוצא דופן או מוכשרים בצורה בלתי רגילה, אף אחד גם ככה לא יזכור אותנו. בשביל מה לטרוח?"
אני חושב ברצינות על מה שהיא אומרת. היא לא מחדשת לי שום דבר. למה הדברים שלה בכל זאת לא מחלחלים דרכי?
"ואם הצלחת להיות משמעותית בשביל מישהו? אם היה לך מישהו או משהו שבו היית מוצאת את כל המשמעות שאת צריכה?"
"זה לא מספיק בעיני, עוד אדם לחלוק איתו את הבדידות או את החלל הריק או את האומללות או את מה שזה לא יהיה."
"היה לך פעם מישהו כזה?"
"אולי. אבל אני לא רוצה לדבר על זה." והיא חוזרת להתחפר בסיפרה.

לילה. אנחנו בגן הציבורי. בשעה כזאת הוא ריק מאדם- הילדים הקטנים שתמיד משחקים תופסת על הדשא כבר הלכו לביתם, אל משפחתם ואל אמם הדואגת. בחושך הגינה בודדת, אך יש בה גם קסם. זכוכיות של בקבוקי אלכוהול מוסתרות בין השיחים; וודאי כמה נערים שוטים שלא מצאו מקום בילוי בסוף השבוע. הרוח כמו לועגת לנדנדה ומטלטלת אותה מצד לצד מדי פעם. אור אוהבת ללכת למקומות שבימים הומים אדם בלילה, כשהם ריקים. היא אומרת שעושה לה טוב לדעת שגם המקומות האלה יכולים להיות לבד לפעמים. ככה יותר נוח לה לארח להם חברה. אני צוחק על השטויות שלה.
אור יושבת בקצה המגלשה ואנחנו משחקים באיקס עיגול על הלוח שעל קיר המתקן. אני מנצח כבר חמש פעמים ברצף כי אור לא יודעת לשחק טוב. היא לא מבינה ובסוף מתייאשת, ואז מניחה את ראשה על ברכי.
"אתה מרגיש לפעמים כאילו משהו איתך לא בסדר? שכולם חיים את החיים השלווים שלהם, ואתה לא מצליח להשתלב פנימה?"
"למה את מתכוונת?"
"אתה לא מבין. אם היית מבין לא היית שואל."
"אז תסבירי."
"משהו בי מקולקל. אולי זאת כול כולי שמקולקלת. קשה לי לדעת. אולי משהו בי נרקב ואז כל הגוף שלי נרקב יחד איתו. איך אפשר להסביר? פעם הייתי יכולה לשחק במשחק של כולם. זה היה נעים. נוח. גם אם לפעמים היה בי חוסר, יום אחרי זה הייתי יכולה להתעלם ממנו. כי ידעתי את הכללים והייתי טובה במשחק. יום אחד קרה משהו. אני לא יודעת מה בדיוק. לקחו ממני את כלי המשחק וציפו ממני להמשיך גם בלעדיו. ואני לא הצלחתי. גיליתי שמסתדרים גם בלעדי. אולי פעם הייתי חסרה, אבל מאז כבר האחרים למדו להתרגל לעובדות החדשות. לא באמת צריך אותי כדי לשחק את המשחק הזה. אז וויתרתי. אבל לוותר לא הפך אותי לשלמה יותר. אולי להפך."
אני מקשיב לנשימות שלה.
"אולי אני משחק את המשחק יותר מדי זמן כדי להבין למה את מתכוונת." אני אומר.
אני מלטף את שיערה והיא מתחילה לזמזם שיר עם מנגינה מוכרת, אני לא מצליח לזהות. אני לא רוצה להצטרף כי היא נראית כל כך קסומה ככה. היא מאירה בשבילי את הלילה, בינתיים.

לפעמים עצב מציף את עיניה של אור. ואז היא מתכנסת בתוך עצמה. מנסה להירדם, היא מתהפכת במיטתה הלוך ושוב. הגעגועים מציקים לה. ברגעים כאלה היא לא רוצה לדבר איתי, רק שיעזבו אותה בשקט. לא מצליחה להירדם. היא מתבוננת באי שקט בלוח שנה. היא הקיפה תאריך שיחול כשבועיים מהיום בעיגול אדום. אני לא יודע למה.
אני מניח לה, וכשבא הבוקר אנחנו לא מדברים על יום האתמול.


משהו באור משתנה.
העיניים שלה נהיות זוהרות יותר.
היא מתחילה להסתרק במברשת כל בוקר. היא מקפידה לישון מספר שעות הולם ביום, ואט אט נמחקים לה העיגולים מתחת לעיניים.
היא זורקת את בגדיה המטולאים וקונה לעצמה כמה חולצות חדשות ומכנסיים יפים.
היא מקפידה להביט במראה כל יום לפני שהיא יוצאת.
לפעמים היא מחייכת לעצמה, סתם ככה.
והרבה מחייכת אלי.
בעבודה היא לפעמים מרשה לי להציץ בזיכרון אחד או שניים.
אור כבר לא מזכירה את הזיכרון הגנוב. עד סוף החודש אהיה חייב להחזיר אותו אל השממה, אחרת ישימו לב לחסרונו בספירת המלאי. בינתיים היא לא מדברת על זה, ואני משתף פעולה, למרות שלעיתים הזיכרון נע בתזזיות בתוך הצנצנת שבכיס שלי.
מדי פעם אור מחליפה מילה או שתיים עם העובדים, שמופתעים לראות את השינוי במצבה. היא מקדמת את פניהם בברכת בוקר טוב כשהיא מגיעה. אומרת שלום כשהיא יוצאת. אפילו שואלת כמה עובדים מה שלומם. בהתחלה העובדים לא מבינים מה קורה כאן. אחרי כמה זמן הם פשוט מקבלים את השינוי ושמחים עליו. משוחחים איתה, משתפים אותה בבעיותיהם האישיות. אור מתגלה להם כמקשיבה טובה. כשהם מספרים, העיניים שלה מכווצות ומרוכזות כאלה, והיא לא קוטעת את האדם השני באמצע כדי לשאול שאלות, אלא פשוט מניחה לו לספר. נותנת לו לדבר, ולדבר, ומבלי להרגיש שופך את ליבו בפניה. לא תמיד יש לה פתרונות, אבל בסוף השיחה אותו אדם מרגיש הקלה גדולה רק מעצם זה שהקשיבו לו. אור הופכת לדמות אהודה במפעל.
"אני יכולה לומר לך משהו?" שואלת ליז, אחת העובדות במפעל שהתחברו אל אור. "את ממש השתנית. איך זה?"
אור עונה "פשוט ככה." אני והיא מחליפים חיוכים חשאיים מתחת לעיניה הלא מבינות של ליז.

"איך כותבים סיפור?" שואלת אותי אור בבוקר יום שבת אחד.
"טוב- לסיפור יש מבנה ברור. כל מורה, גם הגרוע ביותר לספרות יוכל לומר לך את זה. יש את האקספוזיציה-"
"אקספוזיציה?"
"פתיחה. תיאור של מצב מסוים, של שגרה מסוימת."
"ואחר כך?"
"אחר כך משהו קורה, שמפר את השגרה הזאת."
"אירוע כלשהו?"
"כן. זה יכול להיות כל דבר, רק שיהיה בו מספיק עניין. מתרגלים כמה זמן לשיגרה חדשה. ואז מגיע הקונפליקט."
"מריבה, ויכוח?"
"בדיוק. וזה צריך להיות דרמטי. ובסוף יש איזושהי סגירת מעגל. ואת יודעת, יש גם מוטיבים חוזרים וכל זה-"
"כל החרא הזה." אור צוחקת. "זה מגוחך בעיני."
"למה?" אני שואל.
"כי החיים לא עובדים בצורה הזאת. הם מפותלים ומעורפלים ומסובכים ואף פעם אין בהם באמת סגירת מעגל ואין בהם שום מוטיבים."
"אולי החיים לא עובדים ככה. אבל הסיפורים כן."
"וסיפורים לא באים לתאר את החיים שלנו?"
"מבחינה מסוימת כן. אבל גם לא."
"אני לא חושבת שאני מבינה. "
"אני לא יודע להסביר לך את זה. אני משתדל לתת תקווה לאנשים כשאני מספר את הסיפורים שלי. זה לא חייב להיות מציאותי, אבל צריכה להיות לסיפור איזושהי אחיזה במציאות. משהו שתוכל להתחבר אליו, באיזושהי מידה. צריכים להיות אנשים כמונו."
"כמונו? כמונו אומללים ומחפשים אהבה ופתטיים וקרים וקטנים כל כך?"
אני מסתכל עליה לרגע, מנסה להבין את הכעס שבקולה ולא מצליח.
"או כמונו, עייפים וכמהים למגע וגם מאושרים לפעמים, ורוצים ומייחלים להרבה, מתגעגעים ועושים טעויות, וגם טוב להם סתם לשבת ביחד."
אור נאנחת מעין אנחה עמוקה כזאת שמרגישה לי לא אמיתית.
"איך אתה יכול להיות כל כך אופטימי שרע כאן כל כך?"
אני מהרהר בדבריה.
"אני לא חושב שאני אופטימי. אני חושב שאת פסימית. אני מבין אותך. אבל אני לא מסוגל לחשוב כמוך. מה ייתן לי את הכוח להמשיך ליום הבא אם אני אמשיך לחשוב רק כמה רע כאן ובודד ועצוב וחלול? אז אני מרגיש גם את כל זה, הרבה פעמים. אבל אני לא נותן לי לשקוע. אני מעדיף פשוט להמשיך הלאה. לא כמוך, שמתעקשת לחפור עמוק ועמוק יותר בבוץ שאת תקועה בו."
היא מנסה לפענח משהו בפני.
"אתה לא מבין" היא אומרת. "אתה גם לא תוכל אף פעם להבין." היא חוזרת שוב על המשפט ששמעתי מפיה כבר כל כך הרבה פעמים.

*

סיפור מס' 6

4:15



היה לי חלום שהרבצתי לאחיו של ג'יימי.
הוא היה לכוד בין ברכי על הרצפה, ופניו היו אוסף של חבורות ותו לא. כל השיניים שלו נפלו מפיו בגושים של דם, ואני נתתי לו עוד אגרוף, ועוד אגרוף, ועוד אגרוף. ישר ללסת, לאף, עד שהרגשתי עצמות נשברות נגד מפרקי אצבעותיי.
האוזניים שלי צפצפו, כל האוויר סביבנו צפצף, והריאות שלי היו בלהבות. וכשאחיו של ג'יימי התחיל לבכות, ישבתי שם מעליו והסתכלתי עליו, ופתאום הוא לא היה אחיו של ג'יימי בכלל. אז צפיתי בג'יימי, חסר שיניים מתחתיי, בוכה כאילו הוא היה בן שתיים-עשרה שוב.
התעוררתי עם הלב שלי דוהר בגרוני.
שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה עד שיכולתי לראות אותה שוב. החלון בצד החדר היה פתוח, והרוח הייתה מקפיאה. לקחתי כמה נשימות עמוקות, ובסופו של דבר עצמתי את עיניי שוב ונאנחתי.
לעזאזל.
אני חושב שיש לי חום.
החדר הרגיש גדול מדי וריק מדי, למרות שהוא היה כה קטן שהמיטה שלי לקחה את רוב המרווח שיש בו. ואם לא המיטה שלי, כל השאר היה מכוסה בערימות על גבי ערימות של ספרי לימוד ודפדפות נייר, וכל שאר הספרים שכן אהבתי עמדו גאים על המדפים שסבבו את הקירות. וכל שאר הדברים שהם שלי, כמו מנורת השולחן שעמדה על הרצפה לצד המיטה, ואוסף של נעליים בשורה לכל אורך הקיר הרחוק- מסודרים לפי צבעים. החדר לא היה ריק, הוא לא היה ריק מהרגע שהפך לשלי. הוא הפך לבלגן. אבל בכל זאת, החלון היה פתוח לרווחה, הרוח הייתה מקפיאה, וניירות התעופפו על גבי הרצפה. גבי והעורף שלי היו מכוסים זיעה.
קמתי בכבדות וגיששתי ברגליים יחפות אחר הדרך לדלת, בין כל הספרים שהשארתי מפוזרים בכל מקום על הרצפה. כשיצאתי אל המסדרון לא הדלקתי את האור, ומצאתי את דלת השירותים שבהמשך המסדרון בחשכה. לרגע כשעמדתי מעל הכיור חשבתי שאני עומד להקיא. אז במקום זאת לקחתי כמה נשימות עמוקות נוספות ושטפתי את הפנים שלי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיה לי את החלום הזה. ואני בסדר, אני יודע שזה לא באמת קרה. בחיי שאני בסדר, אני יודע איך להתמודד עם זה. אני פה, בדירה הקטנה ששכרנו בעיר, איפה שאפשר לשמוע את כל האמבולנסים מתחת לחלונות. למרות שכמעט ציפיתי להתעורר בבית הילדות שלי. אני בסדר.
רק כשיצאתי חזרה החוצה שמתי לב שהאור בהמשך המסדרון דולק. בקושי היה אפשר לשמוע מכיוון המטבח מוזיקה מעומעמת ורעשים שקטים וזהירים. אני מניח שאני לא היחיד שער כרגע.
בצעדים זהירים משלי עשיתי את דרכי לשם. כשנעמדתי במפתן הדלת, ג'יימי הרים את מבטו לעברי בהפתעה והוריד את האוזניות שלו אל צווארו.
הוא ישב לצד שולחן העץ במטבח עם התאורה הכה גרועה של הנורה האחת מעל ראשו, המחשב הנייד שלו מולו מחובר לאוזניות שלו, וחמישה קערות קורנפלקס ריקות מסביבו. המוזיקה עדיין בקעה חלושות, למרות שהוא בבירור הנמיך אותה ברגע שראה אותי. היו לו שקיות מתחת לעיניים והשיער שלו הזדקר לכל מקום, אבל איכשהו הוא לא נראה עייף בכלל. הוא זה שתמיד נשאר ער בלילות במקום בימים, לא אני.
"היי."
"הי," הוא אמר, "אתה בסדר, דני? הערתי אותך או משהו?"
ג'יימי היה גם האדם היחיד שאני מכיר שלא קורא לי דני. הוא תמיד, מהרגע שנפגשנו, קרא לי דניאל. תמיד חשבתי שדניאל נשמע הרבה יותר יפה מדני.
אני חושב שלא אמרתי כלום קצת יותר מדי זמן, כי ג'יימי כיווץ את גבותיו לעברי. "דני?"
רק ברגע ההוא נזכרתי לענות, מנתק את עצמי ממפתן הדלת. "לא, אני בסדר," אמרתי, מעביר יד בשיערי. אצבעותיי נתפסו בכל הקשרים הקטנים. "סתם לא הצלחתי לישון."
המבטים של שנינו מיד נדדו אל שעון הקיר שהיה תלוי ליד ארונות המטבח. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.
ג'יימי אז סגר את המחשב שלו והתכונן לקום, אומר, "רוצה שאכין לך תה או משהו?"
"לא, זה בסדר," מיהרתי להגיד, וג'יימי עצר במקומו. "אני אכין בעצמי." ג'יימי אז התיישב בחזרה ופתח מחדש את המחשב. הוא צפה בי כמעט בחשדנות כשהתהלכתי לצד השני של המטבח והתחלתי לפתוח ארוניות כדי לחפש את הספל האהוב עליי. כשהדלקתי את הקומקום הוא ריכז את עצמו חזרה אל המסך, עונד את האוזניות חזרה, אבל רק על אוזן אחת. מוזיקה שוב התחילה להתנגן במעומעם, והוא המשיך להקליד את מה שהוא לא עבד עליו קודם.
עמדתי לצד הקומקום וחיכיתי שהוא יתחמם, מביט בו כאילו אם אעשה זאת הוא יתחמם מהר יותר. ועכשיו כשחשבתי על זה, אני לא באמת זוכר איך אחיו של ג'יימי נראה. לא ממש. אני יודע שהם דומים, כמו גרסאות שונות של אותו הדבר בדיוק. לשניהם שיער כתום, ואותם עיניים בדיוק- חדות כמו שתמיד הכרתי. אבל עם כל החדות, ג'יימי תמיד היה רך יותר. בעוד שאני זוכר עד כמה גדול אחיו היה, ג'יימי תמיד היה הרבה פחות, כמו גרסה דהויה שלו.
אבל זה לא הוגן להגיד את זה, אני לא יכול לקרוא לו גרסה דהויה שלו. זה הרבה יותר מסובך מזה.
הקומקום שרק, ואני כיביתי אותו ושפכתי את המים לספל. צפיתי במים הופכים לחומים ומצמצתי כמה פעמים. לבסוף הלכתי להתיישב בצדו השני של השולחן. אף אחד מאתנו לא הסתכל על השני. שמתי את הספל לצדי ולא נגעתי בו, רק צפיתי באדים עולים בו.
כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, הייתי בן שתיים-עשרה והוא היה גדול ממני בחודשיים, וחשבתי שהוא היה הדבר החזק ביותר שאי פעם הכרתי. ג'יימי לא פחד מכלום, חוץ מרופאים ושוטרים ומחטים. והוא היה קורא לי פציפיסט מזויין, כי זה מה שהייתי וכי הוא היה ההפך הגמור, נלחם בכל המלחמות שלי. את אחיו לא ראיתי יותר מדי. הוא היה כפי שנשאר במוחי- בלתי נגיש ולא מציאותי. משהו שלא הכרתי, ולא הבנתי, אבל הגודל שלו ערער את הגודל של ג'יימי. למרות שהייתי מטומטם כשהייתי בן שתיים-עשרה מכדי להבין את זה יותר מדי. כי הייתי קצת פחדן וקצת נאיבי, וג'יימי היה גדול ממני בחודשיים. הוא לא פחד מכלום חוץ מרופאים, שוטרים, אחיו הגדול ומחטים.
אז מבחינתי אלו היו הדברים היחידים שצריך לפחד מהם, וגם את המלחמות האלו הוא נלחם בשבילי.
זה מצחיק איך הזמן משנה אנשים.
כשהיינו ילדים היינו משוטטים ברחובות, ואני הייתי מלמד אותו אילו מפנסי הרחוב נכבים כשבועטים בהם כמו שצריך, ואיך לבעוט בהם. הוא היה זה שבא אחרי שבוע עם אלת בייסבול ועזר לי לכבות את כל האורות בשכונה. זה מה שבזמנו מצאנו משעשע. אני חושב שבחודש הראשון היינו עושים את זה כל סוף שבוע, נפגשים ליד מגרש חנייה כלשהו ברגע שנהיה חשוך והאורות נדלקו. והיינו עוברים, אחד אחד, עד שלא יכולנו לראות זה את זה אלא אם כן גיששנו עם הידיים או נתקלנו עם הרגליים. ואז ג'יימי היה אומר "תמצא אותי," אלא אם כן אני הייתי אומר את זה קודם, והיינו רצים למקומות מסתור כמו משחק מחבואים מטומטם ביותר.
היינו בועטים בהם שוב בסוף, כדי להדליק אותם בחזרה. לראות את האורות נדלקים לאטם היה מרגש באותה מידה כמו לראות אותם נכבים. אחרי משהו כמו כמה חודשים די הפסקנו, וזה היה בעיקר בגללי. זאת הייתה הפעם הרביעית שג'יימי קרא לי פציפיסט מזויין, זה עדיין היה כשכל מילה שנייה שלו הייתה קללה. אני נעלבתי, כי לא הייתי רגיל לכל כך הרבה קללות וכי לא בדיוק הבנתי שרוב הזמן מבחינתו זה לא היה ממש עלבון. הוא היה אומר את זה בחביבות, תמיד. "פציפיסט מזויין," כשלא עמדתי על שתי רגליים יציבות למרות שהייתי גבוה יותר ממנו, והוא עשה את זה טוב יותר למרות שהיה נמוך יותר ממני. "אם אתה יכול לבעוט בפנסים אתה יכול לעמוד על הרגליים שלך, דניאל."
למרות שכבר לא שיחקנו משחקי מחבואים מטומטמים, ג'יימי בכל זאת הופיע לעתים די קרובות בשכונה שלי. אבל אז כל מה שהוא עשה היה לצלצל בפעמון של הדלת ואימא שלי הייתה מכניסה אותו. הוא היה אז עולה לחדר שלי, ואז נשכב על המיטה שלי בעוד אני הייתי עושה מיליון דברים אחרים. הוא היה עונד את האוזניות שלו ושם את נגן המוזיקה שלו ליד ראשו, זה עם הפלייליסט הארוך שהוא אסף לו שירים במשך שנים. היינו ככה, מתעלמים זה מזה, שעה או שעתיים. עד שהוא היה תולש את האוזניות מאוזניו וקם לישיבה, ואז הייתי שואל אם הוא רוצה לראות סרט או משהו כזה.
הייתה פעם אחת שחזרתי הביתה והוא כבר היה שם, על המיטה שלי עם האוזניות שלו. אני זוכר את זה כי לקחו לו חמש שעות עד שלבסוף הוציא את האוזניות והתיישב בחזרה. שאלתי אותו אם הוא רעב, אבל הוא סתם רצה קפה. ואז הוא לימד אותי איך מכינים קפה, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא לבית שלו מתישהו. את זה אני גם זוכר, כי הוא אמר את זה בכזאת נונשלנטיות שרק במבט לאחור אני רואה כמה לחוץ הוא היה כשהוא שאל את זה.
אחיו היה אמור להיות בבית ביום שבו באתי אליו, חצי ממני עדיין לא לגמרי בטוח למה ג'יימי לא בחר ביום אחר. "כי אני גדול יותר כשאני איתך," הוא אמר, ובחיי שלא הבנתי. זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שכן ראיתי את אחיו, הוא היה חד כל כך שהוא כמעט חתך את שנינו. למרות שהוא לא עשה שום דבר בכלל, באמת. הוא הסתכל עליי, אני עמדתי בקושי על שתי רגליים אבל עשיתי את זה בכל מקרה, ונזכרתי בפעם ההיא שהיינו צריכים לעשות חיסונים בבית הספר וג'יימי ביקש שאכנס לשם יחד אתו.
באמת שלא קרה שום דבר ביום ההוא. ביום הבא ג'יימי היה בחדר שלי, עטוף בשמיכות שלי כמו כדור. אני ישבתי לידו, אבל לא קרוב מדי. נגן המוזיקה שלו היה שבור, בחתיכות, אז הוא רק ישב שם ומשך באפו.
"אחים לא צריכים להתנהג ככה," היה מה שאמרתי, כי הפעם הוא יכול היה לשמוע אותי בלי המוזיקה.
"זה היה סתם ריב," הוא אמר, למרות שזה היה הנגן שלו שנהרס. "אחים רבים לפעמים."
"אבל אנחנו אף פעם לא רבים," התגוננתי בחזרה.
"אנחנו רבים כל הזמן, דניאל."
"כן, אבל, כאילו..." אמרתי, "אף פעם לא מכות."
ג'יימי משך באפו שוב. "זה כי אתה פציפיסט מזויין."
שבוע אחרי זה ג'יימי גרר אותי למגרש החנייה ההוא שוב, ועם אלת הבייסבול שלו הוא כיבה את כל נורות הרחוב, ואני צפיתי בו. ואז הוא אמר, "תמצא אותי," וברח. מצאתי אותו כי הצלחתי לשמוע את קולות סוליות הנעליים שלו על האדמה; הוא באמת נהיה חלוד בזה. אבל זה כבר לא היה כל כך כיף. לא נראה שג'יימי עשה את זה כי הוא רצה לשחק או משהו כזה בכלל.
כשהייתי בן שתיים-עשרה ג'יימי התקשר אליי בארבע בלילה, וכל מה שהוא עשה היה להתחנן בפני להתקשר בשבילו למשטרה. ואף פעם לא שאלתי אותו למה הוא לא יכול היה לעשות את זה בעצמו, אבל הוא בכה כאילו אין לו שיניים אז עשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות.
בבוקר גיליתי שג'יימי נמצא בבית החולים ואחיו במעצר. ואני נכנסתי להיסטריה, כי אף אחד לא הקשיב לי כשאמרתי להם שהוא מפחד מרופאים ומחטים. אני מניח שאף אחד אחר לא חשב שזה חשוב.
אני פציפיסט מזויין, וג'יימי הוא שיניים ואגרופים. אבל ג'יימי סלח לו. ואני עדיין נלחם את המלחמה הזאת בשבילו.
אבל כל זה היה לפני שש שנים. עכשיו אנחנו בדירה הקטנה ששכרנו במרכז העיר, עם אזעקות אמבולנסים מתחת לחלונות. במטבח המחורבן עם הקירות המתקלפים ומכונת הקפה החדשה. ג'יימי לובש את הפיג'מה שלו, ואת האוזניות שלו מעל שיער השינה שלו. עדיין עם קערות קורנפלקס מסביבו, וספל התה שלי בשלב כלשהו התרוקן לגמרי רק כדי שעכשיו אזכר שלא שמתי סוכר. אני שונא תה בלי סוכר.
שמתי את הספל בחזרה על השולחן. ג'יימי אז הרים את מבטו, ועיני שנינו נדדו לשעון הקיר. השעה הייתה רבע שעה אחרי ארבע.
ג'יימי החזיר את מבטו אליי. "כדאי שתלך לישון," הוא אמר. "יש לך יום חשוב מחר."
"כן," מלמלתי, "יש לי יום חשוב מחר."
קמתי ולקחתי את הספל שלי לכיוון הכיור, אבל ג'יימי אמר שהוא ישטוף את זה בשבילי ושכדאי שפשוט אלך. אז השארתי את הספל שם והסתובבתי לחזור לחדר שלי. אחרי רגע אמרתי, "לילה טוב."
לפני שיצאתי למסדרון נעצרתי לצד מפתן הדלת, והסתובבתי שוב. הוא הרים לעברי את מבטו בשאלה. "אני אוהב אותך," אמרתי.
הוא כיווץ את גבותיו ומצמץ לעברי, פותח את פיו כאילו כדי לשאול אם אני בסדר, או משהו כזה. אבל בסופו של דבר הוא סגר אותו שוב. "גם אני אותך," הוא אמר לבסוף. "לילה טוב."

