1.

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

2. אינשטיין כתלמיד. אולי זה ארוך אבל שווה קריאה! במיוחד למאמינים!

אני קראתי את זה בפייסבוק מזמן, אבל אני מוכרחה לשתף אותכם בזה.

פרופסור: אתה יהודי, נכון, בן?
סטודנט: כן, אדוני.
פרופסור: אז, אתה מאמין באלוהים?
סטודנט: בהחלט, אדוני.
פרופסור: האם אלוהים הוא טוב?
סטודנט: בוודאי.
פרופסור: האם אלוהים הוא כל יכול?
סטודנט: כן.
פרופסור: אחי מת מסרטן למרות שהוא התפלל לאלוהים לרפא אותו. רובנו היינו מנסים לעזור לאחרים שחולים. אבל אלוהים לא. איך אלוהים זה טוב אז? הממ?
(הסטודנט שתק.)
פרופסור: אינך יכול לענות, נכון? בואו נתחיל שוב, בחור צעיר. האם אלוהים הוא טוב?
סטודנט: כן.
פרופסור: האם שטן טוב?
סטודנט: לא.
פרופסור: מאיפה בא מהשטן?
סטודנט: מ ... אלוהים ...
פרופסור: נכון. תגיד לי, בני, האם יש רוע בעולם הזה?
סטודנט: כן.
פרופסור: רוע נמצא בכל מקום, לא? ואלוהים ברא הכל. נכון?
סטודנט: כן.
פרופסור: אז מי ברא את הרוע?
(הסטודנט לא ענה.)
פרופסור: האם יש מחלות? חוסר מוסריות? שנאה? כיעור? כל הדברים הללו קיימים בעולם, לא?
סטודנט: כן, אדוני.
פרופסור: אז מי ברא אותם?
(לסטודנט לא הייתה תשובה.)
פרופסור: המדע אומר שיש לך 5 חושים בם אתה משתמש לזהות ולשרת את העולם סביבך. תגיד לי, בני, האם אי פעם ראו את אלוהים?
סטודנט: לא, אדוני.
פרופסור: ספר לנו אם משהו שמע את האלוהים שלך?
סטודנט: לא, אדוני.
פרופסור: האם אי פעם הרגשת את אלוהים, טעמתי את האלוהים שלך, יש ריח לאלוהים? האם אי פעם היה לך תפיסה חושית כלשהי של אלוהים לצורך העניין?
סטודנט: לא, אדוני. אני חושש שאין לי.
פרופסור: אך אתה עדיין מאמין בו?
סטודנט: כן.
פרופסור: על פי הפרוטוקול המדעי, המדע אומר שאלוהים לא קיים. מה אתה אומר על זה, בני?
תלמיד: שום דבר. יש לי רק את האמונה שלי.
פרופסור: כן, אמונה. וזה הבעיה של המדע.
סטודנט: פרופסור, האם יש דבר כזה כמו חום?
פרופסור: כן.
סטודנט: והאם יש דבר כזה קור?
פרופסור: כן.
סטודנט: לא, אדוני. אין דבר כזה.
(אולם ההרצאה הפך שקט מאוד עם השתלשלות העניינים.)
סטודנט: אדוני, אתה יכול לקבל הרבה חום, אפילו יותר חום, superheat, חום מגה, חום לבן, חום מעט או ללא חום. אבל אין לנו שום דבר בשם קור. אנחנו יכולים לחמם 458 מעלות מתחת לאפס, מה שיהיה חסר חום, אבל אנחנו לא יכולים ללכת יותר אחרי זה. אין דבר כזה קור. הקור הוא רק מילה שאנחנו משתמשים כדי לתאר את היעדר החום. אנחנו לא יכולים למדוד קור. חום הוא אנרגיה. הקר הוא לא ההפך מחום, רק העדרו.
(הייתה דממה מוחלטת באולם ההרצאות.)
סטודנט: מה עם חושך, פרופסור? האם יש דבר כזה חושך?
פרופסור: כן. מהו הלילה אם לא חושך?
סטודנט: אתה טועה שוב, אדוני. חושך הוא העדרו של משהו. אתה יכול לקבל את אור חלש, אור רגיל, אור בוהק, אור מהבהב. אבל אם אין לך אור באופן רצוף, אין לך כלום, לא? במציאות, חושך אינו קיים.
פרופסור: אז מה הטענה שלך, בחור צעיר?
סטודנט: אדוני, הטענה שלי היא שהנחת יסוד הפילוסופית שלך פגומה.
פרופסור: פגום? אתה יכול להסביר איך?
סטודנט: אדוני, אתה עובד על הנחת היסוד של דואליות. אתה טוען שיש חיים ויש מוות, אלוהים טוב ואלוהים רע. אתה רואה את מושג האלוהים כמשהו סופי, משהו שאנחנו יכולים למדוד. אדוני, מדע לא מסוגל להסביר אפילו מחשבה. הוא משתמש בחשמל ומגנטיות אבל מעולם לא ראה, הבין הרבה פחות באופן מלא כל אחד מהם. מוות הוא לא ההפך של חיים: רק העדרו. עכשיו תגיד לי, פרופסור, האם אתה מלמד את תלמידיך שהם התפתחו מקוף?
פרופסור: אם אתה מתייחס לתהליך האבולוציוני הטבעי, כן, כמובן, שאני עושה.
סטודנט: האם אי פעם ראית אבולוציה במו עיניך, אדוני?
(פרופ 'הניד בראשו בחיוך כשהוא מבין לאן הטיעון הולך.)
סטודנט: מאחר ואיש מעולם לא ראה את תהליך אבולוציה בפעולה ואינו יכול להוכיח כי תהליך זה הוא מאמץ מתמשך. האם אתה לא מלמד את דעתך, אדוני? האם אתה לא מדען, אבל מטיף?
סטודנט: האם יש מישהו בכיתה שראה פעם את מוחו של פרופסור?
(הכיתה פרצה בצחוק.)
סטודנט: האם יש כאן מישהו שאי פעם שמע את מוחו של פרופסור, חש אותו, נגע או הריח אותו? אף אחד לא נראה שעשה זאת. אז, על פי הכללים שנקבעו בפרוטוקול, המדע אומר שאין לך מוח, אדוני. עם כל הכבוד, אדוני, איך אנחנו סומכים אז ההרצאות שלך, אדוני?
(החדר היה שקט. פרופסור הביט בתלמיד, הבעת פניו בלתי נתפסת.)
פרופסור: אני מניח שתצטרך לקחת אותם באמונה, בני.
סטודנט: זהו זה, אדוני ... בדיוק! הקשר בין האדם ואלוהים הוא אמונה. זה כל מה ששומר על דברים בחיים ומרגשים.

