נתקלתי בשמו לראשונה דרך פרסום ברדיו: עד היום אני זוכרת את הצחוק המלאכותי, שהיה אמור לצמרר אבל היה פתטי...אז החלטתי שהספר הזה כנראה לא בשבילי. עבר זמן, קיבלתי המלצה, הישגתי אותו ואז היתה הכריכה: לא שהיא לא יפה, אבל אותי היא דחתה מלקרוא. ספרים, מסתבר, הם כמו אנשים: הרבה פעמים אנחנו קובעים עליהם דעה עוד לפני הקריאה בגלל דברים לא ממש רלוונטיים...

אריאל מנטו היא צעירה אינטליגנטית מאד וגם מופרעת: היא פליטה של ילדות איומה, עם אם מזניחה ולא מתעניינת, שגדלה להיות אשה הנוטה לפגוע בעצמה, מוכנה לעשות הרבה כדי לרָצות (הרבה) גברים, עושה דוקטורט בנסיונות מחשבה וחיה בדלות עם מעט מדי כסף ויותר מדי חודש. והעיקר - היא מכורה לידע ומוכנה לדלג כפרפר מפיסת ידע אחת לשנייה מנסה לבלוע את כל הידע שתוכל להכיל. יום אחד היא נתקלת במקרה (או שלא. חלק ממה שהספר טוען הוא שאין מקריות) בספר נדיר ביותר, שהיא זקוקה לו לצורך התואר.

הספר כתוב נפלא, מלא ברעיונות - רבים מהם חדשים ויצירתיים - מתבסס על פיזיקה (קוואנטים, קוורקים, תורת היחסות) שאין לי מושג בה, אבל מתבסס גם על מציאות חלופית, על אפשרויות של עולם אחר משלנו, עם הסברים אחרים משלנו.
לפני שכתבתי ביקורת עליו עברתי על הביקורות שנכתבו. מצאתי פערים עצומים בין הקוראים - מ"בזבוז של זמן" ועד "ספר מעולה". מאנשים שהתפעלו מהיצירתיות הנשפכת ממנו - עד קוראים שאמרו עליו "גועל נפש" ו"לא הצלחתי לקרוא מעבר למספר עמודים".

אהבתי אותו מאד. לפעמים הוא גרם לי מחנק ברעיונותיו, כך שהייתי צריכה לעצור ולנסות להבין מה קראתי עכשיו. בתור מי שמכירה אישית (כמוכם, כנראה...) את ההתמכרות לידע, הסקרנות לגבי כל נושא חדש, הצורך לבדוק את גבולות התבונה, נהניתי לגלות סופרת אינטליגנטית (לא טריוויאלי) שמצליחה להעביר את חשיבתה המופשטת לאחרים. אז מי שעוד לא קרא - שווה לנסות. אולי אתם מאלה שיאהבו ואז הרווחתם. ואם לא - אכזבתכם עלי.

קוראיו של ספר זה מתחלקים בבירור לשנים, אין אמצע. או שאתה אוהב את הספר או שלא. (ואין לי מושג למה לא)
אני נמנה מאלו שאהבו את הספר. מאוד.
לא אפרט את פרטי העלילה, כי אפילו התקציר שעל גבי הספר מועט- ויש לכך סיבות לא מעטות וטובות.

להישאב לספר, זה לנסות לרצות לנסות את המעשים חסרי ההיגיון של גיבור הספר. לקחת את הכרטיס הלבן, לצייר עליו עיגול שחור ולהמשיך.. למרות שאתה יודע (או שלא) שלא באמת יקרה משהו
להישאב לספר זה באיזשהו עמוד כבר לא לדעת מה דמיון ומה מציאות, מה יכול לקרות ומה לא. זה להיטשטש בין הקו הדק הזה אחורה וקדימה-עד העמוד האחרון של הספר. הקו הזה אגב, נשאר מקווקו גם אחרי שתסיימו לקרוא אותו.
ולכן, אני אפילו לא מקטלג אותו כספר "פנטזיה".
מה שכן, הוא פשוט פנטסטי!!