"לילה טוב."

סיפור מס' 5



עדן



אבא של עדן יש ידיים גדולות.
וכשהוא נוגע בהן הוא מצמרר. ומציק. לעדן לא כיף כשהוא עושה את זה, למרות שהוא אומר שכן. עדן שונאת שאבא נוגע בה ככה עם הידיים הגדולות שלו. עדן רוצה לספר על זה לאמא, להגיד לה שזה לא נעים לה, אבל אבא אומר שאמא לא אוהבת לשמוע סיפורים מעדן, ואבא אומר שאסור לספר לאמא. אז עדן שותקת, והחור השחור שיש לה בנשמה הולך וגדל.
כשהיא גדלה קצת אבא מת מעישון יתר. ועדן לא יודעת אם לשמוח או לא, כי היא שונאת את הידיים של אבא, שונאת את הנגיעות של אבא. אבל הוא עדיין אבא. אבא שפעם פעם לפני המון המון שנים לפני גלקסיות אחרות יקומים אחרים לפני עידנים הרכיב אותה על הכתפיים ושמה היא חשבה שזה המקום הכי גבוה שיש ושמה היא חשבה שהיא בטוחה. זה היה לפני הידיים שלו. ועכשיו אמא משתגעת ומתאשפזת ועדן נשארת לבד. אפילו שעדן לא ממש לבד כי אמא חיה, עדן לבד כי אמא לא איתה, והיא פגיעה כל כך. ועדן זוכרת את הידיים של אבא, ועדן זוכרת את הסוד של אבא שאסור לגלות ולא מגלה.
ועדן גדלה עוד קצת והיא כותבת למחברת קטעים שחורים כמו הים ולפעמים כמו הלילה, קטעים עמוקים ומדכאים ולפעמים עדן כותבת על איזה יום עבר עליה. אבל עדן לא מראה את המחברת, כי המחברת מלאה בסוד של אבא. ואסור לראות את הסוד של אבא, אסור.
ויש לה חבר, שי, שיודע לנגן, ולפעמים עדן יושבת איתו והם מנגנים יחד שירים יפים. לפעמים כשמתחשק לו שי מלמד את עדן איך להחזיק את הגיטרה ואיך לנגן ויש לו ידיים גדולות אבל יפות, לא כמו הידיים של אבא. וכשהוא נוגע ביד של עדן זה נעים. עדן אוהבת לנגן, אוהבת את הסיפוק הזה שהגיטרה מביאה לה. ויום אחד עדן מבקשת משי את הגיטרה ושי נותן לה ועדן מנגנת בפעם הראשונה לבד. בהתחלה בזהירות ואחר כך בפראות, בכעס, בזעם. עדן מתחילה לשיר על כל הכאב שאצור לה בתוך הבטן, עדן שרה את כל הכאב לתוך הגיטרה שמקבלת אותה ככה כמו שהיא, ועדן צורחת ושרה ומנגנת חזק חזק עם כל הידיים עם כל הנשמה עם כל הגוף. ועדן פורקת, עדן מתנקה קצת, מוציאה מתוכה כמעט את הכל חוץ מהזיכרון של הידיים של אבא, שתמיד נשאר בתוכה ושום דבר לא יוכל להוציא אותו. הסוד שלעדן אסור לגלות לאף אחד, אפילו לא לשי. ועדן קורעת שישה מיתרים שלמים לשי, והיא מתנצלת ושי סולח לה למרות שהוא קצת עצוב מזה. ועדן כועסת על עצמה שככה קרה אבל גם קצת טוב לה. היא מבקשת משי את המיתרים הקרועים ומכינה מהם שרשרת ותולה על הצוואר והיא רוצה גם לצרף לזה שלט 'אל תיגעו בי' של אזהרה. ועדן בודדה כל כך, לבדה בעולם לגמרי, והיא מתקרבת לאט לאט לצד החשוך של הירח.
ועדן מתחילה לעשן קצת כמו אבא, ולשתות, ולרקוד ריקודים צמודים, והיא לומדת איך זה להשתכר, לאבד את הראש לגמרי.
לעדן כבר אין חיים, יש צל של חיים של מה שהיה פעם, צל של החלומות שהיא רצתה שיהיו. ועדן מחזיקה באוסף של צללים, וכל לילה היא סופרת אותם לפני השינה שלא באה. ויש לה סיוטים בלילה ועדן מפחדת בעצם מצללים, ואין לה מי שהיא תצעק אליו ויבוא לספר לה סיפור לפני השינה, אגדה על נסיכות ונסיכים שיש להם סוף טוב. ועדן רוצה להתפרק, לשבור את עצמה העשויה מזכוכית ולבנות אחת חדשה, לפגוע בעצמה כל כך חזק כדי שתרגיש רק את הכאב העכשווי.
היא רוצה לחזור את כל הדרך הארוכה והיא לא מצליחה, והיא שותקת שתיקות כל כך ארוכות לפעמים. ועדן חוזרת את כל הדרך אל הגיטרה, אל הלילה שבו היא קרעה שישה מיתרים שלמים. ועדן חוזרת לשיר באותה פראות ועדן צורחת ומעיין הכאב לא נגמר לא נגמר לא נגמר ועדן מתפרקת, עדן נשברת. עדן צריכה שמישהו יבוא ויתקן אותה ויסיר את הלכלוך מהפנים העייפות שלה וינקה ממנה את הסוד על הידיים הגדולות של אבא. והיא צריכה שזה יהיה מישהו מומחה ומהיר במיוחד. ועדן נעלמת, הולכת ומצטמקת, והיא לא אוכלת וגוזרת על עצמה דין מוות ועדן לא מתה לא מתה לא מתה.
היא מתחילה לאבד את הכל והיא מיואשת, ועדן שותה ומאבדת ומתעלפת.

סיפור מס' 4


ללא שם



כמו תמיד- רצתי כאילו חיי תלויים בזה.

כנראה שהם באמת היו.

זינקתי מעל גזע עץ שקרס לפני זמן מה וכבר הספיק להתכסות בשכבה עבה של טחב, מטפסים ושאר יצורים ירוקים שכאלו.

רצתי כבר נצח, הריצה התישה אותי, אך הייתי רגיל לכך.
בשנה האחרונה נראה שכל חיי הפכו לריצת מרתון אחת ארוכה. מאז אותו יום ארור, בו הכל השתנה…

אבל אין לי זמן עכשיו לשקוע במחשבות. רגע אחד של חוסר ערנות יכול להיות רגע אחד יותר מדי, ולא היה לי שום רצון לברר אם אני מסוגל להמשיך לרוץ עם רגל שבורה.

לרוץ…

זינקתי מעל תהום שכמו נפערה תחתי לפתע.
נחיתה מהעבר השני.

לא יאמן, הרגליים שלי נשארו שלמות.

להמשיך לרוץ…!

הכל היה יכול להיות כל כך פשוט יותר אם הוא פשוט היה מניח לי.
נכון, הוא ישן מדי פעם, או עוצר כדי לאכול, אך אלו פחות או יותר כל ההפסקות להן זכיתי.

הוא תמיד מאחורי.
תמיד בקצב קבוע, בדיוק רחוק מספיק כדי שלעולם לא אראה אותו.
תמיד קרוב מספיק כדי שלא אוכל לשכוח שהוא שם.

אל תחשוב, תרוץ.

יש ימים שנוכחותו כמעט מנחמת אותי, כשמסביב הכל נעשה עוין בצורה מזעזעת עצמות.
כמובן שזו מין בדיחה לא מוצלחת שכזו, אחרי הכל הוא הסיבה בגללה מלכתחילה אני מגיע למקומות העוינים ההם.

לרוץ…

רגלי נעשות כבדות מרגע לרגע, אני מתפלל לכל אל שאני מכיר- וגם לכמה שלא- שהוא יעצור, שישן, שיאכל, כל דבר, רק שיניח לי לרגע!

לרוץ, לרוץ, לרוץ….

הקרקע שינתה צורה מתחתי, הופכת מיער מעוות לשביל מרוצף אבנים.
זה נשמע בטח די משונה שאני אומר שהקרקע פשוט שינתה צורה, אחרי הכל רובנו רגילים לקרקע שנשארת בצורתה הנורמלית פחות או יותר- כמו שהיא אמורה, לכל הרוחות!- אך אצלי כמובן לא היה מקום לנורמלי.

תרוץ, לכל השדים.

בכלל, המושג "נורמלי" לא היה תקף לגבי כבר זמן רב מאוד.

רוץ כבר... רוץ!

אני מניח שקרקע מרוצפת נשמעת כמו מקום נוח יותר לשעוט בו על חייך. אך כמו תמיד, הדרך הייתה מלאה מכשולים.
מרצפות התרוממו לפתע מתחת לרגלי, מנסות להשליך אותי על ראשי או גרוע מזה. בורות נפערו, ענפים קרסו…
כיף חיים.

רוץ. רוץ. רוץ. רוץ…

שורה של מטבעות זהובים ריצדה פתאום לנגד עיני, רק לסטות מעט ימינה, לזנק מעל בור מגודל שנפער מתחתי ו…. הם שלי.

המטבעות פה היו חשובים, חשובים יותר אפילו ממה שנראו לי בעולם הרגיל, חיוניים. הם יכלו להעניק לי חיים, לרפא את פצעיי ואפילו לקנות לי כמה רגעים של שקט ושלווה מתוחה.

רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ!

הוא נשמע קרוב יותר הפעם.
קרוב הרבה יותר מדי...
הגברתי את הקצב, מודע במעומעם לכך שאני מתחיל להתנשף כמו סוס מותש.

רוץ. רוץ. רוץ.

סוסים…

מחשבותיי התחילו לנדוד.

זה קורה לי לפעמים. לאחרונה קצת יותר.
אולי אני מאבד את זה.

אולי אני משתגע סוף כל סוף...

רוץ.

פעם אהבתי סוסים, אני חושב...
הייתי די בטוח שהיה לי אחד.
כמובן, היה די קשה להיזכר. זה כאילו שבכל צעד ששעטתי קדימה איבדתי עוד משהו מהאני הקודם שלי.