נ 'ב

אגב, התלמיד שהיה איינשטיין.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

3. סתם עוד קטע בלי המשך...

נשאתי את עיני למראה. נשארתי כך כמה שניות בלי לזוז. אהבתי לא לזוז. אם אתה עוצר, זה מרגיש כמו לעצור את העולם לזמו קצר, ובזמן הזה, לא לחשוב על כלום. במיוחד על מה שייקרה היום. ברגעים האלה, אני נועצת את עיני בהשתקפותיהן, ועוצרת את נשמתי. אני מדמיינת לעצמי ים שחור גדול, ואני שוחה בתוכו. ואז, אני נעלמת, ונשאר רק השחור. אני אוטמת את החושים ומתרכזת בשחור העמוק, והשקט שמסביבי. הנשימה מציקה לי, אבל אני מתעלמת ממנה וממשיכה לבהות בעיני.
נשמעו תפיפות הרגלים הכבדות על אבי. רגל העץ שלו נגררה על הרצפה ברעש גדול וצלצלה את אזני. מצמצתי ומחיתי את הדמעות שנגרומו מכך שבהיתי ולא מצמצתי הרבה זמן. אבא נקש על הדלת בעדינות ופתח אותה לחריץ קטן.
"הכל בסדר? העיניים שלך קצת אדומות." הוא שאל בקולו העמוק, המיוחד.
"כן, הכל מעולה, פשוט... העיניים נפוחת משינה- לא ישנתי הרבה בלילה, והרגע התעוררתי." עניתי ביובש. אבל באמת נראיתי נורא. העיניים המגעילות שלי החזירו לי מבט; הנפיחות ואדמוניות של השינה התערבבו עם הירוק של עיני. שיערי היה סטור על פני, וכתמי רוק היו מסביב לפי.
נראיתי כמו ערפד מת.
"אה. אוקיי, טוב, אני מעיר את אחותך- אם אני אצליח." הוא חייך. לא חייכתי בחזרה. אני בספק אם משהו יצליח להעיר את רייצ'ל. היו כמה קרבות קטנים אך במהרה היא התייצבה לצידי. אחד הדברים המעצבנים ברייצ'ל זה שהיא גבוהה ממני בראש למרות שהיא קטנה ממני. רייצ'ל קטנה ממני בשתי דקות.
"הי, פרצוף יפה." היא ברכה אותי בקול צרוד משינה.

הגעתי עד כאן...

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

4. זה התחיל. אבל עכשיו זה נגמר. כמעט.