ללא ספק ספר יוצא דופן.
לפני שבכלל התחלתי לקרוא אותו הייתה לי ממנו תחושה של ספר ילדים/נוער. אבל ברגע שהתחלתי לקרוא הבנתי שטעיתי.
זהו ספר שמבוגרים ונוער בוגר כאחד יכולם להינות ממנו ומהפילוסיפה שבו.
עם כל העלילה המעניינת שמתהפכת ומשנה לפתע את הסגנון של הסיפור (מה שעוד יותר מלהיב במהלך הקריאה), הספר הזה גם מלא בידע.
אפשר לקרוא לזה ידע כללי. הוא כולל בתוכו מדעים מדוייקים, פילוסופיה ודת, ומה לא?
מאוד נהניתי לקרוא אותו, בעיקר כי הספר לא רק מותח ומסקרן עד מוות, אלא שהוא גם הרחיב את הידע הכללי שלי, את הפרספקטיבה שלי על החיים והקיום האנושי, והציג לי פילוסופיות שמעולם לא חשבתי עליהן - חומר למחשבה.

מאוד ממליצה על קריאת הספר, בעיקר אם אתם אוהבים שילובים מיוחדים של ז'אנרים, מסתורין, הרפתקאות, ומד"ב/פנטזיה(?)

נ.ב. עד עכשיו לא הצלחתי להחליט לאיזה ז'אנר הספר מתאים יותר.

ווואו. פשוט וווואוו.
בהחלט ניתן לומר שלא ידעתי לתוך מה אני מכניסה את עצמי, איזו חוויה פילוסופית פורצת גבולות עומדת בפני, כאשר עמדתי מעל דוכן פגומים ב-20 שקלים והרשיתי לעצמי לקנות את הספר עטור השבחים.
קניתי אותו בעיקר מפני ששני חברים קרובים שלי סיפרו שלאחר קריאת הספר הרגישו דחף עז לרוקן בקבוק סליבוביץ', וזה נראה לי סיבה מספיק מסקרנת לקריאת הספר, על אף סלידתי מרבי מכר.
התבדיתי. לא מדובר ברב מכר סטנדרטי. מדובר בספר המאפשר קורס מזורז בזרמי הפילסופיה המודרנית, בקונסטרוקטיביזם (או כפי שנוהגים לקרוא לו "גישה פנומונולוגית"). הציטוט הפותח את הספר של סמואל באטלר מיד הרשים את תודעתי, ומכניסתי אל תוך הספר ועד יציאתי ממנו הרגשתי מסוחררת, מלאת רגש ומסוקרנת עד מאוד.
לא מדובר בקלאסיקת מופת. מדובר בספר אשר כתוב בשפה סטנדרטית, עם קו עלילתי מותח וסטנדרטי. אלא מה? החשיבה שמאחורי העלילה, ההסתמכות על דרידה, היידגר וניטשה. העיסוק הבלתי פוסק במכניקת הקוואנטים שליטרלי- "בלו מיי מיינד", רוממו את הספר הרבה מעל המצופה ממנו. מדובר בספר הגות. כמו "המסות" של מונטיין. מין סיכום פרטי של סקרלט תומאס, את הבנתה את המציאות. בין שחבור מחדש את הרעיון של המטריקס המפורסם.
מדובר בפנינה. לא גדולה. אבל יפה. מעוררת כבוד.
ממליצה בחום. ספר נהדר לקריאה בסופ"ש, שמעורר חשק עז לקרוא דברים הרבה יותר סבוכים ומעוררי מחשבה. (:

