נדמה לי... שמשהו לא בסדר. משהו... מבובל אצלי. והפסיכולוג שלי אומר שזה טבעי- "חופשת סמסטר, את פחות עסוקה, השדים הרגילים מציפים אותך." אחר כך אבא שלי יאמר שהוא לא מבין למה דיבורים כאלה עולים לו 250 ש"ח לשעה. החתול שלי התחיל לאכול קורנפלקס 'קוקו- פופס'. לא יודעת למה אני מציינת את זה עכשיו, אולי יותר קל להתעסק בשפמי מאשר בי. נראה לי שתמיד הייתי ככה- לא מרוצה. תמיד רוצה יותר ממה שאנשים רוצים לתת. תמיד בדיכאון. בא לי לאכול עכשיו את כל המקרר, אבל יש שם רק פיצה מלפני שבוע. אין לי כח לזרוק.
תמיד רציתי שיאהבו אותי, ותמיד היה נראה לי שאין מה לאהוב. אני שמנה, לא מגלחת את בית השחי ולא קונה בגדים יותר מפעם בחמש שנים. אני נשואה, אבל תמיד נדמה לי שבעלי התחתן איתי כי הוא אוהב לעזור לי. הילדים שאני מחנכת לא יודעים שאני בדיכי. אני עושה התנסות מעשית בכיתה ג', והאישיות שלי משתנה כשאני מול ילדים, כולם אומרים לי כך. אבל ילדים משלי אני מפחדת להביא, כי אני לא רוצה להוריש להם את הדיכאון שלי. החיים עוברים זורמים להם, שיעורים, מבחנים, הרצאות, הכל כאילו עובר לידי, הציונים שלי נעים בין 60 ל-75, המינימום בשביל לעבור. אני רוצה לקפוץ לכביש, לחתוך את הורידים, להתאשפז בבי"ח לחולי נפש לנצח, אבל אין לי אומץ לוותר ולזרוק את כל מה שבניתי לאסלה. בא לי רק לנוח על ספת הפסיכולוג, לבכות, ולא לחשוב על שום דבר. והפסאדה המגוחכת הזאת שאני קוראת לה החיים שלי- אולי יום אחד תיגמר, ואולי יום אחד, רק לשנייה, אני ארגיש טוב עם מה שלא השגתי.
נכתב לפני 10 שנים ו-6 חודשים
זאת הפעם הראשונה שהיא אומרת לי דבר כזה. אף פעם היא לא דברה אלי ככה. אני שונאת אותה, כי היא החברה הכי טובה שלי, והיא אמרה לי: "לכי מכאן." יותר אני לא מדברת איתה, ולא אכפת לי שביום שישי עושים לה יום הולדת. ולא אכפת לי שאמא שלי תגיד לי שחברות זה חשוב. ולא אכפת לי בכלל שום דבר. כי לפעמים גם אני כועסת על ירדן, אבל אני לא אומרת לה. כי אם אני אומר לה, היא לא תהיה חברה שלי. כי אם אומרים משהו שהיא לא אוהבת היא הולכת. ומשחקת עם ילדים אחרים. ורק איתה אני מסתדרת. כי לבנות האחרות אני פוחדת לגלות את הסודות שלי. כי אבא שלי לא באמת באמריקה. ואני לא באמת יודעת מה הוא עושה, ואולי הוא בכלל מת, כי כשאימא שלי רצתה שיהיה לה ילד היא הלכה למקום כזה שנותנים לה משהו ששמים בבטן ואז יש תינוק. לא כמו שירדן אמרה לי שכשההורים רוצים ילד הם מתנשקים. טוב האמת גם אימא שלי אמרה לי, ואימא שלי יודעת יותר טוב מירדן. וירדן אמרה לי שאם אני לא אשחק איתה בוובקינז היא תספר לכולם, אפילו שאימא שלה אמרה לה שאם היא תגלה למישהו היא תיקח לה את המחשב, ואז בכלל לא יהיה לה וובקינז. והאמת לא יהיה לה כלום, כי ירדן בכלל לא אוהבת משחקים שהם לא במחשב וכל הזמן היא בוובקינז, ובגלל זה קנו לה מחשב משלה כי נמאס כבר להורים שלה לצעוק עליה שתעזוב את המחשב. ועכשיו ירדן אמרה לי- "לכי מכאן", כי אמרתי לה שוובקינז זה לא בעברית וזה גם לא באמת מגיע מאמריקה, בכלל כתוב על זה "יוצר בסין", וזה בכלל לא כזה מגניב כמו שהיא חושבת. ובגלל זה עכשיו היא רבה איתי ואולי היא תספר לכולם. ועכשיו אנחנו עדיין בהפסקה הגדולה ואולי, אולי, אחרי ההפסקה יהיה לנו שיעור חברה, וכולם ירצו לדבר על אבא שלי, כי בשיעור חברה דפנה המורה מרשה לדבר על מה שרוצים. ולא בא לי שידברו על אבא שלי, כי הוא שלי! ואם מישהו יגיד משהו אני אתקשר לאימא שלי שתיקח אותי מיד! כי אני לא מרשה שידברו על אבא שלי! אפילו שדפנה כבר הציעה שאני אספר בעצמי, אפילו שהיא אמרה "ככה ירדן תפסיק להחליט לך דברים", אז מה, טוב לי שירדן מחליטה לי דברים כי לפעמים זה כיף וובקינז ודי! ועכשיו הנה באה אלי ארבל ואומרת: "ירדן אמרה שאת לא יודעת איפה אבא שלך". ואני אומרת לה- "אבא שלי הוא הממציא של הוובקינז והוא בסין איפה שעושים אותם". וארבל אומרת "אבל שקרת, אמרת שהוא באמריקה."
- "כי פעם היו עושים וובקינז באמריקה ועכשיו לא."
- "לא נכון זה סתם שטויות את סתם שקרנית, בטח אבא שלך מת, ובגלל זה את ממציאה."
- "יופי, מה אכפת לך שאני ממציאה, אני יודעת איפה אבא שלי ואת לא, ובכלל תעזבי אותי ודי."
וזהו... היא הלכה. אבל מה אכפת לי שהיא דברה אלי ככה, בכלל אם עכשיו לירדן יהיו חברות אחרות, כל הזמן הן יצטרכו לעשות מה שהיא אומרת, ובסוף גם להן יימאס. אז יותר טוב שיהיו לה חברות אחרות, עדיף לי כבר להחליט על עצמי כמו שהמורה אמרה ולא שירדן תחליט עלי. ובכלל וובקינז זה לא בעברית ולא כחול ולבן, ואמא שלי אומרת שצריך לקנות כחול ולבן ולדבר בשפה תקנית. אז מחר אני אומרת לאמא שלי שירדן חברה לא תקנית, ושאני רוצה חברה שמשחקת רק במשחקים שהם כחול ולבן...
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
מוקדש לרויטל, כמובן.
רויטל מחליפה לי חיתול. היא לא יודעת שאני שומעת את המוזיקה שהיא שומעת באם פי שלה. תמיד במשמרות שלה רויטל שומעת מוזיקה. בדרך כלל אירוסמית'. נראה לי שמישהו מהמשפחה שלה הכיר לה אותם. רויטל היא לא טיפוס של רוקנרול.
בארוחת הבוקר מגישים לנו, כתמיד, את הביצה הרכה בתוך כוסית הפלסטיק שלה, ואני מנסה, כתמיד, לפתוח את הפה בדיוק כשמגישים לי את הכפית, כי זה פאדיחות גם ככה שמאכילים אותי, אז לפחות שהפה שלי יפתח בזמן.
בית האבות שלנו ממוקם בשכונת התקווה. כל העובדים כאן מרוויחים מינימום, גם רויטל, למרות שמגיע לה הרבה יותר. אני מתגוררת בקומה השניה, זאת הקומה של כל אלה ששכחו איך קוראים להם, לילדים שלהם, ומה הם עשו לפני שהגיעו לכאן.
רויטל באה לדבר איתי. היא מספרת לי על אימא שלה, שהחליקה במדרגות ושברה את האגן. אני לא יכולה להסתכל על רויטל כשהיא מדברת, וודאי שלא להנהן. חלקים מהסיפור אני גם לא שומעת, כי אני מנסה להיזכר איך קוראים למרובעים האלה, ששחקנו איתם ברידג' כשעוד התגוררתי בקומה הראשונה של בית האבות. רויטל אומרת שאימא שלה נפלה כבר כמה פעמים השנה. אני מנסה להיזכר באימא שלי. היו לה פנים חלקים מאוד, מעולם לא ראיתי עליהם קמט או פצעונים. הפנים של רויטל, שונים מהפנים של אמא שלי. הם יותר ארוכים, והגבות שלה לא עגולות. אני רוצה לומר לרויטל שאני מקווה שלאימא שלה יוטב, אבל שכחתי איך לדבר. אני מצליחה להזיז את הראש לכיוון שלה, והיא מפסיקה את הסיפור ומחייכת. "ידעתי שאצליח לעניין אותך בשלב מסוים", היא אומרת. אני רוצה לשאול אותה עם מה משחקים ברידג', אבל מה שיוצא לי מהפה זה רק "רררר"... וקצת רוק. רויטל מנגבת ממני את הרוק וממשיכה לדבר איתי על הלימודים, החבר, וקצת רכילות על מנהלת המשמרת, השמועה מספרת שהיא מחתימה כרטיס ויוצאת לקניות בתחנה המרכזית החדשה.
לא רע לי כאן, בבית האבות. אבל הייתי רוצה להישאר בבית שלי. יותר נעים לי לדאוג לעצמי, להאכיל את עצמי, ובטח ובטח להתקלח לבד.
הגיע זמן ארוחת הערב. היום יום שישי, אני מסיקה לפי העוף. רויטל מברכת אותנו לפני הארוחה, לכבוד יום שישי, וכל העובדים מגחכים לעצמם, כי הם חושבים שאנחנו לא מבינים כלום ושרויטל מדברת לעצמה. בשנה הבאה רויטל תקבל את התואר ותעזוב. אני מקווה לשכוח מי היא עוד לפני, כדי שלא יכאב לי כשתלך. מחר יבואו לבקר אותי אנשים. הם אומרים שהם המשפחה שלי. אני נאלצת להאמין להם, אני פשוט לא זוכרת. כשהם ילכו רויטל תגיד לי: "הנכדות שלך מקסימות", ואני אומר לה, בלב, "אבל את יותר."
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
שמחה
רצתי במהירות, שלא אאחר. היום הבחינה החשובה בבלט. התכוננתי אליה המון. אני רק בכיתה ד', ויודעת כבר איך לומר באנגלית: 'נעים להכיר אותך גבירתי, אני מיכל, רמה 4.' הבוחנת טסה במיוחד מאנגליה כדי לבחון חמש בנות בו- זמנית, ולבחור מי מהן תמשיך ללמוד בלט באנגליה בשנה הבאה, בחינם לגמרי.
החלום הגדול שלי הוא ללמוד בלט באנגליה. שם פתחו את שיטת הr.a.d - royal academy of dance, אני לומדת לפי השיטה הזו מאז שאני בת שלוש. המורה שלי, לאה, הכינה אותי לבחינה הזו בשלוש השנים האחרונות. היא אמרה שיש לי פוטנציאל.
אני מתלבשת. שמה פרח בשיער. ציפי המזכירה מאפרת אותי. לאה אומרת שיש לנו עוד חמש דקות עד תחילת הבחינה. רואים שהיא מתרגשת. הסטודיו שלה נבחר מכל הארץ להשתתף בבחינה החשובה הזאת.
הבחינה מתחילה! אני כל כך מתרגשת. אנחנו מבצעות, כתרגיל ראשון, את ה"פלייה"- כיפוף הברכיים. מכיוון שהרמות שלנו שונות, לכל אחת יש תרגיל פלייה שונה. הפסנתרנית מנגנת מוזיקה שהוסכם עליה מראש, וכל אחת עושה את הפלייה שלה. אני לא יכולה לחכות עד שנגיע לתרגילי ה"פינה". אלה התרגילים המהירים, הקפיצות, הדילוגים, בהם אני מרגישה הכי בטוחה. אנחנו עוברות לתרגילי האמצע. הקשה ביותר מהם הוא ה"דבלופה". יש להרים את הרגל לאט לאט, לפי קצב המוזיקה. אחת מן הבנות מתנדנדת. זה בטוח יוריד לה נקודות.
ריקוד הסולו שלי הוא בסגנון "פרי מובמנט", תנועה חופשית. לאה אמרה לי שהוא נראה יותר טוב מהריקוד הקלאסי, השמרני יותר, לכן אני מבצעת אותו. שכחתי את ההתרגשות שלי, ואני רוקדת בשמחה רבה לצלילי הפסנתר של פאינה הפסנתרנית. אני משתוקקת להראות לבוחנת שמחה אמיתית ומהלב. זוהי בדיוק מהותו של ריקוד הפרי מובמנט.
תרגילי הפינה עוברים מהר מאוד. המוזיקה קופצנית וקצבית, ועל אף שאלה נראים כתרגילים הקלים ביותר, קשה מאוד לבצע אותם באופן מושלם. בזמן הקפיצות יש להמשיך לשמור על "פוינט"- התנועה הבסיסית ביותר בבלט- כיפוף אצבעות הרגלים. היציבה צריכה להיות מושלמת- אסור לכווץ את הכתפיים בעת הקפיצה, וכמובן המבט צריך להיות ישר כל הזמן ולא אל הרגלים.
כל כך קיוויתי שיקבלו אותי לבית הספר הגבוה לבלט באנגליה. אבל לא הצלחתי להתקבל. תוצאת הבחינה שלי היתה 90, ושל טלי, שהיא בכיתה ה' ורמת אחת מעלי, 93. כמובן הצטערתי. בכיתי, אמרתי לאימא שלי שאני לא מוכנה לרקוד יותר. אבל אימא שלי היתה מוכנה לאפשרות כזו מראש, ואמרה לי שבשום פנים ואופן לא תרשה לי להפסיק ללמוד בלט. אז לא הבנתי למה. היום אני מבינה, שאמי לא רצתה שאוותר על תחביב שאני כל כך אוהבת, רק בגלל כישלון אחד. אימא כל הזמן הזכירה לי, גם באוניברסיטה, את ריקוד ה"פרי מובמנט", שכל כך היטבתי לבצע. "בלט קלאסי נותן ביטוי לכל כך הרבה רגשות", אמרה לי אמי, "אך את ריקוד הפרי מובמנט היטבת לבצע יותר מכולם. הוא הביע את מי שאת, את מה שאת מרגישה רוב הזמן. כשראיתי אותך רוקדת אותו, הבנתי לשם מה יש יַלדות. לשם השמחה."
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
קוראים לי שירי ואני סטודנטית להוראת האנגלית, מירושלים. יש פה סטודנטים?
אני מדביקה לפה סיפור קצר שכתבתי, אשמח למשוב.
שירי.
המשקיעה
אני מבזבזת המון כסף. אפילו שאין לי הרבה כסף. בסוף השבוע הולכים לזרוק אותי מהדירה. החתול שלי אוכל מהפח כבר יומיים. וכל זה כי אני לא מסוגלת לעמוד בפיתוי של לקנות אוריאו כל יום בדרך לעבודה. אני שמנה. 94 קילו. הרופאה שלי אומרת שבקצב הזה צפוי לי התקף לב. אבל כשאני רואה אוריאו מצופה בשוקולד לבן, ויש כאלה בכל מקום, אני חייבת לקנות. לפעמים אני משאירה אוריאו אחד לחתול שלי. גם הוא שמן, שוקל עשרה קילו בגיל ארבע. אבל מה לעשות, גם הוא לא מסוגל להתאפק כשהוא רואה אוריאו.
אני יודעת שמדברים עלי מאחורי הגב. אני יודעת שאני נחשבת השכנה המשוגעת מפני שכל פעם מעיפים אותי מדירה אחרת ואז אני ישנה בתחנות אוטובוס עם החתול שלי. אבל אני לא מסוגלת להתאפק כשאני רואה אוריאו. או גלידת האגן דאז בטעם וניל, או ביסלי. לא מסוגלת. הפסיכולוג שלי אומר שבבית נתנו לי אוכל במקום אהבה. אבל אני לא זוכרת הרבה מהילדות שלי. אני זוכרת רק דבר אחד- את הגלידה.סבא שלי היה עושה גלידה. המון. כל הזמן. הוא היה נרשם דרך קבע לתחרויות, בחלק מהן גם היה זוכה. אנחנו, הילדים, אכלנו המון גלידה. ותמיד סבא היה שואל: "זה טעים?" "צריך להוסיף משהו?" "תוסיף פנקייק", אמרתי לו פעם, וסבא שלי הכין גלידה בטעם פנקייק במיוחד בשבילי. דודה רחל היתה אומרת: "טדי, אתה מפנק את הילדים יותר מדי". מזל שלסבא לא היה אכפת.
נתתי לסבא שלי את דמי הכיס שלי כשהייתי ילדה. חשבתי שאני משקיעה אותם וכשתהיה לו גלידריה אקבל חלק מהרווחים. אבל סבא שלי עבד עם מתכות כל חייו, ואת דמי הכיס שלי שמר בקופסאות פח גדולות, חלק גדול מהם בזבזתי על מכוניות שעוקלו ובגדים שקטנו עלי. את החלק שלא בזבזתי קברתי עם סבא שלי. אולי, יום אחד, תהיה לו גלידריה. שם למעלה, בשמים.
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