יש סיכוי טוב מאוד שזה אכן מה שקרה.
רוב הדברים כבר היו מעורפלים מאוד. את שמי עוד זכרתי, ג'יימס.
שם נוראי.
תיעבתי אותו.

רוץ. רוץ. רוץ.

אני חושב שהייתה לי אישה ושני ילדים.
לא זכרתי מה עלה בגורלם. ידעתי שזה היה נורא,ידעתי שבדרך עקיפה זו הסיבה שמצאתי את עצמי כאן בסופו של דבר, אך מחשבותיי החליקו מעל הנושא בלי לגעת בו- כמו מים על נוצת ברווז.

רוץ.

שנאתי חצילים.
אני לא יודע למה דווקא העובדה המטופשת וחסרת התועלת הזו הייתה ברורה במוחי כמעט יותר משמי.

רוץ טיפש אחד, ותפסיק לדבר אל עצמך!

אהבתי מוזיקת רוק מיושנת, וויסקי מסוג מסוים שכבר לא הצלחתי לזכור.
אהבתי גשם.
הקיץ הציק לי.

רוץ.

"קיץ זו הדרך של אלוהים לומר לנו ללכת לעזאזל."

נזכרתי במשפט שסבתי נהגה לומר, כשהיא מביטה מבעד לחלון בזעף.

רוץ ג'יימס, או איך שלא תקרא לעצמך…

רק במעומעם זכרתי את ההצעה שהציע לי הזר ההוא בפאב השכונתי המאובק והאפלולי שבו נהגתי לבזבז את מיטב כספי על בירה זולה.
זכרתי בעיקר את ההרגשה שלי אחר כך, מין תחושת "שילך כל העולם הזה לאלף עזאזל! אני צריך שינוי!"
אני מניח שכולנו נתקלים בתקופות כאלה בחיינו, כשהמציאות כבר לא מספקת אותנו והחלום רחוק מאיתנו כמו הירח הארור בכבודו ובעצמו.

זה לרוב הרגע שבו אנחנו עושים טעות מטופשת להפליא, רק כדי לעשות משהו.

אצלי, זו הייתה טעות קיצונית למדי.

רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ. רוץ…

כן, אני יודע שזה נשמע מאוד לא חכם להסכים להפוך לטרף של איזה מטורף חסר פנים.
כן, אני יודע שזה טיפשי וחסר אחריות לחלוטין לחתום על חוזה כשאתה שתוי מכדי לזהות את פניה של אימך.
כן, אני יודעת שאני אידיוט מושלם.

לרוץ.

לא זכור לי הרבה אחר כך, רק שבהתחלה זה היה קל.

בבית הספר זכיתי לא מעט פעמים בתחרויות ריצה.
הייתי מהיר מאז ומתמיד, והריצה הייתה בין הדברים הבודדים שהצליחו להרגיע אותי כשהמצב היה קשה.

אבל כאן.... זה כאילו שהמציאות החליטה לקום ולחבוט לי ישר בפרצוף.
עכשיו שנאתי לרוץ.

רוץ…

העצים מסביבי חזרו סוף סוף.
העדפתי אותם על פני השממה המרוצפת.

כמו פאקינג דורותי.... אני רץ לי על שביל האבנים הצהובות…

התנשפתי והספקתי ברגע האחרון להישכב מתחת לענף שקרס לפתע.
פעם זה היה יכול להשבית אותי מיד, היום כבר הייתי מהיר יותר.

רוץ!

הייתי בדיוק באמצע להסתער על עוד שורת מטבעות כשהכל נעשה פתאום חשוך.

מנוחה.

כמעט בכיתי מהקלה.
כבר חשבתי שזהו זה, הפעם הוא לא יפסיק, הפעם הוא ימשיך וימשיך עד שאתמוטט מהתקף לב.
חלק מסוים במוחי תהה איך זה באמת לא קרה עדיין.

הרודף היה חכם כנראה, החלטתי, הוא ידע איך לגרום לי לרוץ היטב- מספיק מהר כדי להתיש אותי, מספיק רחוק כדי לייאש אותי, אבל לא מספיק כדי לגרום לי נזק רציני כלשהו.
כאילו, לפחות במובן הפיזי, הייתי די בטוח שאני כבר מטורף על כל הראש...


מרדף תמידי עושה לך משהו כזה.

אפשר לראות את זה אצל כל האנשים שבילו זמן רב מדי בבריחה. אם זה מהחוק, מאדם מסוים או מעצמם.
בהתחלה אתה עובד על עצמך שהכל בסדר, שזה ייגמר, שאתה תשרוד את זה.
לאט לאט אבל בטוח, הביטחון העצמי המופרז שטרחת ללבוש הופך משריון פלדה לחולצה מרופטת ומרוטה, כשהשעות הנצחיות של בריחה מתחילות לחלחל לך אל תוך השכל.

בערך אז מתחיל השלב שבו אתה מבין שלא- הניצחון בהחלט לא מובטח לך.

ואז מתחיל הפחד...

תנוח.

אני קורס על הקרקע הקשה, ליד ערימת אבנים שהמקום הזה סידר בוודאי רק כדי שאמעד עליהם.
בתיק הקטן שעל גבי אני מוצא את ארוחת הערב הקלה הרגילה, כמה פירות שאין לי שמץ של מושג איך קוראים להם או איך הגיעו לשם.
אני אוכל בלי לחושב, כבר עברו הימים שתהיתי על דברים שכאלו.

מחר אני מניח שאגיע לחנות ההיא, שנמצא בשומקום מסוים. אוכל לקנות מעט מהשיקוי הירוק המועיל להפליא ההוא, הרגל השמאלית שלי התחילה לכאב בצורה מבשרת רעות.

ועכשיו לישון. כל עוד אפשר…

אבל כמובן שזה לא עובד כך. אדם לא יכול פשוט לומר לעצמו להירדם. משעשע לחשוב שלמרות שבני האנוש המציאו את החשמל, האטום והחלליות- דבר פשוט כמו שינה יכול להוות עבורם כזו מין בעיה.

פעם הייתי יכול להירדם גם בעמידה אם הייתי עייף מספיק. אבל כאן? השמים עצמם הטרידו אותי.

ועכשיו לך תישן כשאתה מרגיש כאילו מיליון עיניים זועמות נועצות בך מבט, בלי אפילו למצמץ.

זה היה הדבר הראשון שתיעבתי במקום הזה.
השמיים.

הם היו כל כך לא אמיתים, כאילו מישהו זרק צבע וכוכבים- הרבה יותר מדי כוכבים- על בד תפאורה של איזו הצגה זולה ומעוותת...

תישן, לעזאזל איתך…

לא ציפיתי להמון מציאותיות ממקום שבו הקרקע מחליפה צורה כמו עורה של זיקית עצומה, אך השמים האלה הטרידו אותי.
והכוכבים היו מלבניים או מרובעים, ואם הסתכלתי טוב יכולתי לראות בהם השתקפויות של מאות אלפי צורת חיים.
כמו חלונות למאות סיפורים שונים שנעוצים בשמים ובוהים בי חזרה...

רוץ.

הפקודה העירה אותי מיד.

בלי לבזבז אפילו רגע קמתי על רגלי ופרצתי בריצה.

הרגשתי הפוך לחלוטין. אני מניח שישנתי פחות מארבע שעות.
קשה לדעת במקום שבו השמש זורחת ברגע שהרודף שלך מתעורר.

לרוץ.

בפקודה הזו הייתה דחיפות גדולה מהרגיל, וניחשתי שצלעתי קצת. רגלי השמאלית הייתה זקוקה ליומיים התאוששות, או לבקבוקון ירוק מסוים שקיוויתי בכל לבי שיצוץ היום.

הגברתי את הקצב, משתדל לא לקלל בקול רם.

ענף נופל, סיבוב פתאומי להחריד, תהום פעורה, מערה...

לרוץ, לרוץ, לרוץ.

הזמן חלף לאטו, צברתי עוד כמה עשרות מטבעות והתפללתי שהחנות באמצע שומקום תופיע מהר. לא הייתי בטוח שאוכל להמשיך כך עוד זמן רב.
הקרקע התחלפה, רצתי על חומה ארוכה שנראתה כאילו תולעים עצומות ניסו לנשנש.

תהיתי אם יש תולעים בגודל כזה, או אם הן במקרה עוד בסביבה. מוות על ידי תולעת עצומה ואוכלת אבנים לא נשמע כבר כמו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לי כרגע.

זינקתי מעל ענף מגודל, שקוע במחשבות על תולעי ענק חובבות אבן ומצאתי את עצמי בתוך החנות המשונה.
היה שם דלפק עץ ארוך ועליו מספר שיקויים במגוון צבעים.
לא היה לי זמן רב, חטפתי את השיקוי הירוק, לגמתי את כולו במהירות, זרקתי את המטבעות שצברתי על הדלפק ונשלפתי משם, מוצא את עצמי רץ בתוך מקדש משונה ומואר בלפידים מעטים.

לשיקוי לקח בערך חצי דקה להתחיל להשפיע, אז הרגשתי פרץ של אנרגיה חמימה וחזרתי לשעוט במלוא המהירות.

רצתי בעלייה מתונה, הלפידים לא סייעו הרבה, בעיקר סנוורו אותי ואז הפכו את האפלה לאפלה כפליים.
אני מניח שזו הסיבה שלא שמתי לב לחור העצום בגודלו שנפער לפני...

גם אם הייתי מנסה לזנק, אני די בטוח שהייתי נכשל בצורה מחפירה.
התהום הייתה גדולה כל כך שהייתי זקוק לכל כוחי ומהירותי כדי, אולי, להצליח להגיע לצידה האחר, ואני... בואו נגיד את זה ככה... לא ממש הספקתי לזנק.

לעזאזל! לעזאזל הארור והשחור!

מכירים את החלומות האלה? שבהם אתם נופלים ונופלים ונופלים שוב?
אתם יודעים איפשהו עמוק בתוככם שזה לא הגיוני, שהקרקע אמורה כבר לפגוש אתכם...
זה הרגיש די דומה.
רק שאני לא אתעורר בסוף, שטוף זיעה ומבועת.

לכל הרוחות!

הרודף השיג אותי. לרגע אחד קצת הצלחתי לראות אותו.

רק ילד.

שיער כהה, עיניים כהות, פרצוף מאוכזב, כאילו כישלוני פגע בו אישית.

ואולי זה אכן היה כך.


רגע לפני שהכל החשיך, ראיתי הבזק מעלי.

הרמתי את עיני והספקתי לקרוא שתי מילים: Game Over.

סיפור מס' 3


זהו טבע האדם



המכונה המטופשת הזו התחילה ממש להצליח. אלכס לא הבין את זה.
הדבר המוזר היה שהוא עוד לא ניסה אותה אפילו פעם אחת. אמיר חשב שזה לא הגיוני. אלכס לא היה חייב לנסות אותה, במהלך העבודה עליה?
הסתבר שהיו להם נסיינים במיוחד בשביל זה.
אבל הוא לא רצה? אמיר הקשה.
הוא לא. למעשה הוא חשב שהמכונה הייתה טיפשית וחסרת תועלת, והוא לא הצליח להכניס לבינתו מדוע אנשים בכלל התעניינו בה מלכתחילה.
"רק אל תגיד את זה לעיתונאים," אמר אמיר, מגחך מעט. מקניט. "אם תעשה את זה, אנשים באמת יפסיקו להתעניין בה."
אלכס התעלם ממנו. בשנתיים האחרונות צצו יותר ויותר מכונות ומכשירים מיוחדים לכאורה, שנועדו לספר לאנשים משהו עמוק על עצמם שהם לא הצליחו להגיע אליו. אנשים הגיעו לשם בריצה. התחננו לתת את כל כספם בשביל האפשרות לגלות מי היו בגלגול הקודם, כאילו שזה יפתור את כל צרותיהם. כאילו היה להם חור באמצע הבטן ששום דבר לא מצליח לרפא, והם מחפשים בנרות אחר הדבר שיגרום להם לאהוב את עצמם.
אלכס חשב שזה בולשיט. כלומר, לא הסיבה שבגללה אנשים הגיעו. את זה הוא הבין טוב מאוד. גם לו היה חור בבטן, גם הוא חיפש איך לאהוב את עצמו, למען השם. אבל הוא ידע שהמכונות האלו לא יעזרו. שהן לא הפתרון. הוא ידע שאין פתרון. שהוא לא יכול לאהוב את עצמו כי הוא לא אדם שראוי להיות נאהב, וזה היה בסדר מבחינתו. כי בקרוב מאוד הוא ימות, עוד שישים שנה גג, אם הוא בר מזל. ומה זה שישים שנה? כלום. רק תשאלו את ההר הזה שעומד כאן עידנים, רק תשאלו את האוקיינוס שנמצא כאן מאז בריאת כדור הארץ. שישים שנה היו כלום, וזה עוד אם הוא בר מזל. אז כן, הוא ימות בקרוב. ואם כך, למי אכפת אם אף אחד אף פעם לא יאהב אותו? למי אכפת אם הוא אף פעם לא ירגיש שלם?
אמיר לא חשב ככה. בכלל, אם הייתם שואלים את אלכס, אמיר לא חשב, נקודה. אבל אלכס לא היה יכול ללעוג לו, כי נראה היה שזה עובד עבורו. לפחות ככה אלכס חשב.
אמיר היה זה שגרר אותם אל המכונה האחרונה. איך קראו לה? "גלה באמצעות סריקת עיניך האם אתה אדם של צבע קר או צבע חם!" זה לא היה שם קליט, אבל זה לא שינה. הציבור הפסיק לחפש שמות קליטים לפני הרבה זמן. עכשיו הוא חיפש תרופה. וכמו שאלכס תמיד אמר לאמיר, המכונות היו התרופה המושלמת, כי הן סיפקו הסחת דעת ותחושה מוטעית של שליטה, וגרמו לאנשים להאמין בדברים על עצמם שהם השתוקקו נואשות להאמין בהם. לכן אנשים באו, גם כשהיו להן שמות נוראיים.
השם של המכונה של אלכס היה "מי אמר שחיים רק פעם אחת?"
הוא לא הצליח להתאפק. זה היה קל מדי למצוא שם מתחכם שעושה שימוש במשחקי מילים וביטויים מוכרים. ובדרך זו אנשים לא ממש הבינו מה המכונה עושה. אז הם היו חייבים ללכת אליה בעצמם ולבדוק, ואחר כך כל החברים שלהם היו נוהרים אליהם לשאול "נו, אז מה זו המכונה החדשה? שווה את זה?" (אלכס אף פעם לא היה בטוח אל מה הם התכוונו כשאמרו "זה"). וככה סיפורים ושמועות על המכונה היו מתגלגלים מהר מאוד, ולפני שהוא הספיק למצמץ, המכונה נהפכה למכונה הפופולארית ביותר. אמיר לא הפסיק לטפוח על גבו ולומר שהוא גאה בו. שתמיד האמין בו. שתמיד ידע שיום אחד הוא יצליח. אלכס לא הצליח להחליט אם הוא צוחק עליו או לא.
אמיר היה צבע חם, לפי המכונה שאליה הוא גרר את אלכס. זה לא הפתיע אותו. אלכס היה צבע קר. גם זה לא הפתיע אותו. בדרך חזרה הביתה הוא התאונן באוזני אמיר שזה היה בזבוז כסף מאסיבי. שאלכס היה יכול לומר להם את זה בעצמו. שכל אחד שפגש אותם למשך שתי דקות היה יכול לומר את זה בעצמו. שמעולם עוד לא היו קיימות שתי דוגמאות ברורות יותר לאנשים של צבע חם וצבע קר. אמיר שתק כל הדרך. אלכס לא הביט בו, כי הוא פחד לגלות שלא יהיה חיוך על פניו. או שהוא פחד לגלות שכן יהיה. או שהוא פשוט פחד. אז הוא המשיך לדבר, להתלונן, לקבול, להשפיל את אמיר, והסב את פניו כל העת, כאילו הוא מדבר בכלל אל צד הדרך, אל מין חבר דמיוני, חבר דמיוני שתמיד היה שם בשבילו ושהיה מוצלח יותר מאמיר.
כשהגיעו לפנייה שבה נפרדות דרכיהם, הוא הרגיש הקלה. לפעמים הוא שאל את עצמו מדוע הוא ואמיר עדיין חברים. לפעמים הוא לא הצליח להחליט למי מהם היו יותר סיבות לא להיות.