זיכרון.
תמונה שמתגבשת במוחי.
אט אט אני נסחפת לתוכה.
נחלש כוחי.

געגוע.
הרגש מתפרץ.
זה כאב מענג כל כך.
ליבי מתפוצץ.

הרגשה.
משיכה מהבטן פנימה.
הדמעות כבר מלעלה.
הראש הולך קדימה.

אבדן.
תקוות גמורות.
חור נפער במעמקים.
עיניים אדומות.

ספק.
קולי אקרא.
עם כל האהבה העצומה.
האם גם לו זה קרה?

תמיהה.
האם אני היחידה שזוכרת?
או שגם הוא מעונה מאהבה?
נפשי קודרת.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

5. אדם

אדם,
מה הוא רוצה?
הוא רוצה להיות מאושר.
הוא לא יכול.
כי כדי להיות מאושר, אתה מאכזב אחרים. יש להם צפיות ממך, ואתה תאכזב אותם.

אדם,
על מה הוא חושב?
הוא חושב עליה.
הוא לא יכול.
כי יש לה משהו אחר, ואין סיכוי שהיא תגלה עיניין בך. כל מה שמצפה לו זה אכזבה.

אדם,
למה הוא שואף?
לטוב ביותר.
סוף שמח יש רק בספרים.

למרות שהוא יודע שכלום לא יילך לו. למרות שהוא יודע שחיים זה סבל. למרות שלפעמים הוא מרגיש לבד... הוא ממשיך, ונאבק, עם ניצוץ של תקווה ואש בעיניים.
זה מה שיפה בבני האדם. אולי החיים נראים מסכנים, אבל אין ברירה אלא להמשיך ולחיות את החיים.
להבין שכל יום הוא שיעור לחיים. שכל יום שאתה פוקח את עיניך אתה צריך להרגיש שאתה המאושר עלי האדמות.

ככה צריך לחיות אדם.
כי חופש כל השנה זה כלא רציני.
אם אתה עובד קשה ואפילו נכשל- זה אומר שיש טעם להמשיך. כי מצפה משהו בהמשך. רע או טוב אני לא יודעת, אבל מפתיע זה בטוח.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

6. לבד

אני כל כך שמחה שיש לי בית ספר עם טיפוסים כאלה משונים שאפשר פשוט להסתכל עליהם בשיעור ולהבין את הראש שלהם...

לבד.
אנשים משתמשים במילה הזו כדי לבטא אבדן, כישלון, תבוסה. אבל לבד זה הרבה יותר מזה.
להיות לבד זה אומר שיש סביבך הרבה אנשים. אבל אף אחד מהם לא איתך.
להיות לבד זה לצפות בה הולכת עם אנשים אחרים ומשאירה אותך לבד מאחור. לבד.
להיות לבד זה שהיא עדיין ממשיכה לחבק אותך ולהתנהג אליך כאילו כלום לא קרה. אבל קרה הרבה.
להיות לבד זה להמשיך לחייך את אנשים כאילו אתה בסדר גמור. והרגשה יותר גרועה זה שהם מחייכים אליך בחזרה.
להיות לבד זה שהחוץ שלך עוזב את הבפנים שלך אין לך שום קשר אליהם.
להיות לבד זה להיות עם לב שבור וטלפון בלי סוללה. בהפסקה ארוכה מאד.

ממני, אליה.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

7. ניגודים

היא יכולה להגיע לכל פינה,
בכל מקום היא כובשת.
אי אפשר לפספס אותה,
היא בוערת כמו אש מלחששת.

לא קשה להרגיע אותה,
לא תראה אותה עצובה או מבואסת.
היא קרת רוח,
עם חום ואהבה היא מתמוססת.

היא בכל מקום בעולם,
היא מתפתלת, לא מבינה.
בלי שום כוונה רעה,
כל מי שמתקרב, היא מעיפה.

היא מתנועעת ממקום למקום,
מאושרת ושלווה.
היא רגועה וצלולה,
היא פשוט אדוה יפיפיה.

היא אינסופית,
אין לה שום גבולות.
נתלים עליה הכוכבים,
הזכרונות, התמונות.

היא יודעת להיות יציבה,
חזקה ועומדת על שלה.
יש עליה משקל כבד,
אבל היא מתמודדת ומוציא את פריה.

היא אש, קרח ורוח,
מים שמים ואדמה,
יש בה אור גם חושך,
והיא עדיין אבודה.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

8. סיפור דניאל

ספורה של ילדה בבית הספר שלי (שם בדוי). רשמתי את זה כמו סיפור ילדים, אבל לקחת את זה ברצינות. זה עצוב...

