הכל קורה סביבי.
אתם זזים מהר. מהר מדי.
אני רוצה לצעוק 'תעצרו לרגע! חכו שנייה! לאן אתם ממהרים?!'
ואיך, לעזאזל- אתם מצליחים לנשום מבעד לכל הטירוף הזה שיצרתם פה?
אני נשבעת באלוהי... באימא שלי... עזבו! אני נשבעת לכם באחי הקטן!
שיהיה בריא, כפרות עליו ועל הנשמה הטובה שלו;
אני רואה במבט שלו, גם הוא לא מבין לאן אתם רצים.
כמוני, גם הוא מתחנן שלפני שאתם ממשיכים במרוץ שלכם, תבדקו שלא שכחתם שום דבר מאחוריכם.
שלא שכחתם אף אחד מאחוריכם.
ואיך זה שסביבי קורה הכל?
עוד לא הספקתי לנשוף כדי לכבות את הנר מעוגת יום ההולדת של השנה שעברה- לא הספקתי להביע משאלה;
איך כבר הוספתם לי עוד נר חנוכה מזדיין על העוגה?
יאמר לזכותכם, שהמרכיבים שבבלילה, הם- גורמים לכל, לעצור.
כל הנוסטלגיה, הטעמים, הריחות;
העוגה הכושית היפיפייה הזו, כמה פשוטה. כמה חלומות עצורים מחזיקה בתוכה עוגת פרווה, שגלשה קצת מתבנית האפייה.
זורקת את כולנו 20 שנים לאחור,
לאותו יום ההולדת, לצלוחיות של חטיפי במבה, ובסלי. בלי כל הגימיקים המיותרים;
והנר שלי עוד בוער מאותה מסיבה בגן,
כלת יום ההולדת.
ראש עטור בפרחים, ממהר לגדול. סופגנייה קטנה; מתה כבר לטרוף את העולם, לטרוף את הכל. לא חשוב את מה, או את מי.
להשתתף במרוץ המטונף של החיים.
אבל הנה אני שוב, מול העוגה הכושית המושלמת הזו, הפשוטה. משתדלת שלא לפרוץ בבכי, שלא להישבר מול כולם.
יש פה עוגה כושית, כשרה פרווה; לעזאזל עם הבעיות שלכם, והשיחות מהבוס בעבודה.
הנה... סוף כל סוף עצרתם;
אני יודעת שגם אתם מרגישים את זה. כאילו... כאילו שחזרתם להיות בני 5 לרגע.
אתם מסתכלים עליי, הבחנתם בחיוך המבולבל שלי, ובדמעות ששוטפות את הכל.
זו הנוסטלגיה- היא מכריחה אותך לפספס את הרכבת שיוצאת עכשיו מרציף 1,
כי סבתא הודיעה שהיא מתגעגעת והיא החליטה לקפוץ לביקור.
הנוסטלגיה לא מותירה לך הרבה ברירות, אז שיזדיין הבוס, ושיחפשו אותך במשרד- היום אתה שובר לעצמך את הדיאטה.
ואתה כבר יכול להריח את הבית של סבתא- יודע שהיא מביאה חצ'פורי, ועוף עם תפוחי-אדמה;
כמו פעם- כשישבתם כל המשפחה סביב השולחן ולא היה מקום... אבל האוכל של סבתא היה טעים. והרגשת בבית.
מה מרכיב אושר? רגשות שחווינו בעבר- שנוכל להשוות מה נעים לנו, ולהפך.
ועכשיו? עכשיו נעים לי. נעים לנו. לקחנו פסק זמן מלהפוך לגרסת בטא של ההורים שלנו-
מלרוץ אחרי הזנב של עצמינו.
התמימות הזו מדבקת, אני רוצה להאמין שהאושר שלי מקרין לכל העולם.
הלהבה בוערת, אני רואה את הנרות שלי דרך העיניים של כולכם.
כל כך הרבה נרות, אורות מרצדים בזגוגית העין.
