1. מטה סראפיס חלק 2

תישטלתי על עצמך, חשבה. פגשת הרבה אלים לפניו.
אבל סראפיס היה שונה. נוכחותו ביסודו לא היה נכון – כאילו מעצם היותו כאן הוא להפוך את עולמה של אנבת'.
עשרים מטר מאחורי האל, סיידי הציפור נחתה וחזרה לצורתה האנושית. היא סימנה לאנבת' עם אצבע על השפתיים ( ששש ), ואז גילגלה את ידה ( שימשיך לדבר ). היא התחילה בשקט רב לחפש משהו בתיקה.
לאנבת' לא היה שום מושג מה חברתה מתכננת, אבל היא הכריחה את עצמה להביט בעיניו של סראפיס. “ מי אמר שאני לא שניהם – חרטומה וחצויה? עכשיו, תסביר למה אתה כאן!”
פניו של סראפיס קדרו. ואז, להפתעתה הרבה של אנבת', הוא זרק את ראשו לאחור ופרץ בצחוק, ושפך לא מעט תבואה מן המודיוס שלו.
"מנסה להרשים, אה? את חושבת שאת ראויה מספיק להיות הכוהנת הגדולה שלי?”
אנבת' בלעה את רוקה. היתה רק תשובה אחת על שאלה כזאת. “ברור שאני ראויה! אני הייתי פעם מגנה מאטר, האם הגדולה, של כת אתנה! אבל האם אתה ראוי מספיק לשירותים שלי?”
"אה!” סראפיס חייך. “אם גדולה בכת של אתנה, אה? בוא נראה כמה קשוחה את.”
הוא הניף את ידו, אמבטיה עפה באוויר, יש אל שדה הכוח של אנבת'. הפורצלן התנגש ברסיסים כנגד כדור הזהב, אבל המטה של סיידי הפך כלכך חם עד שאנבת' הייתה חייבת לזרוק אותו. העץ הלבן נשרף לעפר.
נהדר, היא חשבה. שתי דקות, ואני כבר הרסתי את המטה של סיידי.
המגן שלה נעלם. היא צריכה להתמודד נגד אל הגובה חמישה מטרים רק עם הנשק הרגיך שלה – פגיון קטן והרבה יחס.
משמאל לאנבת', שלושת הראשים עדיין נאבקה לצאת ממתחת לגמל, אך הגמל היה כבד, עקשן וחסר תיאום. בכל פעם שה ניסתה לדחוף אותו, הגמל הפליץ בהתלהבות והרגליים שלו נהיו פשוקות אפילו יותר.
בינתיים סיידי הוציאה חתיכת גיר מהתיק. הא שירבטה משהו בזעם על ריצפת הבטון מאחורי סראפיס, אולי כותבת כתובת שהייתה רוצה שיכתבו על המצבה שלה אחרי שימותו בקרב הזה.
אנבת' פתאום נזכרה במשפט שחלק איתה חברה פרנק – משהו מאומנות הלחימה של סון טזו:
כשחלש, פעול כחזק.
אנבת' הזדקפה וצחקה לסראפיס בפנים. “אתה יכול לזרוק עלי דברים כמה שאתה רוצה,לורד סראפיס. אני אפילו לא צריכה מטה כדי להגן על עצמי. הכוחות שלי גדולים מידי! או שאתה מפסיק לבזבז את זמני ומספר לי איך אני יכולה לשרת אותך, בהנחה שאני אסכים הכוהנת הגדולה החדשה שלך.”
פניו של האל זהרו מרוב זעם.
אנבת' הייתה בטוחה שהוא הולך לזרוק עליה את כל המערבולת והפסולת שבה, ואין שום סיכוי שהיא תוכל לעצור את זה. היא שקלה לזרוק את הפגיון שלה לעין של האל, זאת הייתה פעם הדרך של חברתה רייצ'ל להסיח את דעתו של הטיטאן קרונוס, אבל אנבת' לא בטחה בדיוק שלה.
לבסוף נתן לה סראפיס חיוך עקום. "יש לך אומץ, ילדה. אני מסכים איתך בעניין הזה. ואת בהחלט מצאת מהר מאוד. אולי את יכולה לשרת אותי. את תהי הראשונה מבין רבים לתת לי את הכוח שלך, החיים שלך, הנשמה שלך!”
"נשמע כיף.” אנבת' הציצה בסיידי, ויחלה שהיא תזדרז עם אומנות הגיר שלה.”
"אבל קודם כל,” אמר סראפיס, “אני חייב את המטה שלי!”
הוא הצביע לעבר הגמל. הירוגליף אדום בער על היצור, ואחרי נפיחה אחת אחרונה הגמל המסכן התפורר לערימת חול.
היצור עם שלושת הראשים נעמד על רגליו, מנער את החול.
"חכה רגע!” צעקה אנבת'.
היצור עם שלושת הראשים נהם לעברה.
סראפיס הזעיף פנים. “מה עכשיו, ילדה?”
"טוב אני צריכה … אתה יודע, להגיש לך את המטה, בתור הכוהנת הגדולה שלך! אנחנו צריכים לעשות את זה כמו שצריך.”
אנבת' זינקה על היצור. הוא היה יותר מידי כבד, אז היא תקעה את הפגיון שלה בחגורתה והשתמשה בשתי ידיה כדי לתפוס את הקצה של קליפת החרוטים של היצור, וגררה אותו אחורה, הרחק מהאל.
בינתיים, סיידי ציירה עיגול בגודל של החישוק שהיה על הבטון. עכשיו היא החלה לקשת אותו בהירוגליפים, באמצעות כמה צבעים שונים של גירים.
לפי כל הפירושים, חשבה אנבת' בתסכול קחי את הזמן שלך ותעשי את זה יפה!
היא הצליחה לחייך לסראפיס בזמן שהיא עדיין מחזיקה ביצור המטה שעדיין ניסה להתקדם ולהשתחרר בעזרת ציפורניו.
"עכשיו, הלורד,” אמרה אנבת', “ספר לי על התכנית המפוארת שלך! משהו על נשמות וחיים?”
יצור המטה ילל במחאה, כנראה משום שראה את סיידי מסתתרת מאחורי האל, עושה את אומנות הסודית שלה. לא נראה שסראפיס שם לב.
"הביטי!” הוא פרש את זרועותיו השריריות. “מרכז הכוח החדש שלי!”
ניצוצות אדומים נצצו מבעד למערבולת הקפואה. קווים של אור החלו לחבר בין הניצוצות עד שאנבת' יכלה לראות את קווי המתאר הזוהרים של מבנה שסראפיס בונה: מגדל מסיבי בגובה שלושה מטרים, תוכנן, בשלוש שורות שלאט לאט התחדדו – כיכר ממבט מלמעלה, שנראה כמו גידול באמצע מתומן עם מעגל שהולך כלפי חוץ. המרכז בערה אש בהירה כמו בנפחיה של קיקילופ.
"מגדלור,” אמרה אנבת'. “המגדלור של אלכסנדרייה.”
"אכן, כוהנת שלי.” סראפיס הלך הלוך ושוב כמו מורה שנותן הרצעה, רק שמכנסי ההוואי הפירחוניים שלו היו מסיחי דעת למדי. כובע הסל שלו נטה לצד אחד ואז לצד השני ושפך דגנים וגרעיני חיטה. איכשהו הוא עדיין לא שם לב לסיידי שכרעה מאחוריו, משרבטת תמונות יפות עם הגיר שלה.
"אלכסנדריה!” קרא האל. “פעם היא הייתה העיר הגדולה בעולם, המיזוג האולטימטיבי של כוח יווני ומצרי! הייתי האל העליון שלה, ועכשיו אני עליתי שוב. אני אצור את העיר הבירה שלי החדשה שלי כאן!”
"אה … ברוקאווי ביץ'?”
סראפיס גירד בזקנו. “יש משהו בדבריך. זה לא היה השם. אנחנו נקרא למקום הזה ..... רוקאנדריה? סראפאווי? טוב, נצתרך לחשוב על זה אחר כך! הצעד הראשון שלנו הוא להשלים את המיגדלאור החדש שלי. זה היה מגדלור לעולם – הציורים של האלים של מצריים ויוון העתיקות יצוירו למעני בדיוק כמו שעשו בימים ההם. אני אהיה ניזון ממהותם של האלים ואהיה האל החזק מכולם!”
אנבת' הרגישה כאילו היא בלעה כף מלח. “ניזון ממהותם. אתה מתכוון, להשמיד אותם?”
סראפיס נופף בידו בביטול. “להשמיד זו מילה כל כך מכוערת. אני מעדיף לשלב. את מכירה את ההיסטוריה שלי, אני מקווה? כאשר אלכסנדר הגדול כבש את מצרים -”
"הוא ניסה למזג את הדתות היוונית והמצרית,” המשיכ אותו אנבת'.
"ניסה ונכשל.” סראפיס גיחך. “אלכסנדר בחר אל שמש מצרי, אמון, להיות האלוהות העיקרית שלו. זה לא עבד טוב כל כך. היוונים לא אהם ראו הבו את אמון. גם המצרים שבדלתת הנילוס לא אהבו אותו. הם ראו את אמון כאל שבמעלה הנהר. אבל כאלכסנדר מת הגנרל שלו שלט על מצרים.”
"התלמי הראשון,” אמרה אנבת'.
סראפיס קרן, מרוצה בעליל. “כן … תלמים. עכשיו, היה בן תמותה עם חזון!”
אנבת' גייסה את כל כולה שלא לבהות בסיידי, שהשלימה את מעגל הקסמים שלה ועכשיו היא הקישה על הירוגליפים באצבעה, ממלמלת משהו מתחת לאפה כאילו כדי להפעיל אותם.
היצור עם שלושת הראשים נהם במורת רוח. הוא ניסה לזנק קדימה, אנבת' בקושי הצליחה לעצור אותו. אצבעותיה החלו להחלש. ההילה של היצור הייתה מגעילה ומתישה כתמיד.
"תלמי יצר אל חדש,” אמרה, במאמץ רב מהנסיון להחזיק את היצור. “הוא ברא אותך.”
סיראפיס משך בכתפיו. “ובכן לא בדיוק. פעם הייתי אל של כפר קטן. אף אחד לא שמע עלי! אבל תלמי גילה פסל שלי והביא אותו לאלכסנדריה. היה לו כוהנים מצרים ויוונים שיעשו אותות ומופתים ולחשים ומה לא. כולם הסכימו שאני, סראפיס, הייתי האל הגדול, ואני צריך להיות נערץ מעל לאלים האחרים. אני הייתי ממיס!”
סיידי עלתה בתוך מעגל הקסמים שלה. היא הורידה את שרשרת הזהב שלה והחלה לסובב אותה כמו פלצור.
היצור בעל שלושת הראשים שאג מה שכנראה היה אזהרה לאדונו: תיזהר!
אבל סראפיס היה כבר על הגל. בעודו מדבר, הקעקועים שלו החלו לזהור חזק יותר ויותר.
"הפכתי לאל החשוב ביותר של היוונים והמצרים!” הוא אמר. “ככל שיותר אנשים סגדו לי, אני מחליש את האלים העתיקים. לאט אבל בטוח, לקחתי את מקומם. השאול? הפכתי לאדוניו, החלפתי את האדס ואוזיריס. הכלב קרברוס הפך למטה שלי, שבו את מחזיקה עכשיו. שלושת ראשיו מייצגים את העבר, ההווה והעתיד – שאשלוט בהם כשהמטה יוחזר אלי.”
האל הושיט את ידו. היצור התאמץ להגיע אליו. שרירי הזרוע של אנבת' בערו. אצבעותיה החלו לאבד אחיזה.
סיידי עדיין נדנדה את התליון שלה, בעודה ממלמלת לחש.
הקטה הקדושה, חשבה אנבת', כמה זמן לוקח לעשות קסם טיפשי?
היא לכדה את מבטה של סיידי וראתה את המסר בעיניה:רק שנייה. רק עוד כמה שניות.
אנבת' לא הייתה בטוחה שיש לה עוד כמה שניות.
"השושלת התלמית … " היא חשקה את שיניה. ,היא נפלה לפני מאות שנים. הפולחן שלך נשכח. איך זה שחזרת עכשיו?”
סראפיס רחרח. “מי העיר אותי … טוב, יש לו שיגעון גדלות. הוא חושב שהוא יכול לשלוט בי רק בגלל שהוא מצא כמה לחשים עתיקים בספר תחות. אבל זה לא חשוב.”
מאחורי האל, סיידי נרתעה כאילו היא קיבלה אגרוף בין העיניים. ככל הנראה, יש לה היסטוריה ארוכה עם ספר תחות הזה.
"את רואה,” המשיך סראפיס, “חזרה לימים ההם, תלמי החליט שזה לא מספיק להפוך אותי לאל הגדול ביותר. הוא רצה להפוך גם הוא לבו אלמוות. והוא הכריז על עצמו על היותו אל, אבל הקסם שלו חזר אליו. לאחר מותו, משפחתו הייתה מקוללת לדורות. שושלת התלמים נחלשה עד שהילדה הטיפשה הזאת קליאופטרה התאבדה ונתנה הכל לרומאים.”
האל גיחך. “בני תמותה … תמיד כל כך חמדנים. החרטום שהעיר אותי חושב שהוא יכול לעשות עבודה יותר טובה התלמי. לברוא אותי היה רק ניסוי שתלמי עשה עם חרטום היברידי יווני – מצרי. הוא מבקש להפוך את עצמו לאל, אבל הוא הכשיל את עצמו. אני ער עכשיו אני אשלוט ביקום.”
סראפיס קבע את עיניו הירוקות המבריקות באנבת'. חווי פניו נראו נאות מאוד, שהזכירו לאנבת' אולימפיים רבים: זאוס, פוסידון, האדס. משהו בחיוך שלו אפילו הזכיר לאנבת' את אמא שלה, אתנה.
"רק תחשבי, חצויה קטנה,” אמר סראפיס, “מגדלור זה ימשוך את האלים אלי כמו פרפרים לנר. ברגע שהיה לי את כוחם, תעלה עיר חדשה. אני אבנה ספריית אלכסנדריה חדשה עם כל הידע של העולם העתיק, היווני והמצרי. כילדה של אתנה. את צריכה להעריך זאת. בתור הכוהנת הגדולה שלי, תחשבי על כל הכוח היה לנו.”
הספרייה של אלכסנדריה החדשה.
אנבת' לא יכלה להעמיד פנים שהרעיון לא ריגש אותה. כל כך הרבה ידע של העולם העתיק נהרס כשהספרייה נשרפה.
סראפיס בוודאי ראה את הרעב בעיניה.
"כן.” הוא הושיט את ידו. “מספיק לדבר, ילדה. תני י את מטה שלי!”
"אתה צודק,” קירקה אנבת'. “מספיק לדבר.”
היא שלפה את הפגיון שלה ותקעה אותו בתוך השריון של היצור.
כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש. רובם השתבשו.
אנבת' קיוותה שהסכין יפצל את השריון, אולי אפילו יהרוס את היצור. במקום זאת, הוא פתח סדק זעיר שהקיא קסם אדום חם כמו זרם של לבה. אנבת' מעדה לאחור, עיניה צורבות.
סראפיס שאג, “בגידה!” יצור המטה נהם, כל שלושת הראשים ניסו לשווא להגיע לסכין הנעוץ בגבו.
באותו הרגע, סיידי הטילה את הכישוף שלה. היא זרקה את שרשרת הכסף וצעקה "תית!”
התליון התפוצץ. הירוגליף כסוף ענק אפף את האל כמו ארון שקוף.
סראפיס שאג כשהבין שזרועותיו תפוסות לצידו.
סיידי קראה "אני קוראת בשמך סראפיס, האל של אלכסנדריה! אל … אה, הכובעים המצחיקים והמטות בעלי שלושת הראשים! אני כלאתי אותך עם עוצמתה של איזיס!”
רסיסים החלו ליפול מהאוויר, מתרסקים סביב אנבת'. היא התחמקה מחתיכת קיר ומארון חשמל. ואז היא הבחינה ביצור המטה הפצוע זוחל לקראת סראפיס.
היא הסתערה לכיוונו רק כדי לקבל חתיכת עץ שנפלה לה על הראש. היא נחבטה בריצפה, ראשה פעם, ומיד נפלה עליה עוד פסולת.
ניא לקחה נשימה מהוססת. “או, או, או.”
לפחות היא לא נקברה תחת לבנים. היא בעטה את דרכה אל מחוץערימת הפסולת וקטפה קיסם באורך שישה אינץ' מתוך חולצתה.
היצור כמעט הגיע לרגליו של סראפיס. אנבת' ידעה שהיא צריכה לדקור את אחד מהראשים של היצור אבל היא פשוט לא יכלה להכריח את עצמה לעשות את זה. היא תמיד נהייתה רכרוכית כשזה הגיע לחיות, גם אם הם היו חלק מיצור מרושע קסום שמנסה להרוג אותה. עכשיו היה כבר מאוחר מידי.
האל ניפח את שריריו. הכלא הכסוף התנפץ סביבו. המטה עף הישר לתוך ידו, סראפיס פנה אל סיידי קיין.
המעגל המגן שלה התאדה בתוך ענן של אדים אדומים.
"את כלאת אותי?” צחק סראפיס. “את קוראת בשמי? את אפילו לא יודעת את השפה הנכונה לשם שלי, חרטומה קטנה!”
אנבת' נסוגה לאחור, נשימתה הייתה שטחית. עכשיו כשסראפיס החזיק במטה, ההילה שלו הייתה חזקה פי עשר. האוזניים של אנבת' זמזמו. קרסוליה הפכו לדייסה. היא יכלה להרגיש את כוח החיים שלה מתנקז – נשאב אל תוך ההילה האדומה של האל.
איכשהו, סיידי עמדה על שלה, הבעתה הייתה מתריסה. “ אוקי, לורד קערת דגני בוקר. אתה רוצה שפה נאותה? חאדג'!
הירוגליף חדש יקד מול פניו של סראפיס אבל האל העיף אותו מן האוויר בידו הפנויה. הוא סגר את ידו לאגרוף סביבו ואחרי מה שניות יצא מתוכה עשן כאילו התפוצה שם פצצה אטומית.
סיידי בלעה את רוקה. “זה בלתי אפשרי. איך -”
"ציפית לפיצוץ?” צחק סראפיס. “מצתער לאכזב אותך, ילדה, אבל הכוח שלי גם יווני וגם מצרי. הוא משולב, הם צורכים אחד מהשני, מחליפים אחד את השני. את מקורבת לאיזיס, אני רואה? מעולה. היא הייתה פעם אישתי.”
"מה?” בכתה סיידי. “לא. לא, לא, לא.”
"הו, כן! אחרי שאדיח את אוזיריס ואת זאוס, איזיס תהיה חייבת לשרת אותי. עכשיו אני אשתמש בך כשער מעבר כדי לזמן אותה לכאן ולכלוא אותה. איזיס תהיה שוב המלכה שלי!”
סראפיס סובב את המטה שלו. מכל אחת משלוש הפיות המפלצתיות, יצאה קוקונה אדומה של אור, הן נורו מקיפות את סיידי כמו ענפים קוצניים.
סיידי צרחה, ואז אנבת' התגברה על ההלם שלה.
היא תפסה את חתיכת הדיקט הקרובה עליה – ריבוע רעוע בערך בגודל של מגן – וניסתה להיזכר בשיעורי הפריסבי שלה במחנה החצויים.
"הי, ראש גרגירים!” היא צעקה.
היא סובבה את גופה מהמותניים, באמצעות הכוח של גופה. הדיקט טס באוויר בדיוק כשסראפיס פנה להביט בה, והדיקט הלם בו בין העיניים.
"ג'אה!”
אנבת' צללה הצידה כשהיא מתנדנדת, סראפיס כיוון בעיוורון את המטה לכיוונה. שלושת הראשים הארורים ירקו ניצוצות והבטון נמס בדיוק איפה שעמדה אנבת' קודם.
היא המשיכה להתקדם, מפלסת את דרכה בין ערמות הפסולת שהיו מפוזרות על הרציפה. היא צללה מאחורי ערימה של אסלות שבורות כשהמטה הארור של האל שלח עמוד נוסף משולש של קיטור ואש לכיוונה, האחד הזה היה כה קרוב עד שהיא הרגישה ששלפוחיות עולות על עורפה.
אנבת' הבחינה בסיידי במרחק של כשלושים מטרים משם, עומדת על רגלים מתנודדות, מדדה הרחק מסראפיס. לפחות היא עדיין בחיים. אבל אנבת' ידעה שהיא תצתרך זמן להתאושש.
"הי, סראפיס!” קראה אנבת' ממאחורי הר האסלות. “מה היה הטעם של הדיקט הזה?”
"בת אתנה!” שאג סראפיס. “אני אטרוף את כוח החיים שלך! אני אשתמש בך כדי לחסל את האם האומללה שלך! את חושבת שאת חכמה? את כלום לאומת זה שהעיר אותי, ואפילו הוא אינו מבין את בכוח ששחרר. אף אחד מכם לא ישא את הכתר האלמוות. אני שולט בעבר, בהווה ובעתיד. אני לבד אשלוט באלים!”
ותודה על הנאום הארוך, חשבה אנבת'.
באותו הרגע הפך סראפיס את הר האסלות לערמות של רסיסי פורצלן, אנבת' הייתה כבר בחצי הדרך בחציית החדר.
היא חיפשה את סיידי כשהחרטומה צצה ממקום מחבואה, רק שלושה מטרים משם, וצעקה: “סו פאה!”
אנבת' פנתה אל ההירוגליף החדש, עשרים מטרים משם הוא יקד על הקיר מאחורי סראפיס:
הקיר התפרק, הבניין גנח, וסראפיס צרח, “לא!” הקיר התמוטט על גבי האל בנחשול לבן, וקבר אותו מתחת לאלף טונות של פסולת.
אנבת' נחנקה מענן האבק. עיניה צרבו. היא הרגישה כאילו היא נמצאת בתוך סיר אורז, אבל היא כשלה לצידה של סיידי.
החרטומה הצעירה הייתה מכוסה אבקת סיד כאילו היא התגלגלה בסוכר. הוא בהתה בחור הפעור שהיא יצרה בצד השני של הבניין.
"זה עבד,” היא מלמלה.
"זה היה גאוני.” אנבת' לחצה על כתפה. “איזה לחש זה היה?”
"שחרר,” אמרה סיידי. “ לא רציתי … טוב, לפרק דברים זה בדרך כלל יותר מאשר לחבר אותם בחזרה.”
כאילו בהסכמה, מה שנשאר מהקיר חרק ורעם.
"בואי.” אנבת' לקחה את ידה של סיידי. “אנחנו צריכות לצאת מכאן. הקירות האלה - “
היסודות נעו. מתחת להריסות עלתה נהמה עמומה. גלים של אור אדום יצאו מהפערים בין ההריסות.
"נו באמת!” מחתה סיידי. “הוא עדיין חי?”
הלב של אנבת' שקע אבל היא לא הייתה מופתעת. “הוא אל . הוא בן אלמוות.”
"אז, איך - “
ידו של סראפיס, עדיין אוחזת במטה, פרצה מבין הלבנים וחתיכות הקיר. שלושת הראשים הארורים השפריצו קיטור לכל הכיוונים. הסכין של אנבת' עדין היה נעוץ עמוק בשריון של היצור, מסביבו יצאו הירוגליפים מלובנים, אותיות יווניות וקללה באנגלית – אלף שנים של שפה מלוכלכת שתפו החוצה.
כמו קו זמן, חשבה אנבת'.
לפתע צץ רעיון במוחה. “עבר, הווה ועתיד. הוא שולט בכולם.”
"מה?” שאלה סיידי
"המטה הוא המפתח,” אמרה אנבת'. “אנחנו צריכות להשמיד אותו.”
"כן, אבל -”
אנבת' רצה לכיוון ערימת ההריסות. עיניה היו מקובעות על הפגיון שלה, אבל היה איחרה את המועד.
הזרוע השנייה של סראפיס השתחררה, ואז ראשו, כובע הסל שלו כתוש והתבואה דלפה. הפריספי – דיקט של אנבת' שבר את אפו ודם שחור השחיר את כל החלק העליון של פניו, כך שנראה כאילו יש לו מסכת עיניים כמו שיש לרקון.
"אני אהרוג אותך!” שאג, וכמו סיידי צעק: “סו פאה!”
אנבת' נסוגה בחופזה, סראפיס צרח, “לא!” באזור אחר של הבניין קרס הקיר.
סיידי הסיתה את הקסם של סראפיס. וזה בטח היה יותר מידי בשבילה. היא התקפלה כמו בובת סמרטוטים, ואנבת' הספיק לתפוס אותה בדיוק לפני שראשה פגע בריצפה. עוד כמה חלקים של קיר רעדו ונשרו, אנבת' הרימה את החרטומה הצעירה והוציאה אותה משם.
איכשהו היא יצא מהבניין לפני שהוא התמוטט. אנבת' שמעה רעם אדיר, אבל היא לא הייתה בטוחה אם זה הבניין שקרס או פיצוח הגולגולת שלה מרוב מאמץ ותשישות.
