"יש ימים שהייתי רוצה להתעורר מישהי אחרת. עם חיים אחרים. מאוהבת. מאושרת. עם עבודה רגילה של אנשים רגילים בלי כל השחור הזה מסביב שמושך אותי פנימה. להפסיק לגעת במוות כל הזמן."
הן ישבו משני צדי שולחן המתכת במטבחון של המכון לרפואה משפטית ושתו קפה.
"מה עוצר אותך מלעשות את זה?" אליס קמה לעבר המדפים לחפש משהו לאכול.
"אני."
"אז אל תעסיקי את עצמך בזה. כולנו חושבים לפעמים שהיינו יכולים לחיות גרסה משוכללת יותר של החיים שלנו. אם את חושבת על זה פה ושם ולא הופכת את זה לאובססיה את דווקא מתנהגת כמו בנאדם רגיל. כולנו רואים בטלוויזיה וברשתות החברתיות חיים מושלמים של אחרים וזה גורם לנו לחשוב שמשהו דפוק אצלנו. בתמונות באינסטגרם כולם מחייכים. המצלמה נסגרת והחיוך נעלם."
"אני לא ברשתות החברתיות ואין לי טלוויזיה."
"אז אולי הגיע הזמן שתתחילי. אל תתעסקי בעבודה כל הזמן. תפגשי אנשים. תבלי. מה את אוהבת לעשות שלא קשור במז"פ?"
"אני רצה בים."
"עם מי?" אליס הסתובבה וחזרה עם חצי חבילה של עוגיות אוראו והושיטה אותה לעבר דפנה.
"איתי." היא לקחה עוגייה. "וקוראת ספרים. אני אוהבת לקרוא."
"אז הגיע הזמן שתתחילי לגוון. תעשי שטויות. את בגיל המתאים."
"ואת מאושרת?" דפנה הביטה לתוך עיניה.
"עד כמה שאפשר ילדה, עד כמה שאפשר."
הן גמרו את חבילת האוראו והקפה.
"ואם כבר מדברים על תחביבים, סתכלי על זה." אליס הרימה את שרוול החולצה שלה חושפת זרוע מלאה בקעקועים. אחד מהם היה גדול וטרי, העור סביבו עדיין אדמדם. דפנה רכנה להביט בו מקרוב.
"את לא נורמאלית."
אליס התחילה לצחוק.
"דינוזאור?"
"הייתי קצת שיכורה."
"פאקינג טי רקס?"
"טוב, קצת הרבה שיכורה."
"אפשר לגעת?"
"ברור. זה לא יימחק." אליס צחקה. "זה אף פעם לא יימחק."
דפנה העבירה את קצות אצבעותיה על העור החיוור של אליס מזנבו של הדינוזאור ועד שיניו החדות.
הן ישבו משני צדי שולחן המתכת במטבחון של המכון לרפואה משפטית ושתו קפה.
"מה עוצר אותך מלעשות את זה?" אליס קמה לעבר המדפים לחפש משהו לאכול.
"אני."
"אז אל תעסיקי את עצמך בזה. כולנו חושבים לפעמים שהיינו יכולים לחיות גרסה משוכללת יותר של החיים שלנו. אם את חושבת על זה פה ושם ולא הופכת את זה לאובססיה את דווקא מתנהגת כמו בנאדם רגיל. כולנו רואים בטלוויזיה וברשתות החברתיות חיים מושלמים של אחרים וזה גורם לנו לחשוב שמשהו דפוק אצלנו. בתמונות באינסטגרם כולם מחייכים. המצלמה נסגרת והחיוך נעלם."
"אני לא ברשתות החברתיות ואין לי טלוויזיה."
"אז אולי הגיע הזמן שתתחילי. אל תתעסקי בעבודה כל הזמן. תפגשי אנשים. תבלי. מה את אוהבת לעשות שלא קשור במז"פ?"
"אני רצה בים."
"עם מי?" אליס הסתובבה וחזרה עם חצי חבילה של עוגיות אוראו והושיטה אותה לעבר דפנה.
"איתי." היא לקחה עוגייה. "וקוראת ספרים. אני אוהבת לקרוא."
"אז הגיע הזמן שתתחילי לגוון. תעשי שטויות. את בגיל המתאים."
"ואת מאושרת?" דפנה הביטה לתוך עיניה.
"עד כמה שאפשר ילדה, עד כמה שאפשר."
הן גמרו את חבילת האוראו והקפה.
"ואם כבר מדברים על תחביבים, סתכלי על זה." אליס הרימה את שרוול החולצה שלה חושפת זרוע מלאה בקעקועים. אחד מהם היה גדול וטרי, העור סביבו עדיין אדמדם. דפנה רכנה להביט בו מקרוב.
"את לא נורמאלית."
אליס התחילה לצחוק.
"דינוזאור?"
"הייתי קצת שיכורה."
"פאקינג טי רקס?"
"טוב, קצת הרבה שיכורה."
"אפשר לגעת?"
"ברור. זה לא יימחק." אליס צחקה. "זה אף פעם לא יימחק."
דפנה העבירה את קצות אצבעותיה על העור החיוור של אליס מזנבו של הדינוזאור ועד שיניו החדות.