1. הזוג השקט

בפאתי העיר
בבית העתיק והיפה
שבדיוק עבר רמונט,
שצמחו בו ורדים
ושהיה נראה קטן מבחוץ,
אבל גדול מבפנים
חי הזוג השקט.

הזוג השקט היה מבוגר
ולא ישן באותה המיטה,
אלא כל אחד בחדר אחר.
היה נדמה
שהיא נשארת בכוונה ערה בלילה,
רק כדי שתוכל לישון
כשהוא ער.
והוא היה קם מוקדם בבוקר והולך לטייל.

לפני הטיול, היה עובר בדממה ליד שולחן האוכל,
ומוצא עליו צווי פקודה
שהיא כתבה לו בכתב ידה העגול
שלמרות השנים שעברו
נשאר אותו הדבר.

הוא מילא את פקודותיה
בזו אחר זו
כמו רוח מרחפת
שצעדיה לא נשמעים
כי הוא פשוט רצה לשמור על השקט.

ורק כשהוא היה בטיולו והבית היה דומם
היא התעוררה,
ועשתה הכל לאט,
שיכורה מריח התמרוקים שמרחה עליה.
היא נהגה למשוח את שפתיה הדקות בשפתון ורוד עז
שתמיד היה נמרח גם על שיניה,
ועם כמה שהייתה בטוחה בעצמה
הייתה נראית מעוררת רחמים.

הזוג השקט
ניאחז בעבר
הרגיש שכבר מאוחר מדי
לא עשה כלום
כי פחד על מה שיגידו
פחד על לב הגורל
פחד על לב קרוביו
אבל בעיקר
פחד על הלב של עצמו.

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים

2. השתיל שהעדיף לא לצמוח

באותו חיוך קטן ומרוח,
אף קצת ארוך,
ושיער שעבדו עליו שעות בבוקר, אבל בחרו לאסוף ולהסתיר מכולם,
היא נכנסה לכתה בכל יום,
ומלמלה את מילות הנימוסים
המוכרות והנדושות שלה.

פלטה איפה שצריך, אולי שנייה אחר כך, נהמת צחוק, שנשמעה כמו של קהל אנגלי במופע לא מוצלח.
היא הצטנפה בין הווילון, היד הרזה והסוודר הרפוי שלא ברצון,
וזה היה משהו שלא הסכימה לוותר עליו.
ככה העבירה את הזמן, ובבית היא דאגה לעשות את מה שלא עשתה בשיעור.

היא הייתה כמו חידה, שלא רוצה להיפתר,
ואני בספק אם מישהו בכלל ראה שיש משהו לפתור,
ואולי באמת לא היה.
ובכל זאת לא הייתי בטוח
אם פתרתי אותה נכון.

לא שהיא כזו מעניינת,
הילדה שנעה בין וויתור לדיכאון,
שלא ברור מה היא באמת רוצה מאף אחד,
ואם היא חידה, הייתה מאחלת שלא יפתרו אותה לעולם.

ואולי בכלל לא צריך שאכתוב עליה,
על הילדה שנראתה ממוצעת להחריד
ובפנים, התהלכה עם נר בידה,
במסדרונות נפשה הריקים.

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים

3. פסיכו-לוג

(זה סיפור שכתבתי לפני משהו כמו שנה (אם תקראו לזה סיפור), אני לא מת עליו ובטוח שהיום הייתי כותב אותו אחרת, אבל התחשק לי לפרסם משהו ו...בעצם למה לא?)