הסיבה שהם עדיין היו חברים, אם אלכס היה כנה עם עצמו, התחלקה לשניים. חלק ממנה – החלק היותר גדול – היה פשוט עצלנות. להפסיק את הקשר היה קשה מדי ודרש יותר מדי עבודה, ואפילו המחשבה על זה עייפה אות. היה קל יותר לשמור על הסטטוס קוו. תמיד היה קל יותר לשמור על הסטטוס קוו. החלק השני היה מאיה. כי היא הייתה החברה של אמיר, וכי אלכס ידע שלנתק קשר עם אמיר היה בהכרח גם לנתק קשר איתה.
והוא היה נותן לגיהינום לקפוא לפני שהיה מנתק מרצונו את הקשר איתה.
מאיה הייתה דבר שעליו הוא לא חשב הרבה. הוא לא היה מסוגל לחשוב עליה הרבה, כי אם היה חושב עליה הרבה, הוא היה מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שהיא לעולם לא תהיה שלו. וזה כאב מכדי לחשוב עליו.
הסיפור על איך הוא פגש את מאיה גם הוא היה דבר שעליו אסור היה לו לחשוב. בכלל, מאיה עצמה הייתה פרק שלם בספר של חייו שאת הדפים שלו הוא קרע והשליך דרך החלון. לרוע המזל, הדפים היו קסומים ונהגו לצמוח חזרה באורך פלא כל לילה מחדש, אז הוא פשוט היה צריך להמשיך לקרוע אותם כל בוקר. זה לא היה קל, אבל זה כבר נהפך לחלק משגרת הבוקר שלו. לקום, להתלבש, לצחצח שיניים, לא לחשוב על מאיה, להסתרק, לאכול ארוחת בוקר, לדחוף למטה את כל המחשבות על מאיה, לקרוא עיתון, לנשום חמש פעמים עמוק, לחשוב על משהו חיובי אחד, לרשום לעצמו את כל סדר היום שלו, להתעלם מכל המחשבות על מאיה, לשים נעליים ולצאת מהבית. אלה היו חייו. וזה היה בסדר מבחינתו. הוא העדיף את זה ככה. הכל היה עדיף על פני לערער את הסטטוס קוו.
אמיר בהחלט לא חשב ככה. אמיר חשב ששינויים תמיד היו דבר טוב. הוא תמיד אמר שכל דבר רע שקורה קורה מסיבה, ושלפעמים מעז יוצא מתוק. היה לו מלאי של משפטי עידוד מהסוג הזה. היו פעמים שאלכס שנא אותו.
אם אלכס היה כנה עם עצמו, הוא היה מודה שרוב הזמן הוא שנא את אמיר. הוא לא הצליח להחליט אם העובדה שהוא נשאר חבר שלו הייתה תוצאה של מזוכיזם או סדיזם, כי נראה היה שאלכס פוגע באמיר בדרכים שאמיר אף פעם לא החזיר עליהן. ואם השאלה שהוא שאל את עצמו כל כך הרבה הייתה למה הוא עדיין חבר של אמיר, אז השאלה שהוא לא העז לשאול את עצמו הייתה למה אמיר עדיין חבר שלו.
המוח האנליטי שלו אמר לו שאמיר פשוט מזוכיסט. זו הייתה התשובה ההגיונית, מאחר ולא היה ספק שאלכס עושה לאמיר רע יותר מאשר טוב. אבל אלכס לא האמין בזה. אמיר היה התגלמות האיזון והבריאות הנפשית. לא היה בו אפילו שביב של הרס עצמי. הוא היה מהאנשים הנדירים האלו שבאמת אוהבים את עצמם.
כמה שאלכס שנא אותו לפעמים.
(ובפעמים אחרות, הוא הרגיש כאילו הוא מחולל דבר נדיר ויפה, רק מעצם היותו קרוב אליו.)
בכל מקרה, כך או כך, לא היה ספק שאמיר הוא משהו אחר. ואלכס קיווה שאולי, אחרי כל כך הרבה שנים, משהו מזה יחלחל גם אליו. זו הייתה תקוות שווא. אלכס תמיד היה אותו דבר, והדבר הזה היה מה שהוא, וזה מה שהוא היה. וככה התנהלו הדברים.
המכונה התחילה להצליח בסתיו. זה נחשב מהר מאוד, מאחר והעבודה הסופית עליה נגמרה באביב. הסתיו גם היה הזמן שאמיר בא, באחד הבקרים, וגרר אותו לקניון הקרוב, לנסות אותה. רוב המכונות היו מוצבות בקניונים. חלקן הונחו במקומות אסטרטגיים ברחבי הפארקים, ועוד חלק קטן מהן היה במרכזי המכונות המיוחדים. מרכזי המכונות דמו למרכזי קניות, רק שבמקום חנויות היו שם רק מכונות, מרוכזות יחד במקום נוח עבור מי שרצה לצאת למסע מעמיק בנבכי עצמו, וחשב משום מה שהמכונות יעזרו בזה. הם נמצאו בעיקר בערים הגדולות, לרוב רק אחד בעיר. אלכס שיער שבמהלך הזמן הם ילכו ויתרבו. המכונות, למרבה ההפתעה של חלק מהאנשים, לא היו מרשימות כל כך מבחינה חיצונית. רובן נראו פחות או יותר כמו תאי צילום, מהסוג שמצטלמים בהם לתמונת פספורט, או מצטופפים בהם בפוזה מטופשת עם חברים. רק מבפנים הן היו שונות.
"מכונות" לא היה השם הרשמי שלהן. השם הרשמי, שהיה כתוב במילון ושאנשים השתמשו בו בטלוויזיה ובעיתון, היה "פוֹפוֹלוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּס". אלכס לא היה בטוח, אבל היה נדמה לו שזו מילה כלשהי בלטינית. אמיר תמיד קרא להן ככה. "פוֹפוֹלוּס" ביחיד, ו"פוֹפוֹלוֹי" ברבים. אלכס מעולם לא טרח. הוא לא אהב לקרוא להן כך. זה גרם לו להרגיש כמו פוץ יומרני.
ואלכס היה הרבה דברים, אבל הוא לא היה פוץ יומרני.
לפחות, הוא קיווה שהוא לא היה. הוא לא באמת היה בטוח. הוא לא אהב לחשוב על דברים כאלה, כמו "מה הוא היה". הוא היה מה שהוא היה, ולא הייתה אפשרות לשנות את זה, אז לא היה טעם לחשוב על זה. זו הייתה הגישה שלו, בכל מקרה.
אמיר לא חשב ככה. אלכס מעולם לא שאל אותו, אבל הוא היה מוכן להמר על ידו הימנית שאמיר חשב איזה משהו מנוגד והרבה יותר אופטימי ומתקתק.
הוא בטח אמר את המשהו הזה בבוקר הסתווי ההוא, כשאלכס התעורר מהדפיקות שלו ופתח את הדלת ברוגז. אולי הוא אמר את זה מאוחר יותר, ברחוב, כשהוא הוביל את אלכס לקניון. אלכס לא היה יכול לדעת – הוא לא באמת שמע אותו. המילים חלפו ממש דרכו, וכל מה שהוא הצליח לחשוב עליו היה אמיר, נכנס למכונה שלו – המכונה שלו – ומנסה אותה. אלכס ידע מה המכונה עושה. הוא זה שהמציא אותה. היא הייתה כמו מאגר בלתי סופי של נתונים, שאין לו תחתית. היא יכלה להתחבר לתת מודע שלך ולהראות לך את כל החיים שלך, את כל הזיכרונות שאי פעם היו לך, את כל מה ששכחת או הדחקת או סתם ברח לך כרגע מהראש. אלכס ידע שרבים מהאנשים משתמשים במכונה כדי לגלות סודות מעברם. אנשים שאיבדו את הוריהם בגיל צעיר יכלו להיזכר כיצד נראו פניהם. בשביל אנשים שאיבדו את הזיכרון בגלל פגיעת ראש או מחלה, הייתה המכונה אוצר בלתי יסולא. אנשים ששכחו משהו שהם היו אמורים לזכור – בלחיצת כפתור הם יכלו לחזור לרגע המדויק, למחשבה המדויקת, לאחוז ברגע שחשבו שכבר נעלם.
זו הייתה כל הפואנטה במכונה שלו, אם אלכס היה חושב על זה לעומק. לאחוז ברגע. לא להרפות. לא לתת לעבר להיעלם.
ואלכס לא היה בטוח לגמרי למה – אבל המחשבה שאמיר ייכנס אליה, ינסה אותה, גרמה לו לחוש פאניקה קלה. זה היה מגוחך. לא היה לו שום דבר להסתיר. עד כמה שהיה ידוע לו, אמיר מעולם לא הדחיק זיכרון כלשהו או חווה טראומה רגשית שהכריחה אותו לשכוח אותה. לא היה שום דבר שהוא היה יכול לראות במכונה, שלא היה מוכר לו כבר.
אולי הפאניקה נגרמה מהעובדה שאמיר התעקש שגם אלכס ינסה אותה בעצמו. זה היה משהו שאלכס היה יכול להבין. אומנם גם לו לא הייתה שום טראומה מודחקת – אם כי, בעצם, גם אם הייתה לו, הוא לא היה יודע על זה – אבל היו לו הרבה מאוד זיכרונות לא מודחקים בעליל שלא היה לו שום חשק לחיות אותם מחדש.
הם הגיעו לקניון. אמיר הוביל אותם לקומה הנכונה בלי למצמץ, בלי להסס, כאילו הוא יודע בדיוק את הדרך. כאילו הוא כבר בא לשם פעם בעבר. או יותר מפעם אחת.
אלכס ידע שאמיר אוהב את המכונות. הוא אהב אותן באותה מידה שאלכס שנא אותן. אמיר לא הבין למה אלכס ייצר אחת, תמך בכל תעשיית המכונות, אם הוא לא סובל את הרעיון שלהן. אלכס תמיד ענה באותה צורה – כסף.
אמיר חשב שזו לא סיבה מספיק טובה לבגוד בערכים שלך. אלכס לא חשב ככה.
אבל גם אם אמיר הלך להרבה מהמכונות הללו, אלכס לא חשב שהוא אי פעם הלך למכונה שלו. אם כי עכשיו הוא התחיל לתהות אם טעה. זה לא היה חסר היגיון. אמיר היה מהאנשים שירצו ללכת לנסות את המכונה של חבר שלהם כשהיא מצליחה, כשם שהיה רוצה לקרוא את הספר שחבר שלו היה כותב, או להתבונן בציור שהיה מצייר, או להקשיב לשיר שהיה מבצע. אמיר רצה לתמוך בחברים שלו, בכל מצב. גם כשהם לא רצו שהוא יעשה את זה.
אולי במיוחד אז.
ככל שהם התקרבו למכונה – אלכס חשב שהם מתקרבים, לפחות. הוא אף פעם לא היה שם, כאמור – הוא נהיה יותר ויותר בטוח בכך שאמיר היה שם קודם לכן, וניסה את המכונה. הוא רק לא הצליח להבין למה הוא גורר אותו לשם עכשיו.
הם הגיעו אל המכונה. אמיר נעצר מלפניה, בוהה בה כאילו הייתה אחד מפלאי העולם. אלכס עמד ממש מאחוריו, בוהה בה כאילו הייתה ערמת אשפה מסריחה. אבל היה שמץ חיבה במבטו, כאילו בהה בערמת אשפה מסריחה שאסף במשך כל שנות חייו, ושאוצרת בתוכה זיכרונות אינספור.
"הגענו," אמר אמיר ברצינות תהומית משועשעת, בדיוק כשאלכס רצה לומר זאת בעצמו בטון עוקצני.
"אני רואה," הוא אמר במקום זאת, בטון עוקצני בדיוק באותה מידה. "מה עכשיו?"
אמיר תקע בו מבט שאמר בבירור שאלכס יודע טוב מאוד מה עכשיו, שהוא אינו מצחיק, ושהוא צריך להפסיק לדבר בכלליות. אלכס החליט שאולי הפעם הצדק דווקא היה עמו. הוא נשם עמוק, כמכין את עצמו נפשית לחוויה איומה, ופנה להיכנס אל תוך המכונה שיצר.
אמיר עצר אותו. ידו נשלחה קדימה לאחוז בכתפו של אלכס. אלכס הביט בו בתמיהה.
"אני ראשון," הוא הסביר, ולאלכס היה נדמה שקולו רעד. בעצם, כשאלכס הסתכל עליו מקרוב, הוא ראה שאמיר נראה מתוח ולא מוכן נפשית וחושש בדיוק כמו אלכס עצמו, רק שאלכס היה אדיש יותר.
וכנראה שהיום היה אחד מאותם ימים נדירים בהם אלכס באמת מסוגל להתנהג כמו חבר טוב, כי הוא פנה אל אמיר ואמר לו, בקול שקט, שהם לא חייבים לעשות את זה אם הוא לא רוצה, ושזה יהיה בסדר אם הם רק יחזרו הביתה.
אמיר כנראה פירש את האמרה הזו לא נכון, כי הוא גיחך במרירות, ומלמל משהו על כך שברור שאלכס מוכן לחזור הביתה, ברור שהוא רוצה להימלט מפני המכונה שאמיר, ברשעותו, החליט לגרור אותם אליה, ברור שהוא רוצה לברוח, כמו שהוא תמיד רוצה לברוח, להדחיק, לדחוף למטה את הכל, וברור שהוא לא מוכן אפילו פעם אחת לבוא לקראת אמיר, כשאמיר מנסה רק לעשות משהו נחמד עבור אלכס.
ואלכס עמד שם ובהה בו, כי אמיר רק לעיתים רחוקות התפרץ ככה. הוא הרגיש שני רגשות שונים נלחמים בבטנו על הזכות לשלוט: הכעס על שהואשם לא בצדק (אם כי הוא באמת תמיד רצה לברוח, כפי שלחש קול במעמקי מוחו), ורפיון החושים שאחז בו בכל פעם שחשב על עימות, אותו רפיון שגרם לו להיכנע בשקט לעמדת היריב ולסגת, לברוח.
תמיד לברוח.
פתאום משהו בו התפרץ, אותו כעס שלמד במשך שנים רבות כל כך להדחיק. הוא לא הבין מה היה באמיר שתמיד העלה את הכעס ההוא, הבראשיתי, אל פני השטח של תודעתו. אולי עצם היותו אמיר, עצם היותו כל דבר יפה וטוב שאלכס לא יהיה לעולם. אולי כי אמיר היה היחיד שהעז לבדוק את הכעס הזה, לדקור אותו עם מקל. אבל הוא אף פעם לא דקר כל כך עמוק. הוא אף פעם לא נזף באלכס על נטייתו להתחמק מעימותים. הוא ידע שיש דברים שפשוט עדיף לא לדבר עליהם.
ואלכס כל כך ניסה להיות חבר טוב היום.
"לפחות יש לי פאקינג מגרעות!" הוא קרא. כתפיו של אמיר התקשחו. "אולי אני בורח הרבה. אולי אני לא יודע להתמודד עם עימותים. אולי אני תמיד ממורמר, ולועג לך גם כשלא מגיע לך שאלעג לך. אבל לפחות אני לא פאקינג כמוך. לפחות אני לא מושלם. אני בנאדם. בני אדם הם לא מושלמים. בני אדם הם אכזריים ומטומטמים והם עושים טעויות. זה הטבע שלנו. אבל אתה, יש לך בכלל פגמים?! יש לך פגמים כלשהם? כי אתה מתנהג כאילו כל יום הוא הזדמנות מזורגגת להתחיל יום חדש." הוא סיים, ואז הוסיף כלאחר יד, "זה מספיק עימות בשבילך?"
הוא לא היה צריך לומר את המשפט האחרון. זה היה ילדותי מצדו. האמת הייתה, שאלכס באמת לא התעמת הרבה. הוא כנראה היה מעט חלוד בזה.
אמיר הביט בו במבט קשה. אלכס ידע שהוא חצה את הגבול. הוא עמד מאחורי הדברים שאמר, אבל אסור היה לו לומר אותם.
"אתה באמת חושב שאני מושלם?" שאל אמיר, ועיניו היו קרות. לפתע אלכס פחד.
הוא ניסה להתנצל, אבל ההתנצלות נתקעה בגרונו. אמיר נענע בראשו בעצב. לא, רגע, לא עצב, אלכס הבין פתאום. אכזבה.
"למה אתה עדיין חבר שלי בכלל?" שאל אמיר בשאט נפש. אלכס קלט לפתע שהדלת של המכונה עדיין פתוחה, מחכה שאחד מהם ייכנס. הם שכחו לסגור אותה.
האמת פילסה דרך מגרונו. הוא לא רצה להגיד אותה, אבל היא נדחפה ונמשכה מתוך פיו בלי להשאיר לו ברירה. "אין לי מושג," הוא אמר.
אמיר הנהן בראשו פעם אחת, ואלכס היה בטוח שהוא רק אישר את חשדותיו.
"אתה תמיד לועג לי," אמיר אמר. "אתה לא מפספס הזדמנות לציין לי כשאני נכשל. אתה מציג אותי באור מגוחך כשאנחנו ליד אנשים חדשים." כל משפט היה מהלומה בבטן של אלכס. "אף פעם לא אמרתי על זה כלום, לא מילה אחת.
"האמת היא, שלא באמת גררתי אותך היום לכאן כדי לעשות משהו נחמד עבורך. קיוויתי שאתה תוכל לעשות משהו נחמד עבורי. הייתי צריך אותך היום. ממש ממש הייתי צריך אותך. אני מניח שהאשמה היא שלי, כי אתה החבר הכי טוב שהצלחתי להשיג לעצמי. היה טיפשי מצדי לחשוב שתוכל להיות שם בשבילי כשאזדקק לך." הוא נענע את ראשו שוב. בגועל הפעם, אלכס קלט.
ההתנצלות ניסתה לעלות שוב במעלה גרונו, אבל הפעם ירדה כל הדרך למטה, וגררה איתה גם את ההתנצלות הקודמת, כי הוא הבין שהוא לא מסוגל להתנצל על זה שאין לו מושג למה הוא חבר של אמיר, ויותר מכך – הוא לא מסוגל להתנצל על עצם היותו חרא של חבר לאמיר. זה מי שהוא היה, והוא לא מסוגל לשנות את זה, ולפי כך התנצלות תהיה כמו שקר.
אבל הוא היה חייב לומר משהו. הוא פתח את פיו. "אמיר-"
הוא קטע אותו לפני שהייתה לו הזדמנות לחשוב מה לומר. "אל תטרח, אלכס. אני מכיר אותך. אני מכיר אותך מאז שהייתי קטן. אני יודע מתי אתה עומד לומר משהו שאתה לא מתכוון אליו באמת. אומנם התנהגת נורא אליי מהרבה בחינות שונות, אבל לפחות תמיד היית כנה איתי. אתה לא יכול לעבוד עליי. לא עליי. תן לי קצת יותר קרדיט מזה."
הוא עמד להסתובב וללכת. אלכס ניסה נואשות לחשוב על משהו לומר שיגרום לו להישאר. בסופו של דבר, היה רק דבר אחד שהוא היה יכול להגיד שבאמת היה חשוב.
"למה אתה נשארת חבר שלי, כל השנים האלה?"
אמיר הביט בו במבט עייף ומזלזל. אלכס הרגיש כאילו כל הרוע שהוא שידר אליו כל השנים האלה חוזר אליו סוף סוף, כמו בומרנג, כמו קארמה. "כי אני מחבב אותך, אלכס. כי אני מטומטם מספיק כדי להאמין שאתה אדם טוב, למרות הכל."
הוא חיכה כמה שניות, כאילו בודק אם אלכס יאמר משהו, כאילו הוא עדיין מקווה שאלכס יוכל להגיד משהו שיפצה על הכל. הוא טעה. לאלכס אזלו כל המילים. הוא בהה בו בשתיקה, הפתעה משתקת את איבריו.
אמיר השפיל את מבטו. עווית עברה בו. והוא הלך. אלכס היה רוצה לקרוא לו, לומר לו לחכות, להוכיח לו שהוא מסוגל להיות שם בשבילו, להיות האדם הטוב הזה שאמיר כל כך רוצה להאמין שהוא. אבל אמיר צדק. הוא לא יכול היה לשקר לגבי זה. לא לאמיר. לא לעצמו. והאמת הייתה שאמיר צדק כשהחליט ללכת משם. האמת הייתה שהוא היה צריך לעשות זאת לפני שנים.
הדרך הביתה הייתה ארוכה ומתישה, והאוויר הסתווי היה אפילו קר יותר משהיה בדרך הלוך, אפילו לא שעה קודם לכן. אלכס לא היה לבוש בהתאם לקור. הוא שנא את הסתיו הישראלי ההפכפך.
כשהגיע הביתה, מצא את עצמו מדדה בלי הרבה מחשבה אל חדר השינה. ככלות הכל, זה היה מוקדם עוד, ואלכס הבין פתאום שהוא אכן עייף. אבל בעודו מתיישב על המיטה, לפני שהספיק אפילו לחלוץ את נעליו, הוא הבין שהוא לא יצליח לחזור לישון. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על אמיר. על איזה חלק גדול מהחיים שלו אמיר היה.
הם הכירו זה את זה כמעט מההתחלה. היו ביחד בגן, ומאז לא נפרדו. הייתה תקופה שאפילו היה להם טוב ביחד. ביסודי, למשל. הם היו החברים הכי טובים שאפשר לבקש זה כלפי זה. לאלכס היה זיכרון מאוד חזק שלהם בכיתה ה' או ו', כשאחד הילדים העליב את אמיר ואלכס זרק את הקלמר שלו על ראשו. הקלמר היה כבד, ואם הוא היה מכוון קצת יותר טוב הוא היה יכול לפגוע בילד ההוא ברצינות. המורים הזמינו את הוריו לשיחה, השעו אותו ליומיים והכריחו אותו לכתוב מכתב התנצלות, אבל הוא זוכר עד היום שלא היה לו אכפת. אמיר היה נבוך בגלל כל התקרית, והרגיש אשם על שאלכס הסתבך בצרות למענו, אבל אלכס אמר לו שוב ושוב שהוא לא מתחרט על זה, ושזה היה שווה את זה. אפילו היום, כל כך הרבה שנים אחרי, משהו בו התלקח בזעם כשנזכר במקרה ההוא. הוא היה די בטוח שאם הילד הזה היה נמצא מולו כעת, הוא היה עושה את זה שוב. כי לאמיר לא הגיע שיתייחסו אליו ככה, ואלכס היה נחוש להגן על הזכות שלו לעבור את היום בלי לבכות.
אמיר היה בוכה הרבה כשהם היו קטנים. המורים תמיד קראו לו ילד רגיש, ו"מתפתח מאוחר". אלכס שנא כשהוא בכה. זה הלחיץ אותו. הוא תמיד היה מסתכל לצדדים, מחפש אחר ישועה בדמות אדם אחר שיבוא לנחם אותו. כמעט אף פעם לא היה אדם אחר. אמיר תמיד היה פונה אל אלכס לנחמה, ואלכס – בהיותו נחוש ומחויב למטרה – עשה כמיטב יכולתו להעניק לו אותה. הוא לעיתים רחוקות הצליח, בעיקר כי לא תמיד היה לו קל להבין מהי בכלל סיבת הבכי, אבל בהחלט אי אפשר לומר שלא ניסה. אלכס עצמו לא בכה כמעט אף פעם, גם לא כשהיה צעיר. נדמה שכבר אז רגשות מכל סוג הלחיצו אותו, והוא העדיף להישאר אדיש ככל האפשר למתרחש כדי להישאר מוגן.
אסימון נפל בתוכו, אסימון שהוא החזיק כל כך הרבה זמן עד שהמטבע איבד מערכו. מה אם זה היה הבסיס לכל העניין? מה אם האדישות שלו, לכאורה, הייתה רק אמצעי הגנה?
הוא ניסה לחשוב מאיפה זה עשוי היה לנבוע. המוח האנליטי שלו החל לנתח את כל העניין בצורה אובייקטיבית וקרה, כמו שהיה רגיל. שום טראומת ילדות לא הייתה זכורה לו. שום אירוע מכונן מעברו האפל. מבטו נדד מטה, אל עבר רגליו. הן עדיין היו נעולות בתוך נעליו. הוא קם, בדחף מהיר, ויצא החוצה, אל עבר הקניון.

