צוק
עמדנו בקצה צוק. מולנו נוף שהיא היתה קוראת לו אחר כך עוצר נשימה. הדבר היחיד שעצר את נשימתי הוא העלייה הארוכה והאויר הדליל לאחר שלושה ימים של טיפוס. כבר שנה שהיא גוררת... לא, לא שנה אלו כבר שנתיים! שנתיים שאני נסחב אחריה, כמו סחבה. אבל כזו שלא מחליפים, לא שוטפים, מנקים, מכבסים וממשיכים שוב. לא סחבה כזאת, אני אחד, סופג עוד ועוד.
בסך הכל אין מה להתלונן, שנתיים שאני רואה עולם, ממש ככה, רואה עולם. התחלנו מאיזה גג חמש דקות הליכה מהחדר שלי, הנעים, על ארבע קירותיו החלקים, עם חלונו הצר הפונה לחומת החצר הגבוהה, עם אורו הקר של הפלורסנט, עם המיטה שכבר קיבלה את צורתי. בהתחלה לא ממש רציתי, היא התעקשה, אמרה שיעשה לי טוב. לא האמנתי לה. אני עדיין לא מאמין לה. טוב, אולי קצת, לא צריך להיות כפוי טובה. היא לא גררה אותי שנתיים מהאוזן… כן מהאוזן, רק מהאוזן: כמה שהיא דיברה, עוד ועוד ועוד, על מה היא לא דברה, לא יודע. אני מניח שהיא רוקנה עלי את מכסת המילים שהקצה לה האל. בסוף השתכנעתי, חמש דקות הליכה, מה כבר יכול להיות. ובאמת לא היה כלום: עלינו על גג שהיא אמרה שהיא מכירה, צפינו בעיר מלמעלה, לא היינו במקום הגבוה ביותר. לא זוכר אם הפעם הראשונה היתה בערב או בבוקר, כי אחר כך היו עוד המון פעמים וראיתי את העיר מחליפה צבעים. תמיד עמדנו באותו מקום וכמו מצלמה קבועה שמצלמת פעם בכמה זמן תמונה, ככה העיר נראתה לי. פעם מעוננת, פעם שטופת שמש, ערפילית או זכה. וואו! כנראה שהיינו שם כמה חודשים כי אני יכול ממש לראות אותה משתנה.
בין כל המילים היא ספרה לי שהיא "סטודנטית נצחית המשלבת פרקטיקות מעשיות עם לימוד תאורטי עם דגש על מקרים שהחברה מגדירה קשים". היה לה חשוב להגיד שהחברה מגדירה ולא סתם מקרים קשים כדי להצדיק את העובדה שאני הפרקטיקה המעשית שלה. אולי רצתה שארגיש יותר בטוח בחברתה, שהיא לא מתייגת אותי, שאני בסדר.
העיר לא הספיקה לה. ביקשה שאסע איתה לאיזה רכס קרוב, נקודת תצפית יפה שהמדינה סדרה, שאנשים יוכלו להתבונן. עם שילוט הסבר על מה רואים ונוף, הרבה נוף. היינו עומדים שם זה ליד זה. לפעמים הייתי בוטש קצת בקרקע, כנראה מנסה להפריע למבט היציב והבולע שלה בנוף. היא לעומת זאת היתה ניצבת אל מול זה דמומה. דמומה זה לא תיאור טוב, דהומה הולם יותר. היא לא הצליחה להכיל את כל מה שראתה. זה היה גדול, גדול עליה. נפעמת רצתה עוד ועוד מזה. אולי העבודה עם אנשים שהם בסך הכל יצורים קטנים ועלובים, בוודאי אל מול הטבע הענק, אולי העובדה שחיפשה איזה ריגוש כי אותנו היא כבר פתרה, אולי משהו אחר.