**

שמעתי את הדלת נפתחת ברשרוש הקבוע של צרור המפתחות הכבד של אמא. בדיוק ירדתי במדרגות בשביל לחפש לאכול משהו שאין כנראה אין במקרר, ובצעד שבין הסווטשירט הצהוב בננה שליד המדרגות כבר שבועיים ונעלי הספורט שלי נשמעו המפתחות.
אמא נכנסה במשקפי שמש חומים-סגולים וגדולים במבט נרגש כשהתיק תלוי לה על החלק של המרפק בצורה מרושלת, ואחי הקטן השתרך מאחוריה עם סוכריה בפה. "חזרנו!" היא דווחה על המתרחש. המשכתי ללכת אל המטבח. והיא התקרבה אלי.
"מה," אמרתי בפרצוף מעוצבן כמתבקש. "אממ... לייטר." היא אמרה בסיפוק על כך שהבנתי את הרמז ופזלה בצורה גלויה לכיוון אח שלי, שכבר מצא את דרכו לסלון. "מה לייטר," אמרתי ופתחתי את המקרר חסר המגנטים שלנו. "הוא הלך לסלון". סגרתי את המקרר. "לך לשחק בפלייסטיישן!" צעקתי והוא הקשיב והתיישב סביב קונסולת המשחק.
"אז ככה," היא פתחה ואני פתחתי שוב את המקרר. "הוא היה די נחמד בסך הכל".
"מי?" שאלתי והבטתי בריקנות אל פנים המקרר דל הקלוריות והאורגני שלנו. "הפסיכולוג," אמרה והמשכתי להביט במקרר. בהיתי בתכולת המקרר לכמה שניות. "זה קר," היא שמה לב אלי וסגרה אותו בשבילי.
"יופי. לא כזה מעניין. למה ואיך חזרתם כל כך מהר?" שאלתי. "אממ..." היא התחילה. "על זה אני רוצה לדבר איתך. היה עומס מיוחד בתורים והתור שלנו נדחה,"
"לא, " אמרתי.
"לשלישי הבא, בחמש."
"לא. לא לא לא. זה לא יקרה".
"בבקשה," היא אמרה, "זה בשביל אח שלך".
"לא!" הרגשתי זועם. "את תמצאי תאריך אחר ותעזבי אותי מהשטויות שלך גם כן. הוא אפילו לא צריך פסיכולוג לדעתי," אמרתי. אמרתי את האמת. אמא פשוט קצת לחוצה.

ביום שלישי בשעה ארבע וחצי אני ואחי הקטן מצאנו את עצמנו בתחנת של אוטובוס ארבעים ושתיים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי על אוטובוס ארבעים ושתיים, כבר נסעתי בו פעם אחת לשיעור ניסיון בטניס כשהייתי בכתה ו'. והנה עכשיו אני חוזר לשם, כבר לא יודע איזו חוויה גרועה יותר.
וכן, כפי שאתם מבינים בסוף נכנעתי. גם כי אמא תמיד מצליחה בסוף וגם כי רציתי חוויה מתקנת לקו ארבעים ושתיים.