אוזניות, תלויות מול פניו. הלב שלו שהולם. החושך היחסי שעיניו עוד לא התרגלו אליו לחלוטין. הוא הרכיב את האוזניות על אוזניו (ידיו רעדו) ולחץ על המתג הקטן שהוא ידע שנמצא משמאלו. האוזניות לא השמיעו שום רעש באוזניו, במקום זאת הן פתחו גישה אל החלק במוח שלו שאצר את הזיכרונות, והורידו את כל המידע שהן מצאו. המידע הוקרן על המסך מולו ברגע שהוא לחץ על המתג. הוא יכול היה לשלוט בו בעזרת השלט שהיה תלוי על הקיר מימינו. לבחור את הזיכרון, להריץ קדימה, להריץ אחורה, להקפיא... וכשהרגיש שמיצה את החוויה והוא רוצה לסיים, היה מוציא את האוזניות מאוזניו, וכל המידע היה נמחק מהכונן הקשיח אוטומטית (זאת כדי שהאקרים לא יוכלו לפרוץ למכונה ולהשיג גישה אל כל הזיכרונות האפשריים של אדם מסוים). אלכס ידע את כל זה. אלכס חשב על כל זה. אבל זה לא אומר שהמחשבה על כך לא גרמה לבטנו לגעוש.
הוא הקליד תאריך באקראי. כשהיום ההוא התחיל להתנגן מולו הוא הריץ מעט קדימה. זה היה סתם יום, לפני כמעט שלוש שנים. הוא הריץ עוד קצת, עד שראה פנים מוכרות שעליהן לא חשב כבר הרבה זמן, והבין. מכל הימים, הוא בחר את היום בו הוא פגש את מאיה בפעם הראשונה. זה פשוט היה המזל שלו.
זה היה הדייט השני או השלישי שלה ושל אמיר, ואלכס נתקל בהם במקרה. הוא ראה את אמיר מהצד השני של הרחוב, הולך ליד בחורה יפה, מתוח ועצבני. זו הייתה תקופה שהיחסים שלהם עלו על שרטון, והוא לא ראה את אמיר כבר מעל לשבוע. באורך פלא, הוא התגעגע אליו קצת. הוא החליט לגשת לומר שלום. אמיר נראה מופתע כשאלכס קרא בשמו וחצה את הכביש לעברם בהליכה מהירה, אף על פי שאלכס היה בטוח שהוא ראה אותו בעצמו קודם לכן. העובדה שאמיר התעלם ממנו ולא היה הראשון לנופף לעברו לא הכאיבה לאלכס. הוא הבין את זה טוב מדי. אמיר התאושש מההפתעה במהירות, וערך היכרות מנומסת בין מאיה לאלכס. אלכס הניד בראשו לעברה, והיא הושיטה את ידה ללחיצה. עיניה חייכו לעברו, והוא לא היה יכול לעשות דבר מלבד לחייך בחזרה. כעבור שיחת חולין קצרה ונעימה, הוא נפרד מהם ופנה לדרכו. לפני שנעלם מעבר לפינה הוא הפנה את ראשו לאחור ומבטו נתפס על אמיר; כבר הרבה זמן הוא לא ראה את אמיר מאושר ככה.

אלכס הקפיא את הזיכרון והסיט מבט. הוא זכר מה קרה בהמשך אותו יום. בערב הוא התקשר אל אמיר, והם פטפטו בנחת וקבעו להיפגש למחרת. השרטון עליו עלתה חברותם נעלם כלא היה. איש מהם אפילו לא הזכיר אותו. אף מילה לא נאמרה גם בנושא מאיה.
מאיה לא עלתה בשיחותיהם גם שבועות אחר כך, אף על פי ששניהם ידעו שאלכס מודע לכך שהם ממשיכים להתראות. גם כשהיא עברה לגור עם אמיר, הם לא דיברו על זה. הם לא דיברו עליה אף פעם, וזה לא כאילו חברותם נסבה סביבה, וזה לא כאילו היא זו שהצילה את החברות או משהו, כי היא לא. אלכס יכול היה להישבע בכך. הוא לא חצה את הרחוב באותו יום בגללה, והוא לא התקשר לאמיר באותו ערב בגלל חיוכה. הוא פשוט היה חבר מחורבן. חבר מחורבן עד כדי כך שזה הרגיש כאילו הוא צריך תירוץ כדי להתקשר. אבל זה כל מה שהיא הייתה. תירוץ. באמת. והוא אהב את אמיר יותר ממה שהוא אהב אותה.
האם הוא אהב את אמיר, בעצם? הוא בהחלט לא התנהג ככה. הוא בהחלט לא תמיד הרגיש ככה. אבל אמיר תמיד היה שם. כשאלכס ניסה לחשוב על הדברים הקבועים בחיים שלו, מה שהוא ראה היה תמיד אותו מזדנב אחרי אמיר, מקטר ומתלונן, בזמן שאמיר מחייך ומתעלם. התפאורה הייתה שונה כל פעם אבל הסצנה זהה. אלכס ואמיר השלימו זה את זה. אלכס היה כל מה שחרא בעולם ואמיר היה כל מה שטוב. והאמת היא, שבלי אמיר, אלכס לא היה לגמרי בטוח מי הוא בכלל.

הזיכרון הבא היה אחד שאלכס אפילו לא זכר כבר. הוא ידע שזה קיים, אבל לא היה לו מושג מה בדיוק קורה בו, והוא נאלץ לחפש מספר דקות ארוכות לפני שמצא את התאריך המדויק. זה היה היום שהוא ואמיר נפגשו. אי שם בגיל חמש, בערך, ביום הראשון של הגן. אלכס ציפה שהזיכרון יהיה מטושטש בקצוות מרוב יושן, או משהו בסגנון, אבל הוא נראה חד ובהיר בדיוק כמו האחד הקודם. שני ילדים צעירים עם חיוכים רחבים שחשפו שיניים, מביטים זה בזה בלי שמץ שיפוטיות ועם כוונה מלאה להיות חברים. עוד לפני שאלכס הספיק לגשת אליו, אמיר כבר היה שם לידו, באורך פלא, והושיט את ידו ללחיצה. אלכס לחץ אותה ואמר את שמו. אמיר השיב את שמו שלו בתמורה. הם המשיכו ללחוץ ידיים, מתחילים להניע את ידיהם המחוברות בפראות רבה יותר ויותר, למעלה ולמטה, ואז החלו לצחוק; מכיוון שהכל היה מצחיק בימים אלו, ומכיוון שלחיצת ידיים הייתה דבר שרק גדולים עושים, וזה גרם להם להרגיש מבוגרים עד מאוד, ומכיוון שהתנועה העוצמתית והחזקה של ידיהם הייתה מענגת, ומכיוון שהיה טוב להכיר לפחות חבר אחד.
לאורך כל אותו יום הסתובבו יחד, והיום הראשון של הגן לא היה מפחיד כל כך כשהיה לידך מישהו מפוחד בדיוק כמוך. אלכס היה נרגש לספר לאמו באותו ערב, בגאווה, על החבר החדש שהכיר בגן, ועל כמה שהוא נחמד ואדיר ומצוין. וביום המחרת הם המשיכו להסתובב יחד, כי לא הייתה שום סיבה שלא.
גם היום הראשון של כיתה א' לא היה כל כך מפחיד כשאמיר היה לידו. בכלל, החיים לא היו מפחידים כל כך עם אמיר לצדו.
עד שפתאום הם כן היו, ואמיר לא היה יכול להקל עליהם, אבל הוא בכל זאת נשאר לצדו של אלכס, פשוט כי זה מי שהוא היה. רק שעכשיו, כשהוא לא עזר יותר, עצם היותו קרוב היה נטל, ואלכס לא יכול היה לסבול אותו יותר. זו הייתה התקופה שאלכס החל להרגיש יותר ויותר גרוע, בסביבות סוף חטיבת הביניים, והוא פיתח לו מנהג להתפרץ דווקא על אלה שהיו קרובים אליו יותר מכל. אמיר אף פעם לא אמר על זה כלום. הוא רק סבל את זה בשתיקה. והוא המשיך לסבול את זה בשתיקה, במשך שנים, בלי להתלונן. אבל לעיתים קרובות אלכס היה רואה את המבט שלו, רגע לפני שהוא מסיט את העיניים, והמבט שלו היה לאלכס מוכר.
הוא אף פעם לא הצליח להבין מאיפה הוא היה מוכר לו, אבל עכשיו זה פתאום הכה בו.
זה היה המבט שהיה עולה לו כל פעם שאחד הבנים בכיתה היה אומר משהו מרושע, או דוחף את כתפו. המבט מלא הכאב והחימה. והקטע הוא, שאלכס אף פעם לא חשב שהוא יכול לפגוע באמיר באותה הצורה, או שהוא יכול לפגוע באמיר בכלל. שהוא פוגע בו. וזה היה מטופש מצדו, כי כמובן שהוא ידע שהוא פוגע באמיר, אבל הוא אף פעם לא חשב שהוא... פוגע בו. הוא אף פעם לא חשב שאמיר לוקח את זה ללב. זו הסיבה היחידה שהוא המשיך.
לפחות ככה אלכס אמר לעצמו, בעודו בוהה בזיכרון הקפוא בלי באמת לראות אותו. ככה הוא היה חייב לומר לעצמו. בגחמה של רגע הוא הקליד את התאריך שבו אמיר לקח אותו למכונה ההיא, עם הצבעים הקרים והחמים. זה היה רעיון רע והוא עמד להתחרט על כך, אבל ברגע זה הוא לא יכול היה לעצור את עצמו.
הוא בהה ביום ההוא עובר מול פניו, ואחרי זה בעוד יום, ועוד יום, ועוד יום. פתאום זה היה ברור לו עד כדי בחילה איזה מין אדם מחורבן הוא היה, ויותר מזה – איזה מין חבר מחורבן. כלומר, הוא תמיד ידע את זה. אבל זה היה דבר אחד לדעת את זה, ודבר שונה לגמרי להפנים את זה באמת, את המשמעות של זה.
הוא הוריד את האוזניות וכשל אל מחוץ למכונה. האנשים התערבלו סביבו, עיסה של פנים חסרות חשיבות, ומהר מאוד הוא היה בחוץ שוב, רוח ניתכת בפניו.

השאלה המובנת מאליה, שאלכס שאל את עצמו בעודו יושב על ספסל באמצע הרחוב ובוהה בתנועת העולם, הייתה מה עליו לעשות עכשיו.
ככל שחשב על זה יותר, כך הגיע אלכס למסקנה שכל זה לא באמת משנה. אסור היה לו לצאת מפרופורציות. כל מה שקרה, בעצם, היה ריב שפרץ בינו לבין אמיר באותו בוקר, ופרץ נוסטלגיה שתקף אותו. נכון, הריב היה נורא יותר משהיה לרוב, אולי הנורא ביותר שהיה להם מזה מספר שנים טובות. אבל זה באמת היה בסופו של דבר רק ריב. כולם רבים לפעמים. אמיר יסלח לו, והוא יסלח לאמיר, והם יחזרו ל...
למה? לפגוע אחד בשני? לא, לא אחד בשני. אלכס יחזור לפגוע באמיר, ואמיר יחזור להיפגע מאלכס. וכן, היו פעמים שאלכס שנא את אמיר, שנאה עזה ויוקדת כמו אש, אבל הוא גם אהב אותו, ומעל לכל, הוא היה הגון מספיק בשביל לדעת שאמיר לא ראוי לזה.
הוא עצם את העיניים וניסה לדמיין את החיים בלי אמיר. כל סנטימטר בגופו צרח אליו לחדול. אלכס תמיד האשים את הסטטוס קוו ואת העצלנות העמוקה שלו כששאל את עצמו מדוע הוא עודנו חבר של אמיר. אבל האמת הייתה, וזה מה שהוא הבין עכשיו, שהוא פשוט פחד מאיך שייראו חייו בלעדיו. כן, הסטטוס קוו היה כוח חזק ורב עוצמה, אבל התלות באדם אחר הייתה אף מרשימה יותר. וכששניהם שילבו את כוחם יחד לשם אותה מטרה – אוהו, לא פלא שאלכס מעולם לא התרחק מאמיר.
אולם אז הוא ניסה לדמיין איך ייראו חייו של אמיר בלעדיו. והם נראו אותו הדבר בדיוק, רק קצת פחות קשים. קצת יותר חיוביים. קצת יותר נכונים.
ואלכס כבר השלים מזמן עם המחשבה על שישים שנה ריקות מאהבה עצמית או חיצונית. והוא הרי בכלל לא היה בר מזל.

*

סיפור מס' 2


לחזור


תמיד חשבתי על זה שפעם הייתי לבד. אני לבד, פשוט ככה. מתי זה קרה, הקטע הזה? באיזה שלב בחיים פתאום חוברנו ביחד והפכנו להיות שנינו, מתי אני כבר לא אני אלא אני ואתה, דבוקים יחד, תפורים יחד, מולחמים יחד?

הדבר הראשון שאני זוכרת הוא שראיתי אותך במפגש של שירה. זה בכלל לא היה מיוחד. עמדת שם כמו כולם והיית משקפיים עבים חולצה מכופתרת ופנים זוויתיות. תייגתי אותך בראש לעוד אחד שאור הביא לחבורה והמשכתי הלאה. באותו זמן הייתי דלוקה על שי. זוכר את שי? גבוה, תלתלים חומים. חיוך עקום. הסיבה שטרחתי להגיע למפגש ההוא היה בכלל כי ידעתי ששי יהיה. פתטי, נכון. אבל זו האמת ועכשיו אני מספרת לך את כל האמת. ככה החלטתי, ונשימה עמוקה והנחת העט על הדף אולי תעזור. בבקשה שהיא תעזור. הסיפור הזה לא ייצא ממני אחרת. והוא חייב לצאת. הוא חייב לצאת, נכון? נכון?