עכשיו אני יודע שהיא היתה מכורה. מכורה לנוף. מכורה במובן המלא, הרגשי, העמוק. אחרת איך אפשר להסביר שנתיים של מסע המתחיל בגג בניין עירוני, מסתיים בשלושה ימי טיפוס ועובר דרך רכסים, שרשראות הרים, צוקים, מפלים, שבילים צרים, גשרים מתנדנדים ועמידה ארוכה ונדהמת עם כל פסגה גבוהה יותר עם כל מרהיבות חדשה. וזה היה נגמר. היינו עולים לתצפית התורנית מהאכסנייה שלנו, יום אחר יום היתה גוררת אותי בבוקר, מעלה לשם, צופים בשקט, חוזרים בערב. עד שבערב אחד היתה אומרת מחר נחזור הביתה. וגם עכשיו כשאני מפרט ומספר נהיה ברור לחלוטין שהיא לא יכלה להתנגד לזה, כי המרווחים קטנו, כי ההפסקות במוסד התקצרו. וגם, כן, גם הסיפוק מהנוף התקצר. יותר מהר "מחר נחזור הביתה", יותר מהר מצתה.
עמדנו בקצה צוק. היא לא סובבה את הראש כשדחפתי אותה למטה לתהום. היא לא צעקה, לא הופתעה. אני מניח שהיא פשוט גמעה את כל שתחתיה פעם אחת אחרונה.
נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים
קריין: תומס ה. מרכוס היה אדם ממוצע לכל דבר ועניין עד אותו בוקר בו אכל בפעם החמישית בלבד בחייו דג כבוש לארוחת הבוקר. אך בטרם נגיע לדג נתבונן בשרשרת הארועים יוצאת הדופן שהובילה את תומס ה. מרכוס לסופו.
אשתו של תומס, מרגרט, היתה בחודש השמיני להריונה וכדי לחזק את הקשר עם תומס שהדרדר מעט עקב ההריון הם נרשמו לקורס מיוחד לזוגות במצבם: "חיי מין בזמן ההריון – עם קצת מאמץ הכל כרגיל". שם מבטיח שגם זכה להמלצתה של חברתה של מרגרט שבדיוק סיימה אותו. תומס ומרגרט תרגלו בביתם במשך ימים את הנושאים השונים שנלמדו בקורס ותומס אכן ציין במייל ששלח לחבר, בין יתר הדברים: "...השם של הקורס מאד הולם למעט המילה 'קצת'. כבר שבוע שאני מתקשה לנשום, לא יודע איך אבל הצלחתי לתפוס את שרירי הבטן ואת שריר הסרעפת". בשלב זה עדיין לא ידע תומס עד כמה הבחנה זו מדויקת והשלכותיה קטלניות. ערב לפני הבוקר הגורלי קרו סדרה של אירועים שאילו רק אחד מהם היה מופר, תומס ה. מרכוס עדיין היה איתנו.
ב 19:00 יצא תומס למשחק הסקווש השבועי שלו עם חברו אנדי. אנדי בעברו היה שחקן מקצועי ולכן כל משחק של תומס עם אנדי היה מאתגר וקשה. לקראת סוף המשחק וקצת לפני שעמדו לקיים את טקס השחרור והמתיחות הקבוע, מקבל אנדי טלפון. על הקו אשתו של תומס, היא לא מצליחה להשיג אותו, אולי הם עדיין ביחד? תומס ניגש במהירות לענות, לחץ הדם עולה והוא מתרגש: מרגרט לעולם אינה מחפשת אותו בזמן משחק והיא בחודש שמיני, הכל יכול להיות.
אנדי: תומס היה מאד סמוק, ייחסתי את זה למשחק שבדיוק עמד להסתיים ולעובדה שבאתי בכושר מצויין, כמעט כמו בימים ששיחקתי מקצועני. היום אני יודע שכנראה היה שם עוד משהו.
קריין: תומס הקשיב בדריכות לאשתו והבין ממנה שהיא חוששת לעובר שכן כבר זמן מה היא אינה מרגישה דבר וכן יש לה 'תחושה כללית מוזרה'. בלא שהיות וכמובן בלא תרגילי שחרור מהאימון יצא תומס ממרכז הספורט ודהר הביתה לאשתו. הערב היה קריר אך תומס, כנראה מרוב לחץ, לא שם ליבו לדבר, הוא נסע עם חלונות פתוחים. הדרך ממרכז הספורט לביתו של תומס עוברת בכביש מהיר ותומס ניצל זאת עד תום.
