התעוררתי על המיטה בחדר שלי.
מצמצתי לנוכח האור הבוהק שקרן מתוך החלון, נשמתי כמה נשימות עמוקות והסתכלתי סביב על החדר המוכר.
על השולחן, ערמת הספרים, המדפים, הכל היה פשוט... רגיל.
עצמתי עיניים וניסיתי לשחזר את צעדי.
אבל כל מה שזכרתי היה...
היה מה?
זכרתי את אחי. זכרתי את ההסעה. זכרתי ששתיתי מים.
וזכרתי אותו.
את הפנים שלו, חיוורות, מוארכות, מעוותות.
לא אנושיות.
זכרתי את העיניים השחורות והחלולות, השיער השחור, השמנוני והמדובלל, והשפתיים האדומות והדקות שהסתלסלו בחיוך מרושע.
זכרתי את הדם שהכתים את הסנטר שלו ואת אצבעותיו, שהתעקלו בקצותיהן לטפרים ארוכים ומלוכלכים, את העור האפרורי והמקומט,
והפרט שדחה, ובו בזמן, הקסים אותי יותר מכולם:
זכרתי את הכנפיים השחורות, המשוננות והארוכות אשר התרוממו מאחוריו, הנוצות הסתורות, והקרעים שעיטרו את קצוותיהן.
פקחתי את עיניי במהירות וקפצתי מהמיטה.
"תישארי ערה," פקדתי על עצמי, "אל תתעלפי עוד פעם."
התהלכתי בחדר, חסרת מנוחה. בכל פעם שעצמתי את עיניי ראיתי את הפנים המזוויעים של... היצור? המפלצת?
מה היה הדבר הזה בכלל?
חככתי בדעתי אם לספר למישהו.
אבל כבר ידעתי מה התשובה.
למה לטרוח?
בטח ישלחו אותי לפגישות שבועיות עם פסיכולוג. ירשמו לי תרופות הרגעה. ישלחו אותי למוסד.
האופן בו החיים שלי התגלגלו הראה לי שאין טעם. אף אחד לא יקשיב לי.
ובמילא, גם אם אספר, גם אם יקשיבו לי, מי יאמין לי?
מי יאמין לילדה המתבודדת, המוזרה, השקופה?
קרסתי בחזרה על המיטה, על השמיכה הלבנה, והתחלתי לבכות בייאוש אל תוך הכרית.
ואז שמעתי רחש מאחורי.
שמעתי משהו שורט את רצפת העץ הלבנה של החדר.
נשימות רדודות בקעו ממקום כלשהו מאחורי, והן התחלפו בנהימות עמוקות.
לאט לאט הסתובבתי לכיוון הרעשים.
והדבר האחרון שראיתי היו פנים חיוורות, שיער שחור, כנפיים מדובללות,
ועיניים ריקות שבהו היישר לתוכי.
ואז,
לא היה יותר כלום,
לא כאב,
לא עצב,
לא פחד,
רק אני, מרחפת אל תוך החושך
מנסה להיאחז בשביב אחרון של חיים, של אנושיות
ולבסוף
מרפה
והכל נעלם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
