“לפני הרבה שנים, ישבתי במעין גינת אמפי קטן באחת הסימטאות שבנחלאות בין אגריפס ליפו. ידעתי שעתידה להגיע לשם קבוצה של קורס מורי דרך. הכרתי את אחת התלמידות. כשהגיעו, המדריך קרא קטע של דקה או שתיים ששבה אותי. לא הצלחתי להבין מאיזה ספר הוא קרא, רק זכרתי שזה היה פתיחה של אחד הספרים של חיים הזז. לימים כשנזדמן לידי מן ההפקר "כל כתבי חיים הזז", אחד-עשר כרכים ישנים קטנים ואדומים של עם עובד, לא היססתי, ואספתי לביתי את כל הסט. בערב פתחתי ספר ספר, עד שמצאתי את אותה פתיחה, זה היה הספר "היושבת בגנים". אל תשאלו אותי למה, אבל לא את הספר הזה של הזז קראתי אלא את הרומן המונומנטלי שלו – יעיש.

חיים הזז, שעד שנות בגרותו לא ראה יהודי תימני, ושאת שנותיו הראשונות כסופר הוא מקדיש לסיפורם של יהודי מזרח אירופה, כמו מרבית הסופרים בני הזמן, מחליט בשנות ה-40 של המאה הקודמת לערוך "גלות" בשכונות עולי תימן בירושלים. במשך חמש שנים לערך הוא לומד להכיר באופן מעמיק ובלתי אמצעי את ארחות חייהם, מנהגיהם, שפתם ותרבותם של יהודי תימן בפרט, ויהודי עדות המזרח בכלל. ההיכרות האנתרופולוגית הזו הניבה את הרומן המונומנטלי הזה, שזיכה את הזז בפרס ישראל תשי"ג (1953) הראשון שניתן בתחום הספרות, ורומן נוסף ("היושבת בגנים" הנזכר) העוסק ביהודי תימן, ובעוד קובצי סיפורים על בני עדות המזרח.

הסיפור מגולל את סיפורו של יעיש אלמידעי מצנעא, מינקות ועד בגרות, ועד בכלל. יעיש הוא תינוק שאביו נעלם בהיותו בן שנה. הוא גדל בעניות גדולה, אבל בעושר רוחני. נפשו היא נפש של אמן מיוסר, בעל דימיונות, מיסטיקן, חושני, רקדן מופלא, נאיבי אבל מלא ויטאליות, והיצירה, אם כן היא ללא ספק רומן חניכה, אבל לא סתם חניכה אלא חניכה של אמן-מיסטיקן. כמי שנמשך לנסתר ולכמוס הרי שייסורי בגרותו מתארים בהרחבה, בעיקר בכרך הראשון, את משיכתו להרהורי-עבירה, ולמאבקו בכוח הארוס, המיתי המערפל. עם נישואיו לגנא, בתה של השכנה האלמנה, דמותו מתבגרת והתכונות המיסטיות שלו מקבלות עידון ותיחום, אבל עדיין חייו מלאים בפרצים של תשוקה וערגה. וכך ממשיך הרומן ומתאר את חייו של יעיש המיטלטלים בין עוני ודחק נורא, לרווחה כלכלית, הרפתקות ונדודים, דמויות שונות ומשונות וזאת תוך תיאור מלא של הווית החיים בגלות תימן.

כתיבתו של הזז היא מופע וירטואוזי מרהיב. השפה שלו היא ייחודית, משופעת בדימויים, בעומק פסיכולוגי וביכולת להעביר את המצב האנושי בתוך התרבות והעולם הקונקרטי הנתון בצורה אמינה וקולחת. הכתיבה של הזז, כמו הדמות, היא בָּרוֹקִית במובן הזה שהיא לא רציונלית סדורה אלא כאוטית ושואפת לנשגב, להתפעמות, היא עשירה רגשית ומיטלטלת. יחד עם זאת, הבקיאות של הזז במקורות החזליי"ם המדרשים באספקט של התרבות התימנית, קרי מדרשים, ספרי קבלה ומוסר, רמב"ם, ושירי שלום שבזי, ובניואנסים הדקים של המנהגים וההליכות, הם מעוררי השתאות. קשה לי להאמין שמי שלא גדל בעולם ששפת המקורות היא שפתו, יוכל להנות מהיצירה באופן שלם.

הנה דוגמא לכתיבה ההזזית: "רוח של מבוכה ורוח של חרדה נכנסה בו ביעיש.לא היה הוא יודע מה ראה: אם חלום ואם מראה בהקיץ. בין זה לזה נפעם ונבהל, והיה ראשו חושש לו ודעתו מטושטשת ופניו חולניות. מפעם לפעם יצא לחוץ, תלה עיניו בשמים ושהה ועמד, והיו דמעות מתרגשות ועולות בעיניו. דומה כאילו תעה בדרך ואינו יודע היכן הוא מקומו והיכן הוא מצוי בעולם, והעולם כל עצמו דומה מפוקפק: ספק קיים ספק אין קיים, ספק יש בו ממש ספק אין בו ממש, וכולו הוא לְמה וּללָמה. בלילות נדדה שנתו מעיניו. היה מוטל על משכבו מהרהר לעצמו הרהורים שונים ומשונים אלו שמוציאים את האדם לעברי פי תהום. תמה היה היאך אין בני האדם חוששים להיות ישנים בלילות, חבויים בחושך כדמעה בעין, משוקעים כפנינה במצולות ים, ורואים חלומות, בלהות ותעתועים ואין יודעים מה רואים. וכן אמר לה פעם לגנא: – יא מרה! את לא מפחדת לישון בלילה? אולם ביחוד היה תמה שאין בני האדם מפחדים להיות ערים ביום, תועים כשהם עקורים מקרקעם ומשרשם, גלמודים ואבודים תחת השמש, ואין להם מקום להיסתר בו,אלא כצפור קטנה זו ביום סגריר שהיא כופפת עצמה ומסתתרת תחת כנפיה" (כרך ג עמ' 75).

חיים הזז הוא סופר נשכח, וכך גם היצירה שלו. מלבד באקדמיה, אני מניח שלא רבים קוראים את יצירתו, וזה חבל כי יש בה שפע של אוצרות. ובכל זאת אני מניח שגם לה יהיה רנסנס ביום מן הימים.

אני עצמי איני ממוצא תימני, ומצאתי ששאלת האותנטיות עניינה לא רק אותי. כשביקר בן-גוריון באחת המעברות של עולי תימן, הוא לא התאפק ושאל את מארחיו האם הם מכירים את הספר 'יעיש', והאם הוא משקף באופן אותנטי את חייהם. בתגובה, הוביל אחד המארחים בידו את בן-גוריון לאוהל שבו שכן בית הכנסת של המעברה. הוא פתח את ארון הקודש, והראה לבן גוריון שארבעת כרכי 'יעיש' שוכנים שם כבוד, לצידם של ספרי התורה.”