שוטר מקומי שהיה במקום מספר: בדיוק העמדנו את הניידת לתפוס עברייני מהירות. את הציוד עצמו לוקח קצת זמן להכין ולכייל. תמיד משתמשים בארבע-חמש מכוניות ראשונות כדי לכוון את כל המכשור. אי אפשר לעצור אף אחד מהאנשים האלו כי כבר היה איזה אובר-חוכם אחד שהוכיח בבית משפט שיתכן והמכשיר זייף מאד. מהנסיון שלי, לעולם המכשיר לא טועה, אלו הן סתם שטויות משפטיות. לא קשור לאמת. תומס היה המכונית השלישית. אני זוכר בוודאות כי היו שניים לפניו בשמונים קמ"ש, אח"כ הפסקה ואז הוא הגיח במאה שבעים ושישה קמ"ש. אני זוכר שחשבתי לעצמי 'נו, בכל זאת יכול להיות שצריך לאפס פה כמה דברים'. למחרת חיפשתי את הנתונים שלו במאגר, אם לא דוח לפחות להודיע לו שיודעים שהוא נוסע מהר מדי, ושירגע. כשהתקשרתי כבר היה מאוחר מידי, הם סיפרו לי מה שקרה."
קריין: תומס מגיע למרגרט כרוח סערה, פותח את הדלת רק כדי לשמוע מאשתו שהכל בסדר.
מרגרט: "הוא נכנס במהירות, פניו עדיין סמוקים, הוא הסתכל עלי במבט חד שהיה בו גם קצת חשש וגם קצת כאב, אני לא יודעת אם כבר אז היו שריריו תפוסים, באמת לא יודעת. ישבתי על הספה, חייכתי אליו ואמרתי לו בשקט 'הכל בסדר, הוא בעט בי מבפנים, חזק'. הוא שאל אם התחושה שלי השתפרה, אמרתי לו שכן, שכנראה זה סתם היה מלחץ. תומס הקטן, שהיה אז עדיין בבטן, הוא הילד הראשון שלי. אני באמת לא ידעתי למה לצפות."
קריין: בשלב זה תומס מתמוטט על השטיח, הוא נשכב פשוט ידיים ורגליים. מצבור המתחים והאימון שערך קודם נותנים את אותותיהם. שרירי הבטן והחזה שעשו עבודה נהדרת במשחק ובמצב החרום אליו נקלע תומס חייבים לשחרר את הפסולת – חומצות חלב בכמויות גדולות מאד משתחררות לשרירים. השרירים מגיבים מייד – הם מתכווצים – לתומס 'נתפסים' כמעט כל השרירים בפלג הגוף הקדמי. למעשה שבעים וחמישה מתוכם 'נתפסים', ברמה כזו או אחרת.
היצ'פול מרק, מומחה לשרירים: אילו ניתנה לתומס שהות ארוכה יותר לשחרר את המתח שהיה נתון בו, מצבו היה שונה לחלוטין. ההקלה העצומה שנחתה עליו עם הודעת ההרגעה של אשתו היתה קטלנית עבורו. אם נדמיין מצב בו הם נאלצים לסוע לבית החולים, ושם בחדר ההמתנה הוא יושב דרוך, נגלה שמבחינה פיסיולוגית הדבר היה רק לטובתו. זמן ההמתנה היה נותן לשרירים שלו להשתחרר אט אט. השחרור המידי, הרביצה על השטיח, המקלחת הקרה, כל אלו גרמו נזק שבדיעבד התברר כקטלני ביותר.
קריין: עם כל הקושי והכאבים, וללא ספק היו לתומס כאבים. הוא קם להמשיך בשגרה. הוא שם פעמיו לעבר המקלחת. אשתו מרגרט יצאה להכין לו כוס שתייה במטבח.
מרגרט: קמתי להביא לו שתייה. חשבתי שבמצבו עדיף כוס חלב צונן. נשפך לי קצת חלב במטבח, והסמרטוטים אצלנו נמוך בארון, חודש שמיני, לא ממש הגעתי אליהם מהר. כשחזרתי כבר שמעתי אותו מתחת למים. אמרתי לו שחבל שלא חיכה כי בטח אין מים חמים. בקושי היתה שמש באותו יום ולא הדלקתי את הדוד.
קריין: ככל הידוע יתכן מאד שהמים הקרים קרעו מספר שרירים בבית החזה של תומס. הוא מאד סבל והחליט למרות השעה המוקדמת לשכב במיטה כדי לנוח עד למחרת, בתקווה להתחזק קצת.
