****





גילוי (נאות, נגיד): אני לא אוהב שחברים, או אנשים שאני מכיר, מצליחים.

אוקיי, תנו לי לתקן את האנדרסטייטמנט: כשחברים שלי זוכים להצלחה - מקצועית, אישית או כלכלית - אז מבחוץ אני אולי טופח על השכם, מחייך ומפרגן, אבל מבפנים אני מתמוסס לריר ירוק וחומצי, אפל ומתועב. הצלחה של חברים זה אחד הדברים המבאסים ביותר שיכולים לקרות לבנאדם, ולצערי יש לי לא מעט חברים מצליחים, אפילו מצליחים מאוד, וז

נתחיל בבדיחה.
אמריקאי, אוסטרלי, בריטי וישראלי, נכנסים למסעדה. כל אחד מהם מזמין לעצמו כוס קפה ומתחילים לדבר על הא ועל דא. פתאום, נכנס זבוב לתוך כל אחת מכוסות הקפה של הארבעה. להלן הצעדים שנוקטים כל אחד מהם נוכח האסון שקרה:
האמריקאי החסכן- מוציא את הזבוב מהכוס ושותה את כל הקפה שבתוכה, עד הטיפה האחרונה. לאחר מכן הוא אורז את חפציו, ומדדה באיטיות לכיוון היציאה מהמסעדה בהרגשה של פספוס והחמצה.
האוסטרלי

יש כמה אסכולות של כניסה לבריכה.


יש את התרמוסטטיים. הם מגששים, טובלים בזהירות כף רגל אחת לבדוק האם קרו המים, מתיישבים על שפת הבריכה ונכנסים לאט לאט כשאת פרצופם מכסה ארשת של סבל וכל גופם זועק "בררררר... איזה קור. בשביל מה אני צריך את החרא הזה עכשיו?"

יש את ההיפותרמיים. הם זהירים, מחושבים ומתונים. הם אלו שיורדים במדרגות של הרדודים, אוספים מים בידיהם ומרטיבים את הזרועות ופלג הגוף העליון, ורק ל

****





סחתיין. שאפו. בראוו. כל הכבוד. עשית את זה. מגיע לך. אתה גאון. מדהים שעושים מזה סרט, או סדרה. והכתבות המפרגנות בעיתונים, מוצדקות אחת אחת.

****

(את כל זה יגידו לי פעם, לפחות בדמיון שלי, כשאסיים מתישהו עם היצירה הפרטית שלי ואראה אותה קורצת אלי מראש הערימה בסטימצקי)

****

אבל <mark>ניר</mark>, באמת. כפיים. לא בצחוק.

****

אני מדמיין את כמה עשרות השקלים שלי יוצאים מהקופה של ״דני ספרי

בואינג 737. אורכו של המטוס מהחרטום ועד המייצב האופקי הוא 28.63 מ'. משקל כ 70,000 ק"ג.

נדרשים:
אטמי אוזניים
כיסוי עיניים
מסיכת אב"כ
1000 יורו
ג'ריקן דלק
גפרור/ מצית
מכונת זמן שתחזיר אותי לפחות שעתיים אחורה.

אלה המחשבות של מישהי שקראה את "3 מעטפות" של <mark>ניר חצרוני</mark>, בטיסת לואו קוסט לאירופה, כאשר הטיסה איכלסה כארבעים תיכוניסטים ישראלים מקסימים. לא שחלילה אין לקבוצות מאורגנות של תיכוניסטי

פעם אחת, בשביל בילוי "ערב שקט ביחד", אישי הציע סרט. זו היתה המלצה חמה מחבר, ואני מקווה שתסלחו לי אם לא אציין כאן את שמו, או את מרכיבי העלילה של הסרט הזה, אני פשוט לא זוכרת אותם. מה שאני זוכרת מהסרט הזה הוא דם ואש ותמרות עשן. הגיבור עבר והותיר אחריו אדמה חרוכה. בכל פעם שהסרט התמקד בדמות מסויימת, להראות כמה הוא טוב, או נחמד, או לפחות אנושי, כבר היה אפשר לנחש שהסצנה הבאה תהיה פיצוץ המכונית שלו כשהוא

טוב, אנחנו בישראל, אז לכתוב ביקורת שלילית על ספר מתח ישראלי פירושו להסתבך עם הכותב הישראלי שעלול לירות בך, לחתוך לך את הצמיגים או פשוט לאנפרנד אותך ולהשמיץ אותך מלפני ומאחורי גבך.
אז מה לעשות? לשקר? לכתוב רק ביקורות חיוביות או פשוט לעבור לביקורת של ספרי מתח יפנים?
נו החיים לא פשוטים...
מזל שקראתי את "שלוש מעטפות" של <mark>ניר חצרוני</mark> שדי פתר לי את בעיה בשלב הזה.
הגיבור של "שלוש מעטפות" הוא סוכן 104

אני לא אוהבת ספרים של בנים. למרות שאיני סמל הנשיות הקלאסית, אני גם לחלוטין לא טום בוי. לא עושה לי טוב לקרוא תיאורי אלימות ואקשן מופרזים, סרטי פעולה הם לגמרי מחוץ לתחום בשבילי, וסיפורים זוועתיים על סוכנים, חיילים ואנשי שב''כ למיניהם – גורמים לי להתרחק מהמדף שלהם בספריה.

השאלתי את שלוש מעטפות רק בגלל שידעתי ש<mark>ניר חצרוני</mark> הוא סימנייתי, זכרתי במעומעם תגובות חביבות שלו בכל מיני מקומות באתר – ורציתי מא

הודיעו שיש עבודות לשיפור התשתית ברכבת. אני עושה את הדרך מחיפה לתל אביב באוטובוס מספר 910.
בתחנה עומדים עשרות אנשים.
כולם דוחפים.

אני מכינה לעצמי רשימה:
שק של נוצות אווז
דבק אפוקסי
מוטות עץ
סכין יפנית
חגורת עור

כל הדברים ברשימה לא הספיקו לבניית כנפיים. לאחר הפעלת מרפקים, מצליחה להידחק פנימה.

עשרים דקות לתחילת הנסיעה. החייל שיושב לידי, נרדם לי על הכתף. מכינה לעצמי רשימה:
שלושה גל