אני חייב להודות, שלולא נמצא הספר הזה בביתי, מעולם לא הייתי קונה אותו, או אפילו שואל אותו מהספרייה... אם לא אחשיב את ספרי המדע הבדיוני שקראתי בתקופות מסוימות, הרי שלא קראתי ספרים כאלה מאז הילדות. מדובר למעשה בפורמט עתיק מאוד של פנטזיה. רק שפה מדובר בפנטזיה למבוגרים... הספר מכניס אותנו ואת הגיבורה הראשית שלו לעולם אחר שחוקיו שונים לגמרי ממה שאנו מכירים. זה מזכיר לי ממש לא במקרה, קלאסיקות לילדים, כמו למשל "אליס בארץ הפלאות" שבה הגיבורה אליס עוברת במהירות בעקבות ארנב כלשהו, לעולם אחר מוזר ונהדר או להבדיל "הקוסם מארץ עוץ" וכו... אתם בוודאי מבינים למה שאני מתכוון... אלא שפה בכל מיני השערות "כאילו-מדעיות" מפציץ אותנו הספר בשלל שמות ידועים של פילוסופים ומדענים כמו היידגר או דרידה וגם פיזיקאי כמו אינשטיין כדי "להסביר" לנו שאותו עולם עם חוקיו המוזרים יכול בתנאים מסוימים אכן להתרחש.
בעלילה מדובר על כך, שבעקבות סוד מדהים, שהמרשם שלו מופיע בספר עתיק, מצליחה אריאל הגיבורה שלו, לעבור מהעולם המציאותי שבו היא סטודנטית באוניברסיטה, לעולם אחר שבו אין משמעות לזמן ולמרחק והיא עושה זאת בעזרת מחשבותיה שמתאפשר להן להיכנס למוחות של אנשים וגם של בעלי חיים... אלא שאת הסוד המדהים הזה, מגלים עוד אנשים שנמצאים בעקבותיה ומנסים להרוג אותה... וכך כשהיא מבצעת את המעברים בין העולם המציאותי לבין אותו עולם פנטזיה שנקרא כאן "טרופוספרה" הופכת העלילה לסיפור מתח קריא ומותח למדי.
אלא שבעיניי דווקא עניין "המעבר" בין שני העולמות, הוא כל כך מופרך ומגוחך, עד שהוא מחליש בעיניי מאוד את העלילה. מבחינתי לו כל העלילה הייתה מתרחשת באותה "טרופוספרה" הייתי יכול לקבל זאת בקלות! בדיוק כמו שקורה בפנטזיות של מדע בדיוני. אבל דווקא הניסיון להביא את שני העולמות ביחד, איננו עולה יפה ומעמיד את כל העלילה שההיגיון איננו הצד החזק שלה - באור מגוחך.
מה שכן מצליח הספר להזכיר לנו כמה מעט אנחנו אכן יודעים על העולם בו אנו חיים וכמה "אמיתות" שלמדנו בבית ספר הם עדיין יותר אמונות מאשר אמת מדעית. ודי אם נזכיר למשל את תיאוריות הקוונטים והמפץ הגדול שאולי הן נכונות אבל יש בהן דברים שעדיין איננו מבינים וגם כל מיני תופעות על-טבעיות כמו למשל רוחות רפאים שאפשר להאמין בהן או שלא... בכל אופן דווקא היומרה "המדעית" כביכול עם ציטוטים של פילוסופים ופיזיקאים היא זו שמחלישה בעיניי את הספר...
ועם זאת קראתי את הספר הדי ארוך הזה (430 עמודים) מתחילתו עד סופו! ובקטעים מסוימים אפילו במתח! וזה בכל זאת משהו!

ספר גאוני שמשלב בין היסטוריה, פילוסופיה, פיזיקה ושפה. אריאל מנטו, חוקרת צעירה שאוהבת לכתוב על ניסויי מחשבה מפורסמים שביצעו פיזקאים כגון ניוטון, איינשטיין ועוד. מהרגע שהיא מוצאת ספר שכל מי שקורא בו- סובל מקללה חייה מתהפכים והקורא יוצא יחד עם אריאל למסע שכולו מסתורין, שפה והמווווון דיונים פיזקאליים.
הספר גאוני ומתאים בעיקר למי שלא מפחד מדיון פילוסופי ארוך.