מרגרט: חשבתי שהוא תשוש מהמשחק ומיום העבודה שלו. הרבה פעמים הוא היה מגיע הביתה ומתיישב לנוח על הספה.
קריין: הלילה היה כאמור קריר, אפילו קר, אך תומס ואשתו התרגלו להשאיר חריץ אויר שאפשר להם לבצע את התרגולות מהקורס ביתר קלות. בלילה המסויים הזה זו היתה טעות גורלית.
מיצ' חזאי מקומי: מנתונים שאספתי על אותו לילה אני יכול להגיד בוודאות שהטמפרטורה צנחה בשתי מעלות בטווח של חצי השעה שבין 00:41 ל 01:20. אח"כ היא המשיכה לרדת הדרגתית תוך שהיא שומרת על מרווח קבוע של שתי מעלות מהנורמה לתקופה זו.
קריין: תומס קם כשהוא בקושי מסוגל לנשום או ללכת. פלג גופו העליון היה כמו משותק דבר שהקשה עליו את היציבה. עם זאת היה לו ברור שמדובר בשרירים 'תפוסים' ולכן לא מצא טעם ללכת לרופא או להבדק. הוא החליט לצאת לעבודה כרגיל. מפאת הכאב והקושי תומס התעכב באותו בוקר מעבר למה שצריך. הוא גם הספיק להגיד למרגרט שהוא מעדיף את הישיבה על הכסא הנוח באוטו ואח"כ במשרד מאשר הישיבה ליד שולחן האוכל לארוחת הבוקר.
מרגרט: זו לא הפעם הראשונה שתומס יצא ללא ארוחת בוקר. בימים כאלו אני מכינה לו כריך והוא אוכל אותו בדרך או במשרד. לפני כמה חודשים היינו אצל רופא שהמליץ לי לאכול יותר דגים בזמן ההריון בגלל אומגה 3 או משהו כזה. מאז יש לנו בבית תמיד איזשהו דג. באותו בוקר היה דג כבוש, אני חושבת שזה היה מקרל.
קריין: מרגרט מכינה לתומס כריך מלחם מלא ודג מקרל כבוש. בשל החופזה ורצונו של תומס לצאת היא אינה מקפידה להפריד את העור ואת עמוד השדרה מהנתח שבכריך. תומס לוקח את חפציו, שוכח את הכריך ויוצא לרכב שמחכה לו בחנייה. בדרך לאוטו הוא נזכר ששכח את הכריך, הוא חוזר ומקבל את הכריך בתוספת חיבוק ממרגרט. בדרך תוך כדי נסיעה הוא מנסה לפתוח את עטיפת הניילון של הכריך אך הכריך נשמט מידיו ונופל במקום הרגליים במושב שליד הנהג. כמובן שהוא אינו מצליח להגיע לשם בגלל הנהיגה, המרחק לשם ושריריו התפוסים.
בוב, שנהג לצד תומס באותו יום: אני זוכר שראיתי אותו מתכופף ומיד מתרומם וגם נדמה לי שעשה איזו תנועת ביטול או אולי קילל. אח"כ הזדחלנו אחד ליד השני בתנועת הבוקר האיטית עוד כמה מאות מטרים כשפתאום ראיתי אותו עוצר לחלוטין, יוצא מהרכב, מקיף אותו לכיוון כסא הנוסע שליד הנהג, פותח את הדלת, כורע על ברכיו ומוציא משם משהו. אני זוכר שנורא התפלאתי למה אדם צריך לכרוע על כל ברכיו כדי להוציא משהו מהאוטו ומה זה המשהו ששווה את כל העצירה וההתנהלות הזאת. כשראיתי שזו שקית עם כריך, וראיתי איך הולך, מיד זיהיתי שהוא תפוס לחלוטין, מיד בניתי לעצמי סיפור, קצת גס, על מה שהוא עבר בלילה ועל כך שללא ספק הוא צריך להיות רעב.
קריין: בוב משיג את מבוקשו וממשיך בנסיעה האיטית לעבודה. הוא כנראה רצה לנצל את הזמן לאכילה איטית ורגועה תוך שהוא מקשיב היטב לגופו ולאיתותיו. הרדיו לא דלק במכונית כשהיא התנגשה מאחור בארתור ויסלב שהיה גם הוא בדרכו לעבודה.