וקיבינימט- מתי לאחרונה התמוגגתם מעוגה??? בטוח שלא כמו זיכרונות העולים מרוטב שוקולד מריר וחם, עוטף אותה- את התמימות שבקו ההתחלה.
העוגה הכושית לא מתנצלת על מי שהיא. על צבע השוקולד שלה.
היא מלאה בכל טוב, כולסטרול,
בשומן טראנס, קלוריות,
וקומץ תיעוב עצמי.
היא לא מושלמת, היא רק משלימה את הילדות שלך.
כי אין חגיגה, בלי עוגה.
אני יודעת מה לבקש השנה, מהנרות, והעוגה.
אני יודעת מה אני רוצה מהעולם.
את אותה משאלה, של סופגנייה קטנה.
'שיהיה טוב' אמרתי, וחייכנו כולם.
בדומה לעוגה הכושית, הפסקתי להתנצל על מי שאני-
אני לא מרגישה צורך ללכת לפי הדפוסים שלכם, אני עושה הכל בקצב שלי.
בתוך כל הבלגן-
יש בי את השקט, גם אם אני רחוקה.
אז אם אתם רוצים לרוץ, תרוצו-
ואם תרצו לנוח קצת, להפוך לשקט; תאכלו עוגה, תשזרו זר פרחים, תיצרו עוד נוסטלגיה.
לא משנה הקצב.
הרי העולם הוא עגול, בסוף ניפגש.
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
בובות על מריונטה תלויות בחוטים, מפזזות; חגות סביבך במעגלים.
לחץ חברתי במסווה של אהבה, מכניות מונוטונית אחידה רומסת כל צבעוניות,
תלויה בחוטים- באישורים.
כל השקרים זהים זה לזה. הם כולם יוצאים בליווי הבל פה אלכוהולי,
מחיקה של הודעות “וואצאפ”- בסלקטורית שזיינת במועדון ובהנצחת תורת הגזע.
ברכות לכל מי שנולד אשכנזי מספיק כדי לזגזג בין מזרקים משומשים;
בשביל לקנות צ’ייסר טקילה ב-55 שקלים
– לא כולל שירות
איתרת את הטרף הבא, בשעה שתיים על הבר
בְּלוֹנְד דהוי, ריח של מאפרה. סיב השַׂעֲרָה מורכב מכימיקלים: 10/10
אח שלך היקר אמר בעצמו שהוא ‘היה מביא בה’.
חיי הלילה בדרום תל אביב,
כוס רביעית של וויסקי סאוור ממתינה על מכסה הניאגרה בתוך תא השירותים.
ריחות אמוניה ו-2 שורות קוק,
זה כל מה שצריך כדי שהן ירדו על ארבע ויתחננו שתכניס אותו כבר,
שתכניס את כולו,
חזק. עמוק.
רובוטים, משועבדים לשקר המדיה ולעוד לייק באינסטוש, עוד צפייה בסטורי,
סאב ביוטיוב שיתוף לסטטוס, ציוץ טוויטר; עוד כוסית “וואן גוך”.
עוד בומרנג של בסטי מקיאה, כשברקע בָּסִים ברה מז’ורי ומילים ריקות.
בובות בובות, עקבים, כאבים…
כאבים, אילו כאבים.
מושכים אתכם בחוטים בעזרת מילים ריקות, תיוגים ותגובות
שמחה גדולה, 17 ריגשונים עצובים על תמונת הקבר של אחותה.
רגע… ומה עם הרגשות והנשמ… נשמה! ? שתישרף הנשמה, נשמה.
עשה לה לייק, תעשי לו עם העיניים
תעשו אחד את השני בפאנגו’יה, בבריכה מלאה בהרפס ושאריות כבוד עצמי
אני איבדתי את עצמי בתוך עדר של משועבדים, נואשים לאישור חברתי, לקבלה.
הנדסת האקלים ביום שבתון, עוד אחת מהבובות של ביבי…
הפסקתי לחפש אשמים למדרון החלקלק; לדור ה”למה” ולדור ה-“אינסטה” שבא אחריו.