אני נסחפת. אז הייתי במפגש. באותו זמן אפילו לא אהבתי לצאת למפגשים מהסוג הזה. תמיד הרגשתי ששירה מארגנת אותם בקטע של "בואו כולם ותכירו איזה חברים מגניבים יש לי" ואין לי כח לזה. לפעמים שיתפתי עם זה פעולה, אבל רוב הזמן... שירה עלולה להיות מתישה.
אבל באותו יום שירה כתבה לי בווצאפ שיש יומולדת לדנה וכולםםם צריכים לבואאאא אז שאלתי אותה מי בא. מי בא? שגיא, אור, שי, חברים של אור שהיא לא זוכרת את שמם, טליה, קארין, נטלי ועינת. אולי עינת תביא חברות מהצבא.

ואני זוכרת שישבתי בעבודה, בהפסקה בין משמרות, ואמרתי לעצמי שאפסיק להיות דפוקה ואסרב. את יודעת שאם תגיעי זה רק בגלל ששי יהיה שם, נאמתי. ואת לא פתטית מספיק כדי לבוא, נכון?

הלכתי. ברור שהלכתי. גררתי את עצמי הביתה, התקלחתי, התאפרתי, דחיתי לירכתי המוח את התרגילים שמצטברים בכימיה, ולקחתי שישים ושלוש לטיילת. אני זוכרת את עצמי יורדת בתחנה ליד הקפה ונושמת את האוויר הקפוא. תהיתי למה הוא קפוא כל כך.
אני שונאת חורף. תמיד שנאתי, אתה זוכר? קר לי כל כך. אני הולכת מכווצת ורוצה למות.
סידרתי את השיער ונכנסתי.

העיניים שלי חיפשו את שי דבר ראשון. הוא עמד שם וחייך לטליה ודיבר עם כולם. אמרתי היי מהוסס כזה וכולם החזירו לי היי. עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות עם הידיים וניסיתי לא להסתכל על שי במבט ישיר מדי. הרגשתי כאילו חזרתי לכיתה ה'.

אחרי זה אני זוכרת שבעיקר ישבתי במבוכה. דיברנו קצת, כולם, עשינו פאדיחות לדנה, שרנו לה יומולדת שמח, שירה צווחה עלינו קצת כמה שהיא מתרגשת ואכלנו. שי חייך לכולם ואני הצטמקתי בפינה.
אפילו דיברנו קצת, שנינו. שאלתי אותך מה אתה עושה ואמרת שאתה לומד מחשבים, אמרתי שאני לומדת ביוכימיה, התבכיינו קצת על כמה קשה לנו. חזרתי הביתה זוכרת את שי ורציתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה.

אחר כך באנו שנינו לכמה מקומות ומפגשים, ושי נעלם באיזשהו שלב אבל אתה היית. אחרי כמה פעמים פתאום התחלתי לשים לב אליך. זה מוזר, כי לפני כן היית שום דבר מיוחד ופתאום כאילו הילה הקיפה אותך וזכית להיות הקראש החדש שלי.
אמרתי לעצמי שזו עוד התאהבות מטופשת ושאין מה להתרגש. הסתכלתי עליך, הובכתי כשדיברת איתי. ידעתי שזה יעבור. זה תמיד עובר. רק שלא צפיתי את השלב הבא. זה משנה את התמונה, דבר כזה!
כן, יום אחד פגשתי אותך באוניברסיטה והצעת לי לצאת איתך לדייט.
היית נבוך. נכון היית? עמדת כאילו שורפים לך את הרגליים ולא ידעת מה לעשות עם הידיים. דיברת במשפטים קצרים ולא הסתכלת לי בעיניים. אמרת היי, אמרתי היי. אמרת מגניב שאת פה ואמרתי כן אני ממש בבניין ליד וצחקת צחוק קצר נבוך. חייכתי אליך כמו שמחייכים לבנים חנונים נבוכים. אמרת היי, תקשיבי, חשבתי שאולי...
מה אולי.
אולי את רוצה ללכת איתי לקפה?
כאילו... נראה לי שבשלב הזה הסמקתי. באיזה קטע בדיוק?
בטח התעצבנת שאני לא עושה לך חיים קלים. אבל בחיים, בחיים לא הייתי אומרת במפורש דייט. כי אם לא היית מתכוון לזה?
אז אתה נאלצת לומר. אתה קולט רמזים ממש טוב. לדייט כאילו.
רק אם את רוצה.
אני רוצה.

ואז פליאה. פליאה גדולה על היכולת שלי להתחבר למישהו. פליאה גדולה על היכולת שלך לחבב אותי.
כן, הכי טיפש-עשרה שלי. אבל מה לעשות? איך אפשר להאמין שמישהו אוהב כל כך לשוטט איתי ולהיות לידי שעות ולצאת ביחד ולצחוק ביחד ושהוא ממש ממש מרגיש טוב איתי?
בכל אופן, זה מה שאני זוכרת מאז. השתאות על המצב הזה. עלינו.

שבועיים אחרי שהתחלנו לצאת פגשת במקרה את ההורים שלי.
ישבנו בקפה שעבדתי בו וניצלנו את הנחת העובד. הזמנתי ניוקי ערמונים ואתה הזמנת פיצה וצחקת על האוכל שלי. צחקתי עליך שאתה אוכל פיצה בבית קפה. פתאום ראיתי את ההורים שלי עומדים מאחוריך בפרצוף מופתע שכזה. כן, הפעם הראשונה והאחרונה אי פעם שהם עשו לי הפתעה ובאו לבקר.
זוכר את הקפיצה שנתתי? קמתי לגמגם להם שהיי, זה איתי, אנחנו קצת, אממ, מבלים ביחד.
איך אמא חייכה חיוך חצי ודיברה איתך שעה על כל ההיסטוריה המשפחתית ובסוף ראיתי במבט שלה איך היא נרגעת. איך אבא ניסה בעיקר להבין באיזה ציון עברת את סטטיסטיקה.
כשהם הלכו סוף סוף לא ידעתי מה לומר לך והרגשתי איך הפנים שלי בוערות. לא רק כדימוי. יצאנו רק שבועיים, והנה קורה דבר שמחייב אותנו להתנהג כאילו אנחנו יחד כבר מינימום שנתיים, גרים זה עם זה פלוס חתולה.
איך שזרמת עם זה והרגעת אותי. תשמעי, זה שטויות. אנחנו יכולים לא להסתכל אחד לשני בעיניים מרוב מבוכה או לצחוק על זה, להכיר בכך שלא הכל לפי התכנית, ולאכול עוד פיצה.
אז הלכנו לסבב פיצות שאחריו רציתי להקיא אבל נשארתי מחייכת כל כך חזק מהפלא שהוא אתה.

כשזה קרה רציתי לבכות. היום אני שמחה על זה. שהם ראו אותך, שאתה ראית אותם. איכשהו זה מה שהייתי צריכה כדי לסגור מעגל ולהבין שהנה, הקיום שלי לידך ממשי.
חודש אחר כך חשבנו מה לעשות ומישהו העלה את הרעיון ללכת לדגום את הפלאפל בעיר. מצאנו את עצמנו משוטטים בין דוכנים ומכל אחד מבקשים "שני כדורים, לא, בלי טחינה, אנחנו במחקר מדעי פה" דוגמים, כותבים ציונים במחברת בית ספר שמצאתי בערימות הבלגן שלי, וממשיכים הלאה.
איך שאחרי הדוכן השביעי לקחנו גם לאפות וצ'יפס והתיישבנו לאכול, ואמרת לי שאיזה כיף שאני אוכלת. הסתכלתי עליך, קצת בשוק, והוספת ש"אתה לא מכיר הרבה בנות שקל להן עם עניין האוכל". אבל לא קל לי עם עניין האוכל, אמרתי בשקט. קל לי לזייף קלות בעניין האוכל.
שתקת. הייתי בטוחה שזהו, איבדתי אותך. אבוד. אכלתי סרטים מטורפים בראש. כעבור חמש שניות הסבת את הראש לכיוון שלי ואמרת אוקי, זה הזמן לגלות שלא אכלתי שקדי מרק מגיל שמונה כי אח שלי צחק עליי שיצמח לי עץ שקדי מרק בבטן.
די, אין מצב!
אולי יש מצב, חייכת כל כך הרבה. לא מגלה.

אחר כך זה כבר הפך למסורת. מקדישים סכום פעם בחודש למסע טעימות בעיר. מצחיק אותי לחשוב על זה עכשיו. איך שנינו היינו סטודנטים עניים כאלה, קורעים את הנשמה בשביל כל שקל, ממלצרים משמרות כפולות, אבל כשזה נגע לבדיקת החציל הקלוי הטוב ביותר - לא היו לנו מעצורים.

והתקופה הראשונה בה איבדתי אותך. בתקופת מבחנים אחת נוראית שבה לא יכולתי לעשות כלום. לא יכולתי לעשות כלום. הייתי יושבת בבית עם חברות והיינו שוברות את הראש על פיזיקה. בקוקס פרוע, משקפיים ופיג'מה. בגוף שמתכווץ בחוסר תזוזה. אתה עוד יצאת החוצה בדרך עלומה כלשהי, אני לא הצלחתי לעשות כלום. ישבתי ולמדתי ופחדתי.
איך בסרטים כולם משלבים ככה בקלילות לימודים ועבודה וצחוקים ואהבה וחברים. ואני נכנסת למבחן ויוצאת ממנו וחוזרת לשנוא את עצמי בלהט על הספה עם המחשב בידיים וציונים נופלים.
חצי הבנת את זה. גם אתה חרשת את הנשמה, אבל תמיד היית גאון כזה. אני לא מבינה איך, אני לא מבינה איך. אבל איכשהו עשית את זה. וכשהתקשרת ועניתי לך שאני במצב נורא ואל תבוא, יום אחרי יום, הגבת כמו שכולם היו מגיבים, וזה בסדר. התרחקנו.
אני הייתי מנתקת אחריך ובוכה ובוכה.

ואז התחיל סמסטר רגוע יותר, שנינו התקרבנו לסוף, ופתאום חזרנו. מעולם לא הפסקנו רשמית, נכון? אני חושבת שלשנינו היתה הרגשה טובה, להחליק חזרה למקום שהרגשנו בו טוב. להילחץ ביחד. לשוטט ביחד. לדעת שהחיים בזבל, אבל ביחד.
לתקופה נלחצתי מזה. מה, רק בזמנים הטובים נצליח לתפקד? ואם רע, אני איאטם ואתה תתרחק והכל יתפורר?
בשלב מסוים החלטתי שאנחנו כנראה מסוגלים. שאם הצלחנו לשמור הכל על גחלת קטנה וללבות אותה מחדש - נוכל לעשות את זה בהמשך. ודאי אם אני אלמד לתפקד במינימום היסטריה.
הסכמת איתי. כמו טוב היה לנהל שיחות כנות כאלו. לבחון את עצמנו מבחוץ כמו עכברי מעבדה ולסכם בקלילות שעוד קצת ספונטניות וקלילות והכל יסתדר.

כשחגגנו חצי שנה ביחד אני זוכרת שאמרתי לעצמי שזהו זה. הגעתי. מצאתי.
ישבנו אצלך וניסית להעמיד פנים שאתה ממש מת לצאת החוצה. ניסיתי להסביר לך שאני עצלנית מכדי לקום מהספה ולכן אתמודד עם חגיגות סולידיות שכוללות סושי ולא לזוז. נאמת בתוקף על כך שאני עושה לך פסיכולוגיה הפוכה עד שהכרחתי אותך להתיישב בחזרה ולשתוק. אתה רוצה לצאת? באמת באמת? כי אני לא. אני נהנית להיות איתך. פה. איתי.
נעצת בי מבט חודר ופתאום הרגשתי את האוויר דומם סביבנו. את בטוחה? אוקיי. טוב שאמרת.
ראינו סרט והרגשתי מאושרת נורא ולחוצה נורא.

ואז סיימת את הלימודים והסתערת על היקום.
למען האמת זה היה די צפוי, רק שבאופן מגוחך בחרתי להתעלם מזה עד רגע האמת. הסתכלתי עליך מהצד. נוסע, חוזר, מרוויח, בודק אפשרויות. ישבתי בסווטשרט שלי ורעדתי מהמרחק שהלך ונשזר בינינו.

טענת שלא. טענת שבסך הכל אתה החנון החמוד שאוהב רק לשבת עם החבורה הישנה שלך. אמרת שנסתדר, שנמצא איך. אמרת שטוב לנו ביחד.
הסכמתי. ניסיתי לקפוץ איתך על הרכבת.

לחודשיים זה עבד. הלימודים התרווחו ועמדתי לגמור. כבר ראיתי את עצמי יד ביד איתך בשביל המשוחרר של אחרי. אבל יום אחד באת הביתה ואמרת בעצבנות שהציעו לך השתלמות של חודש בשווייץ.
עמדתי ליד השיש וכדור עופרת ירד לי לבטן. ניסיתי לומר לך איזה יופי וטוב. ראיתי בראש את דפי היומן שלי רצים, סוגרים עליי. מתי זה? יוני.
במקרה הטוב אהיה אחרי הכל באוגוסט.
חוץ מזה, למי יש כסף לזה?! הרגשתי שאני צועקת. אתה לא יכול לצפות - אתה לא יכול לבוא ולומר - איך לעזאזל -
גם אני שונא את זה. אבל מה אני יכול לעשות?
אין שום דבר שאפשר לעשות. זלגו לי דמעות בשקט ולא ידעתי מה נעשה.

נסעת. שלחת לי מיילים ותמונות, שלחתי לך הודעות. יאי, עברתי קורס. אוף, המרצה עושה לי צרות עם המטלה. הגשתי קורות חיים למקום אחד בראש העין.

חזרת. שמחנו כל כך בהתחלה. השתלבת פה, הם אהבו אותך. התחלתי לעבוד גם אני. ובלי סיבה, לחלוטין בלי סיבה, איבדתי אותך בדרך.

היינו יושבים וצוחקים, ואז שתקת לשעה מביכה. הייתי חוזרת מהעבודה בשעות לא שעות ואתה היית עסוק בשיחות דחופות. דחופות, תמיד.
עדיין אמרתי לעצמי שאנחנו ביחד. שנינו ביחד, אז מה זה כבר משנה.
עדיין שמחתי איתך. עדיין חשבתי שהתחברנו כבר, וזהו. לא נוכל להישבר מכאן.
ויום אחד ישבת ואמרתי לי ככה בשקט שזהו. אתה לא רוצה יותר. אתה לא כאן, אין לך זמן, אין לך כח, אתה פשוט לא רוצה יותר.

סופרנובה התפוצצה לי בראש, סינוורה את העפעפיים שלי מבפנים, והפסקתי לשמוע.

תקופה חשוכה, זה מה שאני זוכרת ממנה. תקופת אימה שהופסקה בנצנוצים קצרים כששמעתי עליך.
פוסטים בפייסבוק, חברות. מה לא עשיתי.
תמיד הייתי מוצלחת בזה, והכל שיחק לטובתי גם הפעם. לא היתה לי מטרה חוץ מזה; לדעת מה קורה איתך.

ידעתי.

קיבלת עבודה נחשבת באוסטרליה. אוסטרליה? אוסטרליה? מה לעזאזל?
נסעת לשם. חייתי בשעות הפוכות רק כדי לחשוב מה קורה איתך. אני, שפעם טענתי ששום דבר לא יגרום לי לזוז מאזור הנוחות שלי. שכלום לא יגרום לי לאבד שלווה.
חזרתי לראות חברות ביתר אינטנסיביות. פתאום מצאתי בזה עניין שמעולם לא ראיתי. איפור. נעליים. להיות הכי. להיות מצחיקה. להיות חמודה.
לצעוק לך בראש שטוב לי בלעדיך.

אחר כך הגיעה התקופה אחרי הפיטורין שלי. ניצלתי את הזמן לחפש מידע על מה אתה עושה. דיברתי עם אמא שלך יום אחד. העמדתי פנים שהתקשרתי כדי לבקש מתכון לעוגה, שאלתי עליך.

וכשיום אחד טיילתי ליד אזור התעשייה בקצה העיר נעמדתי בחניון עקום והסתכלתי על השמיים. הרגשתי את הלבד משתלט עלי. ראיתי את הפנים שלך מולי. ידעתי שאנחנו ביחד וזהו. ידעתי שזה מה שאמור להיות. עורב אחד עבר מעל הראש שלי ושעט קדימה. עקבתי אחרי המסלול שלו וידעתי שאתה חייב לשמוע את זה.

בחיים לא הייתי חושבת שהתהליך יהיה לי קל. לי? זו שלא הצליחה פעם להזמין פיצה לבד?
אבל הייתי נחושה. קור רוח הנחה אותי ודילגתי מדבר לדבר בקלות מרשימה. קמה בבוקר ומתקתקת מה שצריך לעשות. אורזת. מתקשרת. נפרדת. יוצאת. חוזרת. מלהטטת בין משימות בלי לשים לב בכלל.
לא היית מאמין עליי! הייתי יכולה להיות עוזרת אישית מעולה, ראש הממשלה או נשיא ארצות הברית או משהו.
הרי לא הכרת אותי ככה. אתה ידעת שאני גמלונית, בטטת כורסה. מסוגלת ללמוד מינימלית, מגומגמת, טובה בעיקר עם מי שקרוב אליה, לא יותר.
השתניתי. אתה רואה?

ביום האחרון עוד עמדתי בשדה התעופה ואמא היתה שם. היא אמרה שהיא נמצאת פה בשבילי, שעדיף שלא אסתבך. שאזהר.
היא לא הבינה שאין צורך להזהיר, שאני בידיים טובות. שאהיה איתך.