ארתור: הרגשתי מכה מאחור ומייד קיללתי ברוסית עוד לפני שהבנתי מה קרה. חשבתי לעצמי אם כדאי לצאת לבדוק או לא כדאי. לא היה רעש חזק ולא נשמע שנשבר משהו ובכל זאת היה גם כל כך קר, אולי היה לי חום או משהו, שתיתי קצת יותר מידי ערב קודם. אבל בכל זאת החלטתי לצאת ואת ההמשך אתה כבר יודע.
קריין: ארתור מוצא את תומס מעט כחול בכסא שלו יושב בתנוחה מוזרה. הוא לא מבין שתומס נחנק כי אין לתומס שום יכולת להשתעל. שבעים וחמישה מתוך מאה עשרים ושניים השרירים המשתתפים בשיעול היו מכווצים מידי לתומס, חלקם אפילו קרועים. אדם בוגר בריא, יכול לייצר זרם אויר במהירות של מאה שמונים קמ"ש במקרה שנתקע לו משהו בדרכי הנשימה. זה מנגנון הגנה משוכלל מאד הבנוי על ריכוז כל מאמץ השרירים לכיוון אחד – החוצה. לתומס לא נותרו שרירים שיעשו את המלאכה. הוא נשאר עם עצם הדג בגרון עד למותו.
היצ'פול מרק, מומחה לשרירים: מצילומי בית החזה והסרעפת שהועברו אלי לאחר הנתיחה ניתן לראות בברור שמרבית השרירים נמצאים מכווצים מאד. חלקם אפילו קרועים, אם כי קשה לדעת, בגלל הזמן הקצר מהכיווץ עד המוות, האם הם נקרעו כבר אז או רק כתוצאה של נסיונות השיעול.
קריין: אילו נמנע אחד הגורמים בתהליך ללא ספק היה תומס ה. מרכוס עוד אדם, רגיל, שמעולם לא שמעתם עליו.
תגיד לי, אתה ראית את התוכנית הזו שעכשיו ראינו ביחד?
לא, לא ראיתי את התוכנית שראינו ביחד.
ומה אתה למד?
שלא כדאי לשחק סקווש כשאישתך בחודש השמיני וקר בחוץ ובדיוק לאחרונה החלטת להתחיל לאכול דגים. אלא אם כן אתה עושה מתיחות או נוסע עם חלונות סגורים או מתקלח במים חמים או סוגר את החלון בלילה לפני השינה. מה אתה למד?
אני למד שיש יותר מידי כסף בעולם. ושהוא בכלל לא מנוצל כראוי.
אה? איך הגעת למסקנה הזו?
תוכנית, הפקה, תחקיר, מרואיינים, ימי צילומים, בימוי, עריכה, תסריט, קריינות, צלם, עוזר צלם, מאפרת והעוזרת שלה, כיבוד, תפאורה, תאורה, ישיבות לתוך הלילה, משרדים, ציוד אולפן, שיווק, מכירות בטח שכחתי משהו... כן: מזכירה, פיצה, מנהלן, מחסנאי, רכבים, תיקונים, ציוד להמשיך?
לא.
וכל זה בשביל מה? בגלל שאיזה תומס אלמוני פלוני מרכוס מת. מיליונים כמוהו מתו עד היום. כל מת הוא עולם ומלואו, כל מת והחנק שלו. ודווקא על מר מרכוס עושים תוכנית? באמת.
