פעם, מזמן.
הספרנית הכירה אותה היטב ולא הכירה אותה בכלל.
בכל פעם שהייתה נכנסת לספרייה היא הייתה מרימה את עיניה ממסך המחשב ושולחת לעברה מבט בוחן כדי לחפש סימנים חדשים שיעידו על מה שעברה בימים האחרונים, מאז הביקור הקודם. הילדה הזו, עם העיניים העצובות, רזה כמו מקל, מעולם לא השאירה את הפרטים שלה וכשניסתה לדלות ממנה פעם קצת מידע כדי לפתוח לה כרטיס קורא כדי שתוכל לקחת ספרים גם הביתה היא ברחה החוצה והופיעה בחזרה רק חודש אחר כך. היא ידעה שאם תדווח משהו לשירותי הרווחה ועובדת סוציאלית תגיע לפגוש את הילדה היא תיעלם ולא תחזור לספרייה לעולם.
היא למדה להתנהל איתה והילדה הרשתה לעצמה רמה מסוימת של קירבה ללא חשיפת פרטים. היא כמעט אף פעם לא דיברה. ברור היה לה שהיא עוברת דברים שילדים לא צריכים לעבור. הסימנים היו ברורים. גם אלו שלפעמים הייתה מופיעה איתם על גופה וגם אלו שהפגינה בהתנהגות שלה. חוסר האמון בכל מה שמקיף אותה. בכל בני האדם שסביבה.
היא הייתה מגיעה בדרך כלל לקראת הצהריים, נכנסת קודם לשירותים, הולכת למתקן המים לשתות מים קרים, ואחר כך לוקחת לה ספר מאחד המדפים, מתיישבת בפינה הרחוקה של אולם הקריאה וקוראת אותו במשך שעות.
לאט לאט היא התקרבה אליה.
בבוקר, בבית, היא הייתה מכינה שני כריכים עם חביתה. אחד לה ואחד לילדה. בצהריים היא הייתה ניגשת אליה, מקפידה להגיע מולה כך שתראה אותה באה ולא תיבהל.
"בואי נעשה הפסקת אוכל."
הן היו הולכות לחדר השמור לעובדי הספרייה שתפקד גם על תקן מטבחון ופינת קפה. הספרנית הייתה מוזגת לילדה כוס חלב מהמקרר הקטן שליד הכיור ונותנת לה כריך אחד ולמרות שניתן היה לראות את הרעב בעיניים של הילדה היא לא הייתה מתנפלת על הכריך. הן היו יושבות ביחד ואוכלות כמעט כל יום ומדברות על הספרים שהילדה הייתה קוראת. על זה היא כן הסכימה לדבר.
בהתחלה היא קראה ספרי לימוד של כיתות נמוכות. כאלו עם אותיות גדולות ואיורים אבל במהלך השנה בה הילדה הגיעה לספרייה קצב הקריאה שלה השתפר במהירות והיא קראה כבר ספרי פנטזיה ומדע בדיוני המיועדים לגילאים מבוגרים יותר. הילדה הוקסמה מהעולמות הרחוקים והמסעות במרחב ובזמן, והספרנית, שהבינה שהעולמות הרחוקים האלה הם המפלט שלה מהעולם של כאן ועכשיו, הייתה ממליצה לה על ספרים שידעה שהילדה תאהב. אסימוב. דילייני. היינלין. וונגוט.
באחד הימים כשסידרה בבוקר ספרים שחזרו מהשאלה היא נתקלה בספר הישן במהדורה הישנה בעברית ארכאית של שנות החמישים ולקחה אותו איתה לעמדת המחשב. בצהריים, כשהן ישבו ביחד ואכלו את כריכי החביתה שלהן היא הניחה אותו על השולחן.
"מכירה את הנסיך הקטן?"
"לא." הילדה לקחה את הספר ורפרפה במהירות בדפיו המאוירים והמנוקדים. "זה לילדים קטנים." היא הביטה בספרנית והושיטה לה את הספר בחזרה.
"מי שכתב אותו הוא טייס שמת במלחמת העולם השנייה. הוא כתב את זה שנה לפני שהמטוס שלו התרסק במדבר והוא נעלם. אני חושבת שתאהבי אותו. תני לו סיכוי."
"טוב." הן סיימו לאכול והילדה חזרה לפינה הרחוקה של אולם הקריאה, ישבה על הכיסא ברגליים משולבות והתחילה לקרוא.
הספרנית המשיכה לטפל בספרים כדרכן של ספרניות ואחרי שעתיים בערך יצאה לסיבוב בספרייה וכשעברה באולם הקריאה והביטה בילדה היא נעצרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותה בוכה. היא התיישבה על הכיסא ליד הילדה וזו סובבה אליה את מבטה.
"זה ספר עלי. הוא כל כך עצוב. אני מרגישה שכתבו אותו רק בשבילי." היא בקושי הצליחה לדבר, השתתקה, העבירה יד וניגבה את עיניה.
"אני שמחה שאת אוהבת אותו. גם אני מאוד אוהבת את הספר הזה. קראתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי בערך בגילך. לפני הרבה שנים."
"אני יכולה לקחת אותו איתי? להשאיר אותו אצלי לתמיד?"
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ביקשה משהו כזה.
"כן." אם הייתה יכולה היא הייתה מחבקת את הילדה, מלטפת את שיער ראשה, מניחה יד על ידה. היא ידעה שהיא לא יכולה לגעת בה.