האוטובוס איחר בשלוש עשרה דקות. אחי הקטן טען שהוא לא רוצה ללכת לפסיכולוג ואני הסברתי שגם לי אין כוח ללוות אותו, אבל אלה החיים- לא פיירים מטבעם. ישבנו בשורה השלישית, כי אח שלי רצה להיות קרוב לנהג, ובשתיים הקדמיות הוא פחד לשבת. אחרי נסיעה איטית במיוחד ועצירה בתחנה של בית הקשיש הצלחנו לעשות את הבלתי יאומן- ולהגיע אל הפסיכולוג בחמש ועשרה. ה"משרד" היה ממוקם בתוך בית פרטי קטן, כנראה שגר בו הפסיכולוג, ובכל זאת הייתה לו מזכירה, מה שקצת הרגיע אותי וגרם לי להרגיש, איך אני אגיד, פחות כאילו אני נכנס מרצוני החופשי לבית של משוגע עם תואר בפסיכולוגיה. מוסיפים לכל דבר "לוגיה" והוא נשמע יותר מותחכם. אבל בעצם מדובר בפסיכי. פסיכו, אם לדייק.
חדר ההמתנה היה קטן ומחניק. יכולת לראות את זה גם על העציץ המסכן שישב בפינה. ובכל זאת, היה נראה שרק אני לא מוצא את עצמי- אחי הקטן צפה בטלוויזיה הקטנה, המזכירה הייתה נראית נינוחה והקליינט שישב לידנו שיחק עם המשענת של הכסא שלו.
"הבא," לפתע שמעתי את המזכירה אומרת וראיתי שהיא מסתכלת אלי. תפסתי את היד של אח שלי והתחלתי לגרור אותו לכיוון חדר הפסיכולוג הדגול, והוא לא הוריד את עיניו מהטלוויזיה.
הלכתי מהר ופתחתי את הדלת בעצבנות. ואז ראיתי את אדון פסיכולוג, אריה, אם נדייק בשמות. הוא היה נראה מפוחד יותר מאחי הקטן, ובטח שממני. הרגשתי לא נעים ודחפתי את אחי הקטן פנימה.
היו לו משקפיים מוזרים, שיער לבן פרוע וסוודר של חנונים מהסרטים. ובלי ממש לחשוב פעמיים, סגרתי את הדלת והשארתי אותם לבד. חשבתי שאולי אחי הקטן יתחיל לבכות כמו שמתאים לו לעשות. אבל היה שקט, מה שרק החשיד אותי יותר. עברו כמה דקות של שקט. ואז החלטתי להצמיד את האוזן אל הדלת. כי בכל זאת, אחי הקטן שם לבד עם הפסיכו. זאת אומרת, הפסיכולוג. לא ממש הבנתי שום דבר ממה שהם אמרו. אבל השיחה הייתה נשמעת די שקטה. ואז פתאום התחלתי לשמוע מכונה כלשהי. ואני יכול להישבע, להישבע שהיה מדובר בצליל שעושה מסור חשמלי. אחד המסוכנים. אז התפרצתי פנימה בדרמטיות במטרה למנוע את הרצח העתידי. בפנים, שניהם הסתכלו עלי במבט תמים. הרגשתי את הדם עולה לראש ואת הלחיים שלי לוהטות. אחי הקטן ישב על כסא שהיה נראה די נוח ואריה החזיק ביד סוג של מאוורר קטן שלא ממש הבנתי את התפקיד שלו.
"סליחה, אממ, זה פשוט השעה," אמרתי, "אני חשבתי, אהה... לא משנה. סליחה." התחלתי לסגור את הדלת. "אתה יכול להישאר," לפתע שמעתי את אריה אומר לי בטון נינוח.
חייכתי במבוכה ובלי לדבר יותר מדי התיישבתי על השרפרף הקטן ליד הכורסה של אח שלי.
"תודה," אמרתי לאריק וחייכתי, הרגשתי שוב את לחיי מאדימות.
"אז איפה היינו, כן," הוא פנה לאחי. לא ממש הקשבתי לדיון, למען האמת. התחלתי לחשוב על הדברים הרגילים. על מה שקורה כאן. ומה זה פסיכולוג ובמה הוא באמת יעזור לאח שלי. וכמה אבק יש כאן וכמה זמן כנראה אריה לא צחצח שיניים.
"אריה," התפרצתי לפתע, "מה זה בעצם פסיכולוגיה?" שאלתי בלי להתבייש, למרבה ההפתעה. היה נראה שעצרתי את השיחה שלהם. ובכל זאת אריה התאושש די מהר מההפתעה וניסה לענות. "אממ, פסיכולוגיה זה חקר הנפש,"
"לא לא," אמרתי. "למה אתה חושב שזה יעזור? אתה תוכל לשלוט על האופי של אח שלי? אתה לא יכול לשלוט בדברים כאלה. ובטח לא בחברה שלו."
הוא שתק. גם אח שלי. לא ממש היה לו מה לענות, ככה זה היה נראה לי. אני מניח שהיה לו, אבל לא היה לו כוח להתעסק איתי, ולא, לא כי הוא פחד. החלטתי לקום ולצאת החוצה לחדר ההמתנה. אפילו ממשפט אחד שלו הצלחתי להשתגע.
אחרי עשר דקות בערך אח שלי יצא. ספק מרוצה וספק מבויש. הבנתי שאריק לא עשה עבודה טובה במיוחד. "אני יכול להחליף איתך מילה, לרגע?" הוא אמר והסתכל עלי. חשבתי שהוא הולך לנזוף בי על מה שעשיתי קודם למרות שאין לו בדיוק את הסמכות.
התיישבתי על השרפרף הקטן ממקודם כי לא הרגשתי מספיק מתוסבך בשביל הכורסה. אריק התיישב ממולי.
"אתה צודק." הוא אמר.
"מה?" אמרתי.
"אי אפשר לשנות התנהגות של בן אדם".
לא ממש ידעתי מה לענות והמשכתי לשתוק בתקווה שעוד יש לו מה להגיד.
"אני יושב כאן," הוא המשיך, "בשביל הכסף בעיקר. ומנסה לנתח את ההתנהגות של אח שלך. אולי לנסות לתת טיפ או שניים. אבל, ביישן יישאר ביישן". לא הבנתי את הפואנטה של השיחה ורציתי להסתלק.
"אתה יודע, פעם הכרתי לקוח שהכין קפה באמצעות הפה שלו בלבד," הוא אמר בחיוך.
"ובשביל אנשים כאלה, אני כאן. בגלל זה בחרתי את העבודה הזאת. בשביל האנשים ששונים מכולם, האנשים עם המוח הקצת אחר הזה. הם בעיקרון צריכים טיפול, אבל אני דווקא אוהב אותם". הצלחתי להבין את מה שהוא אמר אבל לא באמת. השיחה הזו רק גרמה לי לנסות להכין קפה באמצעות הפה בלבד. וזה הלך גרוע.

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים

4. מוזה

בין נוסחאות כתומות
תלמידים שנהנים יותר מדי
וחוש הומור ירוד
ישבתי
כשהיא הגיעה.

היא לא דפקה בדלת,
כי הדלת תמיד הייתה פתוחה לכבודה
אפילו שיכולים להיכנס חתולים, או גנבים.
ודייר הבית כבר התחיל לחשוב שאין תקווה
ושהיא לעולם לא תגיע.