נכתב לפני 5 שנים ו-9 חודשים
חומוס בלי פיתה -
את אורן אני מכירה מהאוניברסיטה, אנחנו חברים טובים, אפילו יצאנו איזו תקופה, אחר כך לא הסתדר אבל באורח פלא נשארנו חברים. הוא מגיע אלי לפעמים, אוכלים משהו, מדברים, צוחקים, לפעמים קצת מעבר. בשבוע שעבר הוא הגיע אלי ביום ראשון, נשאר קצת חומוס שהבאתי מההורים, אבא שלי מכין מעולה, יותר טוב מקנוי, אמיתי, אסלי. פתחתי שולחן. הוא לא נגע בפיתה. לקח לי חצי ערב, כולל נקיטת שיטות נשיות לחלוטין לשכנע אותו לספר לי למה לעזאזל הוא לא נגע בפיתה. כשסיפר, זה מה שסיפר -
רונן הגיע אלי הביתה עם חצי קילו חומוס, פיתה וחמוצים. קבענו לשבת על משהו, לא זוכר על מה, אבל היה ברור שחסרה פיתה. הזכרתי לו שאין לי כלום בבית, שהמקרר מקולקל כבר שבוע ושאלתי למה לא הביא פיתה גם לעצמו. אני זוכר שהיה רגע הפסקה אחרי השאלה שלי, הרף בו העולם נעצר שאחריו הוא המשיך להוציא את הפריטים מהשקית, מתעלם מהשאלה. הוצאתי שתי צלחות קטנות, חילקתי את החומוס חצי חצי, חמוצים באמצע, מזלגות, התיישבנו לאכול. הפיתה שלי. אחרי כמה דקות של ארוחה דמומה שאלתי שוב למה לא הביא לעצמו פיתה. הוא אמר שאם יגלה לי אני או אעריץ אותו או אשנא אותו, ושאת שני הדברים הוא לא רוצה. כמובן שהתעקשתי, אז הוא סיפר -
נפגשתי עם יוסי רעי וידידי משכבר בחומוסיה יפואית קטנה ורגילה. לא משהו מיוחד, מפגש כזה אחת לתקופה ארוכה כזו או אחרת. יוסי חבר ותיק וטוב אבל הוא שם ואני כאן ובאמצע לא נפגשים. בעודנו מנגבים מהצלחות אני מגלה שרק אני מנגב. יוסי אוכל את החומוס עם מזלג (!) ולא נוגע בפיתה. ברוח הימים האלו מיד חשדתי שהאיש בדיאטה אבל המחשבה נגוזה מיד, זה יוסי, הוא לא בדיאטה. מדוע אינך משתמש בפיתה התרסתי בפה חצי מלא. הוא עזב את המזלג בצלחת, נשען לאחור ושאל אם אני באמת רוצה לדעת. כשעניתי שכן הוא נעץ בי מבט חודר ואמר שיספר אם אני בטוח, אבל שאשקול היטב כי סיפורו ישנה את חיי לנצח. הפסקתי ללעוס, הנחתי את הפיתה בצד ואמרתי שאני מקשיב -
אתה מכיר את הפעילויות הליליות האלו שיש לי מידי פעם באזורים נידחים של הארץ הוא שאל. מכיר עניתי. חזרתי מאחת כזו לכיוון הבית, יצאתי משם, אני חושב רק בשבע בבוקר, עייף ורעב. נסעתי הביתה חושש שאצטרך לעצור לאכול באיזו חנות "נוחות" בתחנת דלק. לא יודע איפה הייתי, איזור נידח כלשהו בצפון הארץ, ולא ברור מאיפה נחתה עלי, אבל פתאום בצד הדרך, ממש ככה, שלט גדול, חצי נופל "מסעדת פועלים". חניתי בחניית הכורכר ליד המקום, צעדתי אולי שלושה צעדים לכיוון וההכרה הכתה בי מיד - מסעדת פועלים היא לא. כלומר, אולי פועלים אוכלים פה, אבל ריחות צמחי התבלין שעלו מהחצר, התרנגולות והפניניות החופשיות שנראו אצילות בצורה יוצאת דופן, הטאבון הענק בעבודת היד, מבנה האבן, הכל סיפר שאיכות היא חלק מהמקום.
כשנכנסתי פנימה התברר שצדקתי, אור שמש גדול ורך מילא את כל החלל, השולחנות היו מכוסים במפות בד, מזלגות, סכינים, כוסות זכוכית וריח של בישול, כנראה לצהריים, שפשוט לא השאיר מקום לספק - פה טעים. המקום היה כמעט מלא, סביב השולחנות ישבו פועלים, בחולצות כחולות של פועלי אדמה, בחאקי עם כתמי צבע, ראיתי כובעים צהובים של פועלי בניין ונזכרתי גם ברכב של 'חשמל אלי' שחנה בחוץ. אכן מסעדת פועלים. התיישבתי ליד שולחן פנוי, מתרווח ומחכה לבאות, הייתי עייף ורעב, הייתי צריך את הרגע.