היא מעדה על חלקי פסולת עד שהגיע לפסי הרכבת התחתית שמחוץ לבניין. היא הניחה את סיידי בעדינות על העשב.
עיניה של סיידי התגלגלו בחוריהן. היא מלמלה מילים לא ברורות. עורה היה כל כך רותח עד שאנבת' הייתה חייבת להשקיע את כל כולה כדי לא להיכנס לפאניקה. אדים עלו מהשרוולים של החרטומה.
ליד תאונת הרכבת אנשים החלו להבחין באסון החדש. רכבי חירום החלו לפנות לכיוון בניין הדירות שקרס. הליקופטר חדשות חג מעליהם.
אנבת' התפתתה לקרוא לעזרה רפואית, אך לפני שיכלה סיידי נשמה נשימה עמוקה. עפעפיה רפרפו.
היא ירקה שביב של בטון מפיה, התיישבה ברפיון והביטה בעמוד של האבק שעלה מעלה מההרפתקה הקטנה שלהן.
"אה,” מלמלה סיידי. “מה הדבר הבא שנהרוס?”
אנבת' התייפחה בהקלה. “תודה לאלים שאת בסדר. את ממש הבהלת אותי.”
"סכנת שריפה.” סיידי ניגבה פירורי אבק מפניה. “ותר מידי קסם ואני פשוט נשרפת. זה כמו הצתה עצמית זה שבאתי היום.”
אנבת' הנהנה. היא קנאה בסיידי מכל התקפי הקסמים האלה שיכלה לעשות, אבל עכשיו היא שצחה שהיא רק חצויה. “את לא עושה קסמים עד הודעה חדשה.”
"לא הרבה זמן.” סיידי העוותה את פניה. “אני מניחה שסראפיס לא הושמד?”
אנבת' הביטה לעבר המקום שבו היה אמור לעמוד המגדלור. היא רצתה לחשוב שהאל נעלם, אבל היא ידעה טוב מאוד שזה לא נכון. היא המשיכה לחוש בהילה שלו, מנסה לשבש את העולם, מושכת את נשמתה את כוח החיים שלה.
"יש לנו כמה דקות במקרה הטוב,” היא ניחשה. “הוא עשה את העבודה על המגדלור לחינם. הוא ירדוף אחרינו.”
סיידי גנחה. “אנחנו צריכות תגבורת. למרבה הצער, אין לי מספיק אנרגיה כדי לפתוח שער, אפילו אם אני יכולה למצוא אחד. איזיס לא מגיבה. היא יודעת מצויין שעם היא תופיע הישות שלה תילקח על ידי לורד קערת קורנפלקס.” היא נאנחה. “אני מניחה שאין לך חצויים אחרים שאת יכולה לקרוא להם בחיוג אוטומטי?”
"אם רק … " גמגמה אנבת'.
פתאום היא הבינה שהתרמיל שלה עדיין על כתפה. איך היא לא איבדה אותו במהלך הקרב? ולמה הוא מרגיש כל כך קל?
היא הורידה את התרמיל ופתחה אותו. ספרי האדריכלות נעלמו. במקומם, היא מצאה חתיכה בגודל ריבוע בראוני של אמברוסיה עטופה בצלופן, ומתחתיה...
שפתה התחתונה של אנבת' רעדה. היא שלפה משהו שהיא לא נשאה כבר המון זמן: כובע היאנקיז הכחול שלה.
היא העיפה מבט אל השמים המחשיכים. “אמא?”
אין תשובה. אבל אנבת' לא יכלה לחשוב על שום הסבר אחר. אמא שלה שלחה לה עזרה. זה עודד אותה אבל גם הפחיד אותה. אם אתנה מתייחסת לזה באופן אישי ונותנת ישירות עזרה, אז סראפיס הוא איום באמת גדול – לא רק לאנבת' אלא גם לאלים.
"זה כובע בייסבול.” ציינה אנבת'. “זה טוב?”
"אני – אני חושבת שכן,” אמרה אנבת'. “בפעם האחרונה שחבשתי אותו, הקסם לא עבד. אבל עם זה עובד עכשיו … אולי יש לי תכנית. זה היה תורך לשמור שדעתו של סראפיס תהיה מוסחת.”
סיידי קימטה את מיצחה. “האם כבר ציינתי שאני לא יכולה לעשות קסמים?”
"את תהי בסדר,” אמר אנבת'. “איך את עם בילופים ושקרים חסרי תכלית?”
סיידי הרימה גבה. “אמרו לי שאלה התכונות האטרקטיביות ביותר שלי.”
"מעולה,” אמרה אנבת'. “אז זה זמן שאלמד אותך קצת יוונית.”
לא היה להן זמן.
אנבת' בקושי סיימה את האימון כשסיידי הבחינה שהבניין ההרוס מתנוענע, פסולת עפה לכל עבר, ואז סראפיס הגיח שואג ומקלל.
עובדי חירום מבוהלים ברחו מהאתר, אבל הם לא שמו לב לאל בגובה חמישה מטרים הצועד מבין ההריסות, אדים נפלטים משלושת הראשים שבמטה שלו שפולטים עמודים של קסם אדום לשמיים.
הראש של סראפיס פנה מיד לכיוון של אנבת' וסיידי.
"מוכנה?” שאלה אנבת'.
סיידי נשפה. “יש לי ברירה?”
"הנה.” אנבת' נתנה לה את חתיכת האמברוסיה. “זה אוכל של חצויים. זה אולי ישחזר את כוחך.”
"אולי, אה?”
"אם אני יכולה לשתות את שיקוי הריפוי שלך, את אמורה להיות מסוגלת לאכול אמברוסיה.”
"אז, לחיים.” סיידי נגסה. הצבע חזר ללחייה. עיניה אורו. “יש לזה טעם של הלחמניות של סבתא שלי.”
אנבת' חייכה. “לאמברוסיה יש תמיד טעם של המאכל האהוב עלינו.”
"חבל.” סיידי נגסה עוד נגיסה ובלעה. “הלחמניות של סבתא שלי תמיד שרופות וזה די מגעיל. אה – הנה מגיע ידידינו.”
סראפיס בעט בכבאית שהייתה בדרכו ומלמל לעבר פסי הרכבת. לא נראה שהוא זיהה את סיידי ואנבת' אבל עדיין, אנבת' ניחשה שהוא יכול לחוש אותם. הוא סרק את האופק, הבעתו מלאה זעם רצחני.
"מתחילים.” אנבת' חבשה את הכובע היאנקיז שלה.
עיניה של סיידי התרחבו. “כל הכבוד. את ממש בלתי ניראת. את גם לא תתחילי לירות ניצוצות, נכון?”
"למה שאני אעשה את זה?”
"אה … אחי פעם הטיל כישוף שהפך אותנו לבלתי נראים. לא הסתדר כל כך טוב. בכל מקרה, בהצלחה.”
"גם לך.”
אנבת' רצה לצד אחד וסיידי נופפה בידיה וקראה, “אוי, סראפיס!”
"מוות!” שאג האל.
הוא שעט קדימה, רגליו הגדולות יוצרות מכתשים באספלט.
כפי שהן תכננו, סיידי פנתה לכיוון החוף. אנבת' כרעה מאחורי מכונית נטושה וחיכתה שסראפיס יעבור. בלתי ניראת או לא היא לא רצתה לקחת שום סיכונים.
"בחייך!” התגרתה סיידי באל. “זה הכי מהר שלך, אידיוט כפרי מגודל.”
האל הזועם עבר על פני אנבת' “ראר!”
היא רצה אחרי סראפיס, שהדביק את סיידי בקצה של החוף.
האל הניף את המטה הזוהר שלו, שלושת הראשים גיהקו גיהוק של קיטור. “מילים אחרונות, חרטומה?”
"בשבילך? כן!” סיידי סחררה את ידיה בתנועה שיכלה להיות קסם – או קונג פו.
"אן … פונתה פטהן אלגה!” היא פיזמה את המילים שאנבת' לימדה אותה. “מדאנה אדי תיאה!”
אנבת' התכווצה. ההגיה של סיידי הייתה די גרועה. היא אמרה את השורה הראשונה די נכון, פחות או יותר: שיר של זעם, הו אל. השורה השנייה הייתה אמורה להיות: בים,סבל רב תיסבול. במקום זה סיידי אמרה משהו כמו: בים, סבל רב מוס!
למרבה המזל, הצליל של יוונית עתיקה היה מספיק כדי לזעזעה את סראפיס. האל התלבט, מטה שלושת הראשים שלו נשאר מונף באוויר. “מה את - “
"איזיס, שמעי לי!” המשיכה סיידי. “אתנה לעזרתי!” היא הרעידה כמה משפטים – כמה ביוונית וכמה במצרית עתיקה.
בנתיים אנבת' התגנבה מאחורי האל, עיניה על הפגיון שעדיין היה נעוץ בשריון של היצור. אם סראפיס רק ינמיך קצת את המטה …
"אתה גמור.” קרנה סיידי בניצחון. “הנה. גירוס, ספנקופיתה, פרסטו!” היא קראה. “אלפא, בטא, גמא!”
סראפיס בהה בה בתמיה ברורה. הקעקועים האדומים על עורו עומעמו. כמה מהסמלים הפכו לסימני שאלה ולפרצופים עצובים. אנבת' התקרבה בזחילה … היא הייתה עכשיו במרחק של עשרים מטר ממנו.
"גמור?” שאל סראפיס. “על מה לכל הרוחות מדברת, ילדה? אני עומד להשמיד אותך.”
"אם תעשה את זה,” הזהירה סיידי, “אתה תפעיל את קשר המוות שישלח אותך לשכחה ואין!”
"קשר המוות? אין דבר כזה!” סראפיס הנמיך את המטה. עכשיו שלושת הראשים היו בגובה העיניים של אנבת'.
ליבה הלם. היא צריכה ללכת עשרים מטר. ואחר כך היא תוכל להגיע לפגיון. תהיה לה רק הזדמנות אחת למשוך את הפגיון החוצה.
נראה שהראשים שמים לב אליה. הם נהמו, והתיזו קיטור לכיוונים אקראיים. זאב, אריה וכלב – עבר, הווה ועתיד.
כדי ליצור נזק מקסימלי, היא ידעה באיזה ראש היא צריכה לפגוע.
אבל למה העתיד חייב להיות כלב? לברדור שחור שהיה פחות מאיים מהראשים האחרים. בעיני הזהב הגדולות שלו, הוא הזכיר לאנבת' יותר מידי חיות מחמד שהכירה.
זה לא חיה אמיתית, היא אמרה לעצמה. זה חלק ממטה קסום.
אבל, כשהייתה כבר במרחק פגיעה, זרועותיה נהיו כבדות. היא לא יכלה להסתכל על הכלב בלי להרגיש אשמה.
העתיד הוא דבר טוב, נראה כאילו הכלב אומר. זה מטושטש ומסטורי!
אם אנבת' תפגע בראש הלברדור, מה אם היא בעצם תהרוג את העתיד שלה – התכניות שלה במכללה, התכניות שלה עם פרסי …
סיידי עדיין דיברה. הטון שלה נהיה עצוב.
"אמא שלי, רובי קיין,” אמרה סיידי לסראפיס, “היא נתנה את חייה כדי לאטום את הכלא של אפופיס בדואת. אפופיס – עם לא אכפת לך, הוא חי הרבה יותר ממך והוא פי אלף יותר חזק ממך. אז עם אתה חושב שאני פשוט הולכת לתת לאל ממדרגה שנייה להשתלט על העולם, תחשוב שוב!”
הכאס בקולה לא היה רק בילוף, ופתאום שמחה אנבת' שהיא נתנה לסיידי את העבודה של השחת הדעת של סראפיס. החרטומה הייתה מפחידה בצורה מפתיעה כשרצתה.
סראפיס העביר את משקלו בעצבנות. “אני אשמיד אותך!”
"בהצלחה.” אמרה סיידי. “ אני כלאתי אותך עם כשפים יוונים ומצרים רבי עוצמה שיעיפו את האטומים שלך לכוכבים!”
"את משקרת!” צעק סראפיס. “אני לא מרגיש בשום כישוף שהותל עלי. אפילו זה שהחזיר אותי אין שום קסם כזה.”
אנבת' הייתה פנים אל פנים עם הכלב השחור. הפגיון היה מעליה, אבל כל מולקולה בגופה התקוממה כנגד הרעיון של להרוג חיה … הריגת העתיד.
בנתיים, סיידי הצליחה לפלוט צחוק אמיץ. “מי זימן אותך? אתה מתכוון החרטום הזקן סתנה?”
אנבת' לא הכירה את השם, אבל סראפיס כנראה הכיר. האוויר סביבו היטשטש מרוב חום. האריה נהם. הזאב חשף שיניים.
"אה, כן," המשיכה סיידי. אני מכירה היטב את סתנה אני מניחה שהוא לא אמר לך מי הוא. הוא בחיים רק בגלל שאני חסתי על חייו. אתה חושב שהוא חרטום רב עוצמה? נסה אותי. תעשה את זה עכשיו!”
אנבת' זעה. פתאום היא הבינה שסיידי מדברת אליה, לא אל האל. אבל הבלוף כבר איבד את כוחו. לא היה לה זמן.
"נסיון נחמד, חרטומה.” אמר סראפיס בלעג.
בעודו מרים את המטה בשביל לפגוע, אנבת' קפצה. ידה ניסגרה סביב ניצב הפיגיון, והיא משכה אותו החוצה.
"מה?!” קרא סראפיס.
אנבת' שיגרה יבבה גרונית והפגיון שלה צלל לתוך צווארו של הכלב.
היא ציפתה שהיה פיצוץ.
במקום זאת, הפגיון נשאב לתוך צווארו של הכלב כמו מהדק נייר שנשאב על ידי שואב אבק, אנבת' בקושי הספיקה להרפות.
היא התגלגלה חופשיה, הכלב ילל, מתכווץ וקמל עד שקרס לתוך השיריון של היצור. סראפיס שאג. הוא ניסה להרפות מהמטה אבל המטה נדבק לידו.
"מה עשית?” הוא קרא בבהלה.
"לוקחת את העתיד שלך,” אמרה אנבת'. “בלעדיו, אתה כלום.”
המטה התפוצץ. גל של חום היה כל כך חזק עד שאנבת' הרגישה שהשערות על זרועותיה מתחילות להישרף. היא זחלה לאחור לתוך החול. ראשי הזאב והאריה נשאבו לתוך כדור של אש שנוצר על ידו של האל.
סראפיס ניסה לנער אותו מעליו. אבל זה גרם לכרור האש לזהור באור יותר בהיר. אצבעותיו התעקלו כלפי פנים. ידו ניצרבה. כל היד שלו התכווצה והחלה להתאדות, כל גופו החל להישאב לתוך החום הלוהט.
"אני לא יכול לההרס!” צעק סראפיס. “אני פסגה בעולם המשולב שלכן! בלי ההדרכה שלי, את לעולם לא תשיגי את הכתר! אתם כולכם תושמדו! את חייבת - “
כדור האש התלקח ושאב אותו תוך מערבולת בוערת. ואז כדור האש הלוהט נעלם בהבזק כאילו לא היה קיים מעולם.
"אוח,” אמרה סיידי.
הן ישבו על החוף בשקיעה, צופות בגאות ומאזינות ליללת רחבי החירום מאחוריהן.
תושבי רוקוואי ביץ' המיסכנים. בהתחלה הוריקן. ואז תאונת רכבת תחתית, ואז קריסת בניין דירות בגלל אל משתולל. וכל זה ביום אחד. בקהילות מסוימות אף פעם לא מקבלות מנוחה.
אנבת' לגמה מ'הריבנה' שלה – משקה בריטי שסיידי זימנה מ'שטח האיחסון האישי' שלה בדואת.
"אל תדאגי,” הבטיחה לה סיידי. “גיוס חטיפים זה לא קסם קשה.”
אנבת' הייתה כל כך צמעה עד שה'ריבנה' הייתה יותר טעימה מנקטר.
נראה היה שסיידי מחלימה. האמבורסיה עשתה את שלה. עכשיו, לא נראה שהיא הייתה על סף מוות, יותר כאילו הריצו אותה לצד עדר חמורים.
הגלים ליחכו את רגליה של אנבת', עוזרים לה להירגע, אבל היא עדיין חשה אי שקט מהמפגש עם סראפיס – גופה זמזם, כאילו כל העצמות בגופה הפכו לג'לי.
"את הזכרת שם,” נזכרה אנבת'. “סתנה?”
סיידי עיקמה את אפה. “סיפור ארוך. חרטום מרושע, חזר מהמתים.”
"אני שונאת כשאנשים רעים חוזרים מהמתים. את אמרת … שאת אפשרת לו לצאת לחופשי?”
"ובכן, אחי ואני היינו צריכים את עזרתו. בזמנו, לא היו לנו הרבה ברירות. בכל מקרה, סתנה הברח עם ספר תחות, אוסף הלחשים הכי מסוכנים שקימיים בעולם.”
"וסתנה השתמש בספר כדי להעיר את סראפיס.”
“זה בהחלט מתקבל על הדעת.” סיידי משכה בכתפיה. "הוא מנסה לשלב קסם מצרי עם קסם יווני. זוכרת את מפלצת התנין שתקפה את אחי ואת החבר שלך?, בן סובק – אני לא אופתע עם זה היה אחד מהניסויים של סתנה.”
אחרי היום הדבר היחיד שאנבת' רצתה לעשות זה לחבוש את כובע היאנקיז שלה ולהתחפר האיזה חור ולישון לנצח. היא הצילה את העולם מספיק פעמים בעבר. היא לא רצתה לחשוב על עוד איום פוטנציאלי. ובכל זאת היא לא יכלה להתעלם ממנו. היא מיששה את שולי המצחייה של כובע היאנקיז שלה וחשבה למה אמא שלה נתנה לה אותו בחזרה היום – כשהקסם שלו חזר.
נראה כאילו אתנה שולחת הודעה: תמיד יהיו עוד איומים חזקים מכדי להתמודד איתם חזיתית. את לא סיימת עם התגנבויות. עליך כאן לנהוג בזהירות.
"סתנה רוצה להיות אל.” אמרה אנבת'.
הרוח והמים נהיו פתאום קרים. הן כבר לא הריחו ריח ים טרי, היה ריח יותר של חורבות בוערות.
"אל … " סיידי נרעדה. “הברנש זקן הזה עם אזור חלציים ושיער אלביס. איזו מחשבה נוראית.”
אנבת' ניסתה לדמיין איך הבחור נראה לפי התיאור של סיידי אבל לבסוף החליטה שהיא לא רוצה.
"עם המטרה של סתנה זה להיות בן אלמוות,” אמרה אנבת', “להעיר את סראפיס לא יהיה הטריק האחרון שלו.”
"אוי לא. הוא רק משחק איתנו עכשיו. בן סובק … סראפיס. סיידי צחקה ביובש. “אני מוכנה להתערב איתך שסתנה תיכנן את שתי ההתקפות כדי לראות מה יקרה, איך חצויים וחרטומים יפעלו כשהם יפגשו. הוא בוחן את הקסם החדש שלו, ואת המיומנות שלנו, לפני שהוא יעשה את המטרה האמיתית שלו עם הכוח הזה.”
"אולי הוא לא יצליח,” אמרה אנבת' בתקווה. “אף אחד לא יכול להפוך את עצמו לאל רק על ידי כישוף.”
המבט של סיידי לא היה מרגיע. “אני מקווה שאת צודקת. בגלל שאל ששולט גם בקסם יווני וגם בקסם מצרי, יוכל לשלוט בשני העולמות … אני אפילו לא יכולה לדמיין מה עוד יוכל לקרות.”
הבטן של אנבת' התעוותה כאילו היא לומדת תרגיל חדש ביוגה. בכל קרב, תכנון אסטרטגיה טובה היה חשוב יותר מכוח טהור. אם סתנה הזה תיכנן את הקרב של פרסי וקרטר עם התנין ההוא, ואם הוא העלה את סראפיס בשביל הקרב הזה עם סיידי ואנבת' והוא יכל לשלוט בו … הצבע שהוא מתכנן יהיה קשה לעצירה.
היא חפרה עם הבוהן בחול. “סראפיס אמר משהו לפני שנעלם – אתם לעולם לא תוכלו להשיג את הכתר. חשבתי שזה כמו מטאפורה. אבל אז ניזכרתי במה שעמר על המלך תלמי הראשון, המלך שניסה להיות אל - “
"כתר האלמוות,” ניזכרה סיידי. “אולי זה פסצ'נת?”
אנבת' קימטה את מיצחה. “אני לא מכירה את המילה הזאת, שנט?
סיידי אייתה את המילה. “כתר מצרי. נראה קצת כמו חייל באולינג. לא הצהרה אופנתית נחמדה במיוחד, אבל הוא נתן לפרעה כוח אלוהי. אם סתנה מנסה לשחזר את הקסם האלוהי של המלך הזקן, אני מוכנה להתערב איתך על חמישה פאונד ומלחת של הלחמניות השרופות של סבתא שלי שהוא מנסה למצוא את הכתר של תלמי.”
אנבת' החליטה לא לקחת הימור על זה. “אנחנו צריכות לעצור אותו.”
"אני אחזור לבית בברוקלין.” אמרה סידי ולגמה מה'ריבנה' שלה. "אחרי שאחטיף לאחי על זה שהוא לא סיפר לי עליכם, החצויים, אני אתן לחוקרים שלנו קצת עבודה ונראה מה אנחנו יכולים ללמוד על תלמי. אולי הכתר שלו נמצא באיזה מוזיאון.” סיידי שרבבה את שפתיה. “למרות שאני שונאת מוזיאונים.”
אנבת' הוליכה את אצבעה על החול. בלי באמת לשים לב היא ציירה את ההירוגליף של איזיס: תית.
"אני אעשה מחקר, גם. החברים שלי מבית הקטה בטח יודעים קצת על הקסם של תלמי. אולי אני אפילו אוכל לקבל עצה מאמא שלי.”
המחשבה על אימה גרם לה אי נוחות.
היום, סראפיס היה על סף להרוג את סיידי ואת אנבת'. הוא איים להשתמש בהן כשערים כדי למשוך את אתנה ואיזיס אל מותן.
העיניים של סיידי סערו כאילו עברו בראשה אותם מחשבות שעברו בראשה של אנבת'. "אנחנו לא יכולות לתת לסתנה להמשיך להתנסות. הוא יקרע את העולמות שלנו לגזרים. אנחנו חייבות למצוא את הכתר הזה, או - “
היא העיפה מבט אל השמיים והיא השתתקה. ,אה,ההסעה שלי הגיע.”
אנבת' פנתה לשנייה חשבה שארגו || יורדת מהשמיים, אבל אז היא הבחינה שזה סוג ספינה אחר – סירת קנים מצרית קטנה עם עיניים מצוירות על החרטום, על התורן התנפנף מפרש אחד ועליו התנוסס הסמל תית.
הסירה נחתה ברכות על המים.
סיידי קמה וניערה את מכנסיה. “אני יכולה לתת לך טרמפ הביתה?”
אנבת' ניסתה לדמיין את עצמה שטה למפרץ של מחנה החצויים בסיר הזאת. “אמ, זה בסדר. אני יכולה לעשות את הדרך חזרה בעצמי.”
"איך שאת רוצה.” סיידי העמיסה את תרמילה על גבה ואז עזרה לאנבת' לקום. “את אמרת שאחי צייר הירוגליף על היד של החבר שלך? הכל טוב ויפה, אבל אני מעדיפה לשמור איתך על קשר ישירות.”
אנבת' גיחכה. “את צודקת. אי אפשר לסמוך על בנים.”
הן החליפו מספרי טלפון סלולרי.
"תתקשרי רק עם זה דחוף,” אנבת' הזהירה. “פעילות הסלולר מושכת מפלצות.”
סיידי נראתה מופתעת. “באמת? אף פעם לא שמתי לב. אני מניחה שאני לא יכולה לשלוח לך תמונות סלפי פנים – מצחיקים באינסטגרם.”
"כנראה שלא.”
"ובכן, עד הפעם הבאה.” סיידי חיבקה את אנבת'.
אנבת' הייתה קצת בהלם לקבל חיבוק מבחורה שרק פגשה – נערה יכלה לראות את אנבת' כאויבת. אבל המחווה גרמה לה להרגיש טוב. במצבים של חיים ומוות, אנבת' למדה, שאפשר להתיידד די מהר.
היא טפחה על כתפה של סיידי. “שמרי על עצמך.”
"כמעט בלתי אפשרי.” סיידי טיפסה על הסירה, וזו דחפה את עצמה לים. ערפל הופיע משום מקום. והתעבה סביב הסירה. כאשר הערפל התפזר, הסירה וסיידי קיין נעלמו.
אנבת' בהתה באוקיינוס הריק. היא חשבה על הערפול והדואת וכיצד הם מחוברים.
בעיקר היא חשבה על המטה של סראפיס, וזעקת הכלב השחור כשהיא נעצה בו את הפגיון שלה.
"זה לא היה העתיד שלי שהרסתי,” הבטיחה לעצמה. “אני יוצרת את העתיד שלי.”
אבל אי שם יש חרטום בשם סתנה שעושה את הניסויים שלו. אם אנבת' לא תעצור אותו, היא צריכה לתכננן איך.
היא הסתובבה ויצאה למסע הארוך של חיפוש הדרך חזרה למחנה החצויים ברחבי החוף המזרחי.