והגעתי. הגעתי לאוסטרליה.
ידעתי איפה אתה, ידעתי איך להגיע. ידעתי הכל. הכרתי את שמות הקולגות שלך, ידעתי מתי תזוזו לאן ועל איזה פרויקט אתם עובדים, ומתי.
לא ראיתי טעם לבזבז זמן. נסעתי אליך. ישבתי במונית שנסעה מכח הכסף שלי, מה שעוד נשאר אחרי הטיסה. בהיתי מבעד לחלון ונשמתי את אוויר החופש. אותו האוויר שאתה נושם.
הגעתי לרחוב בו ידעתי שאתה חי, ירדתי מהמונית והלכתי לבניין שלך. לרגע חלפה בו איזו אי-נוחות, לא ברור מאיפה הגיעה. אבל מיד אחריה חשבתי עליך ועליתי במעלית. קומה חמישית, דירה ימנית. דפקתי בדלת, אתה פתחת.

הסתכלת עלי כלא מאמין. נראה לי שאיבדת את המילים. הזדקפתי ואמרתי לך את הנאום שהוכן לי בראש כבר מזמן. "הי איתי, מה קורה? איך הולך פה? אל תדאג, באתי אליך. נועדנו להיות ביחד - אתה הרי יודע. אז הנה."
שתקת דקה. דקה שלמה - ספרתי את השניות. כל אחת הרגישה כמו שנה. ואז העיניים שלך הצטמצמו, התבהרו לרגע, והנדת את הראש בתנועה זעירה, אלכסונית. "רוצה ללכת לסבב פיצה?"

שוטטנו ברחובות. גמעתי את הקיום שלך לידי, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליך. נראית טוב. סיפרת שהולך לך טוב - שאתה מנהל פרויקט גדול ושמעניין לך. כשעצרנו בפיצה הראשונה הסתכלת עלי במבט חטוף. "ומה איתך? מה עשית? בזמן ש...?"
"אה, שום דבר חשוב. גמרתי ועבדתי, פוטרתי ובאתי לכאן."
משום מה נראית נרעש. "פוטרת?"
"כן. בקטנה. פינה לי זמן."
הרכנת ראש וכיווצת שפתיים.
כלום לא היה אכפת לי. הסתכלתי עליך וידעתי שהגעתי. שהנה אני בשיא פסגת החיים. הוכחתי לך.
"מה עם הדירה?"
"העברתי לדייר אחר. מכרתי גם את האוטו. אתה יודע, עולה כסף לבוא לכאן..."
"ומתי הטיסה שלך חזרה?"
"חזרה? באתי בכרטיס אחד. מה, אתה רוצה שנחזור? אני משערת שאפשר לסדר את זה. לא חשבתי שתרצה להתפטר אבל יודע מה..." ניסיתי לחשב אם נשאר לי כסף לזה. ראיתי אותך מתעסק בטלפון תוך כדי. אמרת שאתה צריך לשירותים. חיכיתי לך כמה דקות.

כשחזרת חייכת אלי. "אז תספרי לי מה עוד הולך, ככה."
דיברתי. הרגשתי מגומגמת מעט, הייתי צריכה לעכל את העובדה שאני שוב כאן. לידך. זה נראה כל כך סוריאליסטי והזוי - ועם זאת כאילו חזרתי למקום הטבעי שלי. זה אכן המקום הטבעי שלי, פה לידך.

פתאום נכנסו לחנות כמה אנשים שניגשו אלינו. אחד גדול נעמד לידי. החולצה שלו נשאה סמל שלא ממש ידעתי מהו. אישה מטופחת התיישבה לידי והחלה לשאול אותי שאלות באנגלית. מאיפה באתי, ולמה, ומה אני מתכננת. סיפרתי לה, למה לא? שבאתי לאיתי, ואני נשארת איתו, ושאין לי עוד המון כסף אבל נסתדר. איתי הרי ראש צוות.
היא לחשה בקול נמוך משהו לאיש הגדול. שמעתי חלק. "... מתנגדת... אפשר... מכונית בחוץ ואז..."
פתאום חייכת אלי. חיוך עצוב. "בהצלחה. תזדקקי לזה." קמת ויצאת יחד עם אחד מהאנשים.
ניסיתי לקום ולהגיע אליך אבל האיש הגדול ריתק אותי לכיסא וראיתי אותך מתרחק, מתרחק, מתרחק ונעלם. ניסיתי לומר לעצמי שאני יכולה לחזור בלי בעיה אבל הסיטואציה לא מצאה חן בעיני.

האישה הובילה אותי למכונית והתיישבה לידי. מן הצד השני ישב האיש ולא היה הרבה מקום. נסענו. הוציאו אותי משם לבניין גדול והובילו אותי לסדרת בדיקות. לא הבנתי מה רוצים ורק אמרתי איתי. איתי. איתי. תחזור. מה עשית לי.

וזו היתה תקופה קשה חדשה. איך הם שלטו בי כאילו אני שייכת למישהו. הוציאו לי טפסים והוראות והטיסו אותי הביתה ואמרו לאמא שמצבי קשה ואני חייבת לקחת תרופות וחייבת להישאר בבית וכבר לא יכולה לנסוע אליך.

אז אני מספרת. אני אוהבת אותך, איתי. תפסיק בבקשה. זה כבר לא מצחיק.

סיפור מס' 1


דפוקה


זאת קלישאה, נכון, אבל אלוהים, הוא לא ציפה שהחיים שלו ייראו ככה.
אתה לא מגיע לסמטה ללא מוצא בגיל עשרים ותשע אם לא טעית קודם באיזו פנייה.
איפה הוא טעה? באמת שאין לו מושג. הוא מסתכל אחורה ומוכן להישבע: איי דיד מיי בסט.
העובדות הן עובדות: משהו השתבש.
הוא מנסה לצלצל אליה שוב. היא לא עונה.

הוא עשה הכל נכון, הוא בטוח בזה. הוא עבד קשה בתיכון והוציא ציונים מעולים. ומה לגבי ההתנדבות במד"א? והאם הזכרנו את מועצת התלמידים הארצית? והוא לא עשה סמים אף פעם ולא נגע באלכוהול - הוא שיחק בדיוק לפי הכללים. כשהתחתן (בדיוק בזמן המתאים) היה נדמה לו שזה המשך טבעי לחיים הטובים שדמיין לעצמו.
ועכשיו יש לו שני ילדים ואישה שהוא לא מכיר ובית שנדמה שהצעקות מהדהדות בו גם כשהם סוף סוף משתתקים.
וזה די מגוחך, אבל מה שמטריד אותו עכשיו הוא הכלים בכיור. הוא לא יודע לשטוף כלים. ונילי איננה. כועסת עליו ועל כל העולם. הכלים שם כבר שלושה ימים, ואתמול בבוקר הוא הכין לגבריאל שוקו בכוס חד פעמית, כי כל הספלים מלוכלכים. מישהו משניהם יצטרך לעשות את זה. למה תמיד זה הוא שנכנע, שמקריב?

החיים שלו היו בדיוק כמו שדמיין אותם עד גיל עשרים ושתיים ושלושה חודשים. היתה לו אישה מקסימה שאהב בכל לבו, התזה שלו היתה כבר כתובה למחצה, הוא עבד בעבודה שנהנה ממנה ושהעסיקה את ראשו גם מחוץ לשעות. כשנילי סיפרה לו שהיא בהריון הוא חשב שאי אפשר להיות יותר מאושר מזה.
מוזר לו להיזכר בימים ההם; הם לא רבו כמעט. וגם כשכן, הם התפייסו מהר: שוקולד שהיא החביאה לו בתיק, נשיקה על מצחו ממש על סף השינה, פתק שמחכה לו על המראה ליד מכונת הגילוח, והכעס התפוגג.
עכשיו הם לא מצליחים לנהל שיחה פשוטה בלי לצעוק.
כשהרשו לו להיכנס לראות את נילי אחרי שטל נולד הוא פסע על קצות אצבעותיו על המיטה. כל כך חרד היה, כמעט יראת קודש היתה בו כשראה אותה מחזיקה את טל, מחייכת אליו את חיוכה הזוהר. הוא זוכר שחשב הם שלי, האישה היפה הזאת, הילד הזה. שלי.
הוא זוכר.
היא שכחה.

בהתחלה הוא לא שם לב לשום דבר. הוא למד! הוא עבד! איך היה יכול לדעת? הוא הגיע הביתה בערב ולא היתה ארוחת ערב על השולחן. זה קורה, הוא חשב והזמין אוכל סיני. נילי לא אכלה איתו; היא אמרה שהיא לא רעבה.
שני לילות אחר כך, הבכי של טל העיר אותו משנתו. הוא חיכה שהיא תקום אליו. היא לא קמה.
"נילי?" הוא מלמל.
היא לא ענתה.
"טל בוכה," אמר ונגע בכתפה. היא רק התחפרה בשמיכה.
"נילי, קומי. הוא בטח רעב. אני לא יכול להאכיל אותו," הזכיר לה. היא לא נעה.
לבסוף, בלית ברירה, הוא גרר את עצמו מהמיטה אל טל הבוכה, והניח אותו בזרועותיה. "נילי..."
היא לא הביטה בו אפילו כשהתיישבה. הבכי התינוקי השתתק לאט והוא נרדם.

פרטים קטנים: ערמות בגדים ממתינות ליד מכונת הכביסה. המקרר ריק. משחת השיניים נגמרה ואף אחד לא קונה חדשה. היא הפסיקה להכין לו סנדביצ'ים; הוא נאלץ לקנות לעצמו משהו בקפטריה של האוניברסיטה. כשהיה חוזר בערב הביתה היה מוצא אותה במיטה, לא נראית כאילו קמה ממנה בכלל. בלילות העיר אותו שוב ושוב הבכי של טל.
הוא ניסה לדבר איתה על זה בעדינות, אבל היא היתה תמיד עייפה מדי, עצבנית מדי, מגיבה בהיסטריה לא אופיינית. גם הוא לא היה בסדר, הוא מוכן להודות בזה עכשיו, הוא צעק עליה שהיא מזניחה את הילד, שהבית לא מתפקד - אבל צריך לזכור, הוא היה אז המפרנס היחיד של המשפחה, רק תדמיינו איך זה לחזור סחוט אחרי שעות של לימודים ועבודה אל בית מבולגן ומלוכלך ואל מי שפעם היתה החברה הכי טובה שלו, ועכשיו הוא לא הצליח לדבר איתה בהיגיון בכלל.

זה לא שהם שמו לב לזה לפניו, אגב. אמא שלה, הרופאה, המאבחנת בחסד, אבא שלה, שהדבר היחיד שידע לעשות כמו שצריך היה להיות אבא-של-נילי, האחיות שלה שדוחפות את האף שלהן לכל מקום - אף אחד מהם לא ראה ולא הבין מה קרה לה. הוא היה הראשון שתפס שמשהו לא בסדר, הראשון שאמר לה, "אולי צריך לבדוק את זה, ניל. אולי זה משהו נפשי."
זאת היתה המריבה הכי רצינית שלהם.
היא צעקה עליו, "מה אתה רומז? אתה רומז שאני חולת נפש? שאני רואה דברים שלא קיימים? רק בגלל שאני כבר לא מסוגלת לארגן לך את החיים הנוחים שלך? אלוהים, יש לי תינוק קטן. אני אמורה לטפל בו. אתה אמור להתבגר. אל תעז אפילו להאשים אותי בכל זה. מתי בפעם האחרונה הפעלת מכונת כביסה?"
ואמא שלה עד היום מטיחה בו: "כן, אבל איך ניסחת את זה? כאילו היא שברירית מדי, כאילו משהו בה לא בסדר. דיכאון אחרי לידה הוא תופעה נורמלית! אחת מכל חמש נשים נכנסת לזה! היא לא היתה מעורערת נפשית. זה היה דיכאון אחרי לידה."
וענבר הוסיפה, "יש הבדל, לעזאזל."
אבל זה העניין: היא באמת היתה שברירית. היא באמת הגיבה בצורה לא פרופורציונלית להערות הכי קטנות שלו. היא האשימה אותו שהוא לא עוזר מספיק, לא נותן יד; הוא בדיוק לקח על עצמו שעות נוספות כדי שיצליחו לסגור את החודש. איך היא לא מבינה שהוא עושה את זה רק בשבילה?

הם חושבים שהוא אשם בכל. שלו רק היה תומך בה, היא היתה מתאוששת תוך כמה חודשים וחזורת לעצמה, לעבודה, לעיסוקים הקטנים הנשיים האלה שאהבה כל כך (צביעת קירות, ועיצוב פנים, ווילונות). הם חושבים שהוא סופרמן. שהוא יכול לעשות הכל וכל דבר בכל זמן נתון.
בקיץ ההוא היו בחירות, והוא השיג לעצמו עבודה נוספת במטה אחת המפלגות. נילי היתה על סף קריסה, היא לא יצאה כמעט מהמיטה. כשאבא שלה הציע שהיא תבוא אליהם לשבועיים, לנוח, זה נראה לו כמו רעיון מצוין.
"זה יהיה לך טוב," הוא אמר לה. "זה יהיה לנו טוב. שנינו נוכל להירגע קצת. תתפנקי, תנוחי, תחזרי כמו חדשה."
היא לא ענתה, אבל חייכה חיוך עקום, החיוך הראשון שלה זה שבועות. הוא בחן אותה בעיניים של זר ונוכח לראות כמה רזתה בחודשיים האחרונים. היו לה צללים כהים מתחת לעיניים, והוא ידע, פשוט ידע, שאמא שלה תעיף בה מבט אחד ותחליט שהוא אשם. שהוא זה שהפך את הילדה המושלמת שלה ליצור הרועד האומלל הזה. היא הרי לא סבלה אותו מהתחלה, את "הבעל הלוזר שלך".

הוא באמת התכוון להסיע אותה אליהם, אבל העצרת הגדולה שהיתה מתוכננת למחרת הוקדמה ביום. היו כמויות של עבודה, מודעות לתלות, הודעות לשלוח, הגברה, שלטי חוצות, טלפונים. כל הפעילים הוקפצו, מה הוא היה יכול לומר? "אני לא יכול, אני חייב להסיע את אשתי"? היא הרי לא תינוקת. היא יכולה לנסוע באוטובוס.
ההורים שלה לא סלחו לו עד היום על זה. הם זוכרים לו כל שגיאה קטנה, כל שטות, כל מעידה, כל אמירה תמימה.
"לא באת לראות מה שלומה אפילו פעם אחת," אמרה לו ענבר, אחותה הגדולה, באחת מהתקפות הפתע שלה. "היא היתה אצלם כמעט חודש, ואתה צלצלת פעם בשבוע בערך ודיברת איתה אולי חמש דקות. אין לך לב? היא היתה מרוסקת. היא היתה צריכה אותך. לעזאזל העבודה, קח חופש, יש לך רק אישה אחת..."
לך תסביר לה שנשארו רק חמישה שבועות עד הבחירות, שהוא אכל ונשם וישן עבודה, שבקושי היה בביתו שלו באותם הימים; לפחות עשרה לילות בילה במטה, מקליד בקדחתנות או מנהל טלפונים.

ענבר היתה זאת שהכניסה לה לראש את הרעיון להתגרש, הוא היה בטוח בזה. הן ישבו איתה שם, כל האחיות לבית רזניק, וצלבו אותו מסמר אחר מסמר:
למה הוא אף פעם לא עוזר לך בבית,
כל הזמן עסוק עם העבודה שלו, עם התזה שלו,
(הוא לא כתב כבר יותר מחודש, לעזאזל, מתי היה יכול להספיק?)
גם הוא אחראי לתינוק הזה,
גבר שחושב שהעולם מסתובב סביבו,
מה את צריכה אותו בכלל,
בחורה מוכשרת, יפה, מבריקה כמוך,
(גאוות המשפחה, כן, לא משנה שהיא לא עשתה עם עצמה כלום בזמן האחרון ואפילו לא ניסתה להשיג עבודה,)
מי הוא לידך
(כי בעיני המשפחה שלה הוא תמיד היה אפס. לו היתה עבודה, והוא לומד כבר לתואר שני, ויש לו חברים וחברות בלי סוף, והמרצים שלו באוניברסיטה רואים בו עילוי, אבל אצל משפחת רזניק הוא תמיד היה אפס, ותמיד יהיה -)
תעזבי אותו וזהו.
והיא הקשיבה להן, ספגה הכל, חזרה אליו מורעלת לגמרי בשנאה חסרת הפשר הזאת. הוא נשבע לה אלף פעמים שהוא כן אוהב אותה, ברור שאכפת לו ממנה; לו ידע שזה מה שיקרה לא היה מסכים שתלך לשם. אני לא אדרוך שם יותר, הוא אמר לה. אני לא מוכן לבוא להורים שלך אם הם מפילים עלי את הכל.
היא היתה עייפה מכדי לריב על זה. רק הסבה מבט ושתקה, שתקה, שתקה.
הוא שנא את השתיקה הזאת.
"ניל."
היא לא הגיבה.
"ניל. אל תתחילי עם זה שוב."
שקט.
"ניל..."
כשהיא דיברה, קולה היה כל כך שקט שהוא נאלץ להתכופף אליה כדי לשמוע:
"אל תקרא לי ככה," היא מלמלה. "תפסיק לאפס אותי."

~

אבל זה היה העניין: היא לא באמת רצתה להתגרש. נוגה התגרשה לפני שנה וחצי כמעט, והיא עדיין זכרה את שיחות הטלפון הלא נגמרות, את הלילות הארוכים על הספה בחדר האורחים שלה ושל עופר, מנחמת אותה, מקשיבה לשחזורים מהגישור, שנצבע אצלה כחווית אימים:
היא מדמיינת את עופר עומד ומונה את ההאשמות, שקול לכאורה, ענייני: היא לא טיפלה בטל, הזניחה את הבית, הזניחה את עצמה; מסביר איך כל העול היה על כתפיו שלו, מסביר איך הקריב וויתר והתקדם לקראתה -
ואז היא מדמיינת את עצמה: נשברת, בוכה, מתרסקת, צועקת שהיא טבעה והוא לא היה שם להציל אותה, שהוא הבטיח לה לאהוב אותה ולשמור עליה, אז איפה הוא היה כשהיא הלכה לאיבוד?
היא תנסה לתאר את הימים שבהם כשלה מהמיטה להכין לו ארוחת ערב. את הניסיון הנואש שלה, למרות הערפל הזה, לנהל חיים תקינים. את נדודי השינה, את הלילות שבהם, חצי רדומה, גיהצה את המכנסיים שלו בשלוש לפנות בוקר וכמעט שרפה אחד מהם. את העובדה שהתרחקה מהמשפחה שלה למענו, שהסכימה לכל מה שאמר... אבל קולה ייסדק באמצע - ועופר לא יחבק אותה, לא ילטף את שערה, לא עוד.
היא מדמיינת את המגשר (הוא נטול פנים בכל החלומות שלה, ולקולו גוון אחיד) והוא תמיד בדמיונה לצדו של עופר, תמיד מבקש ממנה לנסות שוב, להתאמץ יותר, ואין לה כוח אפילו ללחוש אין לי כוח יותר, אין לי כוח.