זה לא קרה בבת אחת,
ואף נורה לא נדלקה מעל הקרקפת
היא נכנסה על הבהונות, כלא מורגשת.
אבל גם לא הכניסה אותי לתת הכרה,
כי כתבתי את אותן המילים שתמיד ידעתי
כמו שתמיד ידעתי
ושמתי לב לכל נקודה ופסיק.

היא פשוט אמרה לי, מבלי לדבר,
שמדברים כואבים,
אפשר ליצור דברים
כואבים פחות.

נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים

5. לבקשתכם.. ההמשך לסיפור :-)

הימים חולפים, היא מתגעגעת, ואני לא. שום דבר לא משתנה.
אחרי כמה ימים, היא כותבת שהיא פגועה ממני. שאני לא מבין אותה.
אני נשאר אדיש, אבל מבפנים מזדהה. אני מרגיש אשם. אוף, שתפסיק לאהוב אותי כבר.
אחרי זה הכל רגיל, אנחנו מדברים בהפסקות, צוחקים, היא כבר לא צוחקת מכל דבר שאני אומר. רק מהבדיחות.
אני אומר שאם היא תיתן לי עוד קצת זמן.. אולי זה יקרה. והיא מסכימה.
אחרי כמה ימים היא כותבת שהיא מבולבלת. היא לא יודעת מה היא מרגישה.
"את אוהבת אותי בכלל?" אני שואל. והיא עונה שהיא כבר לא יודעת.
ואז, מגיע לו יום אחד. היא כותבת שהיא חשבה על זה ולא נראה לה שהיא אוהבת אותי יותר.
אני עונה באדישות, מבפנים אני מבולבל. מה לא בסדר איתי? אני מכעיס אותה? כבר נמאס לה לחכות?...
מדי פעם אני חושב על זה, אולי פספסתי הזדמנות, אבל זה לא משנה. היא כבר לא אוהבת. וככה גם אני. נראה לי.
מגיע סוף השנה, שנינו שוכחים מהעניין- היא אחת מהחברות הכי טובות שלי. ביום האחרון של השנה מישהי צועקת לה : "את מחבבת אותו, נכון?". והיא מצחקקת. לא מכחישה ולא מאשרת. היא מנסה להכחיש, אבל רואים שזה לא עובד לה. היא הייתה שחקנית טובה רק איתי. כשהיא הסתירה מכולם את מה שקרה "בינינו". אני שומע את השם של חבר טוב שלי, עכשיו אני יודע שלא מדובר בי.
בערב למחרת, אני שואל בציניות אם היא באמת מחבבת אותו. לא ציפיתי לתשובה חיובית, אבל קיבלתי אותה. הרגשתי כאילו מישהו נותן לי מכה חזקה בראש. אני קצת נפגע, היא שכחה ממני תוך שבועיים? ועוברת למישהו אחר?. הקול הקטן שבראש שלי אומר: "הלו? נראה לך שכל העולם סובב סביבך? אתה שברת לה את הלב. איך אתה חושב שיש לך זכות להיפגע?" אני מנסה לפרגן לה, כותב בצ'אט בהצלחה כשאני מתמוטט מבפנים. אני לא אוהב אותה, אחרי הכל אני הרע בסיפור, אבל איכשהו אני מרגיש פגוע.
החופש נמשך, אנחנו שומרים על קשר וגם נפגשים כמה פעמים. כבר שכחתי מזה. וגם היא,
עד שצהריים אחד הוא מתקשר אלי מופתע. "היא אמרה לי שהיא מחבבת אותי.. מה לעשות?!".
האמת שאני לא מופתע. בכלל. אני אומר לו בפשטות ללכת עם האמת והמחשבות שלו.
מסתבר שהוא פשוט לא ענה לה על זה, והמשיך הלאה. כאילו ההודעה לא נשלחה. ואני כבר שוכח לגמרי מזה שהיא אוהבת אותו.
מגיע היום הראשון ללימודים, כשאני מגיע היא רצה אלי ומחבקת אותי. אני מחזיר חיבוק, והולך לפגוש את כולם.
בסוף השבוע הראשון של הלימודים, היא כותבת הודעה: "יש לי חבר!".
מה אני אמור להגיד?.. טוב, נשאל מי זה..
היא אומרת שזה הוא. אני לא מקנא. אני אומר מזל טוב, מדבר איתה קצת, ושוכח.
כמובן שעכשיו, אי אפשר להתעלם מזה, הם לא דבוקים אחד לשני אבל כולם מתלהבים. את האמת, זה לא כאילו אני ממש מתלהב בשבילם, אבל אני בהחלט שמח שהם מצאו את מקומם ביחד.
בכל זאת.. חבר טוב והחברה טובה ביחד זה מעט בעייתי. אבל אחרי מה שעברתי איתה, שום דבר לא בעייתי בשבילי.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