עמדתי בתור לקלפי, לשלשל פתק- אולי ממשלה ליברלית, מפלגת “חאלס”
הגיע הזמן לבחור מפעיל חדש שיבטיח הבטחות, שיאכיל בשקרים.
יש עוד נשמות חדשות באות לעולם ממש עכשיו, מי ימשוך אותן בחוטים?
מי יכניס להן לראש ש-“לחלום בגדול זה למעופפים?”
דורות על גבי דורות, אותה המסורת ואותן הציפיות, אותן האימהות, מזונות… בני זונות.
אותן נשמות גם הן כמוני, כמוך, כמונו- חיים שלמים, מגיל אפס עד מאה כעשרים
אומללים, בניסיונות תמידיים לרצות. תמיד לנסות לרצות, לרצות, לרצות, לרצוח
אופס, התכוונתי לרצות.
אני מניחה שעתה אני מבינה, מדוע אנשים מעדיפים לחיות חיים וירטואליים.
למה הם מעדיפים לשקר ולהאמין לשקרים של אחרים;
למה גופות מהלכות מתנחמות בעוקבים ובהודעות, במדדי אושר מגוחכים.
במין ריקני וסתמי, אלכוהול, וסמים, ריטלין קונצרטה ציפרלקס תן להם תן להם הכל אלוהים שישמור,
רק לא להיות עצמם, לא להרגיש; חוֹרְדִים לנסות, לדרוש החזר על הנשמה שמכרו.
הכל מסביב לא יותר ממשחק הדמיה של מציאות עגומה,
פוליטיקאים מושחתים בכל מקום, שקרים שקרים.
הורים דורשים, הורים גרושים-
אחח… ברגיל אחי, מדחיקים.
מהרגע בו נשמנו לראשונה, מחוברים בטבור לשליה:
אדם חדש, אסיר חדש! מספר 888652, זהו שמך במדינת ישראל. הנה המשקולות, הנה זוג מספריים; מקצצים לך את הכנפיים- רק שלא תעז לחלום.
אז, היכן אנשים כמוני בכל האגדה האורבנית הזו?
אני אאוטסיידרית, המוזרה. תמיד הייתי, חריגה- אמוציונלית, הֲפַכְפָּכָהּ, עושה דווקא.
נשמה מורדת, אחת למיליון. מעזה לשאול שאלות, מעזה לחלום
וכשאני חולמת, אני חולמת בגדול, רק שינסו לומר לי “לא”.
אני הצלתי את עצמי, נולדתי בעלת כנפיים שבורות.
הפסקתי לשאול “למה דווקא אני?”, הפסקתי להיות הקרבן. תלשתי נוצות מהכנפיים ויצרתי מהן מכחול
אני אמנית. אני יוצרת תרופה לכאב מתוך הכאב שלי עצמו, צובעת קשת מלנכולית-
“אבל יש פה רק ארבעה צבעים: כחול אפור שחור וסגול.”
ובכן, אולי לעיניהם של עיוורי צבעים. אין סופית כמות הגוונים שישנם שבעצבות.
אותה המלנכוליה ואותה רב- גוניות, מרכיבות אמת כנה עד כדי כאב
והיא לא זקוקה לאישורים שלכם, לאהבה המזויפת ושיחות החולין
התיוגים, העוקבים, השטחיות.
הבדידות שלי מלאה בחום, רשימות ההשמעה שלי מלאות ברגש ועל הנשמה שלי אין ברקוד, אין תג מחיר.
שום כסף שבעולם לא יקנה את מה שיש לבדידות שלי להציע.
אני גזרתי את החוטים וקבעתי לבד את כנפיי השבורות, העזתי לחלום, עפתי גבוה והתרסקתי.
ניערתי את שאריות הדשא מזוג מכנסי הג'ינס הדהויים; צבעתי לי קצת אושר במכחול, המשכתי לחלום.
לעד אמשיך לפול ולהיפצע, לכאוב
אך לעולמים אתרומם חזרה על הרגליים, אפרוש את כנפיי, אמשיך לנסות.
ואתם יודעים מה? הבדידות שלי אף פעם לא בודדה כשאני שם.
נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים
"איפה את רואה את עצמך, בעוד חמש שנים מהיום?"
זה אבסורד, כמה אפשר להספיק לעשות בחמש שנים;
לשכור דירה מאיזה שרלטן, כזו שבכל סוף שבוע שני יש קצר בחשמל אם שוכחים שאסור להדליק את הדוד בזמן שהמזגן פועל-
נו... כי המניאק שמשכיר לך את הדירה עשה איזו קומבינה בחוטים, כך שהשכנים מהקומה מעל הם אלו שיקבלו חררה כשישלחו להם פירוט חשבון בסוף החודש.
בחמש שנים בונים קשרים ורומסים חלומות,
שוברים הבטחות ומאחים לבבות.
אפשר להספיק לרוץ את מרתון תל-אביב, לפרוש אחרי 480 ק"מ מרחק בליווי פרפור חדרים.
חמישה ימי הולדת, חמש מאות שיחות שלא נענו,
חמש שנים- זה פחות או יותר הזמן שייקח לך על מנת להתנתק מ'הוט'.
ההמתנה לנציג שירות תספיק כדי להוציא ספר לאור, לקחת הלוואה ולפגר בתשלומים; לחוש את המרקם המתכתי של קנה אקדח המוצמד לרקה שלך.
מספיק זמן לאמץ כלב נטוש, לנקות אלף ליטרים של שתן מהרצפה,
לקנות שטיח חדש בגלל שהכלב השתין לך על הקודם. להחליט לקרוא לכלב 'ליף' בגלל שזה מתחרז עם 'איף'.
חמש שנים זה בערך 30 אלף שקלים שנשרפים בנייר הגלגול;
30,000₪ יספיקו לך לעשרה חודשים בדירה של השרלטן, מתוכם חודש בלי חשמל, למה?
כי כוסאמאשלו זה למה.
28 ימים להתעטף בשמיכת פוך ובחצי נחמה, להתפרק לצלילי ממטרים;
להרכיב רשימת השמעה משירים שמציפים אותך,
עאלק "הכינרת מתייבשת".
חמש שנים יוכיחו לך כמה ליקום הזה יש חוקים משל עצמו,
ו"לראות" את עצמך בחלוף חמש שנים מהיום, זו לא יותר מפנטזיה הגובלת בבורות.
אני לא ראיתי את עצמי קיימת בכלל, במבט של חמש שנים אחורה-
התבגרתי, צחקתי, בכיתי, נשברתי, אספתי את החתיכות מבין חריצים של רצפת עץ, בדירה מסריחה משתן- הרכבתי את עצמי מחדש,
וזה רק סיכום של אתמול בלילה.
"איפה את רואה את עצמך, בעוד חמש שנים מהיום?"
אין לי שמץ, אבל איפה שזה לא יהיה-
אני מתכוונת לחיות.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
אל תנסה להבין אותי.
תפסיק לנסות לקרוא אותי.
אני זרוקה פה כבר חצי שנה כמו ספר פתוח
מלאה אבק, והמחנק,
הכריכה בלויה, והמילים,
הן דהויות ודביקות בגלל הקפה ששפכת עליי בשבוע שעבר.
אני ספר פתוח של היד החמישית או השישית.
הלוואי שהיית מפסיק לרפרף עליי עם העיניים הגדולות שלך,
כאילו, שבעוד שנייה בדיוק לא תסיט את מבטך בחזרה לטלוויזיה;
אם היית טורח לדפדף במקום להיתקע על התקציר —
היית נתקל בעמוד 56 ואולי אפילו היית מתעניין.
היית שואל — "למה הוא קרוע, ואיפה החצי השני?"
תפסיק לשאול אותי למה אני זורקת לפח עמודים ממוספרים;
למה אני קורעת מעצמי פיסות זיכרון, ואיך זה שאף פעם, לא אוזלים לי הדפים?
לא שזה משנה לך כל כך, הרי בנינו—
אתה אפילו לא מצליח להבדיל בין "שׁוּרוּק" ל-"לַקֻּבּוּץ".
מונח לך על המדף שלצד המיטה, הספר הראשון מתוך סאגה של פרוזת נעורים חדשה, והכריכה שלו כזו... קשה;
אתה אוהב ספרים עם איורים, וכבר מאסו עליי חוברות הצביעה שלך. אתה גבר בן שלושים, ועדיין לא מצליח שלא לצאת מהקווים,
למרות שאני מדגישה לך מסביב כל פעם מחדש, ונגמרים לי הצבעים.
כבר חצי שנה שאני זרוקה פה,
לצד חצי כוס קפה שחוממה פעמיים במיקרוגל
לא שזה כזה משנה לך, בלאו הכי אתה מצליח לראות רק את חצי הכוס הריקה
ואפילו אז, הבחירה שלך היא למלא אותה בעשן של סיגריות.
בכל שאיפה שלך, אני תוהה מתי יגמר לך האוויר עד כדי שלא תוכל לעשן יותר.
אתה כל כך מלא בעצמך, שאין מקום לשום דבר ולאף אחד אחר.
למרות הכל נדמה לי שמה שהכי כואב לי,
זה שאתה זוכר להקליט את משחק הכדורגל שאמור להיות משודר היום בטלוויזיה;
אבל שוכח עם כמה סוכר אני שותה את הקפה.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
כמה לבד צריך להרגיש, כדי להתחיל להתגעגע לכל קשר שאיבדת מהעבר?
כמה הבדידות צריכה לחנוק כדי שהדמעות יתחילו להציף אותך תוך כדי בהייה בעמודי החשמל והעצים, על מונית בדרך לשום מקום?
כמה אלכוהול צריך לשתות כדי לשטוף את הדמעות הללו, כדי להטביע את הכבד שלך בג׳ק דניאלס?
להטביע את הלב ולהגן על המחשבות שלא יגרמו לשיטפון ההיגיון הבריא;
׳בריא׳, הכבד שלך צועק עלייך להפסיק, כל איבר בגופך מתחנן שהטלפון יצלצל רק כדי שתניח את הצ׳ייסר בצד;
כמה לבד הוא הלבד?
כמה חסרה לך שיחת עידוד מאבא? או איזה ׳אני גאה בך׳ מאחיך הגדול?
כמה אפשר ליפול כדי להגיד שאתה בתחתית?
כמה שקרים אתה צריך לספר, כדי שיסתירו את האמת אפילו מעצמך?
כמה מדרגות צריך לטפס כדי להרגיש קרוב לאלוהים? או כדי להריח אוויר צלול בשמי האושר
כמה זמן צריך להחזיק לא ליפול, כמה סוכר לבקש בקפה?
כמה תשובות יהיו מספיקות, כדי למלא את הריק?
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
מאז שהייתי בת 15, כשהתחלתי לצאת לדייטים ולהתחייב לאנשים הלא נכונים- אמרו לי שאני בררנית.
הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם החבר הראשון שלי, בחניון של דיזנגוף סנטר על הגג;
הכרנו באתר הכרויות לפריקים שכבר נסגר מזמן,
גרנו במרחק של יותר מ-80 קילומטרים אחת מהשני. נפרדתי ממנו באתר הכרויות אחר, בצ'אט של הפייסבוק.
אמרו לי שאני בררנית בגלל שלא יכולתי להתמודד עם חיבוקים וירטואליים וכתף המורכבת מזכרון.
הבא אחריו פילס את דרכו ללב שלי דרך סמי פיצוציות וכוסות וודקה מהולות במיץ ענבים;
כשהוא נשלח לגמילה מסמים במוסד "מלכישוע", ביקשתי מאמא שלי שתודיע לו שזה נגמר בינינו, ושתזכיר לו לשלם את החוב למוכר בפיצוצייה הקבועה, שעושה לו מחיר על 2 שקיות נייס-גאי.