באה מלצרית עם כוס קפה שחור ניחוחי, רותח ומדוד. הניחה לידי ואמרה שתיכף תחזור. אמרתי לה שודאי התבלבלה כי לא הזמנתי קפה, וחוץ מזה שאני כן רוצה כבר להזמין אוכל אם אפשר בבקשה תפריט. היא אמרה שהשף אמר שאני נראה עייף ושקפה יעזור לי, ולארוחת בוקר יש חומוס ביצה, אין תפריט. בשלב הזה לא ייחסתי חשיבות יתרה לשלל הפרטים המוזרים שקופלו במשפט שלה, רק שמחתי בקפה ובחומוס, אלו בדיוק הדברים שהייתי צריך. היא חזרה בדיוק עשר שניות אחרי שסיימתי את הקפה, מגישה צלחת שסודרה בצורה מעוררת יראה. ראשית, הצלחת היתה שטוחה, אף פעם לא אכלתי חומוס בצלחת שטוחה. החומוס היה מסודר כמו תמיד, במשיחת כף עגולה, אבל היו חריצים קצת יותר עמוקים שבתוכם נח שמן זית שלא ניתן היה להתעלם מצבעו, משהו בין צהוב עז לירוק בהיר. והריח של השמן לא דמה לשום דבר שאני זוכר, אדמתי, ארומתי, קצת חריף, נשבע לך אפשר היה להריח בו עשב ירוק. הטחינה באמצע היתה בהירה כמו כרובית טרייה מאד, והיתה גם חלקה מאד, אבל לא אוורירית. הביצה חולקה לארבע סירות והונחה בצד הצלחת ביחד עם קישוטי הכוסברה שלא היה לי שום ספק שנקטפה ממש ברגע ההוא מהגינה בשבילי ובשבילי בלבד.
רציתי להתחיל לאכול אך שמתי לב שהמלצרית שכחה את הפיתה. הרמתי את הראש ושאלתי חצי מתנצל כמו לוקח את האשמה של השכחה עלי "אפשר בבקשה פיתה?". את הדממה שהשתררה במסעדה אפשר היה להרגיש בכל חוש ובכל איבר בגוף. הלבלב שלי הרגיש את השקט. בזוית העין ראיתי פרפר מחוץ לחלון תקוע באויר. היא רכנה אלי קלות, רעש הרקע חזר, הפרפר נעלם, המנה מוגשת ללא לחם היא הסבירה והוסיפה חיוך כל כך לבבי שכמעט השתכנעתי. אבל התעשתתי ועדיין בנימוס התעקשתי שאני מעדיף את החומוס שלי עם פיתה, אבל גם לחם זה בסדר אם אין פיתה. היא שוב הסבירה שככה מגישים את ארוחת הבוקר הזאת, ללא לחם, ושוב החיוך המשכנע. הסתכלתי בצלחת והעליתי טיעון חדש, ללא פיתה אשאר רעב, ויש לי עוד דרך ארוכה חיזקתי את הטיעון בטיעון תומך. היא הסתכלה לרגע לכיוון המטבח, חזרה אלי והבטיחה שאקבל מנה שנייה ושלישית אם ארצה ללא עלות, כדי שלא ארעב. חככתי בדעתי, בשלב הזה כבר ממש רציתי לאכול, שיניתי טקטיקה, עברתי לתוקפנות עדינה משולבת בחנפנות. תקשיבי, חמודה, אני רק רוצה לאכול את החומוס הזה, שנראה נהדר עם פיתה. זה לא מסובך, אני יודע, זה סתם לחם, ככה פשוט. הרגשתי ששוב יש שקט במסעדה, אבל כבר לא היה אכפת לי, הייתי רעב. היא אמרה שיש לחם ופיתות, אבל לא היום. בימים שיש לחם אופים אותו טרי בטאבון שבחוץ, היום האפייה רק לצהריים.