6. קשה לי להמשיך. (זה השם XD)

טוב, תכף הולכים. נסגור את המחשב וזהו..
רגע, הודעה חדשה! אה זאת היא..
אני לוחץ, הדף נטען. אני מחכה. אני יכול לראות שם קישור.. אוי לא. לא שוב. לא עוד קליפ של הלהקה הזאת שהיא כל כך אוהבת. כבר אמרתי לה שזה נמאס!
אני קורא כל מילה. מצפה לראות מילים כמו: "וזה השיר שאני הכי אוהבת".. אבל יש שם מילים אחרות.
רגע, מה היא אומרת? לא. אין סיכוי שההודעה הזאת אלי. מה פתאום שמכל הבנים היא מחבבת אותי? הבלונדינית, הגבוהה עם העיניים הכחולות? אנחנו ידידים רק חודש.. ולא יותר מזה.
ומצורף שיר.. ולא הוא לא של הלהקה.. שיר אהבה שכביכול מתאר את הרגשות שלה.. איך יכול להיות שדווקא אותי היא אוהבת? אני מחזיר תשובה, מוודא שההודעה מכוונת אלי. המום, אני סוגר את המחשב. אני בטח חולם.
כשאני חוזר הביתה אני מגלה שקיבלתי ממנה הודעה.. אני כבר יודע מה יהיה כתוב בה: "אוי אני ממש מצטערת , ההודעה הקודמת לא הייתה מיועדת אלייך..".
במקום זה, היא דווקא אומרת שהיא לא טעתה. ואני כמובן, לא מאמין שהיא מתכוונת למה שאני חושב. בטח זו בדיחה עם חברות, או סתם הודעה שלא פירשתי נכון.


מגיע יום המחרת. אני חושב שעיכלתי את מה שקרה. אני לא יודע אם זה קשור, אבל אני מרגיש לא טוב, ונשאר בבית. אני יושב מול המחשב, ומנגן את השיר שהיא שלחה לי שוב ושוב.. ומתלבט. רק לפני שבועיים היא נפרדה מהחבר שלה. זה בגללי? היא עזבה אותו כי היא מחבבת מישהו אחר.. עכשיו הכל ברור. או שלא.
טוב אני חייב לגבש עם עצמי תשובה.
אני לא אוהב אותה. אנחנו ידידים אבל לא מעבר. אני לא יכול לשקר לעצמי. ועוד יותר, לשקר לה. כמה שהייתי רוצה, לא. אני פשוט לא אוהב אותה וזהו.
אבל מה עם הידידות שלנו? אני לא רוצה שזה ייהרס. ועוד יותר, אני לא רוצה לפגוע בה. אבל אני חייב לעשות משהו.


עוד יום חולף, ואני פוגש אותה בבית הספר. בניגוד לשבועות האחרונים אנחנו לא מדברים הרבה. שנינו מתוחים. אני לא יכול להסתכל לה בעיניים.
אני חוזר הביתה, ובידיים רועדות, ולב שדופק מהר אני מניח ידיים על המקלדת. ההודעה הזאת יכולה לקבוע הרבה. לבסוף, אני לוחץ על מקש האנטר, וקורא מה בעצם כתבתי. אני סירבתי. כתבתי את האמת. כמו שאמא תמיד אומרת: "אין יותר טוב מהאמת".
היא הבטיחה שהיא לא תכעס. ושנשאר ידידים. אבל ברור שלא. אני ניפצתי לה את הלב. לא משהו שאני הייתי רוצה לעבור. לבסוף , היא עונה. נראה כאילו היא קבלה את זה יפה, אבל אני יודע שלא. אנחנו משוחחים, והימים חולפים להם, אני מתחיל לשכוח, אבל היא בטח לא. היא עדיין אוהבת אותי. ואנחנו מתנהגים כאילו כלום לא קרה, ממשיכים לצחוק ולדבר. רק שנינו יודעים על זה, ולא מתכוונים לספר לאף אחד.
כבר עובד חודש.. ומגיע חג פסח. היא שולחת הודעה וכותבת שהיא מתגעגעת. אין לי מה להגיד. רגשות האשם חוזרים.
אני רק מקווה שהיא תשכח את זה כמה שיותר מהר. כי קשה לי להמשיך.

*****************************************************************************************************


מישהו רוצה את ההמשך?

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים