laurenzo

laurenzo

בת 23 מחולון




» דירגה 7 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 7 ספרים
» מוכרת 1 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 3 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 19 שעות

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 7)

מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

כמה לבד צריך להרגיש, כדי להתחיל להתגעגע לכל קשר שאיבדת מהעבר?
כמה הבדידות צריכה לחנוק כדי שהדמעות יתחילו להציף אותך תוך כדי בהייה בעמודי החשמל והעצים, על מונית בדרך לשום מקום?
כמה אלכוהול צריך לשתות כדי לשטוף את הדמעות הללו, כדי להטביע את הכבד שלך בג׳ק דניאלס?
להטביע את הלב ולהגן על המחשבות שלא יגרמו לשיטפון ההיגיון הבריא;
׳בריא׳, הכבד שלך צועק עלייך להפסיק, כל איבר בגופך מתחנן שהטלפון יצלצל רק כדי שתניח את הצ׳ייסר בצד;
כמה לבד הוא הלבד?
כמה חסרה לך שיחת עידוד מאבא? או איזה ׳אני גאה בך׳ מאחיך הגדול?
כמה אפשר ליפול כדי להגיד שאתה בתחתית?
כמה שקרים אתה צריך לספר, כדי שיסתירו את האמת אפילו מעצמך?
כמה מדרגות צריך לטפס כדי להרגיש קרוב לאלוהים? או כדי להריח אוויר צלול בשמי האושר
כמה זמן צריך להחזיק לא ליפול, כמה סוכר לבקש בקפה?
כמה תשובות יהיו מספיקות, כדי למלא את הריק?
נכתב לפני 3 ימים
מאז שהייתי בת 15, כשהתחלתי לצאת לדייטים ולהתחייב לאנשים הלא נכונים- אמרו לי שאני בררנית.
הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם החבר הראשון שלי, בחניון של דיזנגוף סנטר על הגג;
הכרנו באתר הכרויות לפריקים שכבר נסגר מזמן,
גרנו במרחק של יותר מ-80 קילומטרים אחת מהשני. נפרדתי ממנו באתר הכרויות אחר, בצ'אט של הפייסבוק.
אמרו לי שאני בררנית בגלל שלא יכולתי להתמודד עם חיבוקים וירטואליים וכתף המורכבת מזכרון.
הבא אחריו פילס את דרכו ללב שלי דרך סמי פיצוציות וכוסות וודקה מהולות במיץ ענבים;
כשהוא נשלח לגמילה מסמים במוסד "מלכישוע", ביקשתי מאמא שלי שתודיע לו שזה נגמר בינינו, ושתזכיר לו לשלם את החוב למוכר בפיצוצייה הקבועה, שעושה לו מחיר על 2 שקיות נייס-גאי.
קראו לי בררנית בגלל שלא רציתי לבזבז טעינה מכרטיס הטלפון הציבורי במחלקת הנוער של אברבנאל.
במחלקה פגשתי את הזוגיות הבאה שהייתה לי, בפעם הראשונה שהוא ראה אותי קשורה למיטה, הייתי מסוממת מאופיאטים.
גירד לי באף וצעקתי שמישהו ישחרר לי יד אחת, אחרי שמונה שעות בהן הייתי מרותקת באותה תנוחה.
כשחשבתי על להיפרד ממנו, ביום בו חגגנו שנתיים ביחד, אמרו לי שאני בררנית. ישבתי בבית החולים ״איכילוב", ערה שלושה לילות רצופים; חיכיתי שהוא יתעורר.
השארתי לו פתק מתחת לכרית, כתבתי בראש המכתב את התאריך של אותו היום והמשכתי להסביר למה הוא נמצא בטיפול נמרץ-
כמה כדורים הוא בלע באותו סופש שההורים שלו היו מחוץ לעיר;
שאמא שלו מאשימה אותי, שלא התעוררתי בזמן לעצור אותו מלהוריד את הכדורים במורד הגרון בעזרת היין שנמצא בארון מתחת לכיור המטבח.
בשנים שלאחר מכן, כל מערכת יחסים שהייתי בה גרעה מזו שלפניה.
אמרו לי שאני בררנית כי הפסקתי ליהנות מסקס אלים, ולא רציתי לשלם יותר כל סוף שבוע מאתיים שקלים על מייקאפ שיכסה את הסימנים.
כשהכרתי אותך, באמת הייתי בררנית.
אתה היית טוב אלי, ולא עָמַדְתָּ בסטנדרטים שלי.
אתה לא מרביץ לי, ולא משפיל אותי כדי להרגיש תחושת עליונות.
אתה לא מכור לסמים וגם אין לך סעיף נפשי בתיק האישי שלך.
היית בשייטת, ולא ויתרת עליי- גם כשוויתרתי על עצמי.
הבאת לי זרי פרחים גם כשלא היית צריך להתנצל על משהו שעשית.
זכרת את תאריך יום ההולדת שלי; ולַמְרוֹת שביקשתי שלא תעשה ממנו סיפור גדול- הזמנת לנו חדר במלון ועשית את זה בצורה הכי קיטשית ומבחילה שיכולת, כך התאהבתי בך.
כמה שאתה רגיש, קטן שלי;
גם את הגרסה המזוייפת האמינה ביותר שלי ל׳שמחה׳ הספקת להכיר ברגע.
איך אני אוהבת שאתה עולה על שקרים שאני מספרת לך ולעצמי:
כמו ״שאזאם״ שנבנה רק לי.
כשאנחנו שוכבים במיטה בתנוחת כפיות ואתה מסטול מלהסניף את הריח שלי, אומר ״לילה טוב יפה שלי״ ואני עונה לך ״לילה טוב קטן שלי״.
איך אני אוהבת כשאתה בלי מאמץ שם לב שהקול שלי נשבר באמצע המשפט, יודע שאני בוכה חרישית לתוך הכרית; גם כשאני מפנה לך את הגב.
אתה יודע בדיוק איזו מנה להזמין לי מ״ג׳פניקה״ ומה מעורר אצלי טריגר להתקפי מיגרנה.
אתה דואג להזכיר לי כמה שאני מיוחדת למרות שהפרח האהוב עליי הוא ׳ורד׳, הסוג שאתה קונה לי לאחר מלחמה בה שנינו פגועים.
אני אוהבת אותך, אני אוהבת שאתה כל כך רגיל-
אתה מצליח עם כל הרגיל הזה, וכל סיפור הרקע המשפחתי הקונבנציונלי, לוח התאריכים שלך שתלית על הקיר בחדר:
בכל פגישה רגילה וכל מחוייבות קטנה אותה אתה רושם כדי לעשות לעצמך סדר-
בכל הדברים הללו אתה מצליח לעשות לי סדר בחיים.
תמיד אמרו לי שאני בררנית, וזו מחמאה גדולה.
אני בוררת כי אני יודעת מה אני מחפשת, ומה להשאיר מאחור יחד עם הזכרונות והניסיונות שחוויתי על בשרי; לא ענית על הסטנדרטים שלי, ותודה לאל שכך.
אתה השקט שאחרי הסערה; מים החוֹדְרִים עמוק, ועם זאת, החרדה הכי גדולה שלי.
אני מפחדת להרגיש את החיבוקים שלך נחלשים,
מפחדת מהידיעה שאני בוכה את נבכי נשמתי על הספה הזוגית בסלון בזמן שאתה נרדם בדקות הראשונות של כל סרט המתנגן בנטפליקס, אוטומטית הופך לדלעת כשמגיעה שעת חצות.
אני מפחדת שתהפוך לשקט שלפני הסערה, למים שחודרים עמוק ומטביעים אותי בתוך עצמי.
מה אם נתרחק? מה אם תשכח את יום ההולדת שלי? מה אם תביא לי קופון לקינוח חינם בקניית ארוחה במסעדה סבירה? מה אם לא יהיה שם את המנה שאני תמיד מזמינה? מה אם נצעק כל כך חזק מתוך חדרים נפרדים, ופתאום אשמע טריקה של דלת הדירה?
אתה תחזור לאחר 4 שעות, בלי לומר מילה;
מה אם המים שבאגרטל לא ילחמו יותר למען אף ורד שנבל-
אל תיקח כמובן מאליו את הדברים שבזכותם התאהבתי בך בכל יום מחדש.
נכתב לפני חודש
כשעידן חזר מצוק איתן, השעה הייתה 17:48.
אמא שלו בדיוק טיגנה שניצלים במחבת בפעם השנייה —
הם נשרפו לה קצת כשנכנס בדלת והניח את הקיטבג לצד הכניסה.
43 ימים, זה כל מה שלקח לעידן כדי כמעט ולשכוח איך ריח של שמן לטיגון מריח
43 ימים כדי לשכוח כמה נעים הוא ריח הבישום, או איך מגע מוכר מרגיש.
"בוא, שב!" קראה לעברו אמו, שהפילה את המזלג מהתרגשות
"אתה רוצה חומוס עם השניצלים יפֶה של אמא?"
אבל עידן המשיך לבהות בחלל החדר,
ולפני ששם לב, השולחן מילא עצמו בסלטים ובכל מיני דברים שהריחו טוב.
"קורל תכף תגיע, כדאי להתקלח לפני,"
הוסיפה אמו בזמן שהמשיכה למלא את השולחן, כאילו הרגע חזר עידן מאושוויץ, ולא מהמאסֵּף של אגד.
את האמת? הוא אפילו לא היה כל כך רעב,
אך המשיך לדחוף אוכל לפה סתם כי התחשק לו.
הוא הביט במסך הענק שהיה תקוע בפינת הסלון;
הייתה משודרת איזו תוכנית על לוויתנים בנשיונל ג'יאוגרפיק.
'דורק היה אוהב את זה', חשב לעצמו.
דורק היה המ"פ של עידן, אף אחד לא באמת קרא לו בשמו האמיתי, 'אלכסיי'.
כולם קראו לו דורק כי אין מצב שלא הייתה לו חפיסת קלפים בכיס האחורי של מדי א'.
שדורק גסס לידו, עידן לא בכה.
רק היה חבל לשניהם מאוד, שלא יצא להם לאכול יחד את השניצל של אמא שלו.
"פיזדייץ, עם הטונה השרופה הזו", נזכר איך אלכסיי היה רוטן.
43 ימים כדי לשכוח איך זה לישון בלילה.
43 ימים כדי לשכוח מה זה תחליב רחצה.
"אתה עייף?" קטעה אמו של עידן את קו מחשבתו.
43 ימים לקחו לעידן כדי להניח את ראשו בין ידיו ולפרוץ בבכי.
נכתב לפני חודש
סחרחורת/ לורן רובין

אתמול גיליתי על אנשים שגורמים ללב שלך להתפוצץ מכאב.
גיליתי על אנשים שמכאיבים בלי כל כוונה,
מחבקים לך את הלב כל-כך חזק שתוכלי להישבע שאת לא מסוגלת יותר.
הלב שלי התפוצץ כמה פעמים בעבר;
אבל הכאב הלא מוכר של האהבה... הוא שונה, לא חונק אותך כמו התחושה של הבדידות.
את בטח מכירה את הכאב ההוא, המקפיא לך את הנשמה? אז לא-לא... זה כאב המצית אותך מבפנים, הלחיים מאדימות וכפות רגליים מדגדגות;
אותו כאב מגלגל אותך על הרצפה וגורם לך להאנק, בזמן שאת מנסה להפסיק לצחוק כל-כך חזק, שלא יברח לך במכנס.
את בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה- שרירי הבטן מוכנים מוקדם מתמיד לצרפתים שרופים על החוף בתל אביב,
והכאב הזה: הוא אוחז ידיים בביטחון עם אותם האנשים שלא רוצים ממך כלום, מלבד לשהות בחברתך.
האנשים הללו ילמדו אותך ליהנות מהסחרחורת שמגיעה בעקבות חיבוקים הדוקים מדי,
הם יבינו איך זה מרגיש כשהלב כמעט ומתפוצץ מאושר;
אנשים המשתמשים באהבה כדי להתחמם בימות החורף הקר,
הם יודעים מה זו ההרגשה שהחיוך פתאום נופל לרצפה.
כשבעיניים בורקות פתאום עולות הדמעות, וזגוגיות משקפות את המלחמות הפנימיות.
את לא צריכה להסביר להם על הפחד מהבלתי נודע,
על התרחיש הגרוע ביותר שעולה לך על הדעת- שאת מעדיפה להישאר עם הרע, מאשר לחיות בפחד מהטוב.
אולי יום אחד תצליחי לנשום לרווחה, מבעד לזוג ידיים שמרפות,
זה בסדר, הזרועות הללו יודעות איך זה לבלות בדייט צמוד עם אסלה;
כשהכאב המוכר שוב מציף, והבטן מתהפכת בבהלה.
אבל את תראי, הם יהיו שם לאסוף ולהחזיק בשיערך, ישבו לצדיך על הקרמיקה הקרה-
הם יהיו שם, ולא יבקשו כלום בתמורה.
נכתב לפני 3 חודשים
תיבת נח/ לורן רובין

נְשִׁימוֹתֶיךָ קרובות אליי-
עינייך החומות חודרת לתוכי
עמוקות; אינן חסות עליי
קרקע בלתי יציבה תחתיי,
ואני נסחפת עם הרגשות
מתעלמת מההשלכות,
הרי יש לנו רשת הצלה
דירת 2.5 מ"ר בתל אביב, ההגנה-
אולי אם נחזיק אצבעות, נתפלל חזק
היא תוכל להכיל בתוכה,
גם אותי וגם אותך.
צרות באות בצרורות
פלדלת ורשרוש מפתחות
באמונות תפלות, ואימהות
ומראות שבורות- כליבי;
מרום שמיים סוערים
כמו מוחך, מכים בי- בתוכי;
וידיים עוטפות אותי
ושפתיך, ניבנו לי
הן שלי, כולך שלי.
אתה עמיד בפניי,
וכמו דעתך, רגשותיך הפליגו רחוק
הרחק- הרחק מכאן,
כמו שפיותי, איננה
אך אתה שלי;
היכן אתה, אם לא איתי?
הפלגת רחוק מדי אולי
ואני קטנה מדי אולי
ואתה שלי.
נכתב לפני 3 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:
  • לפני 16 שעות אלומה בת מתל אביב
  • לפני 3 ימים omripoll בן 35 מגבעתיים
  • לפני שבוע וחצי ליאור בן 51
  • לפני שלושה שבועות cthulhu85 בן 33 מחולון
  • לפני שלושה שבועות תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני שלושה שבועות סקאוט בת 24 מארץ הפלאות
  • לפני שלושה שבועות דן-1 בן מעכו
  • לפני ארבעה שבועות booknana1978 בת 19 מjero
  • לפני חודש מיגלי בן מרמת גן
  • לפני חודש א.מ. בן 43 מאי שם
  • לפני חודש נונו בת 17 מיהוד
  • לפני חודש אתל בת 23 מאיפשהוא
  • לפני חודש הצעדן בן 16 מיבנאל
  • לפני חודש Manu בן 59 מהרצליה
  • לפני חודש נאוה בת 109 מהוד השרון
  • לפני חודשיים קומרו בן 20
  • לפני חודשיים שי בן 22 מרמת גן
  • לפני חודשיים ליאם בת 32 מתל אביב
  • לפני חודשיים אדם בן מתל אביב
  • לפני 3 חודשים The Wolf בן 29 מהאין אל האבדון
  • לפני 3 חודשים nwperson בת 34 מנהורה
  • לפני 3 חודשים מר מאני בן 41 מּשומקום
  • לפני 3 חודשים בת-יה בת 67 מקרית גת
  • לפני 3 חודשים אנקה בת מקרית אתא
  • לפני 3 חודשים אחד העם בן 43 מחיפה



©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