כבר לא יכולתי לסגת, כל המבטים מכל עברי המקום כבר ננעצו עמוק בתוך הדרמה הקטנה שלנו, זה אני מול המלצרית, אני מול הפיתה. חזרתי על המילים שרגע קודם עצרו את העולם, הפעם בטון תקיף, תובעני, ברור, חד ושקט "אפשר בבקשה פיתה". ניצחתי, היא נסוגה אל עבר המטבח. בדיעבד אני יודע להגיד שהיה לאנשים מבט בעיניים ושפת גוף של כאלו היודעים לאן העלילה תתגלגל, לאן כל זה מוביל אך אין ביכלתם לעשות דבר כנגד. היא חזרה עם כוס מים צוננים עטופה במפית בד צחורה. ללא פיתה. הסתכלתי עליה נכון לתקוף שנית, אבל לפני שהספקתי היא פתחה ואמרה שהשף מציע שאשקול שוב את נושא הפיתה ושאקבל את הצעתו לאכול את המנה כמות שהיא. היא הורידה את הכוס על השולחן רכנה מעט יותר והניחה את החיוך השובה שלה ממש עלי. נשמתי עמוקות ואמרתי בשקט ששקלתי את ההצעה שקול היטב והחלטתי לדחותה, אני רוצה פיתה. הבחור מהשולחן הצמוד אלי קם, השליך את מפית הבד על השולחן ועבר לשבת בשולחן מרוחק. המלצרית השתהתה מעט וחזרה למטבח.
שמתי לב שכל המקום, כולל האנשים המרוחקים, כולל הצמחים, כבר סובבו את המושבים אלי, והם מחכים לעומד לבוא. ללא ספק ההצגה לא נגמרה. תחושה גדולה של דרמה עמדה באויר, אבל אני בתוך זה, ניצחתי, כנראה, אקבל את הפיתה שלי. היא חזרה עם מגש עגול, בתוכו פיתה עירקית, לאפה, עם ריח טרי, עם חום ולדעתי גם אהבה. לא יודע איך אפשר שפיתה תהיה כל כך טריה וכל כך ניחוחית. אולי זה קמח שגדל במקום, אולי שמרים מארץ אחרת, מים מהמעיין הסמוך, אין לי מושג, אבל פיתה כזו בחיים לא ראיתי, לא הרחתי, לא טעמתי ולא אכלתי. היה כדאי להתעקש. היא הניחה את הפיתה על השולחן לידי, ובאותו פרצוף חינני, ללא שמץ עלבון בהפסדה היא חייכה את הבבקשה שלה והלכה.
הושטתי את היד לבצוע מהדבר המופלא הזה כשנזכרתי שיש קהל לארוחה שלי. החלטתי למשוך את הניצחון עוד קצת ולהתענג עליו מעט יותר. עדיין נמנעתי מהפיתה לרגע קט נוסף. לקחתי את המזלג, העמסתי עליו חומוס וטעמתי ככה נקי. היה ברק, נעצמו לי העיניים, הכל נהיה חשוך ולפתע הייתי במקום אחר, מודע לחלוטין לכך שהכל קורה רק בתוכי, אך יחד עם זאת לא מבין לאן עפתי, הרגשתי באויר אבל כבול חזק למקום. עשרות תחושות מנוגדות חלפו בי ביחד, מאות רבות של ריחות וטעמים שטפו כל תא ותא בגופי. פתחתי את העיניים, אלף חיצים מאלף מבטים ננעצו בי, כולל של שלושה פרפרים מבחוץ. לפתע, בצורה הטבעית ביותר, הכל נרגע בי. השפלתי מבטי, המשכתי לאכול בשקט מהחומוס, מתעלם מכל הסביבה. לא היה צריך, הם כולם חזרו לעיסוקיהם, אפילו שמעתי את הצמחים מדברים על איכות הדשן. כשקמתי, שבע ורענן, משאיר את התשלום על השולחן, ראיתי שהפיתה שלי עדיין מונחת שם, עדיין ניחוחית, עדיין מופלאה, לא נגעתי בה.
הסתכלתי סביבי במסעדה היפואית הרגילה, אמרתי ליוסי משהו, לא זוכר מה, וגמרתי את החומוס עם חצי פיתה לא אכולה, מאז אני אוכל חומוס בלי פיתה.
הוא צדק, אני מעריץ אותו, מעריץ את רונן, הוא שינה את חיי ללא היכר. לא צריך פיתה. ככה, פשוט.
אורן ימשיך לבוא, כמובן שללא פיתה, גם אבא כבר לא מגיש עם לחם בצד, בשביל מה. אודי היה פה אתמול, ביקש קפה ללא סוכר. לא העזתי לשאול למה.
נכתב לפני 5 שנים ו-9 חודשים
