פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 10 שנים ו-3 חודשים הסיפור הראשון שלי-חלק 7 ~פנדה~

  

  ~פנדה~

  ידעתי שאני שם.
  אפילו לא הייתי צריכה לפקוח את עיניי בשביל לזהות את הריח המוכר, ריח של עיר, של דלק, של מפעלים, שנישא על גבי הרוח החמימה והעדינה שנשבה על פני.
  ריחפתי שם, מעל המדרכה העקמומית והמחוספסת, מוקפת באינספור מגדלי זכוכית שהתנשאו מעלה-מעלה, ולידם חלפתי כל יום בדרך לבית הספר.
  שער הכניסה האפור והחלוד חרק מאחורי, אבל אני ריחפתי קדימה מבלי להעיף בו מבט.
  חתול מנומנם חצה את דרכי בצעדים גמישים וחינניים. פרוותו היתה שחורה לגמרי חוץ מקווצה לבנה בקצה זנבו, וכולה הבהיקה בשמש השוקעת עם כל פסיעה שלו. החתול הסתכל עליי, ולרגע ראיתי את עיניו נפערות לרווחה ובוהות בי במבט חודר, חשבתי שהוא ראה אותי, אך הרגע נעלם והוא המשיך לפסוע בעצלתיים, מתמתח בין צעד לצעד במקום הזה.
  המקום בו פגשתי את היצור המזוויע הזה,
  המפלצת שהרגה אותי.
  וכמו במטה קסם, שמעתי נהמה עמוקה מאחורי.
  הוא היה שם, כאילו ידע שחשבתי עליו.
  השיניים המחודדות, השיער הארוך, השחור והשמנוני, העיניים האפלות והחלולות והכנפיים הקרועות והמשוננות שהתנשאו מאחוריו, מפריחות ענני אבק ועלים עם כל תנועה שלהן, חותכות את האוויר החם והעומד.
  הבעת פניו היתה פראית. עיניו השחורות היו מצומצמות בזעם, מצחו המלוכלך מקומט ושפתיו הסדוקות מכווצות.
  אבל אז הוא... נסוג?
  שרירי פניו התרפו. אגרופיו הקפוצים נשמטו לצדי גופו. כנפיו התקפלו מאחורי גבו, ועיניו נראו פתאום מלאות חיים.
  הוא החל להשתנות.נראה בערך בגילי, שיערו הזהוב נוצץ בשמש השוקעת. תווי פניו היו יפהפיים, כמו פנים של מלאך, והוא לבש חולצה לבנה ופשוטה מעל לג'ינס ארוך ומקומט.
  הנער הסתכל על עצמו בפליאה, החליק את ידיו על בגדיו ומישש את פניו, לא מאמין למראה עיניו. ואז הוא הרים מבט, והסתכל היישר אל תוך עיני בעיניו החודרות הירוקות כמו דשא.
  עיניים ששיקפו את האימה שחשתי כאשר ראיתי בפעם הראשונה את המפלצת שהוא היה ממש לפני רגעים אחדים.
  "אני מצטער," הוא אמר בקול רועד, "אני מצטער על כל מה שעשיתי. זו היתה הדרך היחידה בשבילי להשתחרר."
  ניסיתי לענות לו, לצעוק עליו, להטיח בו את כל הסבל שעברתי, אבל במקום המילים הקשות בקעה מפי נהמה חייתית, נהמה של כאב וייסורים.
  "הוא הסתכל עליי בבהלה. למה? אני סתם רוח רפאים, צל קלוש של נערה, בלתי נראית בחייה ובמותה.
  "אני מצטער." הוא לחש פעם נוספת וברח.
  פתאום כל שדה הראייה שלי הוצף שחור והרגשתי את עצמי מתחילה להתרומם באוויר, ללא שליטה.
  עליתי גבוה יותר ויותר בחשכה, עד שראיתי מעלי, במרחק, נקודת אור לבנה וקטנה שלאט-לאט החלה לגדול ולמלא את כל החשכה. הכל מסביבי בהק בלבן וסינוור את עיניי, כאילו אלפי שמשות מאירות אותי.
  ואז התחלתי ליפול.
  לעומת העלייה האיטית למעלה, הנפילה היתה מהירה.
  מהירה ואינסופית.
  נפלתי מטה-מטה אל תוך האור האינסופי, מנסה לרחף למעלה או לשגר את עצמי למקום אחר, אך ללא הצלחה.
  הנפילה האטה, ולבסוף רגלי פגעו בקרקע. האור נחלש מעט, והצלחתי להעיף מבט מסביבי.
  הייתי בחדר לבן. הרצפה, הקירות, הכל היה מסויד לבן. לחדר לא היתה תקרה, רק חור שחור ללא קצה. הקירות היו חלקים לחלוטין, בלי כתם, לכלוך או פגם - הם היו מושלמים, חוץ מקיר אחד, שבמרכזו היתה קבועה מראה.
  הרגשתי כוח בלתי נראה כופה עליי להזדקף ודוחף אותי אל עבר המראה. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אבל הסקרנות גברה עליי. מה אראה במראה? ילדה לבושת שחורים או את החדר שמאחורי? האם אני חיה? האם חזרתי לגופי, למשפחתי, לחיי?
  הפסקתי להיאבק והתחלתי ללכת אל המראה בעצמי.
  כשהגעתי למראה, הרמתי את מבטי וראיתי את עיניי נפערות בתדהמה.
  בגדי היו קרועים, עורי נהיה יותר חיוור, כמעט אפור. אבל מה שהדהים אותי היה נורא יותר.
  ציפורני השחורות התארכו והתעקלו. שערי, שהיה צבוע בפסים ורודים, כחולים וסגולים, היה כעת שחור, כמו בגדי הקרועים, כמו טפרי, כמו עיניי החלולות...
  כמו הכנפיים שהתרוממו מאחורי גבי.
  כנפיים מחוררות ומבריקות, מחודדות כמו שיני, שהבליחו מתחת לשפתי הסדוקות.
  " מה קורה לי?!" ניסיתי לצעוק, אבל ממש כמו קודם, כל מה שבקע מפי היה נהמה.
  דמעות זלגו מעיניי ונטפו על ידיי.
  דמעות של דם.
  הסטתי קווצת שיער שמנונית מפני והסתכלתי על דמותי החדשה במראה.
  מה הנער אמר?
  "זו היתה הדרך היחידה בשבילי להשתחרר."
  עכשיו תורי.
  המבט המבוהל שבבואתי החזירה לי הפך לעווית חיוך.
  עכשיו אני צריכה להשתחרר מהמפלצת.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.