הספרנית הכירה אותה היטב ולא הכירה אותה בכלל.
בכל פעם שהייתה נכנסת לספרייה היא הייתה מרימה את עיניה ממסך המחשב ושולחת לעברה מבט בוחן כדי לחפש סימנים חדשים שיעידו על מה שעברה בימים האחרונים, מאז הביקור הקודם. הילדה הזו, עם העיניים העצובות, רזה כמו מקל, מעולם לא השאירה את הפרטים שלה וכשניסתה לדלות ממנה פעם קצת מידע כדי לפתוח לה כרטיס קורא כדי שתוכל לקחת ספרים גם הביתה היא ברחה החוצה והופיעה בחזרה רק חודש אחר כך. היא ידעה שאם תדווח משהו לשירותי הרווחה ועובדת סוציאלית תגיע לפגוש את הילדה היא תיעלם ולא תחזור לספרייה לעולם.
היא למדה להתנהל איתה והילדה הרשתה לעצמה רמה מסוימת של קירבה ללא חשיפת פרטים. היא כמעט אף פעם לא דיברה. ברור היה לה שהיא עוברת דברים שילדים לא צריכים לעבור. הסימנים היו ברורים. גם אלו שלפעמים הייתה מופיעה איתם על גופה וגם אלו שהפגינה בהתנהגות שלה. חוסר האמון בכל מה שמקיף אותה. בכל בני האדם שסביבה.
היא הייתה מגיעה בדרך כלל לקראת הצהריים, נכנסת קודם לשירותים, הולכת למתקן המים לשתות מים קרים, ואחר כך לוקחת לה ספר מאחד המדפים, מתיישבת בפינה הרחוקה של אולם הקריאה וקוראת אותו במשך שעות.
לאט לאט היא התקרבה אליה.
בבוקר, בבית, היא הייתה מכינה שני כריכים עם חביתה. אחד לה ואחד לילדה. בצהריים היא הייתה ניגשת אליה, מקפידה להגיע מולה כך שתראה אותה באה ולא תיבהל.
"בואי נעשה הפסקת אוכל."
הן היו הולכות לחדר השמור לעובדי הספרייה שתפקד גם על תקן מטבחון ופינת קפה. הספרנית הייתה מוזגת לילדה כוס חלב מהמקרר הקטן שליד הכיור ונותנת לה כריך אחד ולמרות שניתן היה לראות את הרעב בעיניים של הילדה היא לא הייתה מתנפלת על הכריך. הן היו יושבות ביחד ואוכלות כמעט כל יום ומדברות על הספרים שהילדה הייתה קוראת. על זה היא כן הסכימה לדבר.
בהתחלה היא קראה ספרי לימוד של כיתות נמוכות. כאלו עם אותיות גדולות ואיורים אבל במהלך השנה בה הילדה הגיעה לספרייה קצב הקריאה שלה השתפר במהירות והיא קראה כבר ספרי פנטזיה ומדע בדיוני המיועדים לגילאים מבוגרים יותר. הילדה הוקסמה מהעולמות הרחוקים והמסעות במרחב ובזמן, והספרנית, שהבינה שהעולמות הרחוקים האלה הם המפלט שלה מהעולם של כאן ועכשיו, הייתה ממליצה לה על ספרים שידעה שהילדה תאהב. אסימוב. דילייני. היינלין. וונגוט.
באחד הימים כשסידרה בבוקר ספרים שחזרו מהשאלה היא נתקלה בספר הישן במהדורה הישנה בעברית ארכאית של שנות החמישים ולקחה אותו איתה לעמדת המחשב. בצהריים, כשהן ישבו ביחד ואכלו את כריכי החביתה שלהן היא הניחה אותו על השולחן.
"מכירה את הנסיך הקטן?"
"לא." הילדה לקחה את הספר ורפרפה במהירות בדפיו המאוירים והמנוקדים. "זה לילדים קטנים." היא הביטה בספרנית והושיטה לה את הספר בחזרה.
"מי שכתב אותו הוא טייס שמת במלחמת העולם השנייה. הוא כתב את זה שנה לפני שהמטוס שלו התרסק במדבר והוא נעלם. אני חושבת שתאהבי אותו. תני לו סיכוי."
"טוב." הן סיימו לאכול והילדה חזרה לפינה הרחוקה של אולם הקריאה, ישבה על הכיסא ברגליים משולבות והתחילה לקרוא.
הספרנית המשיכה לטפל בספרים כדרכן של ספרניות ואחרי שעתיים בערך יצאה לסיבוב בספרייה וכשעברה באולם הקריאה והביטה בילדה היא נעצרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותה בוכה. היא התיישבה על הכיסא ליד הילדה וזו סובבה אליה את מבטה.
"זה ספר עלי. הוא כל כך עצוב. אני מרגישה שכתבו אותו רק בשבילי." היא בקושי הצליחה לדבר, השתתקה, העבירה יד וניגבה את עיניה.
"אני שמחה שאת אוהבת אותו. גם אני מאוד אוהבת את הספר הזה. קראתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי בערך בגילך. לפני הרבה שנים."
"אני יכולה לקחת אותו איתי? להשאיר אותו אצלי לתמיד?"
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא ביקשה משהו כזה.
"כן." אם הייתה יכולה היא הייתה מחבקת את הילדה, מלטפת את שיער ראשה, מניחה יד על ידה. היא ידעה שהיא לא יכולה לגעת בה.