היא מכריחה את עצמה להפסיק לחשוב על זה.
היא מכריחה את עצמה להפסיק לדבר על זה עם חברות, עם האחיות שלה, עם אבא. כל פעם שהיא מדברת איתם הם משכנעים אותה שעופר אשם. שהיא בסדר גמור. שהוא זה שמזניח אותה. וזה איכשהו רק מחמיר את המצב, והיא רבה איתו, והעולם נהיה אפור יותר והרבה פחות ממשי.
היא עצובה בשביל טל, בשביל גבריאל. מגיעה להם אימא נורמלית.
פעם היה לה חלום קטן. ילדותי וטיפשי.
היא חלמה שיהיה לה מישהו שיאהב אותה, שיחזיק בידה כשהיא תהיה חולה, שיעשה בשבילה כל דבר. היא חלמה על גבר שיקטוף לה את פרח לב הזהב.
היא יודעת שזה חלום, שהוא לא מציאותי. שאנשים אמיתיים לא מתנהגים ככה.
היא יודעת שהיא צריכה להרפות ממנו, ועכשיו; שהוא רק מקשה עליה.
אבל הדבר היחיד שנותר לה הוא החלום הקטן, הטיפשי, הילדותי הזה. ובכל פעם שהיא חושבת עליו הקמט הזה שהשתכן בין עיניה מתיישר. כמעט נעלם.

~

"ששש, אימא ישנה."
"אוף!" גבריאל קופצת על הספה.
הכיסוי מחליק בצד אחד. טל מנסה לסדר אותו, אבל הוא גדול מדי לילד בן שש.
"היא כל הזמן ישנה."
"היא עייפה נורא," טל אומר.
"ממה היא עייפה?" גבריאל מתגלגלת עכשיו אל הרצפה. המרפק שלה נחבט בקיר, אבל אין טעם לבכות, אז היא לא בוכה, רק מעווה פנים.
אחר כך עולה בדעתה רעיון. "היא עייפה מלריב עם אבא?"
טל צוחק. "מה פתאום? אבאים ואימות לא עייפים מלריב. הם תמיד רבים."
הוא מקשיב להם מהמטבח ומתחשק לו לטלטל את נילי.

"אבא?" גבריאל מושכת במכנסיו. "אפשר פיצה לארוחת ערב?"
הוא יכול לכל היותר להכין לה חביתה.
מצד שני, הם הזמינו אוכל החודש כבר שש עשרה פעמים. אין לו פריווילגיה לבזבז עוד כסף.
הוא נכנס לחדר השינה.
"נילי?"
"המממ?"
"גבריאל רוצה פיצה לארוחת ערב."
נילי קמה לאט, גוררת רגליים. היא נראית זקנה, אשתו בת העשרים ושבע.
היא הולכת למטבח, הוא הולך אחריה.
היא מוציאה פיתות מהפריזר, מפשירה אותן במיקרוגל, מורחת עליהן רסק עגבניות, מפזרת גבינה צהובה וזיתים: הכל כל כך לאט, לאט, לאט.
הוא רואה בהבעתה שהרחמים העצמיים האלה משתלטים עליה שוב, וחושב לעצמו, אוי נו, לא עוד פעם.
וכשהוא רואה דמעה אחת מתנפצת לתוך הזיתים, הוא מתחיל לצעוק.
"את לא יכולה לצאת מזה סופסוף? את לא הכי אומללה בעולם! יש לך משפחה! יש לך בעל שעושה בשבילך מעל ומעבר! יש לך ילדים! תעשי משהו עם עצמך!"
עכשיו היא בוכה ללא שליטה.
הוא תופס בזרועה, "מספיק!" הוא מטלטל אותה, היא לא מגיבה, היא בכלל לא שומעת אותו, הוא לא יכול להגיע אליה! הם שטפו לה את המוח, היא מוכרחה לקלוט שהוא עושה את זה למענה - הוא סוטר לה, אפילו לא סטירה חזקה, רק שתתעורר, שתביט בו, שתפסיק עם הבכי הנוירוטי הזה -
ובבת אחת, יש שקט במטבח. נילי מביטה בו כלא מאמינה. גבריאל, מפתח המטבח, מניחה יד אחת על לחיה, במין מחווה מוזרה של סימפטיה. טל, לצידה, בוהה בו בעיניים גדולות.
ולרגע אחד מבליחה נילי הישנה, שהוא הכיר: היא הולכת בצעדים מהירים, פונקציונליים, לחדר השינה. יוצאת משם אחרי שתי דקות עם התיק שלה, תיק בית הספר שהוא לא ראה כבר שנים, מאז טל, מאז שהיא הפסיקה לעבוד; ואז היא לוקחת את ידו של טל, מרימה את גבריאל ביד אחת, ויוצאת. הוא כל כך מופתע מפרץ החיות הזה, שכשהוא רץ בעקבותיה אל החניה הוא אפילו לא מספיק לראות אותה נוסעת משם.
כאילו התפוגגה.

~

כבר בדרך חזר האינסטינקט המקולל של האהבה לעשות את שלו. היא לא תיסע לענבר, כי היא שונאת את עופר, עופר לא יסלח לה אם היא תלך אליה; היא לא תלך להורים שלה, לא תספק להם עוד נשק נגדו. היא מתלבטת לרגע בין נועם למאיה ובסוף מחליטה ללכת למאיה, האחות הפחות שיפוטית שלה. מאיה אולי לא אוהבת את עופר (נדמה שאף אחד במשפחה שלה לא אוהב את עופר עכשיו) אבל היא לא תגיד עליו מילה.

דפוקה דפוקה דפוקה אחת, מזמזם היתוש בראש שלה.
לפעמים הוא ממשיך, מה ההבדל בין אלימות מילולית לאלימות פיזית, מה שהוא עשה לך קודם הרבה יותר גרוע, דפוקה דפוקה דפוקה אחת
לפעמים הוא נוזף, עכשיו הרסת הכל, אתם לעולם לא תחזרו להיות מה שהייתם קודם, את סתם מגזימה שוב, הוא בטח מצטער על זה, דפוקה דפוקה דפוקה אחת
לפעמים הוא אומר קחי כבר ממאיה את הפלאפון, תבדקי, אולי הוא צלצל
אבל תמיד הוא חוזר על הפזמון הקבוע שלו, דפוקה דפוקה דפוקה אחת
דפוקה דפוקה דפוקה אחת
דפוקה דפוקה דפוקה אחת
הראש שלה פועם והעולם כולו עמום, גבריאל וטל צפים בטלוויזיה בחדר ליד, דפוקה דפוקה דפוקה אחת דפוקה דפוקה דפוקה

~

מאיה בוהה בטלפון.
מתחשק לה להרביץ לו, לאידיוט הזה של אחותה. להסביר לו שהיא לא מבינה למה, אבל נילי עדיין אוהבת אותו, ויש להם סיכוי יחד אם הוא יתחיל להיות בן אדם. אבל היא יודעת שהוא לא מקשיב אף פעם. היא כבר ניסתה.
הוא בטוח תמיד שהוא עושה את המקסימום. שהוא לגמרי בסדר. האיש לא נולד לשמוע ביקורת.
לא אכפת לה ממנו, היא לא מחבבת אותו במיוחד. אבל צר לה על נילי, שלא תהיה לעולם מאושרת בלעדיו.
אין חוקים לאהבה. אנשים אוהבים את המשפט הזה. הוא מזכיר להם את רומיאו ויוליה, את הרוזן המתאהב במשרתת, את היהודיה והערבי שמתחתנים כנגד כל הסיכויים, את הוליווד.
הם לא חושבים על הנער שנדלק על מלכת הכיתה שבזה לו, על אווה בראון, על נשים מוכות.
הוא שוב מתקשר.
היא לא עונה.

~

החיים שלו לא היו אמורים להיראות ככה. איפה הוא טעה?
אי אפשר לעשות פרסה בכביש הזה?

הוא מנסה לצלצל אליה שוב.
היא לא עונה.

סיפורים יתפרסמו מחר בתשע בערב. אנחנו מעטים אבל מובחרים. בהצלחה לכווווווווווווווולם

טוב חברים, אני לא יכולה לפתוח תחרות עם שבעה סיפורים, כך שאתם מקבלים הארכה קצרה עד יום רביעי. מי שיש לו בעיה אישית שידבר איתי. אבל זה גם אומר שיהיה קצת פחות זמן לדרג. בהצלחה לכוווווווווווווווווווווווולם

סיפור סיפור סיפור סיפור סיפור סיפור סיפור סיפור סיפוררררר
קדימה חברים ביום ראשון מתחילה התחרות ועוד אין מספיק סיפוריםם

קדימה חברים אני לא אעשה תחרות עם עצמי

אני נוסעת ללונדון לכמה ימים
כשאני חוזרת אני מצפה לראות מלאאאא סיפורים חדשים שמחכים רק בשבילי
סיפור אחד נשלח כרגע

לארבעה האחרים שיצטרפו אליו ויהיו לחמשת הראשונים מצפה פרס שווה במיוחד
אז קדימהההההההההה

חברים יקרים חברות יקרות ושאר אנשים שלא דיברתי איתם לולם או שדיברתי איתם ממש ממש מזמן
ושאר ירקות
אני גאה
להכריז
בזאת
על תחרות הסיפורים המוצלחת של המאהההההההההה



אם אי פעם חלמתם להיותת סופרים
או עיתונאים
או בננות
(זו גם שאיפה מרגשת)
אתם יותר ממוזמנים להתחיל לשלוח סיפורים מרגשים
מצחיקים
מפגרים
ומבכים (שגורמים לך לבכות)


ואלו הם הכללים:
סיפור באורך של לפחות עמוד בוורד
מקסימום 15 עמודים
שיהיה קריא לפחות
עד התאריך ה 5.3
לא יהיו דחיות כי אני גם מתגייסת מתישהו


אז קדימה אנשים
תציפו לי את התיבת דואר

הי חברים אני עוד מעט מתגייסת וחשבתי שיהיה נחמד לעשות תחרות סיפורים אחרונה לפני (בכל זאת יש לי סוג של בעלות על זה לא?)
אם אתם בעניין אז תכתבו משהו
נתראה אולייי

פפפף! אוי, איכס! לעזאזל!
אתם רוצים להגיד לי שאף אחד לא דרך כאן ארבעה חודשים? איך הצטברו כאן כל כך הרבה קורי עכביש?
לעזאזל עם הג'רי הזה.

טוב, זו עוד לא הודעת הפתיחה הדרמטית ומרטיטת-הנפשות. לא לפני שננקה כאן קצת. אבל גם אני נופל לאותו הפח שהכשיל כל מנהל עד היום (אולי חוץ מאנג'ל. כולנו יודעים ששום דבר לא מכשיל את אנג'ל) ומאמין שאנחנו יכולים להתחיל את התחרות במועד סביר. השאיפה היא להתחיל בדצמבר, אז... לפחות תתחילו לחשוב על רעיונות, בסדר? הכינו את עצכם נפשית.

בהצלחה לכולנו.

תאוקרטיה-אורטש
אנחנו נשיר את המילים הלא נכונות-אקו(כיפה כחולה)
להציל את דן-נופיר
פסיבי אגרסיבי-אנג'ל
צ'יזבט-מגדת עתידות
אין מודע-האופה בתלתלים
נייט האנטר-קידה
נערה של פרחים ושתיקות-סנואו פוקס
עפר ואפר-אריאל
סיפור חסר שם מספר 2-פוליאנה

הסיפור המנצח של התחרות הזו









שיקבל את ניהול התחרות בפעם הבאה










(פאקינג בהצלחה)










אשר כולנו כבר יודעים שניצח, אבל אני אתן לו את ההקדמה הזאת בכל מקרה














שזכה עם 700 נקודות











"תאוקרטיה"!!!















של אורטש.
וואו. היית מדהים בתחרות הזאת.









אני בטוחה שתהיה מנהל תחרות נהדר XD
(אתה לא יכול להגיד לא, התחרות שלך עד למנצח הבא- שוב, בהצלחה לך.)
























מחיאות כפיים רועמות! בהחלט מגיע לו.
ולנו-
כולנו עברנו דרך ארוכה^^

את המנצח/ת האחרונ/ה אגלה מאוחר יותר, בשל ידיהם של מנצח/ת נ"ל עמוסות מדי וזה יותר כמה תסביכים מבחינתי.

במקום הרביעי










שכמעט ולא נכנס בגלל מספר דברים








אחד מהם הוא שלקח לכותב יותר מדי זמן לכתוב את הסיפור







ועוד אחד שהיה בגלל טעות חישוב קטנה







אבל כך או כך הוא הגיע אלינו כרגע בניקוד של 200




















"צ'יזבט"!!













של



מייטי!
הריעו, הריעו!

אז מתברר

שראיתי דברים קצת לא נכון.

כי מתברר שכשהסתכלתי על מי שזכה במקום השלישי הבנתי שני דברים.
שני אנשים זכו במקום השני.
ובטעות החשבתי אחד מהם בתור המקום השלישי לפי הסדר בו שמתי אותם.


אז קודם כל

לך אנג'ל

סליחתי הכנה מכל הלב:


זכית במקום הכה מכובד של מקום שלישי.

הריעו הריעו,

למלכת הסרקזם והסיפורים.
והטוויסטים והגייז פאנפיקס, אני מניחה.



אך חשוב יותר
חשוב ביותר
הכי חשוב
כרגע-




במקום השני





זכו שתי בנות





עם הניקוד השווה של 525



רק 25 יותר נקודות מאנג'ל


















"להציל את דן"!
הסיפור שנתן לכולם הרגשת נוסטלגיה ושיברון לב,
קצת כמו פו הדב
וקוטלסטון פיא
ומשברים קיומיים

של האחת והיחידה נופיר
או cottleston pie
או existential crisis

הריעו הריעו!


והזוכה השנייה
עם הניקוד השווה לקודמת היא זאת שכתבה את




"אנחנו נשיר את המילים הלא נכונות"



של






הממ, שלי.






הריעו הריעו!

הלא ייאומן קרה.
טוב, לא יודעת עד כמה בלתי ייאומן- במהלך התחרות זה בהחלט נראה כאילו זה הולך לקרות- אבל זה היה לא ייאומן בשבילי.



הסיפור שזכה במקום הרביעי בתחרות





עם 500 נקודות






(דרך אגב השיטה של החישוב הסופי באמת פגומה, לעזאזל. עם כל הכבוד שיש לי אליך, אריאל- וואו מה חשבת כשהמצאת את זה. מה אני חשבתי כשלא שיניתי את זה.
המנהל/ת הבא/ה תהיה/יהיה חייב/ת לשנות את זה.)











הוא








זה שפתח את התחרות

והיו לגביו חילוקי דעות רבים

אבל בשורה התחתונה כולם הסכימו שכן, זה היה סיפור די מדהים










עם הפאקינג טוויסט הזה






"פסיבי אגרסיבי"



של אנג'ל!





האא לא הייתי מאמינה אם היו אומרים לי לפני התחרות שלא זכית במקום הראשון. אפילו שכל כך הרבה ממש אהבו את הסיפור O: והוא היה מדהים!
כמו שאמרתי, המערכת פגומה. ואולי הפעם התחרות הייתה עם הרבה יותר סיפורים טובים.
שניהם.





מזל טוב אנג'ל על זכייתך המופלאה על המקום הרביעי!
*מחיאות כפיים*

סוף כל סוף- הגענו לשלב השני!
ולפני שנתחיל אותו, אני חייבת להגיד- אני מאוד גאה בכולכם. ותנסו לא להתייחס לעובדה שזה גורם לי להישמע כמו אימא שלכם או משהו. אבל אני ברצינות גאה בתוצר של התחרות הזאת.
הרבה אנשים הגישו סיפורים- כל הסיפורים היו מושקעים מאוד. היו כמה שהיו כל כך ארוכים שדיון אחד לא הספיק להם, וגם בזה אני גאה כי זה אומר שהיה להם הרבה מה לכתוב והרבה מה להראות. התגובות והדירוגים באו בשביל לתקן, לעזור, והם רובן היו ארוכות ומפורטות. בכמה מהתגובות התחילו לנתח אספקטים מסוימים בסיפורים. אנשים לקחו את זה ברצינות- וזה באמת שימח אותי.
אני רק אגיד שממוצע הדירוגים של סיפור היו כולם מאוד גבוהים. כמעט אצל כולם זה לא ירד מתחת לשמונה בסולם עד עשר. זה היה די צמוד.
ולקח זמן עד שהכל יסתדר- אבל הגענו לשלב הבא לבסוף.


וללא דיחוי נוסף, הזוכים בשלב זה בסדר אקראי:

תאוקרטיה

פסיבי אגרסיבי

אנחנו נשיר את המילים הלא נכונות

צ'יזבט

אין מודע

להציל את דן

♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥

עכשיו, איך מדרגים?
אזכור לתחרויות קודמות, אז ככה-
אתם לוקחים ארבעה סיפורים מתוך השישה, ומדרגים אותם לפי כמה שאהבתם אותם.
הכי אהוב מקבל 100 נקודות,
השני 75,
השלישי 50,
והרביעי 25.

הסיפורים הזוכים פורסמו מחדש בדיון מתחת לזה.
על כל דירוג תפרטו למה הוא השיג את הדירוג הזה. בכל דירוג- תנחשו מי אתם חושבים שכתב את הסיפור^^ (אם אין לכם מושג- פשוט תכתבו שאין לכם מושג)
כל מי שעלה לגמר חייב לדרג- ברור.

הדירוג נעשה בתגובות לדיון זה- אל תתבלבלו עם הסיפורים בדיון למטה.