זה הספר הראשון שקניתי בהמלצת קוראי "סימניה" לא התאכזבתי, אך גם לא התלהבתי. התרחיש נכתב כבר לפני כ-4000 שנים על-ידי חנוך בן ירד. שליש מדע, שליש תיאורים דמיוניים, ושליש יחסים עם אנשים. ובתוך זה גם יחסי מין אלימים. כמו שכתב קהלת: "אין כל חדש תחת השמש".
באופן אישי, אני מאמינה בתורת הקוונטים, ומאמינה בכלל שהכל וכולם עשויים אטומים זהים ורק אופן החיבור הוא שמשנה את האחד ממשנהו. מה שמביא גם אותי למחשבה שיתכן ויום אחד המכונות שאנחנו מייצרים יפתחו תודעה. והתודעה לא נצמדת ליחיד - היא מרחפת בחלל, עשויה חלקיקים - חלקיקים, וכל אדם יכול לשאוב ממנה כמשאת נפשו. העניין הוא שאני לא חושבת שכדי להיכנס לעולם התודעה צריך לשתות שיקוי מורכב מפחם ומים קדושים. כל אדם, לדעתי, יכול לעצום עיניים ולחלום על עולמות שמתחשק לו לחלום עליהם, ולרחף היכן שהוא רוצה. ככלל, מה צריך אדם יותר מחלום: הרי לרוב כשאנחנו מתארים משהו טוב שקרה לנו - אנחנו משתמשים בביטוי 'זה היה כמו בחלום'. ואיזו סיבה יש לנו להיכנס למוחות של אחרים? לא חסרות לנו בעיות משלנו אז למה עלינו להעמיס גם בעיות וצרות של אחרים. וכן, אצל רוב בני האדם האושר הוא נקודתי, ומה שמעסיק אותנו רוב שעות היום הם דברים בטלים או מחשבה על פתירת בעיות. אז למה שלא נחיה את החיים שלנו בשקט.
ועוד נושא שמרגיז אותי כל פעם מחדש כשאני קוראת ספר של סופר מקורב לנצרות. איכשהו הכנסיות שלהם והמנזרים תמיד מחוסנים בפני כניסה של רוע. כאילו שהכל שם בפנים טהור. עובדה היא שגם הסופרת כותבת על סלידתה מהכנסיה הקתולית ומנמקת את הסיבות, אבל כנראה שלצורך הסיפור היא החליטה בכל זאת להשתמש בקלישאה של הגנה.
בקיצור, ספר עם נושא מאוד מעניין, רק חבל שהוא 'נמרח' שלא לצורך.

תחילה משכה אותי כריכת הספר המרתקת. אי אפשר להתעלם מהגרפיקה ומהדפים השחורים. עם זאת, הייתי מוותרת מבלי לחשוב פעמיים על מאה העמודים הראשונים שמטרתם, מלבד שיטת הרדמה נהדרת, אינם משרתים שום תועלת.
אחרי שמסיימים את תנומת אחר הצהריים הקלה, מתחילה העלילה האמיתית. שילוב של פילוסופיה, פנטזיה והומור חד. עולם תת מודע יחד עם מציאות כימית שיוצרים מחשבות עמוקות גם בתום הקריאה.

השאלות הגדולות של החיים, יחד עם מדע, עלילה מותחת, סיפור אהבה והרבה הרבה דמיון. נשמע באמת כמו נוסחה מנצחת.. אבל לעזאזל, התאכזבתי.
זה לא שהספר לא נחמד, זה לא שאני מתחרטת על היום שהרמתי אותו לידיי, אבל זה פשוט לא היה זה... וחבל, כי כמה פוטנציאל.
הקונספט הוא נפלא.. הקונספט הוא אפילו מעבר לנפלא- הטרוספירה זאת המצאה נהדרת, אבל תיאורי מסעותיה והמשלת המוחות שלנו למסדרונות לא ברורים, חנויות ומה לא, הופכים את מסעותיה למפרכות ומתישות. אבל מילא התשה, עד שהגעתי ליעד- הנוף לא היה משהו.
נגיעות הפיזיקה הן בדיוק מה שהייתי צריכה- אבל הכל היה שטחי מדי או לחלופין עמוק מדי- מה שבסופו של דבר הוביל אותי לחוסר הבנה במקרה הרע, או להבנה שטחית מדי במקרה הטוב.
ואני מצטערת, אבל העכבר היה מיותר והסוף היה מאכזב מציק. כאילו הסופרת התחילה מלאת מוטיבציה ואנרגיה להוטה לכתוב ספר מדהים ויחיד במינו, ואיפשהו באמצע נגבר לה כל הדלק, והיא בחרת באסטרטגית ה'חירטוט עד מוות'.

לא יודעת, אולי אני מגזימה.. אבל בסופו של יום, הדרך הכי טובה בשבילי לשפוט ספר היא באמצעות שחזור התחושה של הספר (בדיעבד). והתחושה הזאת צריכה לומר הכל, וכרגע, התחושה הזאת לא אומרת דבר.