הסוף.

נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים

2. מטה סראפיס - הספר בו אנבת' צ'ייס וסיידי קיין נפגשות

שלום לכל אוהבי ריק ריירדן
מצתערת שלקח לי כל כך הרבה זמן אבל הנה סיימתי לתרגם את הספר ההמשך של בן סובק: מטה סראפיס.
מקווה שתהנו.

מטה סראפיס
עד שפגשה את היצור עם שני הראשים, אנבת' לא חשבה שיומה יכול להיות יותר גרוע.
היא בילתה כל היום בעשיית עבודות לבית הספר. (היא דילגה על השיעורים באופן קבוע כדי להציל את העולם ממפלצות ואלים יוונים מעצבנים שיכולים לקלקל את מצב הרוח.) ואז היא דחתה את הסרט עם החבר שלה, פרסי, וכמה מחבריהם, כדי שהיא תוכל לנסות לגשת להתמחות הקיץ במשרד האדריכליים המקומיים. למרבה הצער, המוח שלה הפך לדייסה. היא היתה בטוחה שהיא לא תעבור.
לבסוף, בסביבות ארבע אחר הצהריים, היא השתרכה בוושינגטון סקוור - פארק בדרכה לתחנת הרכבת בתחתית ודרכה על ערמה של זבל פרות טרי.
היא הביטה בשמיים. “הרה!”
הולכי רגל נעצו בה מבטים מוזרים, אבל לאנבת' לא היה אכפת. היא הייתה עייפה ממעשי הקונדס של האלה. אנבת' עשתה המון משימות בשביל הרה, אבל עדיין מלכת השמיים השאירה מתנות מבחיה המקודשת לה בדיוק במקומות שאנבת' יכולה לדרוך בהם. לאלה בטח היה עדר של פרות שמסיירות במנהטן.
עכשיו היא הייתה בתחנת הרכבת ברחוב ארבע מערב, היא הייתה עצבנית ומותשת ורק רצתה לתפוס רכבת לצפון העיר, מקום מגוריו של פרסי.
היה מאוחר מדי ללכת לסרט, אבל אולי הם יכולים ללכת ארוחת ערב או משהו.
ואז היא ראתה את ה.
אנבת' ראתה כמה דברים מטורפים בחייה, אבל החיה הזאת הייתה בהחלט יוצאת מין הכלל. “מה האלים חשבו לעצמם?” רשימה. זה נראה כמו אריה וזאב, תקועים בתוך השריון של סרטן.
מהחלק העליון השמאלי יצאו רגליו הקדמיות וראשו של זאב אפור, ורגליו הקדמיות וראשו של אריה זהוב רעמה מהצד הימני. השריון עצמו היה ספירלה חומה מחוספסת, כמו קונוס ופל – כשש רגל אורך עם חריץ משונן באמצע, כאילו הוא נשבר במחציתו, ואז הודבק שוב.
שתי החיות לא נראו שמחות לחלוק שריון. הם גררו אותו מאחוריהם לאורך הרציף, מנסים למשוך לכיוונים שונים. הם נהמו אחד לשני בהתגרות. אז הם קפאו והחלו לרחרח את האויר.
זרם הנוסעים עבר. הרוב תמרנו סביב ה והתעלמו ממנו. אחרים פשוט קימטו את מצחיהם או נראו מוטרדים.
אנבת' ראתה את הערפול בפעולה פעמים רבות בעבר, אבל היא תמיד נדהמה איך הערפל הקסום יכול לעוות את המציאות לבני תמותה, לגרום ל להראות כמו משהו סביר – כלב תועה או חסר בית עטוף בשק שינה.
הנחירים של ה התרחבו. לפני שאנבת' יכלה להחליט מה לעשות, שני הראשים הסתובבו והביטו בה ישירות.
ידה של אנבת' נשלחה אל הסכין שלה. אבל אז היא נזכרה שאין לה כזה. כרגע, הנשק הקטלני ביותר שלה היה התרמיל שלה, שהיה עמוס בספרי אדריכלות כבדים מהספרייה הציבורית.
היא הסדירה את נשימתה. ה עמדה שלושים רגל משם.
להלחם באריה-זאב-סרטן באמצע תחנת רכבת תחתית צפופה לא היה הבחירה הראשונה שלה, אבל עם היא חייבת, היא תעשה את זה. היא הייתה בת אתנה.
היא הביטה בחיה, נותנת לה להבין שהיא רצינית.
"תוציא את זה, סרטנון,” היא אמרה. “אני מקווה שיש לך סובלנות גבוהה לכאב.
ראשי האריה והזאב חשפו שיניים. אז הרצפה רעמה. משב רוח חזק עבר דרך המנהרה כמו כשמגיעה רכבת.
ה נהמה על אנבת'. היא הייתה יכולה להשבע שהיה לו מבט של חרטה בעיניו, כאילו חושבת, אני אשמח לקרוע אותך לגזרים, אבל יש לי עסקים אחרים לעשות כרגע.
אז סרטנון הסתובב וזינק, גורר אחריו את השריון הענק שלו. הוא נעלם במדרגות, הדרך לרכבת.
לרגע, אנבת' הייתה המומה מכדי לזוז. היא לעיתים רחוקות ראתה עוזבת חצוי לנפשו ככה. בדרך כלל כשיש להם הזדמנות, מפלצות כמעט תמיד תמיד תוקפות.
אנבת' לא יכלה לתת ל, הולך אחרי התוכנית הנפשעת שלו ונוסע בתחבורה ציבורית בחינם. חוץ מזה עם לסרטן עם שני הראשים יש משהו יותר חשוב לעשות מאשר להרוג אותה, אנבת' רצתה לדעת מה זה.
היא העיפה מבט בערגה ברכבת F שנוסעת למקום מגוריו של פרסי. ואז רצה במעלי המדרגות אחרי ה.
אנבת' קפצה לתוך הרכבת שניה לפני שהדלתות נסגרו. הרכבת התרחקה מהפלטפורמה וצללה לתוך החשכה. אורות הבהבו בתקרה. נוסעים התנדנדו קדימה ואחורה. כל המושבי היו תפוסים. יותר מתריסר נוסעים עמדו, מתנדנדים ונצמדים למעקה כמו שנאחזים בקרחון.
אנבת' לא יכלה לראות את סרטנון עד שמישהו בחזית צעק, “תיזהר, פריק!”
האריה-זאב-סרטן נדחף קדימה, נוהם לעבר בני התמותה, אבל הנוסעים התנהגו כאילו הם נמצאים ברכבת תחתית רגילה ומעצבנת בניו יורק. אולי הם ראו את ה בתור בחור שיכור.
ואנבת' אחריו.
סרטנון פתח בכוח את הדלתות לקרון הבאה ויצא החוצה, אנבת' שמה לב שהשריון זהר קלושות.
האם הוא עשה את זה קודם? מסביב ל הסתחררו אותיות ניאון אדומות, סימנים – יווניים, סימנים אסטרולוגים ותמונות כתיבה. הירוגליפים מצריים.
צינה התפשטה בין השכמות של אנבת'. היא נזכרה במשהו שפרסי אמר לה לפני כמה שבועות – על מפגש שהיה לו שנראה כל כך בלתי אפשרי עד שהיא הניחה שהוא מתלוצץ.
אבל עכשיו...
היא נדחקה בקהל אחרי סרטנון לתוך הקרון הבאה.
השריון של היצור בהחלט זהר עכשיו באור בהיר. כשאנבת' התקרבה היא החלה לחוש בחילה. היא הרגישה תחושת משיכה בבטנה, כאילו יש לה קרס בבטנה, המושך אותה לכיוון היצור.
אנבת' ניסתה להרגיע את עצביה. הידע היה הנשק החשוב ביותר שלה. היא הקדישה את חייה ללימוד על רוחות, חיות יווניות ושדים. אבל סרטן עם שני ראשים לא היה במסגרת ההתייחסות לזה. המצפן הפנימי שלה הסתובב ללא הועיל.
היא יחלה שהיה לה גיבוי. היה לה את הטלפון הסלולרי שלה, גם אם הייתה קליטה במנהרה, למי היא הייתה מתקשרת? רוב החצויים האחרים לא נשאו עימם טלפונים. אותות מושכים מפלצות. פרסי היה בדרכו צפונה. רוב חבריה חזרו למחנה החצויים בחוף לונג איילנד.
סרטנון המשיך ליצור את דרכו לעבר החלק בקדמי של הרכבת.
עד שאנבת' הדביקה אותו הקרון הבא, ההילה של ה הייתה כל כך חזקה שאפילו בני התמותה החלו לשים לב לכך. רבים השתנקו ורכנו במושביהם, כאילו מישהו פתח דוכן של ארוחות צהריים מפנקות. אחרים התעלפו על המקום.
אנבת' חשה בבחילה כל כך חזקה עד שהיא רצתה לסגת, אבל תחושת הקרס המשיכה למשוך בבטנה, מושכת אותה אל ה.
הרכבת עצרה בתחנה ברחוב פולטון. ברגע שהדלתות נפתחו, כל הנוסעים שעדיין היו בהכרה מעדו החוצה. ראש הזאב של סרטנון התנפל על גברת אחת, הוא משך בתיק שלהבעת שניסתה להימלט.
"היי!” צעקה אנבת'.
ה נתנה לאישה ללכת.
שני זוגות עיניים ננעצו באנבת' כאילו הן אומרות, יש לך משאלת מוות?
אז שני הראשים הותלו לאחור ושאגו בהרמוניה. הצליל פגע באנבת' כמו דוקרן קרח בין העיניים. חלונות הרכבת התנפצו. בני התמותה שהתעלפו חזרו להכרה מרוב בהלה. כמה הצליחו לזחול החוצה מהדלתות. אחרים נפלו דרך החלונות השבורים.
דרך ראייתה המטושטשת, ראתה אנבת' את ה שפופה על האמות שלה, מוכנה לזנק.
הזמן האט. היא הייתה מודעת במעורפל לדלתות המנופצות שנסגרו, הרכבת נריקה יצאה אל מחוץ לתחנה. הנהג לא מבין מה קורה? הרכבת עובדת על נהג אוטומטי?
עכשיו כשהמרחק בניהם היה של עשר רגל, אנבת' הבחינה בפרטים חדשים על ה. ההילה האדומה שלה נראתה בהירה יותר לאורך החריץ בשריון. אותיות יווניות זוהרות והירוגליפים מצריים נפלתו כמו גז וולקני מסדק במעמקי הים. הזרוע של האריה הייתה מגולחת בשורש כף היד, קעקוע של סדרה של פסים שחורים קטנים. באוזנו השמאלית של הזאב היה תקוע תג מחיר כתום עם המחיר $ 99.99.
אנבת' אחזה ברצועת התרמיל שלה. מוכנה להניף אותו על ה, אבל זה לא יעשה הרבה בתור נשק. במקום זאת, היא הסתמכה על הטקטיקה הרגילה שלה, כאשר היא מול אויב חזק יותר. היא התחילה לדבר.
"אתה עשוי משני חלקים שונים,” היא אמרה. “אתה כמוחתיכות של פסל שהתעוררו לחיים. ואז אתם התחברתם?”
זאת הייתה השערה, אבל הנהמה של האריה הבהירה לאנבת' שהיא פגעה ברגלה. הזאב צבט בלחיו של האריה כאיו הוא אומר לו לשתוק.
"אתם לא רגילים לעבוד יחד.” נחשה אנבת'. “מר אריה, יש לך קוד זיהוי על הרגל שלך. אתה היית מוצג במוזיאון. אולי במטרופוליטן.”
האריה שאג בקול רם כל כך שברכייה של אנבת' שיקשקו.
"אני מניחה שזה כן. ואתה מר זאב...המדבקה על האוזן שלך...היית מוצג למכירה בחנות עתיקות?”
הזאב נהם ועשה צעד לכיוונה.
בינתיים, הרכבת המשיכה לנהור מתחת לנהר איסט. רוח קרה הסתחררה דרך החלונות השבורים וגרמה לשינייה של אנבת' לנקוש.
כל האינסטינגטים שלה אמרו לה לרוץ, אבל היא הרגישה כאילו מפרקיה מתמוססים. ההילה של ה המשיכה לזהור, ממאלת את האוויר עם סמלים מיסטיים ואור עקוב מדם.
"אתם...אתם מתחזקים," ציינה אנבת'. “אתם הולכים למקום כלשהו, לא? וכל שאתם מתקרבים-”
הראשים של ה שאגו שוב בהרמוניה. גל של אנרגייה אדומה עבר את הקרון. אנבת' הייתה צריכה להילחם כדי להישאר בהכרה.
סרטנון התקרב. שריונו מורחב, הסדק למטה במרכז הבוער כמו מרזל מותך.
"חכה,” קרקרה אנבת'. “אני- אני הבנתי את זה עכשיו. אתה לא סיימת עדיין. אתה מחפש פיסה אחרת ראש שלישי?”
ה נעצרה. עיניה נצצו בזהירות, כאילו כדח לומר, קראת את היומן שלי?
אומץ ליבה של אנבת' עלה. סוף סוף היא קיבלה את המידע של אויבה. היא פגשה המון יצורים בעלי שלוש ראשים בעבר. כשזה מגיע לימורים מתולוגיים, שלוש הוא סוג של מספר קסם. זה הגיוני של הזאת יש עוד ראש.
סרטנון היה איזה פסל, מחולק לחתיכות. עכשיו משהו התעורר בו. זה היה הנסיון להחזיר את עצמו לצורתו המלאה.
אנבת' החליטה שהיא לא יכולה לתת לזה לקרות. ההירוגליפים האדומים והאותיות היווניות ריחפו סביב ה כמו כבל שריפת נתיך, קסם קורן שהרגיש ביסוד שגוי, כאילו התמוסס לאט מבנה התאים של אנבת'.
"אתה לא בדיוק יוונית?” היא העזה. “אתה ממצריים?”
סרטנון לא אהב את ההערה הזאת. הוא חשף את שינייו והתכונן לזינוק.
"וואו, ילד,” היא אמרה. אתה עדיין לא במלוא העצמה שלך? לתקוף אותי עכשיו, אתה תפסיד. אחרי הכל אתם לא סומכים אחד על השני.”
האריה הטה את ראשו ונהם.
אנבת' העמידה פני נדהמת. “מר אריה! איך אתה יכול להגיד דבר כזה על מר זאב?”
האריה מצמץ.
הזאב הביט באריה ונהם בחשדנות.
"ומר זאב!” אנבת' התנשפה. “אתה לא צריך להשתמש בשפה כזאת על החבר שלך!”
שני הראשים פנו אחד נגד השני, נוהמים ומייללים. ה התנודדה על אמותיה בכיוונים שונים.
אנבת' ידעה שהיא קנתה לעצמה רק כמה שניות. היא אמצה את מוחה, מנסה להבין מה בדיוק היצור הזה ואיך היא יכולה לנצח אותו, אבל זה לא התאים לשום דבר שיכלה לזכור משיעוריה במחנה החצויים.
היא אולי צריכה לבוא מאחוריו, אולי לנסות לשבור את השריון, אבל לפני שהספיקה הרכבת האטה. הם נכנסו לתחנה ברחוב הראשי, התחנה הראשונה בברוקלין.
הפלטפורמה הייתה ריקה באופן מוזר, אבל הבזק של אור בחדר המדרגות תפס את עיינה של אנבת'. בחורה בלונדינית צעירה בבגדים לבנים עם מטה עץ, מנסה להכות חיה מוזרה שעקפה את מטריה, נובחת בכעס. מהכתפיים כלפי מעלה, היצור נראה כמו לברדור רטריבר שחור, אבל הקצה האחורי שלו היה אלא נקודה מחודדת מחוספסת, כמו זנב של ראשן.
הייתה לאנבת' זמן לחשוב: הפיסה השלישית.
אז הבחורה הבלונדינית חבטה בכלב על חוטמו. המטה שלה התלקח באור זהוב, והכלב זינק לאחור – ישר דרך חלון שבור בקצה המרוחק של קרון הרכבת התחתית של אנבת'.
הבחורה הבלונדינית אחריו. היא זינקה לתוך הרכבת שניה לפני שהדלתות ניסגרו והרכבת עזבה את התחנה.
לרגע כולם פשוט עמדו שם – שתי בנות ושתי מפלצות.
אנבת' בחנה את הילדה בקצה האחר של הקרון, מנסה להאריך את רמת האיום.
המצתרפת החדשה לבשה מכנסי פשתן לבנים וחולצה תואמת, כמו סוג של מדי קראטה. הנעליים הצבעיות שהקצה שלהן עשוי ברזל נראו כאילו הם יכולים לגרום נזק במאבק. על הכתף השמאלית שלה היה תרמיל ניילון כחול ובתוכו מקל שנהב מעוקל- בומרנג? הנשק המאיים ביותר של הילדה היה מטה עץ לבן, חמש רגל אורך, מגולף עם ראש נשר, לכל אורך זהר כמו ארד שמיימי.
אנבת' פגשה בעיניה של הילדה, ותחושה של דז'ה וו הציקה לה.
ילדת הקרטה לא הייתה בת יותר משלוש-עשרה. עיניה היו מבריקות וכחולות, כמו ילדי זאוס. השיער הארוך שלה היה מפוספס בפסים סגולים. היא נראתה כמו ילדה של אתנה מוכנה ללחימה, מהירה, ערנית וחסרת פחד. אנבת' הרגישה כאילו היא רואה את עצמה מלפני ארבע שנים, בערך בזמן שהיא פגשה את פרסי ג'קסון.
אז ילדת הקרטה דיברה וניפצה את האשליה.
"אוקי." היא העיפה קווצת שיער סגולה מהפנים שלה. “היום שלי לא היה יותר מטומטם מזה.”
בריטית, חשבה אנבת'. אבל לא היה לה זמן להרהר בכך.
בכלב-ראשן וסרטנון עמדו במרכז הקרון, במרחק חמש רגליים, מביטים בתדהמה זה בזה. עכשיו הם התגברו על ההלם. הכלב יילל זעקת ניצחון, כמו מצאתי אותכם! והאריה- זאב- סרטן זינק כדי לפגוש אותו.
"תעצרי אותם!” צעקה אנבת'.
היא זינקה על גבו של סרטנון, ורגליו התמוטטו מהמשקל העודף.
הילדה האחרת צעקה משהו כמו: "מר!”
סדרה של הירוגליפים זהובים התלקחה באוויר:
יצור הכלב מעד לאחור, הוא נחנק כאילו הוא בלע כדור ביליארד.
אנבת' נאבקה כדי להרחיק על סרטנון, אבל החיה הייתה פי 2 ממשקלה. הוא נעמד על רגליו האחוריות, מנסה להעיף אותה. שני הראשים ניסו לנשוך את פניה.
למרבה המזל היא ריסנה הרבה פגסוסים פראיים במחנה החצויים. היא המליחה לשמור על שיווי המשקל בזמן שהורידה את התרמיל שלה מהגב. היא הטיחה ספרי אדריכלות בשווי של 20 פאונד על ראשו של האריה, אז היא הכניסה את רצועת הכתף של התיק לתוך לועו של האריה ומשכה קצת.
בינתיים הרכבת פרצה אל אור השמש. הם שיקשקו לאורך המסילה המוגבהת של קווינס, האוויר הצח נשב דרך החלונות השבורים שהאירו על פני המושבים.
מזוית עינה, אנבת' ראתה את הכלב השחור מפסיק להיחנק ומתנער. אז זינקה ילדת הקרטה, היא שלפה את בומרנג השנהב והפציצה את ה עם עוד הבזק זהוב.
אנבת' יחלה שהיא הייתה יכולה לזמן הבזקים זהובים. לה רק היה התרמיל המטופש. היא עשתה כמיטב יכולתה כדי להכניע את סרטנון, אבל נראה שה רק מתחזקת בעוד ההילה הזוהרת מחלישה את אנבת'. הראש שלה היה ממולא צמר גפן. הבטן שלה התהפכה.
מאז שנאבקה ביצור היא איבדה את תחושת הזמן. היא רק ידעה שאסור לה לתת לו להשתלב עם יצור הכלב. אם היצור יושלם שלושת ראשים מה - שזה - לא - היה, היו בלתי ניתנים לעצירה.
הכלב תקף שוב את ילדת בקרטה, הפעם הוא הפיל אותה. אנבת', שהוסחה דעתה, איבדה את אחיזתה ב הסרטן, והוא העיף אותה אל משענת של מושב.
אוזניה צלצלו כשהיצור שאג בניצחון. גל לוהט של אנרגיה אדומה עבר בקרון. הרכבת נטתה על צידה, ואנבת' נזרקה אל צידו האחר של הקרון.
"קדימה,” אמר קול של ילדה. “אנחנו צריכות לזוז.”
אנבת' פקחה את עיניה. העולם הסתובב. סירנות חירום ייללו במרחק.
היא שכבה על גבה על כמה עשבים קוצניים. הבחורה הבלונדינית מהרכבת רכנה מעליה, מושכת בידה.