היה הייתה פעם דניאל. הוריה של דניאל עבדו מאד קשה בשביל שיהיה להם אוכל בבית. בעקבות העבודה, המשפחה מרובת הילדים, הייתה צריכה לעבור ממקום אחד לאחר כל כמה שנים.
בכל מקום, היה סיפור אחר. פעם, היא הייתה הילדה השקטה שכל הזמן הייתה בצד, וקוראת הארי פוטר. פעם, היא הייתה בין הילדות המקובלות ותמיד הייתה במרכז העניינים. כך זה נמשך: חיי בדידות, חברות לא הדדית, חיי חננה, וחיי מקובלות.
דניאל התבגרה והפכה לנערה צעירה עם המון אחריות על כתפיה. כרגיל, היא מצאה לה חברה טובה. רומי היא החברה הכי טובה שהייתה לה בחיים. הן סיפרו הכל אחת לשניה. אף פעם לא היה להם משעמם ביחד.
כמו כל זוג חברות בעולם, היה להם ריב גדול. על איזו שטות קטנה.
כל אחת מצאה לה נחמה בבנות אחרות אחרות. התחילו ליצור חברותיות חדשות, וקשרים חדשים.
כבור כמה שבועות, דניאל הרגישה שהן חייבות להתפייס ולהשלים. היא החליטה לקחת את הצעד הראשון.
הן השלימו.
זה לא הסוף.
אמנם החור שבליבה התאחה, אבל שמחתה לא הייתה שלמה. היא ידעה שבלעדי רומי- היא אבודה, וזו הייתה הבעיה.
הספיק רק יום אחד, שרומי לא הגיעה לבית הספר, לדניאל לא היה עם מי להיות. עם הבנות הצבועות והמקובלות- לא. עם הבנות החננות והמכוערות- לא.
לא היה לה עם מי להיות. כל היום היא ישבה מול טלפון ללא סוללה, והייתה עצובה מאד.
לרומי, לעומת זאת היו יותר חברות מאשר לדניאל. כל חייה היא חונכה שלא להגרר אחרי בנות. אבל היא התחילה להגרר אחרי רומי, ועד שמשהו לא החטיף לה סטירה, היא לא הבינה את זה.
מרב שדניאל רצתה תשומת לב, היא מעמידה פנים של טיפשה, כדי שיסבירו לה דברים, ויצחקו מהטיפשות שלה. דניאל לא גאה בזה במיוחד...
דניאל ממש אומללה.
אין לה מקום בעולם.

סוף.


שבת שלום:)

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

9. אוסף לבבות פטתי

אמרת שאתה רציני. ואני האמנתי לך. אין לי מושג איך הייתי יכולה להיות כל כך טיפשה.
חייכת- חייכתי. נשארת- שמחתי. עזבת- השתגעתי.
לראות אותך עוזב איתה, באותה מידה היית יכול להרוג אותי. לא השארת לי כלום. לפחות, לא משהו שרציתי במיוחד. כי השארת את כל הזכרונות. וצלקת. צלקת מכוערת. שתשאר לתמיד.
אתה רץ מסביב, אוסף את אוסף הלבבות שלך ומשליך אחד אחרי השני הצידה. פשוט שולף לב, ושובר אותו, ויחד איתו עוד איברים. כאילו זה מסטיק שכבר נגמר לו הטעם.
הלב מנסה להתאחות מחדש, אבל אפילו פלסטר גדול לא יכול להדביק מחדש את שני החלקים כמו שצריך.

מתי שאתה חוזר, הכל בסדר- הכל נסלח. הזכרונות והרגעים- כולם חוזרים אלי. התחושות חוזרות אלי, ואני שוב מרחפת, שמחה, מאושרת.
אבל הנה מגיעה שוב הסטירה! תתעוררי! תתעוררי כבר! לפני שהוא פוצע אותך שוב, ולא תהיה דרך חזרה! אבל לא הקשבתי.
והוא פגע. פגע בול, ופגע חזק.

יש דברים שאני לא אעשה שוב, אבל הם תמיד נראו לי נכונים. עברתי מספיק.
אני עדיין לא מאמינה שבכל נגיעה שלך, הרגשתי יותר טוב. כי רק מחשבה עליך עכשיו עושה לי טעם חמוץ בפה עוד חתך בלב. אני חושבת עליך כל הזמן, אז מזמן הלב שלי מדמם...
הוא הולך להיות בכל חייו חולה. מהקרח שיש לו בנשמה ובלב.
אז שלא יחזור אלי לעולם.
שיילך לעזאזל. לבד.
עם אוסף הלבבות הפטתי שלו.

זה בהשראת כמה שירים. בכל הקטע, יש כמה שורות מכמה שירים... ובמיוחד: Jar Of Hearts.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים