ביקורת ספרותית על אלה שמצילים אותנו מאת ג'נה בלום

---

"הצטרפתי לשורות האס-אס מרצוני,
והתאהבתי כל כך במדים השחורים שלא יכולתי מרצוני גם לעזוב" (רודולף הֶס, מפקד אושוויץ).

אהה.. נשמה טובה.

ויימאר, גרמניה (1938-1942) מקס הרופא היהודי של העיירה הקטנה שבקציה הוקם מחנה העבודה בוכנוואלד. הרופא האנושי הזה שטיפל במסירות, בנאמנות ובאיכפתיות בכולם, בכל אנשי העיירה, הוא אחד מהיהודים שנתפסו ונלקחו למחנה העבודה. אנה, אהובתו של מקס ואם בתו, גרמניה-קאתולית בת העיירה ובתו של איש אס.אס, אשה צעירה כל כך אנושית ותמימה בתחילת דרכה, שמוצאת עצמה גם פילגשו של האוברשטורמפיהרר ממפקדי בוכנוואלד עד שנישאת לחייל אמריקני.

ניו-היידלברג, מיניסוטה (1993-1996) מאמציה של טרודי, חוקרת מלחמת העולם השנייה באוניברסיטה, בתה של אנה הדמנטית ושל - מקס היהודי? האוברשטורמפיהרר? החייל האמריקאי שגידל אותה כאב? - מאמציה וניסיונה להבין מי היא.
רדופת רגשי אשמה, מבוכה ובושה על מורשתה, מנסה אנה לפתור את חידת חייה ולהתעמת איתה. ללמוד את עברה, את סיפורה של משפחתה, של העיירה. תוך כדי עבודת המחקר היא מלמדת ולומדת להכיר את האנשים והסיפורים מאחורי הניצולים - היא לא ידעה איך להתמודד. היא לא ידעה איך להגיב היא הותשה..

הספר כל כך טוב. כל כך אנושי. כל כך קשה. ואני חושבת - מה עושים עם המידע הזה.. איך מגיבים לסיפור העצמתי הזה.. האחד מכל כך רבים. לתיאור חייהן וסיפורן של אותן הנשים שנשארו בעיירה - סבלו רעב, קור נורא, מצוקה, השפלה, נאנסו, נאלצו לתפקד כפילגשים לאנשי האס.אס. כן, נכון היה להן קשה.. הרי מלחמה היא תמיד דבר רע היא מצב קשה!! מה עושים עם המידע הזה.. אמפטיה? רחמים? תסכול? כן! תסכול.. כי מצד שני. מצד שני.. הרי ממחנה בוכנוולד הסמוך, הן שמעו את הקולות בשעות השקט. הן שמעו את הקולות ! הרי לשם הובלו ונעלמו רופא העיירה המסור, הרוקח ועוד מאנשי העיירה - שכולם הכירו אותם - הכירו אותם כמאוד אנושיים. כן, נכון, היו בודדות שניסו לעזור, אותן אלה שהבריחו לחם לאסירים.. אבל.. הן ראו אותם מובלים, ומעונים ונלקחים ונעלמים..

ואי אפשר לשכוח ואי אפשר להתעלם מכך שלא ירחק היום, בו לא יהיו ביננו עוד ניצולים מאותם המחנות, לא יהיו כדי לספר את סיפורם. לספר את הרס חייהם. וסיפוריהם, אם יסופרו, עלולים להתפוגג בין דפי ההיסטוריה ולהיתפס כעוד סיפורי אחת המלחמות.

קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת, הוא קשה. והוא חזק. והוא טוב. והוא מעורר תהיות וקונפליקטים, על כל אחת משתי התקופות שמדובר בהן לסירוגין. הוא מתחזק בעצמתו בחלקו השני. קראתי ו.. הפעם, לא יודעת איך להגיב. הותשתי..

ג'נה בלום, מחברת הספר, היא יהודיה ממוצא גרמני, שעסקה במשך ארבע שנים, בחקר, בלימוד ובהנצחת השואה באוניברסיטת בוסטון.

****

להלן, קונפליקט:
"ויימאר היא אחד מאתרי התרבות הידועים באירופה. העיר הייתה ביתם של ענקי תרבות כיוהאן סבסטיאן באך, פרידריך שילר, יוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן וולפגנג פון גתה. הייתה מוקד עלייה לרגל של האינטליגנציה הגרמנית. ניתן למצוא בה את קבריהם של גתה, פרידריך ניטשה, שילר ורבים אחרים, כמו גם את הארכיונים הפרטיים של גתה ושילר".
"במהלך מלחמת העולם השנייה שכן ביער הסמוך לוויימאר (בו נהג גתה לבקר) מחנה הריכוז בוכנוואלד, מהגדולים בגרמניה, אליו היו מסונפים כ־138 מחנות משנה. מחנה בוכנוואלד פעל החל בשנת 1937, ועד שחרורו בידי צבא ארצות הברית ב-11 באפריל 1945. בתקופה זו עברו בו כ-250,000 בני אדם. ההערכה היא כי בבוכנוואלד נרצחו כ-65,000 בני אדם, כולל האסירים שנרצחו בצעדות מוות עם ההודעה על התקרבות כוחות בעלות הברית".

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על אלה שמצילים אותנו