אנבת' הצליחה להתיישב. היא הרגישה כאילו מישהו נעץ מסמרים מלובנים בצלעותיה. כשראייתה הצטללה, היא הבינה שהיא הייתה ברת מזל שהיא בחיים. כחמישה מטרים משם, הרכבת נפלה מהמסילה. הקרונות שכבו על צידם, בכל בצורת זיגזג של הריסות שהזכיר לאנבת' פגר של דרקון (לרע מזלה היא ראתה כמה כאלה).
היא ראתה שאין בני תמותה פצועים. היא קיוותה שהם נמלטו מהרכבת בתחנת פולטון. אבל עדיין, איזה אסון.
אנבת' זיהתה איפה היא נמצאת: רוקאווי ביץ'. כמאה רגל משמאלה, מגרשים פנויים וגדרות כפופות פינו דרך לחוף עם חול זהוב מנוקד הזפת ואשפה. הגלים התהפכו תחת השמיים המעוננים. לזכותה של אנבת', מעבר לפסי הרכבת עמדה שורה של בנייני דירות כל כך רעועים שהם בטח עשויים ממקררים ישנים.
"יו - הו.” ילדת הקרטה טלטלה את כתפה. “אני יודעת שאת בהלם, אבל אנחנו צריכות לזוז. אני לא מתלהבת מלהיחקר על יד שוטרים בזמן שאני גוררת את הדבר הזה.”
הילדה הצביעה אל שמאלה. מאחוריה על האספלט השבור, שכב הלברדור השחור שנראה כמו דג מחוץ למים, פיו וכפותיו כרוכים בחבל זהב זוהר.
אנבת' בהתה בנערה הצעירה. על צווארה נצצה שרשרת עם קמע כסף – סמל מיצרי שדומה שאיש זנגוויל.
לצידה היו מונחים המטה שלה ובומרנג השנהב – על שניהם גילופים של הירוגליפים ותמונות מוזרות, מאוד לא יווניות.
"מי את?” דרשה אנבת'.
חיוך נמשך מזווית הפה של הבחורה. “בדרך כלל אני לא אומרת את השם שלי לזרים. נקודות תורפה קסומות וכל זה. אבל אני חייבת לכבד את מי שנלחמה ביצור דו – ראשי בלי שום דבר מלבד תרמיל גב.” היא הושיטה את ידה. “סיידי קיין.”
"אנבת' צ'ייס.”
הם לחצו ידיים.
"מחמד לפגוש אותך, אנבת',” אמרה סיידי. “עכשיו, בואי ניקח את הכלב שלנו לטיול, שנלך?”
הם עזבו בדיוק בזמן.
בתוך דקות, רכבי חירום הקיפו את אזור התאונה, וקהל של צופים שנאסף מבנייני הדירות הסמוכים.
אנבת' הרגישה בחילה יותר מתמיד. כתמים אדומים רקדו לפני עיניה, אבל היא עזרה לסיידי לגרור את יצור הכלב בזנבו לכיוון דיונות החול. נראה היה שסיידי נהנית למשוך אותו על סלעים ובקבוקים רבים ככל שיכלה למצוא.
החיה נהמה והתפתלה. ההילה האדומה שלה זהרה באור בהיר יותר, ומשום מה החבלים התעמעמו.
בדרך כלל אנבת' אהבה ללכת על החוף. האוקיינוס הזכיר לה את פרסי. אבל היום היא הייתה רעבה ותשושה. התרמיל שלה הרגיש כבד יותר מרגע לרגע, והקסם של הכלב גרם לה לרצות להשליח אותו.
כמו כן רוקוואי ביץ' היה מקום עגום. הוריקן מאסיבי פוצץ דרך לפני יותר משנה, והנזק עדיין נראה בברור. חלק מבנייני הדירות היו במרחק מצומצם ממקום שבו התפוצצו פגזים, החלונות נאטמו וקירות הבלוקים כוסו בגרפיטי. עץ רקוב, וחתיכות מתכת מעוותות היו פזורים על החוף. המזח נהרס אבל העמודים שלו הזדקרו מחוץ למים. הים עצמו כרסם בטינה בחוף כאילו אומר: על תתעלם ממני. אני תמיד יכול לחזור לחוף ולהשלים את העבודה.
לבסוף הם הגיעו למכונית גלידה נטושה חצי שקועה בחול. בצידה היה ציור דהוי, של פינוקים טעימים שגרמו לבטן של אנבת' לפלוט יללת מחאה.
"צריך לעצור.” מלמלה.
היא שמטה את הכלב ודידתה אל המכונית, אז היא התיישבה כשגבה כנגד הדלת של הנוסע.
סיידי ישבה מולה ברגליים משוכלות. היא חיטטה בתיק שלה והוציאה בקבוקון קרמיקה פקוק בפקק.
"הנה.” היא מסרה אותו לאנבת'. “זה טעים. תשתי.”
אנבת' בחנה את הבקבוק בזהירות. הוא הרגיש כבד וחם, כאילו הוא מלא בקפה חם. “אה...זה לא ישחרר הבזק זהוב שיפוצץ את הפנים שלי?”
סיידי השמיעה נחרה. “זה שיקוי ריפוי, טפשונת. חברה שלי, ג'אז, היא המרפאת הכי טובה בעולם.”
אנבת' עדיין היססה. היא ניסתה שיקויים בעבר, שבושלו על ידי ילדי הקטה. בדרך כלל היה להם טעם של מרק רפש, אבל לפחות הם עבדו על חצויים. לא משנה מה היה בבקבוק, זה לא היה אותו הדבר.
"אני לא בטוחה שאני צריכה לנסות,” היא אמרה. “אני...לא כמוך.”
"אף אחד הוא לא כמוני,” הסכימה סיידי. “המדהימות שלי היא מיוחדת. אבל אם את אומרת שאת לא חרטומה, טוב, אני יכולה לראות את זה. בדרך כלל אנחנו נלחמים עם מטה ושרביט.” היא טפחה על המוט הלבן המגולף ועל בומרנג השנהב שנחו לצידה. “ובכל זאת, אני חושבת שהשיקויים שלי צריכים לעבוד עליך. את נאבקת ב. את שרדת תאונת רכבת. את לא יכולה להיות נורמלית.”
אנבת' צחקה בקול רפה. היא מצאה בחוצפתה של הילדה האחרת משהו מרענן. “לא, אני בהחלט לא נורמלית. אני חצויה.”
"אה.” אצבעותיה של סיידי תופפו על שרביטה המעוקל. “מצתערת, זה חדש לי. שדה – אלה?”
"חצויה,” תיקנה אנבת'. “חצי אלה, חצי בת תמותה.”
"אה נכון.” סיידי נשפה, הוקל לה באופן ברור. “אני כבר אירחתי את איזיס בראש שלי כמה וכמה פעמים. מי החבר המיוחד שלך?”
"שלי -. לא אני לא אירחתי אף אחד האמא שלי היא אלה יוונית, אתנה.”
"אמא שלך.”
"כן.”
"אלה. אלה יוונית.”
"כן." אנבת' שמה לב לכך שחברתה החדשה החווירה. “אני מניחה שאין לך דבר כזה, אממ, מאיפה שאת מגיעה.”
"ברוקלין?” סיידי הרהרה. “לא, אני חושבת שלא. או לונדון. או לוס אנג'לס. אני לא זוכרת פגישה עם חצוי יווני בכל המקומות האלה. עדיין, כל אחד יכול להופתע מאוד בקלות, כשמתעסקים עם בבונים קסומים, אלי חתולים וגמדים בספידו.”
"גמדים בספידו?” אנבת' לא הייתה בטוחה ששמעה נכון.
"מממ.” סיידי הביטה ב הכלב, שעדיין מאבק בכבלי הזהב שלה. “אבל פה העיניין. לפני כמה חודשים אמא שלי הזהירה אותי. היא אמרה לי להיזהר מאלים אחרים וסוגים אחרים של קסם.”
הבקבוק בידיים של אנבת' הרגיש חם יותר. “אלים אחרים. הזכרת את איזיס. היא אלת הקסמים המיצרית. אבל...היא לא אמא שלך?”
"לא,” אמרה סיידי. “אני מתכוונת, כן. איזיס היא אלת הקסם המיצרית. אבל היא לא אמא שלי. אמא שלי היא רוח רפאים. ובכן... היא הייתה חרטומה בבית החיים, כמוני, אבל אז היא מתה, אז-”
"רק שנייה.” ראשה של אנבת' פעם כל כך חזק שהיא הבינה ששום דבר לא יכול לעשות אותו גרוע יותר. היא חלצה את הפקק מהשיקוי ושתתה אותו.
היא ציפתה למרק רפש, אבל במקום זה היה לזה טעם של סיידר חם. באופן מיידי, היא חזרה לעצמה. הבטן שלה נרגעה.
"וואו.” היא אמרה.
"אמרתי לך,” גיחכה סיידי. “ג'אז היא מרפאת ממש טובה.”
"אז אמרת...בית החיים. קסם מצרי. את כמו הילד שהחבר שלי פגש."
החיוך של סיידי נחלש. "החבר שלך...פגש מישהו כמוני? חרטום נוסף?"
כמה צעדים משם, יצור הכלב נהם ונאבק. סיידי לא נראתה מודאגת, אבל אנבת' הייתה מודאגת מאיך שהחבל הקסום הזוהר מתעמעם
"זה היה לפני כמה שבועות," אמרה אנבת'. "פרסי סיפר לי סיפור מטורף על פגישה שלו עם ילד ליד מורצ'ס באי. הילד הזה כנראה השתמש בהירוגליפים כדי להטיל כשפים. הוא עזר לפרסי להלחם בתנין ענק."
"בן סובק!" פלטה סיידי. "אבל אחי נאבק ב, הוא לא אמר שום דבר על -."
"השם של אח שלך זה קרטר?" שאלה אנבת'.
הילה כעוסה וזהובה הבהבה סביב הראש של סיידי – הילה של הירוגליפים שנראו זועפים מאוד.
"נכון לרגע זה," נהמה סיידי, "השם של אחי הוא שק חבטות. כנראה שהוא לא סיפר לי הכל."
"אה." אנבת' נאלצה להילחם בדחף להתרחק מהחברה החדשה שלה. היא חששה שההירוגליפים הכועסים והזוהרים האלה עלולים להתפוצץ. "מביך. מצתערת."
"אל תיהי." אמרה סיידי. "אחרת אני לא אהנה להרביץ לאחי בפרצוף. אבל דבר ראשון ספרי לי הכל על עצמך, חצויים, יוונים וכל מה שעשוי לגלות לנו למה החבר הכלב הרע שלנו כאן."
אנבת' סיפרה לה מה שיכלה.
בדרך כלל לקח לה זמן לסמוך על אנשים, אבל היה לה הרבה נסיון בלקרוא אנשים. היא חיבבה את סיידי מיד: הנעליים הצבאיות, הפסים הסגולים, הגישה שלה...מהנסיון של אנבת', לא הרבה אנשים מביעים רצון להרביץ למישהו בפרצוף ובהחלט לא הביעו רצון לעזור למישהו זר לא ידוע ועוד להציע לו משקה ריפוי.
אנבת' תיארה את מחנה החצויים. היא סיפרה על כמה מהרפתקאותיה ומאבקי האלים, הענקים והטיטנים. היא הסבירה איך היא מצאה את האריה - זאב - סרטן עם שני הראשים בתחנת הרכבת התחתית ברחוב ארבע מערב ואיך החליטה לעקוב אחריו.
"אז הנה אני כאן." סיכמה.
פיה של סיידי רטט. היא נראתה כאילו היא הולכת לבכות ולילל. במקום זה היא פרצה בצחוק.
אנבת' קימטה את מצחה. "אמרתי משהו מצחיק?"
"לא,לא..." ציחקקה סיידי. "טוב...זה קצת מצחיק. אני מתכוונת, אנחנו יושבות לנו על החוף ומדברות על אלים יוונים. ומחנה לחצויים, ו –"
"הכל אמת!"
"הו, אני מאמינה לך זה פשוט מגוחך מידי. לא יכול להיות שהעולם שלי עד כדי כך מוזר, אני חושבת לעצמי: אוקי. אנחנו בהכי מוזרות שאפשר. לפחות אני יודעת עד לאן זה מגיע. דבר ראשון, אני מגלה שאני ואחי צאצאים של הפרעונים ויש לנו כוחות קסם. בסדר. אין בעיה. ואז אני מגלה שהאבא המת שלי התמזג עם האל אוזיריס ונהיה אדון המתים. מבריק! למה לא? אז הדוד שלי משתלט על בית החיים ומתחיל לפקח על מאות חרטומים ברחבי העולם. ואז החבר שלי הופך לבן כילאיים של חרטום/ אל ההלוויות בן האלמוות. וכל הזמן אני חושבת לעצמי, כמובן! להישאר רגועה להמשיך הלאה! אני מוכנה! ואז את באה ביום חמישי אקראי, ואומרת, אה, דרך אגב, אלים מצריים הם רק חלק קטן שיגעון קוסמי. אנחנו צריכים לדאוג גם מאלים יוונים! יאיי!"
אנבת' לא יכלה לעקוב אחרי כל מה שסיידי אמרה – חבר שהוא אל הלוויות? - אבל היא נאלצה להודות שלצחוק על זה היה יותר טוב מאשר להתכדר לכדור ולבכות.
"אוקי," היא הודתה. "כל זה נשמע קצת משוגע, אבל אני מניחה שזה הגיוני. המורה שלי כירון...היה אומר לי שאלים עתיקים הם בני אלמוות, כי הם חלק מהמרקם של הציביליזציה. אם אלי יוונים יכלו להישאר בסביבה כל מיליוני השני האלה, למה לא גם המצריים?"
"הרבה זה טוב." הסכימה סיידי. "אבל מה עם הכלבלב הזה?" היא הרימה צדף זעיר והקפיצה אותו על הראש של הלברדור, שנהם ברוגז. "רגע אחד הוא היה על השולחן בספרייה שלנו – יצירה בלתי מזיקה, חתיכת אבן שאנחנו חושבים שהוא חלק מפסל, אחרי כמה דקות הוא קם לחיים בהפסקה שלנו בבית בברוקלין. שיסף את קיסמי ההשגחה שלנו, פילס את דרכו דרך הפינגווינים של פליקס והתעלם מהקסמים שלי כאילו הם כלום."
"פינגוונים?" אנבת' הנידה את ראשה. "לא. תשכחי ששאלתי."
היא למדה בעיניה את יצור הכלב שהוא מתוח נגד החוב שלו. אותיות יווניות אדומות והירוגליפים הסתחררו סביבו כאילו הם מנסים ליצור סמלים חדשים – הודעה שאנבת' כמעט הצליחה לקרוא.
"החבלים האלו יחזיקו?" היא שאלה. "הם נראים כאילו הם הולכים ונחלשים."
"אל תדאגי," סיידי הבטיחה לה. "החבלים האלה כבלו אלים בעבר. ולא אלים קטנים, עם לא אכפת לך. מהאקסטרה לארג'."
"המ, בסדר. אז את אומרת שהכלב הוא חלק מפסל. איזשהו רעיון איזה פסל?"
"לא." סיידי משכה בכתפייה. "קליאו, הספרנית שלנו, רק התחילה לחפש כשפידו הזה התעורר."
"אבל הכלב חייב להיות מחובר ל אחרת – ראשי הזאב והאריה. אני קיבלתי את הרושם שהם גם קמו לחיים, הם התמזגו יחד והם לא רגילים לעבוד יחד כצוות. הם עלו על הרכבת בגלל שהם חיפשו משהו – כנראה את הכלב הזה."
סיידי התעסקה עם תליון הכסף שלה. " עם שלושה ראשים: אריה, זאב וכלב מבצבצים מתוך... מה היה הדבר החרוטי הזה? שריון? לפיד?"
ראשה של אנבת' התחיל להסתחרר שוב. לפיד.
זיכרון הבזיק במוחה – אולי תמונה שראתה בספר. היא לא חשבה על האפשרות שהחרוט של ה יכול להיות משהו שמחזיקים, משהו ששייך ליד מסיבית. אבל זה לא יכול להיות לפיד...
"זה שרביט," היא הבינה. "אני לא זוכרת איזה אל החזיק אותו, אבל את המטה עם שלושת הראשים היה הסמל שלו. הוא היה...יווני אני חושבת, אבל הוא היה גם ממקום כלשהו במצריים–"
"אלכסנדריה." ניחשה סיידי.
אנבת' בהתה בה. "איך את יודעת?"
"טוב, זה מובן מאליו, אני לא אגוז היסטוריה כמו אח שלי, אבל אני הייתי באלכסנדריה. אני זוכרת משהו על זה שהיא הייתה הבירה כשהיוונים שלטו במצריים. זה היה אלכסנדר הגדול?"
אנבת' הינהנה. "זה נכון. אלכנדר כבש את מצריים,ואחרי שהוא מת, הגנרל שלו פטולומי עלה אחריו. הוא רצה שהמצריים יקבלו אותו כפרעה, אז הוא חיבר את האלים המצריים והאלים היוונים ביחד ויצר חדשים."
"זה נשמע מבולגן," אמרה סיידי. "אני מעדיפה את האלים שלי."
"אבל היה אל אחד מיוחד...אני לא זוכרת את שמו. יצור עם שלושה ראשים היה בחלקו העליון של השרביט שלו."
"זה שרביט גדול מאוד," ציינה סיידי. "אני לא רוצה לפגוש את הבחור שיכול להרים אותו."
"אוי, אלים." אנבת' התיישבה. זהו זה! המטה לא רק מנסה להרכיב את עצמו מחדש – הוא מנסה למצוא את אדונו."
סיידי הזעיפה פנים. "אני לא בעד בכלל. אנחנו צריכות להיות בטוחות –"
הכלב הי ילל. החבלים הקסומים התפוצצו כמו רימון הלם, מרסס את החוף ברסיסי זהב.
הפיצוץ העיף את סיידי אל תוך הדיונות כאילו הייתה צמח.
אנבת' פגעה במשאית הגלידה. גפיה הפכו לעופרת. כל האוויר יצא מראותיה.
עם יצור הכלב רצה להרוג אותה. הוא יכל לעשות את זה בקלות.
במקום זה הוא רץ ונעלם בתוך העשבים.
אנבת' תפסה באופן אינסטנגטיבי בנשק. אצבעותיה נסגרו על השרביט המעוקל של סיידי. הכאב היה נורא. השנהב שרף כמו קרח יבש. אנבת' ניסתה לעזוב את השרביט אבל ידה לא צייתה. כשראתה שהשרביט משנה צורה הכוויות שככו, עכשיו היא החזיקה פגיון מארד שמיימי – בדיוק כמו זה שהייתה נושאת במשך שנים.
היא בהתה בלהב. ואז היא שמעה גניחות מהדיונות הסמוכות.
"סיידי!" אנבת' מעדה על רגליה.
עד שהיא הגיעה אל החרטומה, סיידי ישבה, וירקה חול מפיה. היו לה חתיכות של אצות בשיער, והתרמיל שלה היה עטוף סביב אחד מהמגפיים הצבאיים שלה, אבל היא נראתה יותר זועמת מאשר פצועה.
"פידו טיפש!" היא נהמה. "אין עוגיות כלבים בשבילו!" היא קימטה את מצחה כשראתה את הפגיון של אנבת'. "מאיפה השגת את זה?"
"אמ...זה השרביט שלך," אמרה אנבת'. "אני הרמתי אותו ו...אני לא יודעת. זה פשוט השתנה לסוג הפגיון שאני משתמשת בו בדרך כלל."
"הא. ובכן, לפריטי קסם יש צורת מחשבה משלהם. תשמרי אותו. יש לי עוד בבית. עכשיו, באיזו דרך פידו הלך?"
"שם." אנבת' הצביעה עם הלהב החדש שלה.
סיידי הציצה אל היבשה. עינייה התרחבו. "אה...נכון. לעבר הסערה. זה חדש."
אנבת' עקבה אחרי מבטה. חוץ מהמסלול של הרכבת התחתית, היא לא ראתה דבר מלבד מגדל דירות נטוש, מגודר ועזוב על רקע שמי אחר הצהריים המאוחרים. "איזו סערה?"
"את לא רואה את זה?" שאלה סיידי. "חכי רגע." היא התירה את התרמיל מהמגף שלה והפשפשה בו. היא הוציאה עוד בקבוקון קרמיקה, אחד קצר ורחב כמו צנצנת של קרם פנים. היא הסירה את המכסה והוציאה קצת קרם ורוד. "תני לי למרוח לך את זה על העפעפיים שלך."
"וואו נשמע כמו לא אוטומטי."
"אל תהיה רגישה. זה לא מזיק...טוב, לחרטומים. כנראה גם לחצויים."
אנבת' לא נרגעה, אבל היא עצמה את העיניים. סיידי מרחה את הקרם. הוא עקצץ אבל היה חמים כמו מנתול.
"טוב," אמרה סיידי. "את יכולה להסתכל עכשיו."
אנבת' פתחה את עינייה והתנשפה.
העולם היה מוצף צבע. הקרקע הפכה לשקופה – שיכבות דביקות יורדות על החשיכה שלמטה. האוויר היה גלים נוצתיים נוצצים, כל אחד תוסס קצת, כאילו מספר קטעי וידאו בהבחנה גבוהה היו אחד על גבי השני. הירוגליפים ואותיות ביוונית התרוצצו סביבה, ומתפוצצים בכל פעם שהם התנגשו. אנבת' הרגישה שהיא מסתכלת על העולם ברמה האטומית. הכל נראה חשוף, צבוע בקסם.