קראו לי בררנית בגלל שלא רציתי לבזבז טעינה מכרטיס הטלפון הציבורי במחלקת הנוער של אברבנאל.
במחלקה פגשתי את הזוגיות הבאה שהייתה לי, בפעם הראשונה שהוא ראה אותי קשורה למיטה, הייתי מסוממת מאופיאטים.
גירד לי באף וצעקתי שמישהו ישחרר לי יד אחת, אחרי שמונה שעות בהן הייתי מרותקת באותה תנוחה.
כשחשבתי על להיפרד ממנו, ביום בו חגגנו שנתיים ביחד, אמרו לי שאני בררנית. ישבתי בבית החולים ״איכילוב", ערה שלושה לילות רצופים; חיכיתי שהוא יתעורר.
השארתי לו פתק מתחת לכרית, כתבתי בראש המכתב את התאריך של אותו היום והמשכתי להסביר למה הוא נמצא בטיפול נמרץ-
כמה כדורים הוא בלע באותו סופש שההורים שלו היו מחוץ לעיר;
שאמא שלו מאשימה אותי, שלא התעוררתי בזמן לעצור אותו מלהוריד את הכדורים במורד הגרון בעזרת היין שנמצא בארון מתחת לכיור המטבח.
בשנים שלאחר מכן, כל מערכת יחסים שהייתי בה גרעה מזו שלפניה.
אמרו לי שאני בררנית כי הפסקתי ליהנות מסקס אלים, ולא רציתי לשלם יותר כל סוף שבוע מאתיים שקלים על מייקאפ שיכסה את הסימנים.
כשהכרתי אותך, באמת הייתי בררנית.
אתה היית טוב אלי, ולא עָמַדְתָּ בסטנדרטים שלי.
אתה לא מרביץ לי, ולא משפיל אותי כדי להרגיש תחושת עליונות.
אתה לא מכור לסמים וגם אין לך סעיף נפשי בתיק האישי שלך.
היית בשייטת, ולא ויתרת עליי- גם כשוויתרתי על עצמי.
הבאת לי זרי פרחים גם כשלא היית צריך להתנצל על משהו שעשית.
זכרת את תאריך יום ההולדת שלי; ולַמְרוֹת שביקשתי שלא תעשה ממנו סיפור גדול- הזמנת לנו חדר במלון ועשית את זה בצורה הכי קיטשית ומבחילה שיכולת, כך התאהבתי בך.
כמה שאתה רגיש, קטן שלי;
גם את הגרסה המזוייפת האמינה ביותר שלי ל׳שמחה׳ הספקת להכיר ברגע.
איך אני אוהבת שאתה עולה על שקרים שאני מספרת לך ולעצמי:
כמו ״שאזאם״ שנבנה רק לי.
כשאנחנו שוכבים במיטה בתנוחת כפיות ואתה מסטול מלהסניף את הריח שלי, אומר ״לילה טוב יפה שלי״ ואני עונה לך ״לילה טוב קטן שלי״.
איך אני אוהבת כשאתה בלי מאמץ שם לב שהקול שלי נשבר באמצע המשפט, יודע שאני בוכה חרישית לתוך הכרית; גם כשאני מפנה לך את הגב.
אתה יודע בדיוק איזו מנה להזמין לי מ״ג׳פניקה״ ומה מעורר אצלי טריגר להתקפי מיגרנה.
אתה דואג להזכיר לי כמה שאני מיוחדת למרות שהפרח האהוב עליי הוא ׳ורד׳, הסוג שאתה קונה לי לאחר מלחמה בה שנינו פגועים.
אני אוהבת אותך, אני אוהבת שאתה כל כך רגיל-
אתה מצליח עם כל הרגיל הזה, וכל סיפור הרקע המשפחתי הקונבנציונלי, לוח התאריכים שלך שתלית על הקיר בחדר:
בכל פגישה רגילה וכל מחוייבות קטנה אותה אתה רושם כדי לעשות לעצמך סדר-
בכל הדברים הללו אתה מצליח לעשות לי סדר בחיים.
תמיד אמרו לי שאני בררנית, וזו מחמאה גדולה.
אני בוררת כי אני יודעת מה אני מחפשת, ומה להשאיר מאחור יחד עם הזכרונות והניסיונות שחוויתי על בשרי; לא ענית על הסטנדרטים שלי, ותודה לאל שכך.
אתה השקט שאחרי הסערה; מים החוֹדְרִים עמוק, ועם זאת, החרדה הכי גדולה שלי.
אני מפחדת להרגיש את החיבוקים שלך נחלשים,
מפחדת מהידיעה שאני בוכה את נבכי נשמתי על הספה הזוגית בסלון בזמן שאתה נרדם בדקות הראשונות של כל סרט המתנגן בנטפליקס, אוטומטית הופך לדלעת כשמגיעה שעת חצות.
אני מפחדת שתהפוך לשקט שלפני הסערה, למים שחודרים עמוק ומטביעים אותי בתוך עצמי.
מה אם נתרחק? מה אם תשכח את יום ההולדת שלי? מה אם תביא לי קופון לקינוח חינם בקניית ארוחה במסעדה סבירה? מה אם לא יהיה שם את המנה שאני תמיד מזמינה? מה אם נצעק כל כך חזק מתוך חדרים נפרדים, ופתאום אשמע טריקה של דלת הדירה?
אתה תחזור לאחר 4 שעות, בלי לומר מילה;
מה אם המים שבאגרטל לא ילחמו יותר למען אף ורד שנבל-
אל תיקח כמובן מאליו את הדברים שבזכותם התאהבתי בך בכל יום מחדש.
נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים
כשעידן חזר מצוק איתן, השעה הייתה 17:48.
אמא שלו בדיוק טיגנה שניצלים במחבת בפעם השנייה —
הם נשרפו לה קצת כשנכנס בדלת והניח את הקיטבג לצד הכניסה.
43 ימים, זה כל מה שלקח לעידן כדי כמעט ולשכוח איך ריח של שמן לטיגון מריח
43 ימים כדי לשכוח כמה נעים הוא ריח הבישום, או איך מגע מוכר מרגיש.
"בוא, שב!" קראה לעברו אמו, שהפילה את המזלג מהתרגשות
"אתה רוצה חומוס עם השניצלים יפֶה של אמא?"
אבל עידן המשיך לבהות בחלל החדר,
ולפני ששם לב, השולחן מילא עצמו בסלטים ובכל מיני דברים שהריחו טוב.
"קורל תכף תגיע, כדאי להתקלח לפני,"
הוסיפה אמו בזמן שהמשיכה למלא את השולחן, כאילו הרגע חזר עידן מאושוויץ, ולא מהמאסֵּף של אגד.
את האמת? הוא אפילו לא היה כל כך רעב,
אך המשיך לדחוף אוכל לפה סתם כי התחשק לו.
הוא הביט במסך הענק שהיה תקוע בפינת הסלון;
הייתה משודרת איזו תוכנית על לוויתנים בנשיונל ג'יאוגרפיק.
'דורק היה אוהב את זה', חשב לעצמו.
דורק היה המ"פ של עידן, אף אחד לא באמת קרא לו בשמו האמיתי, 'אלכסיי'.
כולם קראו לו דורק כי אין מצב שלא הייתה לו חפיסת קלפים בכיס האחורי של מדי א'.
שדורק גסס לידו, עידן לא בכה.
רק היה חבל לשניהם מאוד, שלא יצא להם לאכול יחד את השניצל של אמא שלו.
"פיזדייץ, עם הטונה השרופה הזו", נזכר איך אלכסיי היה רוטן.
43 ימים כדי לשכוח איך זה לישון בלילה.
43 ימים כדי לשכוח מה זה תחליב רחצה.
