אני יושבת על כיסא האנוכית שלי ליד שולחן הרגישה שלי

ואוכלת מצלחת החושבת שלי

בסכו"ם האשמה שלי

את עצמי

ועל ספת המדמיינת שלי

שוכבת בשלווה גיטרת המדברת שלי

ועל ידה

וָאזַת המקשיבה שלי

ובה פרחים רעננים מפלסטיק מזהיב

ומֵי השותקת

המהנהנים שלי

וממול

דלת הבורחת שלי

פרוצה כתמיד ובפתחה

יריעת ההכחשה שלי

מתנפנפת ברוח פרצים

של לילה המקפיא

את דם המפחדת שלי

הסכו"ם מתנגש בצלחת וצרימה איומה

אני לוקחת את סכין החלשה שלי

ובוצעת עוד נתח אני

מטעמים נאים

לשבת מנוחה.

והנה את באה

לפדות אותי

מן השאול

כאילו הייתי

מיטלטל ממיטלטלייך

הלוואי אטלטל

ולא עלייך

בתוכך

כך שלא תוכלי

לא תרצי לגרש

לזרוק לאלף עזאזל

ולהחזירני

לשאול

ולחתוך סיבי ליפוף

להתיר מחשבות ניאוף

נלוזות

הבטחות ארוזות

בקרטונים

חלקיקי אני מרוסקים

עקורי נחמה

ואת

היי לי סכין

היי לי מושיעה

השלמה

והלב כבר לא בדיוק לב. מרגיש כמו משאבה שדוחפת את הדם של עצמה. מה שבעצם נכון אבל זה לא משנה עכשיו. כי עכשיו זה שונה ואני לא יכולה להסביר בכלל למה. רק להצביע על החזה ולומר "כבד" או לקחת יד חמה של מישהו ולהצמיד אותה לצוואר שלי, לדופק ולומר "מהר" להגיד "קשה לי לנשום" ולקחת נשימה ארוכה כמו נצח, שעוברת דרך מסננת צפופה מדי. אני יכולה לענות לה כשהיא שואלת "מה יש?" ב"סתם" משוך כתפיים או "כלום" מוסט מבט. כשאֵשַאֵל מדוע אני עצובה אוכל להצביע על הפנים שלי ולומר "כבד". תווי הפנים שלי עופרת ואיך משיכת שפתיים מלאכותית תוכל להרים עופרת? אני יכולה להיות עטופה בזרועותיה המלטפות ולשכב כמו פסל שיש, כשהמחשבות שלי עמוק עמוק בתוכי ואין מספיק עצבי תחושה בנפשי כדי לתעל חלק גם אל העור. אל הצוואר השפתיים והבטן וכל מקום בו את נוגעת. הכל מנווט לתוכי פנימה ואני אטומה. מנותקת מההווה המציאותי, ובאישוניי מרצדים שדי חושך, למרות שהאור דולק.

אבל איך אומרים בשפה של בני אדם, בטוהר נטול סתירות ומאה אחוז הבנה

"תצילי אותי מעצמי, אבל תאהבי אותי כמו שאני"?