"את...את רואה הכל ככה כל הזמן?"
סיידי נחרה. "אלי מצריים, לא! זה היה מסיח את דעתי. אני צריכה להתרכז כדי לראות בדואת. זה מה זאת עושה – מציצה לתוך החלק הקסום של העולם."
"אני..." גימגמה אנבת'.
אנבת' הייתה בדרך כלל שבטוחה בעצמה. בכל פעם שהיא התעסקה עם בני תמותה רגילים היא נשארה זחוחה וחשבה שהיא בעלת ידע סודי. אפילו בין חצויים אחרים, אנבת' הייתה כמעט תמיד המנוסה ביותר. היא עשתה יותר ממה שרוב הגיבורים אי פעם חלמו לעשות, והיא שרדה.
עכשיו, כשהסתכלה על וילונות הצבע, אנבת' הרגישה שוב כמו ילדה בת שש – עשרה, שרק לומדת עד כמה מסוכן העולם שלה.
היא התיישבה על החול. "אני לא יודעת מה לחשוב."
"אל תחשבי," יעצה סיידי. "תנשמי. העיניים שלך יתרגלו. זה קצת כמו שחייה. אם תמיחי לגוף שלך לקחת שליטה, את תדעי מה לעשות באופן אינסטינקטיבי. פאניקה, ואת תטבעי."
אנבת' ניסתה להירגע.
היא החלה להבחין בדפוסים באוויר: זרמים הזורמים בין השכבות של המציאות, שבילי אדים של קסם הזורמים בין המכוניות והבניינים. האתר של תאונת הרכבת זהר בירוק. לסיידי הייתה הילה זהובה עם נוצות ערפיליות שהתפשתו מאחוריה כמו כנפיים.
קונקונות ארגמניות התפתלו מהאתר לכיוון שאליו ה נמלטה. איפה שהכלב הי שכב קודם, הקרקע בערה כמו גחלים.
אנבת' התמקדה בבניין הדירות הנטוש, ופעימות הלב שלה הוכפלו. הבניין זהר באדום מבפנים – אור חלחל מבעד לחלונות ועלה למעלה, חודר דרך סדקים בקירות המתפוררים. עננים כהים הסתחררו מעל, ועוד קונקונות אנרגיה ארגמנית זרמו לכיוון הבניין מכל עבר, כאילו נגררו לתוך מערבולת.
התמונה הזכירה לאנבת' את כריבדיס, המערבולת שהיא נתקלה בה פעם בים המפלצות. זה לא היה זיכרון משמח.
"זה בניין הדירות," היא אמרה. "הוא מושך אור אדום מכל מקום."
"בדיוק," אמרה סיידי. "בקסם מצרי, אדום הוא רע. הוא אומר רוע וכאוס."
"אז זה איפה שהכלב הי מתחבא," ניחשה אנבת'. "כדי להתמזג עם בחתיכה האחרת של השרביט."
"ואני מוכנה להתערב שגם למצוא את אדונו."
אנבת' ידעה שהיא צריכה לקום. הן היו צריכות למהר. אבל, מלהסתכל על שכבות המתערבלות של קסם, היא פחדה לזוז.
היא בילתה את רוב חייה בלמידת הערפול - הערפל הקסום שהפריד בין עולם בני התמותה בין העולם של המפלצות והאלים היוונים. אבל היא מעולם על הערפול כוילון צבעים.
איך סיידי קראה לזה? - דואט.
מספר השכבות שיכלה היה עצום - כמו שטיח שקופל מאה פעמים לתוך עצמו. אנבת' תהתה עם הערפול והדואט קשורים, או אולי הם אותו הדבר.
היא לא בטחה בעצמה מספיק בשביל לעמוד. פאניקה, ואת תטבעי.
סיידי הושיטה את ידה. עיניה היו מלאות אהדה. "תראי, אני יודעת שזה הרבה, אבל שום דבר לא השתנה. את עדיין חצויה, קשת עורף, אוחזת בתרמיל כמו שצמיד היית. ועכשיו יש לך גם יופי של פגיון."
אנבת' הרגישה איך הדם חוזר אל פניה. בדרך כלל היא זאת שנותנת שיחות עידוד.
"כן. כן כמובן." היא תפסה בידה של סיידי. "בואי נלך למצוא אל."
גדר תיל הקיפה את הבניין, אבל הן נדחקו בין הפריצות ועשו את דרכן על פני שדה של מחרשות ובטון שבור.
נראה שהמשחה הקסומה שעל עיניה של אנבת' התפוגגה. העולם כבר לא נראה כמו קליידוסקופ רב שכבתי, אבל זה היה בסדר מבחינתה. היא לא הייתה צריכה ראייה מיוחדת בשביל לדעת שהבניין מלא בקסם רע.
מקרוב האור האדום בחלונות היה אפילו יותר חזק. הדיקט שיקשק. קירות הלבנים גנחו. ציפורי הרוגליפים ודמויות מקליות נוצרו באויר וריחפו פנימה. אפילו הגרפיטי רטט על הקירות, כאילו הסמלים ניסו להתעורר לחיים.
לא משנה מה היה בתוך הבניין, כוחו משך גם את אנבת', באותה דרך שסרטנון עשה ברכבת.
היא לפתה את פגיון הארד החדש שלה, מתוך הבנה שהוא קטן וקצר מידי כדי לספק כוח פגיעה רב. אבל בגלל זה אנבת' אהבה פגיונות: הם השאירו אותה ממוקדת. ילד של אתנה לעולם לא יסמוך על להב אם הוא יכול להשתמש בשכל שלו במקום. אינטיליגנציה ניצחה במלחמות, לא כוח הזרוע.
למרבה הצער, השכל של אנבת' לא עבד כל כך טוב כרגע.
"הלוואי שידעתי עם מי אנחנו מתמודדות," היא מילמלה בזמן שזחלו לעבר הבניין. "אני אוהבת לעשות מחקר דבר ראשון - לחמש את עצמי בידע."
"את נשמעת כמו אח שלי." נהמה סיידי. "תגידי לי, מפלצות נותנות לך למצוא אותן בגוגל לפני שהן תוקפות?"
"לא," הודתה אנבת'.
"אז הנה לך. קרטר - הוא אוהב לבלות שעות בספרייה, לקרוא על כל שד עוין שאנו עלולים לפגוש, מדגיש את החלקים החשובים, ועושה בשבילי כרטיסי פלאש כדי שאלמוד. למרבה הצער, כאשר השדים תוקפים, הם לא נותנים לנו שום אזהרה, ורק לעיתים נדירות הם טורחים להזדהות."
"אז מה הנוהל עבודה הרגיל שלך?"
"לפרוץ קדימה," אמרה סיידי. "לחשוב על הרגליים שלי. בעת הצורך, מפוצצת את אויבי לאלפי חלקיקים פצפונים."
"נפלא. את תתחברי מיד עם החברים שלי."
"אני אקח את זה כמחמאה. זאת נראה לי הדלת, מה את חושבת?"
גרם מדרגות שהוביל למרתף. הפתח היחיד היה חצי ממוסמר מעבר לדלת בנסיון להרחיק מסיגי גבול, אבל הדלת עצמה הייתה פתוחה במקצת.
אנבת' עמדה להציע לחפש דרך אחרת. היא לא בטחה בדרכים קלות כאלה, אבל סיידי לא חיכתה. החרטומה הצעירה דהרה במורד המדרגות וחמקה פנימה.
הברירה היחידה של אנבת' הייתה ללכת בעיקבותיה.
כפי שהתברר, אם הן היו באות דרך דלת אחרת, הן היו מתות.
כל פנים הבניין היה כמו פגז חלול, שלושים קומות, עם מערבולת של לבנים, צינורות, לוחות ופסולת אחרת, יחד עם סמלים יוונים זוהרים, הירוגליפים ושובלי ניאון של אנרגיה אדומה. המראה היה מחריד ויפה - כאילו תפסו טורנדו, ואז האירו מבפנים ושמו לראווה.
בגלל שהן נכנסו דרך קומת המרתף, אנבת' וסיידי היו מוגנות בחדר מדרגות נמוך - מעין תעלת בטון. אם הן היו נכנסות לסערה בקומת הקרקע, הן היו כבר נקרעות לגזרים.
בעוד אנבת' צופה, קורת פלדה מעוותת עפה מעלה במהירות של מכונית מרוץ. עשרות לבנים טסו במהירות כמו להקת דגים. הירוגליף אדום לוהט הוטח בחבילה של עץ והעץ נדלק כמו נייר טואלט.
"שם למעלה," לחשה סיידי.
היא הצביעה על החלק העליון של הבניין, שם חלק מהקומה השלושים עדיין היה שלם - מדף מתפורר בלט לתוך החלל. קשה היה לראות מבעד להריסות מתערבלות והאובך האדום, אבל אנבת' יכלה להבחין בצורה מגושמת דמוית אדם על סף התהום, זרועותיו פרוסות כאילו הוא מברך את הסערה.
"מה הוא עושה?" מלמלה סיידי.
אנבת' נרתעה מסליל של קונקונות נחשיות שהסתחרר כמה סנטימטרים מעל ראשה. היא הביטה לתוך ההריסות ודפוסים שונים החלו להסתחרר לפניה כמו שקרה לה עם הדואט: מערבולות של לוחות ומסמרים מתקבצים יחד כדי ליצור מסגרת לפלטפורמה, מקבץ של לבנים להרכבה כמו לבנות קשת מלגו.
"הוא בונה משהו," היא הבינה.
"בונה מה, אסון?" שאלה סיידי. המקום הזה מזכיר לי את תחום הכאוס. ותאמיני לי, זה לא היה אחד החגים האהובים עלי."
אנבת' הציצה לכיוונה. היא תהתה עם המשמעות של כאוס אצל המצרים זאת אותה המשמעות של המילה אצל היוונים. לאנבת' היה טיול קטן משלה בכאוס, אבל אם סיידי הייתה שם, גם...טוב, החרטומה חייבת להיות יותר קשת עורף מי מה שנראתה.
"הסערה לא אקראית לחלוטין," אמרה אנבת'. "רואה שם? ושם? כל החומרים מתחברים יחד, ויוצרים מעין בנין בתוך בניין."
סיידי קימטה את מצחה. "לי זה נראה כמו לבנים בתוך בלנדר."
אנבת' לא הייתה בטוחה איך להסביר את זה, אבל היא למדה אדריכלות והנדסה מספיק זמן כדי לזהות פרטים. צנרת נחושת הייתה מחוברת המחדש כמו עורקים וורידים בתוך מערכת הדם. קטעי קירות ישנים צירפו את עצמם אחד לשני כדי ליצור פאזל חדש. עוד ועוד לבנים וקורות התנתקו מהקירות כדי להצתרף לטורנדו.
"הוא מפרק את הבניין," היא אמרה. "אני לא יודעת כמה זמן הקירות יחזיקו מעמד."
סיידי קיללה. "בבקשה תגידי לי שהוא לא בונה פירמידה. כל דבר רק לא זה."
אנבת' תהתה למה חרטומה מצרית תשנא פירמידות, אבל היא רק הנידה בראשה. "הייתי מניחה שזה איזשהו מגדל חרוטים. ויש רק דרך אחת לדעת זאת בוודעות."
"לשאול את האיש שעל המדף." סיידי נשאה את מבטה אל המדף שנשאר מקומה שלושים.
האיש שעל המדף לא זז, אבל אנבת' יכלה להישבע שהוא גדל. אור אדום התערבל סביבו. בצלליתו הוא נראה כאילו הוא חובש כובע צילינדר זוועתי כמו של אברהם ליקולן.
סיידי סידרה את התרמיל שלה על כתפה. " אז, אם זה האל המסתורי שלנו, אז איפה ה-"
כאילו לפי סימן, בקעה המולה בחלקה יללה. בקצה השני של הבניין, זוג דלתות מתכת נפרצו ו הסרטן דילגה פנימה.
למרבה הצער, עכשיו לחיה היו כל שלושת הראשים - הזאב, באריה והכלב. הפגז הספירלי קרן הירוגליפים וכתובות ביוונית. תוך התעלמות מוחלטת מהחפצים המעופפים, ה טיפסה פנימה על ששת רגליה הקידמיות, ואחר כך זינקה לאוויר. הסערה נשאה אותה כלפי מעלה, מתפתלת דרך הכאוס.
"הוא מנסה להגיע לאדון שלו," אמרה אנבת'. "אנחנו צריכות לעצור אותו."
"נפלא," רטנה סיידי. "זה הולך לרוקן אותי."
"מה יקרה?"
סיידי הרימה את המטה שלה. "נדג' "
הירוגליף נהוב יקד באוויר מעליהם: ופתאום הן היו מוקפות בכדור של אור.
אנבת' הרגישה דקירות בעמוד השידרה. היא הייתה לכודה בתוך בועת מגן כזאת פעם, כשהיא, פרסי וגרובר השתמשו בפניני קסם כדי לברוח מהשאול. החוויה הייתה...קלסטרופובית.
"זה מגן עלינו מפני הסערה?" היא שאלה.
"נקווה." פניה של סיידי היו זרועות זיעה. "בואי."
היא הובילה את הדרך במעלה המדרגות.
מייד המגן שלהן הועמד למבחן. שיש מטבח עף והיה עורף את ראשיהן, אבל הוא נהדף כנגד שדה הכוח של סיידי. חתיכות שיש קטלניות הסתחררו סביבם.
"גאוני," אמרה סיידי. "עכשיו, את תחזיקי את המטה שלי בזמן שאני הופכת לציפור."
"רגע. מה?"
סיידי גילגלה את עיניה. "אנחנו חושבות על הרגליים שלנו, זוכרת? אני אטוס לשם לעצור את המטה. את תנסי להסיח את דעתו של האל...או מה שהוא לא יהיה. למשוך את תשומת לבו."
"בסדר, אבל אני לא קוסם. אני לא יכולה לשמור על הקסם."
"המגן יחזיק למשך כמה דקות, כל עוד את משתממשת במטה."
"אבל מה איתך? אם את לא בתוך המגן- "
"יש לי רעיון. יש סיכוי שהוא יעבוד."
סיידי דגה משהו מתוך תרמילה - פסלון קטן של חיה. היא סגרה את אצבעותיה עליו ואז החלה לשנות צורה.
אנבת' ראתה אנשים הופכים לחיות, אבל זה אף פעם לא נהיה קל יותר לצפיה. סיידי הצטמקה לכדי עשירית מגודלה. אפה התארך והפך למקור. השיער והבגדים התמזגו לתוך מעטה נוצות מלוטש. היא הפכה לציפור דורסת קטנה - דיה, אולי - אניה הכחולות הפכו לזהב מבריק. עם הפסלון הקטן עדיין לפות בין טפריה, סיידי פרשה כנפיים והשליכה את עצמה לתוך הסערה.
אנבת' התכווצה כשמקבץ של לבנים התחפרו בחברתה - אבל איכשהו ההריסות עברו ישר דרכה מבלי להפוך את סיידי למחית נוצות. הטופר של סיידי הבליח כאילו היא עפה מתחת לשכבה עמוקה של מים.
סיידי הייתה בדואט, הבינה אנבת' - היא עפה ברמה אחרת של המציאות.
אם חצוי יכול ללמוד לעבור ככה דרך קירות, לרוץ ישר דרך מפלצות... הרעיון חימם את מוחה של אנבת' מרוב אפשרויות.
אבל זה היה לפעם אחרת. עכשיו היא צריכה לזוז. היא טיפסה מעלה במעלה המדרגות אל תוך המערבולת. מוטות וצינורות מתכת נתקלו בשדה הכוח שלה. תחום הזהב זהר באור קצת יותר עמום בכל פעם שנהדף חפץ.
היא הרימה את המטה של סיידי ביד אחת ואת הפגיון החדש שלה ביד שניה. בהבזק קסם, להב בארד השמימי הבליח כמו לפיד.
"היי!" היא צעקה אל המדף שמעליה. "אדוני. אדון אל!"
אין תגובה. קולה כנראה לא נשמע דרך הסופה.
הקירות של הבניין התחילו לגנוח. אבק ונסורת חלחלו מהקירות והסתחררו לתערובת כמו כשעושים צמר גפן מתוק.
סיידי הדיה עדיין הייתה בחיים, היא עפה למעלה בתנועות סיפרליות אל ה עם שלושת הראשים. החיה הייתה בערך באמצע הדרך, מנופפת ברגלייה וזוהרת באור בהיר יותר, כאילו סופגת את כוחו של הטורנדו.
זמנה של אנבת' הלך ואזל.
היא סרקה את זכרונה, בסינון מיתוסים ישנים, הסיפורים המעורפלים ביותר שכירון סיפר לה אי פעם במחנה. כשהיא הייתה צעירה, היא הייתה כמו ספוג, לספוג כל עובדה ושם.
מטה שלושת הראשים. האל של אלכסנדריה, מצרים.
שמו של האל הופיע לפניה. לפחות, היא קיוותה שהיא צודקת.
אחד השיעורים הראשונים שלמדה בתור חצויה: לשמות יש כוח. אף פעם לא אומרים את שמושל אל או , אלא אם כן היית מוכן למשוך את תשומת ליבם.
אנבת' נשמה נשימה עמוקה. היא צעקה עד קצה ראותיה: "סראפיס!"
הסערה האטה. חלקים עצומים של צינורות ריחפו באוויר. ענני לבנים ועץ קפאו.
באמצע הטורנדו, ה עם שלושת הראשים ניסתה לעמוד. סיידי עטה מעלה, פתחה את טפריה והפילה את הפיסלון שלה, שגדל באופן מידי לגמל בגודל טיבעי.
הגמל המדובלל נחת על אחורי ה. שני היצורים התגלגלו באוויר והתרסקו על הריצפה בתוך סבך של גפיים וראשים. המטה המשיכה להיאבק, אבל הגמל שכב על גבי היצור ברגליים פשוקות, פעה וכועס ובכללי זה היה כמו אלף פעוטים בהתקף זעם.
מן המדף של הקומה השלושים, קול גבר רעם: "מי מעז להפריע לי בזמן תחילת עלייתי?"
"אני!" צעקה אנבת'. "רד ותסתכל לי בעיניים!"
היא שנאה לקחת קרדיט על גמלים של אחרים, אבל היא רצתה לשמור שהאל יתמקד בה כך שסיידי תוכל לעשות... מה שסיידי החליטה לעשות. היה ברור שלחרטומה הצעירה היו כמה טריקים טובים בשרוול.
האל סראפיס קפץ מהמדף שלו. הוא צנח שלושים קומות ונחת באמצע קומת הקרקע, במרחק השלכת סכין מאנבת'.
לא שהיא התפתתה לתקוף.
סראפיס היה חמישה מטרים גובה. הוא לבש רק מכנסיי שחיה עם דוגמת הוואי פירחונית. גופו היה מפוצץ בשרירים. עור הברונזה שלו היה מכוסה בקעקועים מנצנצים של הירוגליפים, אותיות יווניות ושפות אחרות שאנבת' לא הכירה.
פניו היו ממוסגרות בשיער ארוך, כמו הראסטות של הראסטאפארי. זקן יווני מתולתל גדל עד עצם הבריח שלו. עיניו היו ירוקות ים – כל כך דומה לשל פרסי שנהיה לאנבת' עור ברווז.
בדרך כלל היא לא אהבה בחורים שעירים, אבל היא נאלצה להודות שהאל הזה היה יפה בסגנון גלשן מבוגר פראי. אבל עיטור הראש שלו, לעומת זאת, הרס את המראה. מה שאנבת' חשבה שהוא כובע צילינדר היה בעצם סל נצרים גלילי ועליו תמונות של פירחי אמנון ותמר.
"סליחה" היא אמרה. “האם זה עציץ על הראש שלך?”
סראפיס הרים את גבותיו החומות והעבותות. הוא טפח על ראשו כאילו שכח את הסל. כמה זרעי חיטה נפלו מלמעלה.
"זהו מודיוס, ילדה טיפשה. זהו אחד הסמלים הקדושים שלי! סל התבואה מייצג את השאול, שעליו אני שולט.”
"אה, באמת?”
"כמובן!” זעף סראפיס. “או ליתר דיוק שלטתי, ובקרוב אשךוט שוב. אבל מי את שתבקרי על בחירות האופנה שלי? חצויה יווניה, לפי הריח שלך, נושאת נשק מארד שמימי ומטה מצרי של בית החיים. מי את – גיבורה או חרטומה?”
הידיים של אנבת' רעדו. עציץ או כובע, סראפיס הקרין עוצמה. וכשאמדה כל כך קרוב עליו היא חשה מימית מבפנים, כאילו ליבה, בטנה והאומץ שלה הותכו והפכו נוזלים.
תישטלתי על עצמך, חש

נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים

3. סליחה על הקיטוע אבל הנה הסוף של בן סובק

פרסי היה המים. אני הייתי האשלגן.
"אבל כבר נפגשנו עכשיו," אמר פרסי. "אתה יודע שאני פה בלונג איילנד. אני יודע שאתה גר בברוקלין. אם אנחנו נלך לחפש אחד את השני - "
"אני לא הייתי ממליץ על זה," אמרתי. "אתה צריך לבדוק כמה דברים על, אה, הצד שלי - . לנסות להבין מי עומד מאחורי אירוע התנין הזה."
"בסדר," הסכים פרסי. "אני אעשה את אותו הדבר בצד שלי."
הוא הצביע על שרשרת הפטסוצ'וס, שנצנץ בתוך התרמיל שלי. "מה יש לנו לעשות בקשר לזה?"
"אני יכול לשלוח אותה למקום בטוח," הבטחתי. "זה לא יגרום לצרות שוב. אנו מתמודדים עם שרידים רבים כמו זה."
"אנו," אמר פרסי. "המשמעות היא שיש הרבה...כמוך?"
לא עניתי.
פרסי הרים את ידיו. "בסדר גמור. לא שאלתי. יש לי כמה חברים בקלי - אה, בצד שלי שהיו נהנים להתעסק עם שרשרת קסם כזאת, אבל אני הולך לבטוח בך כאן. קח אותה."
לא שמתי לב שאני עצרתי את נשמתי עד שנשפתי. "תודה."
"והתנין התינוק?" הוא שאל.
הצלחתי לצחוק צחוק עצבני. "אתה רוצה אותו?"
"אלים, לא."
"אני יכול לקחת אותו, ולתת לו בית טוב." חשבתי על הבריכה שלנו בבית בברוקלין. תהיתי איך התנין הקסום הענק שלנו, פיליפ ממקדוניה, היה מרגיש עם יהיה לו ידיד. "כן, זה יתאים."
פרסי נראה כאילו הוא לא יודע מה לחשוב על זה. "אוקי, טוב…" הוא הושיט את ידו. "היה טוב לעבוד איתך, קרטר"
לחצתי את ידו. לא עפו ניצוצות. לא הרעים שום רעם. אבל אני עדיין לא יכול להרפות מהתחושה שנפתחה דלת, מפגש כזה - דלת שאנחנו לא יכולים לסגור.
"גם איתך, פרסי."
הוא עמד ללכת. "רק עוד דבר אחד," הוא אמר. "אם המישהו הזה, זה שתקע אותנו יחד… אם הוא אויב של שנינו - מה אם אנחנו צריכים אחד את השני כדי להילחם בו? איך אני יכול לצור איתך קשר?"
אני חשבתי על זה ואז עשיתי החלטה פזיזה. "אני יכול לכתוב לך משהו על היד?"
הוא קימט את מצחו. "כמו מספר טלפון שלך?"
"אה… טוב, לא בדיוק." הוצאתי את ארכת הקליגרפיה שלי ואת בקבוקון הדיו. פרסי הושיט את כף ידו. ציירתי שם הירוגליף - עין הורוס. ברגע שהסמל היה גמור, הוא הלקח הכחול, ואז נעלם."
"רק תגיד את השם שלי," אמרתי לו, "ואני אשמע אותך. אני אדע איפה אתה נמצא, ואני אבוא לפגוש אותך. אבל זה יעבוד רק פעם אחת, אז אל תבזבז את זה."
פרסי הסתכל על ידו הריקה. "אני סומך עליך שזה לא איזה סוג של מכשיר מעקב קסום."
"כן." אמרתי. "ואני סומך עליך שכאשר אתה תקרא לי אתה לא בעצם תכניס אותי למלכודת."
הוא הביט בי. עיניו הירוקות הסוערות היו באמת די מפחידות. אבל אז הוא חייך, והוא נראה כמו נער רגיל, ללא דאגה בעולם.
"מספיק הוגן," אמר. "להתראות עד שאראה אותך בפעם הבאה, ק - "
"אל תגיד את השם שלי!"
"רק מתגרה." הוא הצביע עליי וקרץ. "הישאר מוזר, חבר שלי."
ואז הוא נעלם.
שעה לאחר מכן, הייתי שוב על סיפון הסירה המוטסת שלי עם התנין התינוק ושרשרת שקסם כשפריק הטיס אותי הביתה לבית בברוקלין.
עכשיו, במבט לאחור, כל מה שקרה עם פרסי נראה לא מציאותי. קשה להאמין שזה קרה באמת.
אני תוהה איך פרסי זימן את המערבולת מים, ומה זה לעזאזל ארד שמימי. ויותר מכל, אני כל הזמן מגלגל מילה אחת סביב דעתי: חצויים.
יש לי הרגשה שאני יכול למצוא כמה תשובות אם אני אחפש מספיק זמן, אבל אני חושש ממה שאני עשוי לגלות.
לעת עתה, אני חושב שאני אגיד רק לסיידי על זה ולא לאף אחד אחר. בהתחלה היא תחשוב שאני צוחק. וגם, כמובן, היא תטיף לי, אבל היא גם תדע מתי אני אומר אמת. מעצבנת עד כמה שתהיה, אני סומך עליה (למרות שאני החיים לא אומר את זה לפניה).
אולי היה לה כמה רעיונות לגבי מה שאנחנו צריכים לעשות.
מי שגרם לי ולפרסי להיפגש, מי שארגן את דרכינו המעבר... נראה כמו הכאוס. אני לא יכול לא לחשוב שזה היה ניסוי כדי לראות איזה סוג של הרס נביא. אשלגן ומים. חומר ואנטי חומר.
השרשרת הפטסוצ'וס נעולה ובטוחה. התנין התינוק החדש שלנו מתיז סביב בשמחה בבריכה שלנו. למרבה המזל דברים רבים התבררו כבסדר.
אבל בפעם הבאה… טוב, אני חושש שאנחנו לא יכולים להיות כל כך ברי מזל.
איפשהו יש ילד בשם פרסי עם הירוגליף סודי על ידו. ויש לי הרגשה שבמוקדם או במאוחר אני אתעורר באמצע הלילה כשאני שומע מילה אחת, נאמרת בדחיפות בראשי:
קרטר.
אני לא צריך לחכות זמן רב.

נכתב לפני 9 שנים ו-11 חודשים

4. תרגום לבן סובק

שלום לכל אוהבי ומעריצי פרסי ג'קסון ומשפחת קיין!
זה לא סיפור שכתבתי אבל זה הספר שבו פרסי ג'קסון וקרטר קיין ניפגשים! אני תירגמתי.
מקווה שתהנו!

בן סובק

קרטר
להיאכל על ידי תנין ענקי היה מספיק גרוע.
הילד עם החרב הזוהרת רק הרס לי עוד יותר את היום.