"אתה עייף?" קטעה אמו של עידן את קו מחשבתו.
43 ימים לקחו לעידן כדי להניח את ראשו בין ידיו ולפרוץ בבכי.
נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים
סחרחורת/ לורן רובין
אתמול גיליתי על אנשים שגורמים ללב שלך להתפוצץ מכאב.
גיליתי על אנשים שמכאיבים בלי כל כוונה,
מחבקים לך את הלב כל-כך חזק שתוכלי להישבע שאת לא מסוגלת יותר.
הלב שלי התפוצץ כמה פעמים בעבר;
אבל הכאב הלא מוכר של האהבה... הוא שונה, לא חונק אותך כמו התחושה של הבדידות.
את בטח מכירה את הכאב ההוא, המקפיא לך את הנשמה? אז לא-לא... זה כאב המצית אותך מבפנים, הלחיים מאדימות וכפות רגליים מדגדגות;
אותו כאב מגלגל אותך על הרצפה וגורם לך להאנק, בזמן שאת מנסה להפסיק לצחוק כל-כך חזק, שלא יברח לך במכנס.
את בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה- שרירי הבטן מוכנים מוקדם מתמיד לצרפתים שרופים על החוף בתל אביב,
והכאב הזה: הוא אוחז ידיים בביטחון עם אותם האנשים שלא רוצים ממך כלום, מלבד לשהות בחברתך.
האנשים הללו ילמדו אותך ליהנות מהסחרחורת שמגיעה בעקבות חיבוקים הדוקים מדי,
הם יבינו איך זה מרגיש כשהלב כמעט ומתפוצץ מאושר;
אנשים המשתמשים באהבה כדי להתחמם בימות החורף הקר,
הם יודעים מה זו ההרגשה שהחיוך פתאום נופל לרצפה.
כשבעיניים בורקות פתאום עולות הדמעות, וזגוגיות משקפות את המלחמות הפנימיות.
את לא צריכה להסביר להם על הפחד מהבלתי נודע,
על התרחיש הגרוע ביותר שעולה לך על הדעת- שאת מעדיפה להישאר עם הרע, מאשר לחיות בפחד מהטוב.
אולי יום אחד תצליחי לנשום לרווחה, מבעד לזוג ידיים שמרפות,
זה בסדר, הזרועות הללו יודעות איך זה לבלות בדייט צמוד עם אסלה;
כשהכאב המוכר שוב מציף, והבטן מתהפכת בבהלה.
אבל את תראי, הם יהיו שם לאסוף ולהחזיק בשיערך, ישבו לצדיך על הקרמיקה הקרה-
הם יהיו שם, ולא יבקשו כלום בתמורה.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
תיבת נח/ לורן רובין
נְשִׁימוֹתֶיךָ קרובות אליי-
עינייך החומות חודרת לתוכי
עמוקות; אינן חסות עליי
קרקע בלתי יציבה תחתיי,
ואני נסחפת עם הרגשות
מתעלמת מההשלכות,
הרי יש לנו רשת הצלה
דירת 2.5 מ"ר בתל אביב, ההגנה-
אולי אם נחזיק אצבעות, נתפלל חזק
היא תוכל להכיל בתוכה,
גם אותי וגם אותך.
צרות באות בצרורות
פלדלת ורשרוש מפתחות
באמונות תפלות, ואימהות
ומראות שבורות- כליבי;
מרום שמיים סוערים
כמו מוחך, מכים בי- בתוכי;
וידיים עוטפות אותי
ושפתיך, ניבנו לי
הן שלי, כולך שלי.
אתה עמיד בפניי,
וכמו דעתך, רגשותיך הפליגו רחוק
הרחק- הרחק מכאן,
כמו שפיותי, איננה
אך אתה שלי;
היכן אתה, אם לא איתי?
הפלגת רחוק מדי אולי
ואני קטנה מדי אולי
ואתה שלי.
נכתב לפני 6 שנים ו-6 חודשים