אולי כדי שאציג את עצמי.
אני קרטר קיין - חצי מהזמן תלמיד בית ספר. חצי מהזמן חרטום.
רוב הזמן מלא בדאגות על כל האלים ומיצרים וכל המפלצות שדי מנסים להרוג אותי.
אוקי החלק האחרון היה מוגזם. לא כל האלים רוצים אותי מת. רק רובם - אבל זה די יוצא מהנושא, אני חרטום בבית החיים. אנחנו כמו משטרת הכוח העל טבעי בשביל המצרים הקדמונים. דואגים שהם לא יעשו יותר מידי בעיות בעולם המודרני.
בכל מקרה ביום הזה אני ניסיתי לתפוס איזו מפלצת בלונג איילנד.
קוראי העתיד שלנו חשו בהפרעה של קסם באזור שלנו כבר כמה שבועות. אז החדשות החלו לספר על יצור שהופיע באזור כביש מונטוק - יצור שאכל חיות בר והפחיד את המקומיים. עיתונאי אחד אפילו קרא לזה 'מפלצת הביצה של לונג איילנד'. כאשר בני התמותה מתחילים להפעיל אזעקה אז יודעים שצריך לבדוק את העניינים.
בדרך כלל אחותי, סיידי, או אחד המתלמדים האחרים שלנו בבית בברוקלין באים איתי. אבל כולם נמצאים בנום הראשון במצרים לשבוע - תקופת אימונים ארוכה בשליטת שדי גבינה (כן יש דבר כזה, תאמינו לי אתם לא רוצים לדעת), אז הייתי לבד.
חיברתי את הסירה המעופפת שלנו לפריק, גריפון המחמד שלי, ובילינו את הבוקר בטיסה ברוח הדרומית, בחיפוש אחרי סימן לצרות. אם אתם שואלים את עצמכם למה אני לא פשוט רוכב על הגב של פריק, דמינו לעצמכם שתי כנפי יונק דבש - כאלה שזזות ממש מהר ויותר חדות ממדחפים של הליקופטר. אלה עם כן אתה רוצה להיקרע לגזרים, זה באמת יותר בטוח לרכב בסירה.
לפריק יש באמת יופי של זיהוי ריח של קסם. אחרי כמה שעות של חיפוש, הוא שרק, "פרייייייק!" ונתה חזק ימינה, לכיוון אזור ירוק בין שתי שכונות.
"כאן למטה?" שאלתי.
פריק לחשש וצפצף. טלטל את זנבו הרפוי בעצבנות.
לא יכולתי ממש לראות מתחתינו - רק נהר חום מטפטף באוויר הקיץ החם, סלילה למרות הביצה דשא ובתצורות של עצים מסוקס עד זה רוקן לתוך מפרץ הארצות. זה נראה קצת כמו דלתת הנילוס במצרים, חוץ מזה שכאן הביצה היתה בשני הצדדים מוקפת בשכונת מגורים עם שורה אחרי שורה של בתים עם גג רעפים. רק לצפון שורה של מכוניות לאורך הכביש מונטוק - אנשים שנמלטים מההמון בעיר ונופשים שנהנים בהמפטונס.
אם באמת היתה שם מפלצת ביצה טורפת מתחתינו, אני תוהה לפני כמה זמן זה היה כשפיתחתי חיבה של בני אדם. אם זה קרה...טוב אני הייתי מוקף בבופה אכול כפי יכולתך.
"אוקי" אמרתי לפריק "תוריד אותי למטה על גדת הנהר".
ברגע שירדתי מהסירה קפץ פריק על אל ועף על השמיים כשהסירה נגררת אחריו.
"הי!" צעקתי עליו, אבל היה כבר מאוחר מידי.
פריק הוא בדרך כלל מפוחד. מפלצות אוכלות בשר נוטות להבריח אותו. כך גם זיקוקים, ליצנים והריח של משקה 'הריבנה' הבריטי של סיידי. (אי אפשר להאשים אותו על זה. סיידי גדלה בלונדון ופיתחה קצת טעם מוזר).
אני אצטרך לדאוג לבעיית המפלצת, אני אדאג למצוא את פריק אחרי שאסיים.
פתחתי את התיק שלי ובדקתי את תכולתו: איזה חבל, שרביט השנהב המעוקל שלי, גוש של שעווה להכנת דמות שבתי קסום, סט הקליגרפיה שלי ושיקוי ריפוי שחברתי ג'אז הכינה לי. (היא יודעת שאני נפגע המון).
היה רק עוד דבר אחד שהיתי צריך.
התרכזתי והכנסתי את ידי לדואת. אחרי כמה חודשים נהיתי טוב יותר באגירת אנרגיה ושליטה בהוראות בממלכת הצללים - נשק נוסף, בגדים נקיים, פרות לפי כף הרגל, ו -6 צונן - חבילות של בירה שחורה אבל לדחוף את היד לתוך מימד מיסטי הרגיש מוזר זה כמו לדחוף את היד דרך שכבות של ג'לי קר.
האצבעות שלי נסגרו על קת החרב שלי ושלפתי אותה - חרב ח'ופש עם קת עטוית עור. עכשיו החרב והשרביט שלי, הייתי מוכן להסתובב בביצה אחרי מפלצת רעבה. אוי. איזה כיף.
נכנסתי למים מיד שקעתי עד הברכיים שלי. תחתית הנהר הרגישה כמו תבשיל קרוש. עם כל צעד הנעליים שלי השמיעו קול יניקה- סאק - פלופ סאק - פלופ - שמחתי שסיידי לא הייתה כאן איתי. היא לא היתה מפסיקה לצחוק.
אפילו יותר גרוע, מכל - כך הרבה רעש, זה שאני יודע שאני שלא אצליח להתגנב מאחורי המפלצות. יתושים התקהלו סביבי. פתאום הרגשתי לחוץ ולבד.
זה היה יכול להיות יותר גרוע אמרתי לעצמי הייתי יכול ללמוד שדי גבינה.
אבל לא יכולתי להרגיע את עצמי לגמרי. בשכונה הסמוכה שמעתי ילדים צועקים וצוחקים, בטח משחקים איזשהו סוג של משחק. תהיתי איך זה - להיות ילד רגיל, לצאת לסיבובים עם החברים שלי בקיץ אחר הצהריים.
הרעיון היה כל כך נחמד והשיח את דעתי. לא שמתי לב אל הגלים במים עד חמישים מטר ממני. משהו צץ על פני המים, קו של עור ובלוטות שחורות - ירוקות. באופן מיידי זה שקע שוב, אך אני ידעתי עם מה אני צריך להתמודד עכשיו. ראיתי תנינים בעבר וזה היה אחד גדול באופן יוצא דופן. נזכרתי באל פאסו. החורף הקודם.כאשר אני ואחותי הותקפנו על ידי האל תנין סובק. זה לא זיכרון טוב.
זיעה טפטפה במורד הצוואר שלי.
"סובק" מלמלתי "אם זה אתה מתעסק איתי שוב. אני נשבע רע..." האל התניני הבטיח שיעזוב אותנו לנפשינו או שאנחנו פונים לבוס שלו, אל השמש. אבל בכל זאת...תנינים נהיים רעבים. ואז הם שוכחים את ההבטחות שלהם.
אין תשובה מהמים. הגלים נרגעו.
הגיע הזמן לחושי המפלצות, חושיי הקסם שלי לא חדים מאוד אבל המים מולי נראו הרבה יותר אפלים. או שזה אומר שהמקום הזה עמוק או שזה אומר שמישהו עורב שם מתחת לירוקת.
אני כמעט קיוויתי שזה סובק. כי אז לפחות יכולתי לדבר איתו לפני שהוא יהרוג אותי. סובק אוהב להתרברב.
לרוע מזלי, זה לא היה הוא.
מים געשו סביבי, הבנתי מאוחר מידי שהיתי צריך להביא איתי את כל הנום העשרים ואחד שיעזרו לי. ראיתי עיניים צהובות, זוהרות, גדולות כמו הראש שלי, ראיתי נצנוץ של תכשיט זהב על הצוואר המסיבי. ואז נפערו לסתות מפלצתיות - רכסים של שיניים עקומות ומרחב של לוע ורוד, רחב מספיק כדי לבלוע משאית אשפה.
ואז היצור בלע את כולי.
תערו לעצמכם להיות הפוכים בתוך שקית אשפה ענקית וחלקלקה ללא אוויר עטוף ריר מצחין. ככה היה בבטן של המפלצת, היה חם ומסריח.
לרגע הייתי המום מכדי לעשות משהו. לא יכולתי להאמין שאני עדיין בחיים. עם הפה של התנין היה קצת יותר קטן הוא היה נוגס ואוכל מחצית ממני. מה שקרה, הוא בלע אותי במנת קרטר בגודל יחידה, כפי המצופה האוכל צריך להתעכל לאט.
איזה מזל, נכון?
המפלצת החלה להתפתל, לא משנה מה עשתה זה הקשה לחשוב. עצרתי את נשימתי בידיעה שזה עשוי להיות הרגע האחרון שלי. עדיין היה לי את החרב והשרביט שלי, אבל לא יכולתי להשתמש בהם, זרועותיי היו מוצמדות לצידי גופי. לא יכולתי להגיע לכל הדברים שבתרמיל שלי.
אם יכולתי לחשוב על הירוגליף מתאים ולומר אותו בקול, נותרה תשובה אחת: מילה של כוח.
בתאוריה: פיתרון נהדר
בפועל: אני לא כל כך טוב במילות כוח גם במצבים טובים. נחנק בתוך הוושט המסריח של זוחל גדול, לא ממש עוזר להתמקד.
אתה יכול לעשות את זה אמרתי לעצמי.
אחרי כל ההרפתקאות המסוכנות שהיו לי, אני לא יכול למות ככה. סידי תהיה הרוסה. ואז, ברגע שהיא תתגבר על הצער שלה, היא תאתר את הנשמה שלי בחיים שלאחר המוות המצרי ותקניט אותי ללא הרף על כמה טיפש הייתי.
הראות שלי שרפו. התחלתי לעבד את הכרתי. בחרתי מילת כוח, זימנתי את כל הריכוז והכוח שהיו לי, והתכוננתי לומר אותה בקול.
פתאום המפלצת זינקה כלפי מעלה. היא שאגה, מה שהיה ממש מוזר לשמוע את זה מבפנים. גרונו התכווץ סביבי ונסחטתי החוצה כמו משחת שיניים מתוך שפופרת. אני נפלטתי מתוך פיו של היצור ונורתי אל עשב הביצה.
כשלתי סביבי, חצי עיוור, מתנשף ומכוסה מיץ מעיים של תנין, שהדיף ריח של דגי טנק מזוהמים, בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים.
התנין נעלם, אבל במרחק כמה מטרים ממני עמד בעשב הביצה נער בגיל העשרה בג'ינס וטי - שיירט כתום דהוי שעליו היה כתוב 'מחנה', את השאר לא הצלחתי לקרוא. הוא נראה קצת יותר גדול ממני - בן שבע - עשרה - עם שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות - ים. מה שבאמת תפס את תשומת ליבי היתה החרב שלו - להב ישר בצורת עלה, זוהרת באור ברונזה קלוש.
אני באמת לא בטוח מי היה איתנו יותר מופתע.
לרגע נער - המחנה רק בהה בי. הוא ציין במבטו את הח'ופש והשרביט שלי, והיתה לי הרגשה שהוא ממש ראה אותם כפי שהם. לבני אדם רגילים יש בדרך כלל בעיה לראות קסם, המוח שלהם לא יכול לפרש את זהן, למשל, הם יכולים להסתכל על החרב שלי ולראות מחבט בייסבול או מקל הליכה.
אבל הילד הזה…הוא היה שונה. הנחתי שהוא חייב להיות חרטום. הבעיה היתה שפגשתי כבר את רוב החרטומים בנומים שבצפון אמריקה, ומעולם לא ראיתי את הבחור הזה. אף פעם לא ראיתי חרב כמו שלו. כל דבר בו היה...לא מיצרי.
"התנין" אמרתי, בניסיון לשמור על קול רגוע. "לאן הוא הלך?"
נער - המחנה קימט את מצחו. "בבקשה."
"מה?"
"אני תקעתי בתנין את החרב שלי מאחור." הוא חיקה את הפעולה עם החרב שלו. "זו הסיבה למה הוא הקיא אותך. אז על לא דבר, מה עשית שם?"
אני מודע שלא הייתי במצב רוח טוב. אני הסרחתי מהתנין. אני נפגעתי, ו...כן הייתי קצת נבוך: קרטר קיין האדיר, ראש הבית בברוקלין, היה פליטת פה של תנין כמו כדור פרווה כדול.
"אני נח," התזתי. "מה אתה חושב שאני עושה? ועכשיו, מי אתה, ולמה אתה נלחם במפלצת שלי?"
"המפלצת שלך?" הבחור צעד בכבדות לכיווני. הוא לא נראה כמו משהו מעורר בעיה עם כל הבוץ עליו. "תקשיב, בנאדם, אני לא יודע מי אתה, אבל התנין כבר עשה טרור בלונג - איילנד במשך שבועות. אני לוקח את קצת אישי, זה כמו המגרש הביתי שלי. לפני כמה ימים התנין אכל לנו פגסוס אחד."
טלטלה עלתה במעלה עמוד השידרה שלי כמו זרם חשמל. "אמרת פגסוס?"
הוא לא ענה על השאלה. "האם זאת המפלצת שלך או לא?"
"אני לא הבעלים שלו!" נהמתי. "אני מנסה לעצור אותו! עכשיו, לאן -"
"התנין הלך לשם." הוא הצביע בחרבו לכיוון דרום. " אני התכוונתי להמשיך אחריו, אבל אתה הפתעת אותי."
הוא העמיד אותי, מה שהיה מביך כי הוא היה גבוה ממני. אני עדיין לא הצלחתי לקרוא את הכיתוב על חולצת הטריקו שלו, פרט למילה מחנה. סביב צווארו היתה תלויה רצועת עור עם כמה חרוזי חמר צבעוניים, כמו פרויקט אומנויות ומלאכות של ילד. הוא לא נשא תיק של חרטום או שרביט. אולי הוא שמר אותם בדואת? או שאולי הוא רק בן תמותה הזוי שמצא בטעות חרב קסומה וחשב שהוא היה גיבור. שרידים עתיקים באמת יכולים לשבש את המוח שלך.
לבסוף הניד בראשו. "אני מוותר. בנו של ארס? אתה חייב להיות חצוי, אבל מה קרה לחרב שלך? היא עקומה לגמרי."
ההלם שלי הפך במהירות לכעס. "זה אמור להיות מעוקל. זה ח'ופש."
אבל אני לא חשבתי על החרב.
נער - המחנה רק קרא לי חצוי עכשיו? אולי לא שמעתי אותו טוב. אולי הוא התכוון למשהו אחר. אבל האבא שלי אפריקאי - אמריקאי. אמא שלי הייתה לבנה. אז חצוי לא היתה מילה שאני אוהב.
"רק לצאת מכאן" אמרתי, חורק שיניים. "יש לי תנין לתפוס."
אחי, אני צריך לתפוס את התנין." הוא התעקש. "בפעם האחרונה שניסית, הוא אכל אותך. זוכר?"
אצבעותיי התהדקו סביב ניצב החרב שלי. "הכל היה תחת שליטה. אני עמדתי לזמן אגרוף -"
על מה שבא אחר כך, אני לוקח אחריות מלאה.
אני לא התכוונתי לזה. בכנות. אבל אני כעסתי. וכמו שאולי ציינתי, אני לא תמיד טוב בזימון מילות כוח. בזמן שאני הייתי בבטנו של התנין, כבר התכוננתי לזמן את אגרוף הורוס: אגרוף ענקית זוהרת כחולה שיכול לכתוש דלתות, קירות ופחות או יותר כל דבר אחר שעומד בדרך שלך. התכנית שלי הייתה לאגרף את דרכי החוצה מהמפלצת. קיצוני, כן, אבל אני מקווה שיעיל.
אני מניח שהכישוף עדיין היה בראש שלי, מוכן לפעולה כמו אקדח טעון. מול נער - המחנה, הייתי עצבני, אם לא ציינו גם המום ומבולבל; ולכן כאשר התכוונתי לומר את המילה אגרוף באנגלית, זה יצא לי במצרית עתיקה במקום: ח'פה.
כזה הירוגליף פשוט: לא היית חושב שהוא יכול לגרום לכל כך הרבה צרות.
ברגע שאמרתי את המילה, סמל התלקח בינינו. אגרוף ענק בגודל של מדיח כלים הבליח והעיף את נער - המחנה למחוז הבא.
אני אומר ממש העפתי אותו מחוץ לנעליו. הוא זינק מהנהר בקול סאק - פלופ! והדבר האחרון שראיתי היה רגליו היחפות עפות במהירות. הוא עף אחורה ונעלם מהעין.
לא, אני לא הרגשתי טוב עם זה. ובכן… טוב אולי טיפה. אבל אני גם הרגשתי מושפל. גם אם הבחור אידיוט, חרטומים לא אמורים להפוך ילדים לשקי חבטות עם אגרוף הורוס.
"אוי, נהדר." הכאתי את עצמי על המצח.
התחלתי ללכת במים על פני הביצה, חששתי שאני באמת הרגתי את הבחור. "בנאדם, אני מצטער!" צעקתי, בתקווה שהוא יכול לשמוע אותי. "אתה-?"
הגל הגיע משום מקום.
קיר של מים בגובה עשרים רגל פגע בי ודחף אותי בחזרה לתוך הנהר. התרוממתי יורק, היה לי טעם נורא של מזון דגים בפה שלי. אני שפשפתי את עיניי כדי להוציא את העיסה שנכנסה פנימה, בדיוק בזמן כדי לראות את ילד - המחנה קופץ אליי בסגנון הנינג'ה, חרבו מונפת.
הרמתי את הח'ופש שלי כדי להסית את המכה. אני רק הצלחתי לשמור שלא יבקעו את הראש שלי לשניים, אבל נער - המחנה היה חזק ומהיר. כשהתגלגלתי לאחור, הוא הכה שוב ושוב. בכל פעם הצלחתי להדוף, אבל ידעתי שזה לא כוחות. הלהב שלו היה קל יותר ומהיר יותר, ו...כן, אני מודה - הוא היה סייף טוב יותר.
רציתי להגיד שעשיתי טעות. אני לא באמת אויבו. אבל אני הייתי צריך את כל הריכוז שלי רק כדי לשמור שלא אפרס באמצע.
לנער - המחנה, לעומת זאת, לא היתה שום בעיה.
"עכשיו אני מבין את זה," הוא אמר. "אתה סוג של מפלצת."
קלאנג! חרבותינו הצטלצלו והתנודדתי לאחור.
הצלחתי להגיד, "אני לא מפלצת."
כדי להכות את הבחור הזה, הייתי צריך יותר מאשר חרב. הבעיה הייתה שאני לא רציתי לפגוע בו. למרות העובדה שהוא ניסה להפוך אותי לכריך ברביקיו בטעם - קיין, אני עדיין חשתי רע בגלל שהתחלתי את הקרב.
הוא הניף שוב, ולא היתה לי ברירה. השתמשתי בשרביט שלי הפעם, מושך את הלהב שלו בכיפוף של שנהב ופרץ של קסם נורה ישר על זרועו. באוויר בנינו הבזיק ורשרש. נער - המחנה מעד אחורה. ניצוצות כחולים של כישוף צצו סביבו, כאילו הכישוף שלי לא ידע בדיוק מה לעשות איתו. מי היה הנער הזה?
"אתה אמרת שהתנין שלך." נער - המחנה הזעיף פנים, כעס יקד בעיניו הירוקות. "איבדת את חיית המחמד שלך, אני מניח. אולי אתה רוח מהשאול, והגעת דרך הדלתות של המוות?"
לפני שהספקתי לעכל את השאלה, הוא הניף את ידו החופשית. הנהר הפך אותי על תוך המים.
הצלחתי לקום, אבל כבר התעייפתי מלשתות מי ביצה. בינתיים, נער - המחנה הכה שוב, הוא הניף את חרבו למכת הרג. בייאושי, הפלתי את השרביט שלי. דחפתי את היד שלי לתוך התרמיל, ואצבעותיי נסגרו סביב חתיכת החבל.
זרקתי אותו וצעקתי את מילת הפקודה: "צ'ס!" - בדיוק באותו רגע חרבו של נער - המחנה פגעה במפרק כף ידי.
כל הזרוע שלי פרצה בייסורים. נקודות צהובות ריקדו מול עיניי.הורדתי את חרבי ולפתתי את ידי, מתנשף, לא הרגשתי דבר פרט לכאבי תופת.
בחלק האחורי של המוח שלי, ידעתי שנער - המחנה יכול להרוג אותי בקלות. מסיבה כלשהי הוא לא. גל של בחילה הכה בי.
הכרחתי את עצמי להסתכל על הפצע. היה הרבה דם, אבל נזכרתי במשהו שאמרה לי ג'אז, המרפאת בבית בברוקלין: פצעים נראים בדרך כלל יותר גרוע ממה שהם באמת. אני קיוויתי שזה נכון. דגתי פיסת פפירוס מהתרמיל שלי והצמדתי אותה לפצע כתחבושת מאותרת.
הכאב עדיין היה נורא, אבל הבחילה עברה. המחשבות שלי היצתללו, ותהיתי למה אני עדיין לא משופד.
נער - המחנה ישב במים עד המותן בקרבת מקום, עם פרצוף מדוכדך. החבל הקסום שלי עטף את זרוע החרב שלו, ולאחר מכן חיבר את זרועו לצד ראשו. לא היתה לא אפשרות להרפות מהחרב, הוא נראה כאילו יש לו קרן של אייל ליד אוזנו. הוא משך בחבל בידו החופשית, אבל כמובן שהוא לא יכול לעשות כלום עם זה.
לבסוף הוא רק נאנח והביט בי. "אני ממש מתחיל לשנוא אותך."
"לשנוא אותי?" מחיתי. "אני מדמם כאן! ואתה התחלת כשקראת לי חצוי!"
"נו באמת." נער - המחנה נעמד בחוסר יציבות, אנטנת החרב בבדי היתה כבדה. "אתה לא יכול להיות נורמלי. אחרת החרב שלי כבר היתה עוברת דרכך. חצוי בוגד מצבעו של קרונוס, אני מניח. אם אתה לא רוח או מפלצת, אז אתה חייב להיות חצוי."
רוב מה שהבחור הזה אמר, לא הבנתי. אבל דבר אחד הציק לי…
"אז כשאמרת 'חצוי'... "
"כן, אני מתכוון חצי - אלים." הוא הביט בי כאילו אני איזה אידיוט. "מה חשבת שאני מתכוון?"
ניסיתי לעבד את זה. שמעתי את המונח חצי - אל פעם, אבל זה לא היה רעיון מצרי. אולי הבחור הזה חש שאני קשור להורוס, שאני יכול לתעל את כוחו של האל...אבל למה הוא מתאר את זה כל כך מוזר?
"מה אתה?" דרשתי לדעת. "אתה חצי חרטום קרבי, חצי חרטום יסודות, מים? לאיזה נום אתה שייך?"
הנער צחק במרירות. "אחי, אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא מסתובב עם גנומים. סטירים, לפעמים. אפילו עם קיקלופים. אבל לא גנומים."
איבוד הדם בטח עשה לי סחרחורת. המילים שלו קיפצו סביבי כמו כדורים בהגרלה: קיקלופים, סטירים, חצי - אלים, קרונוס, הוא ציין את ארס. הוא אל יווני לא מצרי.
הרגשתי כאילו הדואת נפתח מתחתיי, מאיים למשוך אותי אל מעמקיו. יווני...לא מצרי.
רעיון החל להיווצר בדעתי. אני לא אהבתי את זה. למעשה, זה הפחיד את הורוס הדגול ממני.
למרות כל מי הביצה שבלעתי, הגרון שלי היה יבש. "תראה," אמרתי, "אני מצתער על שפגעתי בך עם כישוף האגרוף. זאת הייתה תאונה. אבל יש דבר שאני לא מבין...זה היה אמור להרוג אותך. זה לא קרה. זה לא הגיוני."
"אל תשמע כל כך מאוכזב," הוא מלמל. "אבל, עם אנחנו כבר בנושא, אתה היית צריך להיות מת. לא הרבה אנשים יכולים לעמוד מולי. והחרב שלי הייתה אמורה לאדות את התנין שלך."
"בפעם האחרונה, הוא לא התנין שלי."
נער - המחנה נראה מפוקפק. "אוקיי, לא משנה. הנקודה היא שאני פגעתי בתנין די חזק, אבל אני רק עצבנתי אותו. ארד שמיימי אמור להפוך אותו לאבק."
"ארד שמיימי?"
השיחה שלנו נקטעה על ידי צעקה מהשכונה הסמוכה - קול מבוהל של ילד.
הלב שלי עשה רול איטי. אני באמת אידיוט. שכחתי למה אנחנו כאן.
עיניי ננעצו באלה של נער - המחנה. "אנחנו חייבים לעצור את התנין."
הפוגה, הוא הציע את זה.
"כן," אמרתי. "אנחנו יכולים להמשיך להרוג אחד את השני אחרי שנטפל בתנין."
"סגור. עכשיו, אתה יכול לשחרר את זרוע החרב שלי מהראש שלי? אני מרגיש כמו חד - קרן מפחיד."
אני לא אומר שאנחנו בוטחים זה בזה, אבל לפחות עכשיו הייתה לנו מטרה משותפת. הוא זימן את נעליו מחוץ לנהר - אין לי מושג איך - ונעל אותם. אז הוא עזר לי לקשור את היד שלי עם רצועת פשתן וחיכה בזמן שלגמתי את מחצית שיקוי הריפוי שלי.
אחרי זה, הרגשתי מספיק טוב כדי להתחרות איתו לכיוון שממנו באה הצרחה.
חשבתי שאני בכושר טוב - תרגלתי קיסמי לחימה, גררתי חפצים כבדים ושחקתי כדורסל עם ח'ופו וחבריו הבבונים (לא כדי להתעסק עם בבונים כשמדובר בחישוקים.) עם זאת, היה לי קשה לעמוד בקצב של נער - המחנה.
מה שהזכיר לי, שהתעייפתי מלהזכיר לו את זה.
"מה השם שלך?" שאלתי, מתנשף בזמן שרצתי מאחוריו.
הוא העיף בי מבט זהיר. "אני לא בטוח שאני צריך להגיד לך. שמות יכולים להיות מסוכנים."
הוא כמובן צדק. שמות הם העלי כוח. כשאני מסתכל אחורה, אחותי, סיידי, למדה את הרן שלי, השם הסודי שלי, וזה עדיין גורם לי לחרדות. אפילו עם השם של מישהו נפוץ, חרטום מיומן יכול לגלות את השם הסודי.
" מספיק הוגן," אמרתי, "אני אהיה ראשון. אני קרטר."
אני מניח שהוא האמין לי. הקווים סביב עיניו נרגעו מעט.
"פרסי," הוא אמר.
זה נראה לי שם יוצא דופן - בריטי, אולי, אם כי הילד דיבר ופעל ממש כמו אמריקאי.
דשדשנו במים עד שיצאנו מהביצה. התחלנו לטפס במדרון דשא לכיוון הבתים הקרובים ביותר למקום שממנו נשמעה הצרחה. עכשיו נשמעו משם יותר מיותר מצרחה אחת. לא סימן טוב.
"רק כדי להזהיר אותך," אמרתי לפרסי, "אתה לא יכול להרוג את מפלצת."
"תראה אותי," רטן פרסי.
"לא, אני מתכוון שהוא בן אלמוות."
"אני שמעתי על זה בעבר. אני כבר הרגתי שפע של בני אלמוות ושלחתי אותם בחזרה לטרטרוס."
טרטרוס? חשבתי.
לדבר עם פרסי עשה לי כאב ראש רציני. זה הזכיר לי את הזמן שבו אבא שלי לקח אותי לסקוטלנד לאחת מהרצאותיו. ניסיתי לדבר עם כמה מהמקומיים. ידעתי שהם מדברים אנגלית, אבל כל משפט הרגיש כמו להחליק לתוך שפה חלופית - מילים שונות, מבטאים שונים - והייתי תוהה מה לעזאזל הם אומרים. ככה זה היה עם פרסי. הוא ואני דיברנו כמעט באותה שפה - קסם, מפלצות, וכו'. אבל אוצר המילים שלו היה שגוי לגמרי.
"המפלצת הזאת," ניסיתי שוב, באמצע הדרך במעלה הגבעה. "היא פטסוצ'וס - בנו של סובק."
"מי זה סובק?" הוא שאל.
"אדון התנינים. הוא אל מצרי."
זה גרם לו לעצור. הוא הביט בי, ואני יכול להישבע האוויר בינינו הפך לחשמלי. קול, עמוק מאוד בראשי, אמר: שתוק, אל תגיד לו יותר.
פרסי הביט בח'ופש שהוצאתי מהנהר, ואז השרביט שעל החגורה שלי. "מאיפה אתה? בכנות."
"במקור?" שאלתי. "לוס אנג'לס. עכשיו אני גר בברוקלין."
לא ניראה שזה הרגיע אותו. "- אז המפלצת הזאת, ה - חיית מחמד - סאק או איך שלא קוראים לזה -"
"פטסוצ'וס," אמרתי. "זאת מילה יוונית, אבל המפלצת היא מצרית. היא כמו הקמע של המקדש של סובק."
פרסי נהם. "אתה נשמע כמו אנבת'."
"מי?"
"כלום. פשוט דלג על שיעור ההיסטוריה. איך הורגים אותו?"
"אמרתי לך -"
מלמעלה באה עוד צרחה, ואחריו קול קרנץ', כמו קול שנעשה על ידי מכבש מתכת."
רצנו לראש הגבעה, ואז קפצנו מעל הגדר האחורית של מישהו ונתקלנו במבוי מגורים סתום.
פרט לתנין הענקי באמצע הרחוב, השכונה הייתה יכולה להיות בכל מקום, ארה"ב. ברחוב ללא מוצא היו בתים חדי - קומות חצי תריסר עם מדשאות קדמיות מטופחות, מכוניות כלכלה בחניונים, תיבות דואר במדרכה, דגלים תלויים מעל המרפסות הקדמיות.
למרבה הצער, את הסוג של סצנה כל - אמריקנית נהרסה על ידי המפלצת, שהיה עסוק באכילת מכונית פריוס ירוקה עם סטיקר: הפול שלי יותר חכם כבוד השופט. אולי הפטסוצ'וס חשב שהטויוטה הוא תנין אחר, והוא היה בטענה הדו מינית שלו. אולי הוא פשוט לא אוהב פודלים ו \ או תלמידים מכובדים.
בכל מקרה, על היבשה התנין נראה אפילו יותר מפחיד ממה שהוא במים. הוא היה ארוך כארבעים רגליים, גבוה כמו משאית משלוחים, עם זנב כל כך מאסיבי וחזק עד שהו הפך מכוניות בכל פעם ששטף את הפה. עורו הבהיק ממים שחרחרים ירוקים ניקוו סביב רגליו. זה הזכיר לי שסובק אמר שהזיעה האלוהית שלו יצרה את נהרות העולם. איכס. ניחשתי שלמפלצת הזאת יש את אותה זיעה קדושה. דאבל איכס.
עיניו של ניצור קרנו באור צהוב חולני. השיניים המשוננות שלו נצצו. אבל היה דבר אחד שהיה הכי מוזר עליו. סביב צווארו היה תלוי הרכב משוכלל של חוליות זהב ואבנים יקרות מספיק כדי לקנות אי פרטי.
בזכות השרשרת הבנתי שהמפלצת היא פטסוצ'וס, כשפגשתי אותה בביצה. קראתי עליה שהיא החיה המקודשת של סובק כמו במצרים, אם כי מה המפלצת עושה בשכונות בלונג איילנד, לא היה לי מושג.
כשפרסי ואני לקחנו את הסצנה, התנין בדיוק חתך את הפריוס הירוקה לחצי, שיברי זכוכית ומתכת וחלקים של כריות אוויר רוססו על פני המדשאות.
ברגע שהוא שמט את ההריסות, חצי תריסר ילדים הופיעו משום מקום - כנראה שהם הסתתרו מאחורי כמה מכוניות - והטיחו האשמות במפלצת, צורחים מלוא ריאותיהם.
לא יכולתי להאמין לזה. הם היו רק בגיל בית ספר היסודי, לא חמושים בדבר מלבד בלוני מים ניחשתי שהם היו שם בחופשת הקיץ והמפלצת קטעה אותם האמצע מלחמת מים.
לא היו מבוגרים באופק. אולי כולם בעבודה. אולי הם בפנים, התעלפו מפחד.
הילדים נראו כועסים לא מפוחדים. הם רצו מסביב לתנין, משגרים בלוני מים שניתזו חזרה נגד עורה של המפלצת.
חסר תועלת ומטופש? כן. אבל לא יכולתי שלא להעריך את גבורתם. הם ניסו כמיטב יכולתם להתמודד עם המפלצת שפלשה לשכונה שלהם.
אולי הם ראו את התנין עבור מה שהוא. אולי מוח בני התמותה שלהם גרם להם לחשוב שזה פיל שברח מגן חיות, או נהג משלוחים מטורף עם משאלת מוות.
לא משנה מה הם ראו, הם היו בסכנה.
הגרון שלי התכווץ. חשבתי על ? שלי בבית בברוקלין, שהיו לא יותר גדולים מהילדים האלה, והאינסטיגטים שלי של 'האח הגדול המגן' נכנסו לפעולה. נכנסתי לרחוב בריצה, צורח, "תתרחקו ממנו!"
אז זרקתי את השרביט שלי לכיוון ראשו של המפלץ. "שא - מיר!"
השרביט פגע לתנין בחוטם, ואור כחול חלף מעל גופו. בכל האזורים המוסתרים בעורו של התנין, ההירוגליף להכאיב הבהב בכל מקום שנראה, העור של התנין הוצת והדיף עשן, מה שגרם למפלצת להתפתל ולשאוג בכאב.
עיניו הצהובות הזוהרות של הפטסוצ'וס היו נעוצות בי. הילדים התפזרו, אולי מסתתרים מאחורי מכוניות ותיבות דואר הרוסות.
לידי, פרסי שרק מתחת לאפו. "ובכן, יש לך את תשומת ליבו."
"כן."
"אתה בטוח שאנחנו לא יכולים להרוג אותו?" הוא שאל.
"כן."
נראה שהתנין עקב אחר השיחה שלנו. עיניו הצהובות דלגו הלוך ושוב בינינו, כאילו שיחליט מי מאיתנו לאכול ראשון.
"גם אם אתה יכול להרוס את גופו," אמרתי, "הוא יופיע שוב בקרבת מקום. והשרשרת? היא שואבת כוח מסובק. אנחנו צריכים להשיג את השרשרת. אז הפטסוצ'וס יאבד את כוחותיו ויחזור לגודלו של תנין רגיל."
"אני שונא את המילה צריכים," מלמל פרסי. "בסדר גמור אני אביא את השרשרת. אתה תעסיק אותו."
"למה אני צריך להעסיק אותו?"
"בגלל שאתה יותר מעצבן," אמר פרסי. "רק תנסה לא להאכל שוב."
"רואררררר!" המפלצת שאגה, נשימתו היתה כמו פח של מסעדת פירות ים.
אני בדיוק התכוונתי לטעון שפרסי הרבה יותר מעצבן, אבל לא היתה לי אפשרות. וחברי לנשק החדש רץ לצד השני, ומשאיר אותי ממש בנתיב ההרס של הפטסוצ'וס.
המחשבה האקראית הראשונה: להיאכל פעמיים ביום אחד יהיה מאוד מביך.
מזווית העין, ראיתי את פרסי מתקדם לכיוון הצד הימני של המפלצת. שמעתי את ילדי התמותה יוצאים ממקומות המסתור שלהם, צועקים וזורקים הרבה מאוד בלוני מים, כאילו שהם מנסים להגן עליי.
הפטסוצ'וס נהם לעברי, הוא פתח את מלתעותיו כדי אכול אותי.
ואני התרגזתי.
התמודדתי עם אלים מצריים גרועים יותר. צללתי לתוך הדואת וחציתי ברגל את ארץ השדים. עמדתי לחופי ים הכאוס. אני לא מתכוון לסגת מתנין מגודל.
האוויר רטט מאנרגיה וזימנתי את הלוחם הקסום שלי - מגן אנרגיה קסום כחול זוהר בצורה של הורוס.
התרוממתי מהקרקע עד שנעצרתי במרכזו של לוחם בגובה של עשרים מטר, עם ראש נץ. צעדתי קדימה, מרענן את עצמי, והלוחם חיקה את תנועותיי.
"הרה הקדושה!" צעק פרסי, "מה ה- ? "
התנין התנגש בי.
הוא כמעט הפיל אותי. לסתותיו העצומות סביב הזרוע של הלוחם שלי, אבל אני הנפתי את החרב הכחולה הזוהרת של הלוחם הנץ שלי ונעצתי אותה בצווארו של התנין.
אולי הפטסוצ'וס לא יכול להיהרג. אבל אני לפחות קיוויתי לחתוך את השרשרת שהייתה מקור כוחו.
למרבה הצער, החרב שלי החליקה. פגעתי בכתף של המפלצת, וביקע את עורו. במקום דם, נשפך חול, וזה די אופייני למפלצות מצריות. הייתי נהנה לראות אותו מתפרק לחלוטין, אבל אין לי מזל כזה. ברגע שמשכתי את הלהב, הפצע התחיל להסגר והחול האט את טפטפו. התנין נענע את ראשו מצד לצד, מפיל אותי מהרגליים וטלטל אותי מהזרוע כמו כלב עם צעצוע לעיסה.
כשהוא עזב אותי אני עפתי ישר לתוך הבית הקרוב ביותר דרך הגג, והשארתי מכתש בצורת לוחם - נץ בסלון של מישהו. אני באמת מקווה שלא שיטחתי כמה בני תמותה חסרי הגנה באמצע צפייה בד"ר פיל.
התאוששתי קצת, וראיתי שני דברים שהרגיזו אותי. ראשית, התנין בא לתקוף אותי שוב. שנית, החבר החדש שלי, פרסי, פשוט עמד באמצע הרחוב, מביט בי בהלם. ככל הנראה הלוחם הזוהר שלי לחיץ אותו כל כך עד ששכח את החלק שלו בתכנית.
"מה לעזאזל הדבר הזה?" הוא דרש לדעת. "אתה בתוך עוף - אדם ענק זוהר!"
"נץ!" צעקתי.
החלטתי שעם אשרוד את היום הזה אני אדאג שהבחור לעולם לא יפגוש את סיידי. הם כנראה היו מעליבים אותי בתורות לשארית חיי. "עזרה קטנה?"
פרסי התעשת והתחיל לרוץ לכיוון התנין. המפלצת סגרה עלי, בעטתי לה בחוטם, מה שגרם לו להתעטש ולנער את ראשו. מספיק זמן בשביל לחלץ את עצמי מהבית ההרוס.
פרסי קפץ על הזנב של היצור ורץ במעלה עמוד השידרה שלו. המפלצת חבטה סביבה, משפריץ מים לכל עבר, אבל איכשהו פרסי הצליח להישאר על גבו. הבחור בטח למד התעמלות או משהו.
בינתיים, ילדי בני התמותה מצאו תחמושת טובה יותר - סלעים, גרוטאות מתכת מהמכוניות ההרוסות, אפילו כמה מגהצי טייר - והטיחו במפלצת. אני לא רציתי שהתנין יפנה את תשומת ליבו עליהם.
"היי!" הנפתי את הח'ופש אל פניו של התנין - תקיפה טובה שאמורה להוריד לו את הלסת התחתונה. במקום זאת, הלהב ניתז ממנו והוא תפס אותו בפיו. אנחנו נאבקנו על החרב הכחולה הזוהרת שהתחילה לתסוס בפיו, מה שגרם את שיניו להתפורר לחול. לא יכולתי לא להרגיש טוב, אבל התנין עדיין היה קיים, ותנגד לי.
"פרסי!" צעקתי. "הכל זמן עכשיו!"
פרסי זינק על השרשרת. הוא תפס אותה והתחיל בפריצת קישורי הזהב, אבל חרב הארד שלו לא יכלה לעשות דבר.
בינתיים, התנין המשוגע עדיין ניסה למשוך את החרב שלי. הלוחם הקרבי שלי החל להבהב.
זימון הלוחם הוא לטווח קצר, כמו כשרצים במהירות שיא. אתה לא יכול לעשות את זה במשך זמן רב מאוד, או שתקרוס. אני כבר התחלתי להזיע ולהתנשם בכבדות. הלב שלי דהר. מאגרי הקסם שלי היו מרוקנים לגמרי.
"מהר," אמרתי לפרסי.
אי אפשר לחתוך את זה!" הוא אמר.
"אבזם," אמרתי. "חייב להיות אחד."
ברגע שאמרתי את זה, אני הבחנתי בו - בגרונו של המפלצת, כרטוש זהב מקיף כתב חרטומים שאמרו 'סובק'. "יש - בתחתית!"
פרסי קרקש במורד השרשרת, מטפס כמו על רשת, אבל באותו רגע הלוחם שלי התמוטט. אני נפלתי לקרקע, מותש ומסחרר. הדבר היחיד שהשאיר אותי עדיין בחיים היה שהתנין משך בחרב הזוהרת של הלוחם שלי. כאשר החרב נעלמה, המפלצת נפלה לאחור ומעדה על הונדה.
ילדי בני התמותה התפזרו. אחד צלל מתחת למכונית, רק כדי שגם היא תעלם - נחבט על ידי זנבו של התנין.
פרסי הגיע לתחתית השרשרת ונתלה הפוך. החרב שלו נעלמה. כנראה שהוא שמט אותה.
בינתיים המפלצת חזרה לשיווי משקלה. חדשות טובות: הוא שם לב לפרסי. החדשות הרעות: הוא בהחלט הבחין בי, והוא נראה זועם למדי.
לא היתה לי אנרגיה לרוץ, וכמובן שלא בשביל לזמן קסם להילחם. בשלב זה, ילדי בני התמותה עם בלוני המים שלהם והסלעים היה יותר סיכוי לעצור את התנין ממה שאני יכולתי לעשות.
במרחק, צופרים יללו. מישהו התקשר למשטרה, מה שלא בדיוק עודד אותי. זה פשוט נועד יותר לבני התמותה כי הם בקלות יכולים להפוך לחטיפים לתנין.
התרוממתי וניסיתי - עד כדי גיחוך - להסתכל לכיוון המפלצת. "הישאר, ילד."
התנין נחר. הוא המשיך להשפריץ מים כמו המזרקה הכי גסה בעולם, מה שגרם לנעליים שלי לצוף כשהלכתי. עיני המנורה הצהובות שלו ברקו, אולי משימחה. הוא ידע שאני גמור.
אני דחפתי את היד שלי לתוך התרמיל שלי. הדבר היחיד שמצאתי היה גוש שעווה. לא היה לי זמן להכין כמו שצריך שבתי, אבל היה לי רעיון לא יותר טוב. הוצאתי את הגוש והתחלתי ללוש את השעווה בזעם בשתי הידיים, בנסה לרכך אותו.
"פרסי?" קראתי.
"אני לא מצליח לפתוח את הסוגר!" הוא צעק. לא העזתי להסיר את עיני מהתנין, אבל הראייה ההיקפית שלי יכולתי יכולתי לראות את פרסי הולם באגרופו בבסיס של השרשרת. "סוג של קסם?"
זה היה הדבר הכי חכם שהוא אמר כל אחר הצהריים (לא שהוא בחר לומר הרבה דברים חכמים). האבזם היה כרטוש חרטומים. צריך להיות חרטום כדי להבין ולפתוח כרטוש. לא משנה מה ומי היה פרסי, הוא לא חרטום.
אני עדיין עיצבתי את גוש השעווה, מנסה להפוך אותו לפסלון, כאשר התנין החליט להתענג על הרגע ופשוט לאכול אותי. כשהוא זינק, זרקתי את השבתי, רק חצי מוכן, ונבחתי מילת פקודה.
מיד ההיפופוטם המעוות ביותר בעולם התעורר לחיים באוויר. זה הפליג קדימה לתוך הנחיר השמאלי של התנין ונתקע שם, בועט ברגליו האחוריות הקצרות ועבות שלו.
לא בדיוק המהלך הטוב ביותר שלי, אך לאחר שנדחף אל האף ההיפופוטם בטח היה מספיק כדי להסיח את הדעת. התנין סינן ומעד, נד בראשו, פרסי ירד והתגלגל משם, בקושי נמנע מהימחצות על ידי התנין. הוא רץ להצטרף אליי בשפת המדרכה.
הבטתי באימה ביצור השעווה שלי, שהיה עכשיו היפופוטם חי אבל מאוד מעוות שניסה גם לשם שינוי לצאת מהנחיר של התנין או לעבור דרכו להתקדם לתוך חלל הסינוס של הזוחלים - לא הייתי בטוח.
התנין קפץ סביב עצמו, ופרסי תפס אותי בדיוק בזמן, מושך אותי מדרך הרמיסה שלו.
רצנו לקצה השני של הרחוב ללא מוצא, שבו ילדי בני התמותה התאספו. למרבה הפלא, אף אחד מהם לא נפגע. התנין המשיך להשתולל ולהרוס את הבתים וניסה לנקות את הנחיר.
"אתה בסדר?" שאל אותי פרסי.
בקושי נשמתי, אבל הנהנתי חלושות.
אחד הילדים הציע לי את שתיין העל שלו. אני נפנפתי אותו.
"אתם!" אמר פרסי לילדים, "אתם שומעים את הסירנות האלה? לכו במורד הכביש ותעצרו את המשטרה. תגידו להם שמסוכן מידי כאן. תעכבו אותם!"
מסיבה כלשהי, הילדים הקשיבו. אולי הם פשוט היו שמחים שיש משהו לעשות, אבל, מהדרך שבה דיבר פרסי, היתה לי הרגשה שהוא רגיל לפקד על חיילים. הוא נשמע קצת כמו הורוס - מפקד טבעי.
אחרי שהילדים רצו משם, הצלחתי לומר, "יופי של שיחה."
פרסי הנהן בקדרות. התנין עדיין היה מוסח על ידי פורץ האף, אבל אני בספק שהשבתי יחזיק עוד זמן רב. תחת כל כך הרבה לחץ, ההיפופוטם ימס חזרה לשעווה.
"יש לך כמה מהלכים, קרטר," הודה פרסי. "יש עוד משהו בתיק שלך?"
"שום דבר," אמרתי בעצב. "אני פועל על ריק. אבל אם אני יכול להגיע לאבזם אני חושב שאני יכול לפתוח אותו."
פרסי הביט בפטסוצ'וס. הרחוב ללא מוצא המלא במים שזרמו מעורו של התנין. הסירנות הלכו והתחזקו. לא היה לנו הרבה זמן.
"אני מניח שזה התור שלי להסיח את התנין," אמר פרסי. "תתכונן לרוץ לשרשרת."
"אפילו אין לך את החרב שלך," מחיתי. "אתה תמות!"
פרסי הצליח לחייך חיוך עקום. "רק תתחיל לרוץ לפני שזה מתחיל."
"ברגע שמה מתחיל?"
אז התנין התעטש, משיק היפופוטם שעווה על פני לונג איילנד. ואז הפטסוצ'וס פנה עלינו, שואג בכעס, ופרסי עמד דרוך לפניו.
כפי שהתברר לי, לא הייתי צריך לשאול איזו הסחת דעת עלתה בראשו של פרסי. ברגע שזה התחיל, זה היה די ברור.
הוא נעצר מול התנין והרים את ידיו. חשבתי שהוא מתכנן איזה קסם, אבל הוא לא אמר שום מילת פקודה. לא היה לו מטה או שרביט. הוא פשוט עמד שם והסתכל על התנין כאומר, הנה אני! אני טעים!
התנין נראה מופתע לרגע. אם שום דבר אחר, היינו מתים בידיעה שבלבלנו את המפלצת הזאת המון, המון פעמים.
זיעת תנין המשיכה להישפך מגופו. המים הגיעו עכשיו עד הקרסוליים שלנו. זה נשפך לתעלות הניקוז אבל רק המשיך להישפך מעורו של התנין.
ואז ראיתי מה קורה. כשפרסי הרים את ידיו, המים החלו להסתחרר נגד כיוון השעון. זה התחיל סביב רגליו של התנין ועלה במהירות עד שמערבולת הקיפה את הרחוב ללא מוצא, מסתובבת כל כך חזק עד שאני הרגשתי שהיא מושכת אותי הצידה.
עד שהבנתי שאני שעדיף שכבר אתחיל לרוץ, המערבולת היתה כבר מהירה מידי. הייתי צריך להגיע לשרשרת בדרך אחרת.
הטריק האחרון, חשבתי.
חששתי שהמאמץ עשוי, פשוטו כמשמעותו, לשרוף אותי, אבל אני זימנתי מעט האנרגיה הקסומה שנותרה בי והפכתי לבז - החיה הקדושה להורוס.
אני נסקתי כלפי מעלה, מעל הגגות, והעולם כולו עבר לחדות גבוהה- 3D באופן מידי, החזון שלי היה מאה פעמים יותר חד. ראיתי את מכוניות המשטרה רק כמה רחובות משם, הילדים עמדו באמצע הרחוב, מנפנפים אותם. אני יכולתי לראות עכשיו כל בליטה חלקלקה בתנין. אני יכולתי לראות כל ההירוגליפים שעל האבזם של השרשרת. ואני יכולתי לראות עד כמה מרשים הקסם של פרסי.
הרחוב ללא מוצא היה כולו אפוף בהוריקן. פרסי עמד בקצה, לא מתרגש, אבל המים התהפכו וזזו כל כך מהר שגם התנין עיבד את שיווי משקלו. מכוניות הרוסות נגררו על המדרכה. תיבות דואר נשלפו מהמדשאות ונסחפו. המים גברו במהירות, עולים מעלה והופכים את השכונה כולה לצנטריפוגות נוזלית.
זה היה התור שלי להיות המום. פרסי לפני כמה רגעים, החלטתי שהוא לא חרטום. עם זאת מעולם לא ראיתי חרטום שמסוגל לשלוט בכל כך הרבה מים.
התנין מעד ונאבק, מדשדש במעגל עם הזרם.
"הכל זמן עכשיו," מלמל פרסי מבעד שיניו החשוקות. ללא שמיעת הבז שלי, אני לעולם לא הייתי מצליח לשמוע אותו מבעד להוריקן, אבל הבנתי שהוא מדבר עלי.
נזכרתי שיש לי עבודה לעשות. אף אחד, חרטום או משהו אחר לא יכול לשלוט בסוג זה של כוח למשך הרבה זמן.
קיפלתי את הכנפיים שלי, וצללתי אל התנין. כהגעתי אל האבזם של השרשרת, פניתי פניה חדה ותפסתי אותו. מסביבי, ההוריקן שאג. בקושי יכולתי לראות דרך המערבולת. המערבולת הייתה כל כך חזקה עכשיו עד שהיא משכה ברגליים שלי, מאיימת למשוך אותי לתוך המערבולת.
הייתי כל כך עייף. אני לא הרגשתי ככה ולא דחפתי עד מעבר ליכולת שלי מאז שנלחמתי הלורד הכאוס, אפופיס עצמו.
אני העברתי את היד שלי על כתב החרטומים שעל האבזם. זה היה סוד שהייתי חייב לפצח.
התנין שאג, נלחם להישאר על רגליו. אי שם לשמאלי, פרסי צעק בתסכול, מנסה לשמור על הסערה, אבל המערבולת החלה להאט.
היו לי כמה שניות במקרה הטוב עד שהתנין ישתחרר ויתקוף. אז אני ופרסי נמות.
הרגשתי ארבעה סימנים שיצרו ביחד את שמו של האל.
זה היה הירוגליף לאלים, המציין כי האותיות לפניו – SBK – הן אותיות שם של אל.
במקרה של ספק, חשבתי, לחץ על כפתור האל.
דחפתי את הסמל הרביעי, אבל שום דבר קרה.
הסערה נחלשה. התנין התחיל להתקדם נגד הזרם, לכיוון פרסי. מזווית עיני, מבעד לאובך והערפל, ראיתי את פרסי קורע על ברך אחת.
האצבעות שלי עברו על ההירוגליף השלישי - סל נצרים (סיידי קוראת לו 'ספל תה' ) שמסמל את האות K - זה רק אני? או שההירוגליף התחממם מעט תחת כף ידי?
אין זמן לחשוב. לחצתי על ההירוגליף. שום דבר לא קרה.
הסערה קרסה. התנין שאג בניצחון, מוכן לאכול.
ידי נסגרה לאגרוף, הכיתי בו את הירוגליף הסל הכל כוחי. הפעם האבזם עשה קליק מספק, ונפתח. אני נפלתי למדרכה, וכמה מאות טון של זהב ואבנים טובות נפלו עליי.
התנין מעד, שאג כמו רובי קרב. מה שנותר מסופת ההוריקן התפזר בפיצוץ של רוח, ואני עצמתי את עיני, מוכן להימחץ על ידי גופו של תנין נופל.
פתאום הרחוב ללא מוצא השתתק. אין אזעקות. אין תנין שואג. התלולית של חוליות הזהב נעלמה. אני שכבתי לי על הגב במים המטונפים, ובהיתי בשמים שכחולים הריקים.
פניו של פרסי הופיעו מעלי. הוא נראה כאילו הוא החליט לרוץ מרתון דרך טיפון, אבל הוא חייך.
"עבודה טובה," הוא אמר. "קבל את השרשרת."
"השרשרת?" המוח שלי עדיין היה איטי. לאן נעלם כל הזהב? התיישבתי והנחתי את ידי על המדרכה. האצבעות שלי נסגרו סביב שרשרת, בגודל רגיל…, לפחות נורמלי למשהו שהתאים סביב צווארו של תנין ממוצע.
"ה - המפלצת," גמגמתי. "איפה - ?"
פרסי הצביע. כמה צעדים משם, נראה מאוד ממורמר, עמד תנין תינוק קטן.
"אתה לא רציני," אמרתי.
"אולי מישהו נטש חיית מחמד?" משך פרסי בכתפיו. "אני שומע לפעמים על כאלה בחדשות."
אני לא יכולתי לחשוב על הסבר טוב יותר, אבל איך התנין תינוק מצא שרשרת עתיקה שהפכה אותו למכונת הרג?
במורד הרחוב, קולות בחלו לקרוא, "כאן למעלה! יש שני חבר'ה!"
אלה היו הילדים. כנראה שהם החליטו שהסכנה חלפה. עכשיו הם הובילו את השוטרים ישר עלינו.
"אנחנו חייבים ללכת." פרסי אסף את תנין התינוק, מהדק יד אחת על חוטמו הקטן. הוא הביט בי. "אתה בא?"
יחד, רצנו בחזרה לביצה.
חצי שעה אחר כך, ישבנו במזנון על כביש מונטוק. חלקתי את שאר שיקויי הריפוי שלי עם פרסי, שמשום מה התעקש לקרוא לזה 'נקטר'. רוב הפצעים שלנו הגלידו.
קשרנו את התנין ביער ברצועה מאולתרת, רק עד שנצליח להחליט מה לעשות איתו.ניסינו להתנקות כמיטב יכולתנו, אבל אנחנו עדיין ניראנו כמו מי שהתלקחו בשטיפת מכוניות מקולקלת. השיער של פרסי נסחף לצד אחד והיו סבוכות בו חתיכות של דשא. החולצה הכתומה שלו נקרעה בחזית.
אני בטוח שאני לא נראיתי יותר טוב. היה לי ים בנעליים, ועדיין היה לי אוסף נוצות בז שהציצו מתוך שרוול החולצה שלי (שינויים חפוזים יכולים להיות מבולגנים).
היינו תשושים מכדי לדבר אז פשוט צפינו בחדשות בטלוויזיה שעל הדלפק. שוטרים וכבאים אמרו שהאירוע קרה התפוצצות ביוב פריק בשכונה. כנראה לחץ שהצטבר בתעלות הניקוז, שגרם לפיצוץ מסיבי ששחרר מבול ושחק את האדמה שברחוב ללא מוצא וגרם לכמה בתים להתמוטט. זה היה נס שאף אחד לא ניפצע. ילדים מקומיים סיפרו כמה סיפורים פראיים על 'מפלצת הביצה של לונג איילנד', בטענה שכל הנזק נגרם במהלך קטטה עם שני נערים, אבל כמובן שהפקידים לא האמינו לכך. הכתב הודה עם זאת כי הבתים הפגומים נראו כאילו 'משהו גדול מאוד התיישב עליהם'.
"תאונת ביוב פריק," אמר פרסי "זה הראשון"
"בשבילך, אולי," רטנתי. "נראה שאני גורם להם הכל מקום שאני הולך עליו."
"תתעודד," הוא אמר. "ארוחת צהריים עליי."
הוא חפר בכיסי הג'ינס שלו ושלף עט כדורי. שום דבר אחר.
"אה…" חיוכו דעך. "אה, בעצם... אולי אתה יכול לשלם?"
אז, באופן טבעי, ארוחת הצהריים היתה עלי. אני יכול למשוך את הכסף יש מאין, מאז ששמרתי כמה מאוחסנים בדואת יחד עם ציוד החירום האחר שלי; כך תוך זמן קצר עמדו מולנו צ'יזבורגרים וצ'יפס, והחיים נראו פתאום יותר יפים.
"צ'יזבורגר," אמר פרסי. "מזון האלים."
"מסכים," אמרתי, אבל כשהצצתי לעברו תהיתי אם אנחנו חושבים על אותו הדבר: שאנחנו מתייחסים לאלים שונים.
פרסי שאב את ההמבורגר שלו. ברצינות הבחור הזה יכול לאכול. "אז, השרשרת," אמר בין הנגיסות. "מה הסיפור שלה?"
היססתי. עדיין לא היה לי מושג מאיפה פרסי הגיע או מה הוא היה, ואני לא בטוח שאני רוצה לשאול. עכשיו אחרי שנלחמנו ביחד, לא יכולתי שלא לסמוך עליו. ובכל זאת, אני חשתי שאנחנו דורכים על קרקע מסוכנת. לכל מה שאנחנו אומרים עשויות להיות השלכות חמורות – לא רק בשביל שנינו. אלה לכל מי שאנחנו מכירים.
הרגשתי קצת כמו שהרגשתי לפני שני חורפים, כאשר הדוד שלי איימוס סיפר את האמת על מורשת של משפחת קיין - בית החיים, האלים המצריים, הדואת, הכל. ביום אחד, העולמי התרחב פי עשרה והשאיר אותי מסוחרר.
עכשיו אני עומד בקצה עוד רגע כזה. אבל אם העולם שלי יתרחב פי עשרה שוב פחדתי שהמוח שלי יתפוצץ.
"השרשרת קסומה," אמרתי לבסוף. "כל זוחל שלובש אותה הופך פטסוצ'וס הבא, בן סובק. איכשהו השרשרת הגיעה והתלפפה סביב צווארו של התנין הקטן."
"כלומר מישהו שם אותה על התנין," אמר פרסי.
אני לא רציתי לחשוב על זה, אבל הנהנתי בחוסר רצון.
"אז, מי?" הוא שאל.
"קשה לצמצם את האפשרויות," אמרתי. "יש לי הרבה אויבים."
פרסי נחר. "אני יכול להבין את זה. אז, יש לך מושג למה?"
לקחתי עוד ביס מהצ'יזבורגר שלי. הוא היה טעים, אבל היה לי קשה להתרכז בזה."
"מישהו מנסה לעשות צרות, אני משער. אני חושב שאולי…" הבנתי שפרסי בודק כמה אדבר. "אולי מי שזה לא היה רצה לגרום לצרות כדי למשוך את תשומת הלב שלנו. של שנינו."
פרסי קימט את מצחו. הוא צייר משהו בקטשופ עם הצ'יפס - לא הירוגליף. איזה כתב אחר שאינו אנגלית. יווני, ניחשתי.
"למפלצת היה שם יווני," הוא אמר. "הוא אכל פגסוס ב…" הוא היסס.
"במגרש הביתי שלך," סיימתי את המשפט. "איזה סוג של מחנה, אם לשפוט לפי החולצה שלך."
הוא זז באי נוחות על כיסא הבר. אני עדיין לא האמנתי שהוא מדבר על פגסוסים כאילו הם אמתיים, אבל אני זוכר פעם אחת בבית בברוקלין, אולי לפני שנה, כאשר הייתי בטוח שראיתי סוס מכונף עף מעל קו הרקיע של מנהטן. באותו זמן, סיידי אמרה לי שאני הוזה. עכשיו, אני לא כל כך בטוח."
לבסוף פרסי פנה אליי. "תראה, קרטר. אתה כמעט לא מעצבן כמו שחשבתי. והיינו יופי של קבוצה היום, אבל - "
"אתה לא רוצה לחלוק את הסודות שלך," השלמתי אותו. "אל תדאג. אני לא מתכוון לשאול על המחנה שלך. או על הסמכויות שלך. או על משהו מהדברים האחרים."
הוא הרים גבה. "אתה לא סקרן?"
"אני מאוד סקרן. אבל אני חושב שעד שנבדוק מה קורה נראה לי שהכי טוב שנשמור על מרחק. אם מישהו - או משהו - ישחרר כאן מפלצת, הוא היה בידיעה שהוא ימשוך את תשומת הלב של שנינו - "
"אז אולי מישהו רצה שניפגש," הוא סיים את דברי. "בתקווה שדברים רעים יקרו כשניפגש."
הנהנתי. חשבתי על התחושה הלא נוחה שהייתה לי בבטן קודם לכן - הקול בראש שלי הזהיר אותי לא לספר שום דבר לפרסי. כיבדתי את הבחור, אבל אני עדיין חשתי שלא היינו אמורים להיות חברים. אנחנו לא הינו אמורים להיות במקום כל כך קרוב אחד לשני.
לפני זמן רב, כאשר הייתי רק ילד קטן, צפיתי באמא שלי עושה ניסוי מדעי עם כמה מתלמידיה במכללה.
'אשלגן ומים', היא אמרה להם. בנפרד, 'בלתי מזיקים לחלוטין. אבל ביחד - '
הוא שמטה את האשלגן לתוך כוס מים, וקאבום! פיצוץ קטן הרעיד את כל בקבוקונים במעבדה. התלמידים קפצו במקומותיהם.
פרסי היה המים. אני הייתי האשלגן.
"אבל כבר נפגשנו עכשיו," אמר פרסי. "אתה יודע שאני פה בלונג איילנד. אני יוד

נכתב לפני 10 שנים