דפנה ישנה בתחתונים בלבד. בתחילת הקיץ התל אביבי הלח והחם היא עלתה על כיסא וסידרה את השמיכות המקופלות על המדף הגבוה בארון חדר השינה בדירה השכורה שלה מכיוון שאין לה בהן צורך עד החורף. בדירת שני החדרים שהיא שוכרת יש מזגן רק בסלון וגם הוא שבק חיים לפני שבוע. כשהתקשרה לבעלי הדירה הסתבר לה שהם בטיול גמלאים מאורגן בסין. 'נטפל בזה מיד כשנחזור בעוד חמישה שבועות' הם עדכנו לפני שניתקו את השיחה. מאוורר רצפה שהיא קנתה דאג לפזר את הלחות בצורה שווה בחדר ולפחות צינן קצת את הגב שלה בכך שעזר לזיעה להתאדות בקצב מהיר יותר. קצב התאדות נוזל תלוי בסוג הנוזל, טמפרטורה, שטח הפנים וזרימת האוויר מעל שטח פני הנוזל. בתנאים זהים אצטון יתאדה מהר יותר מבנזין שיתאדה מהר יותר מכלורופורם. היא זוכרת בעל פה את טבלת מקדמי קצב התאדות נוזלים. היא חולמת עכשיו והעיניים שלה זזות מתחת לעפעפיים הסגורים והזיעה שעל הגב שלה המורכבת ממים בתוספת נתרן, אשלגן, סידן ומגנזיום מתאדה לחלל החדר ומתערבבת בלחות הכללית של הדירה ודרך החלונות הפתוחים גם עם העיר תל אביב עצמה. היא יודעת שהגוף שלה מאבד 600 מיליליטר של מים המתאדים דרך העור ביום רגיל שזה קירור בעצמה של 17 וואט. בימי קיץ כאלה בלי מזגן הגוף שלה עובד קשה יותר כדי לקרר את עצמו. לפחות פי שלוש. היא מסתובבת שמאלה וישנה על הצד עכשיו בתנוחה עוברית חושפת כתם זיעה על הסדין. לפעמים ניתן להשתמש בזיעה לזיהוי פלילי. כמו טביעת אצבע. זיעה יכולה להכיל גם כמויות זעירות של אבץ, נחושת, ברזל, כרום, ניקל ועופרת ואצל כל אחד המינון שונה. נוזלי הגוף, תאי העור, טביעות האצבע, שערות, מהרגע בו אנחנו יוצאים מהגוף שהנביט אותנו תשעה חודשים ועד לרגע בו אנו נרקבים והופכים להרכבים כימיים אחרים לאחר שניים וחצי מיליארד פעימות לב אנחנו משאירים שביל בלתי נפסק של עצמנו בכל מקום בו אנו עוברים. 'דרך הלבנים הצהובות' היא קוראת לזה. היא לא כיוונה השכמה להיום בבוקר. אתמול היא יצאה מהמעבדה רק באחת עשרה בלילה ואחרי שעה וחצי של נסיעה מהמטה הארצי בירושלים עד הדירה השכורה המתפוררת שלה ברחוב הנביאים היא נפלה ישר למיטה. הנייד שלה מצלצל בבוקר. עדיין חצי ישנה היא חושבת שזו השכמה ומשתיקה אותו. אחרי כמה שניות הוא מצלצל שוב. היא מביטה במסך ושמו של ראש הצוות שלה מתנוסס ליד השעה. חמש וחצי.
"סמי?"
"דפי, אל תגיעי היום למטה הארצי."
"אתה מלאך. אני חוזרת לישון."
"אני מתכוון שאת צריכה לקום עכשיו ולהגיע לקריית אונו."
"חמש וחצי בבוקר."
"פגע וברח, בחורה צעירה הרוגה."
"שיט."
"יש לך ערכה באוטו?"
"כן. איפה זה?"
"טרומפלדור עשרים וחמש. קריית אונו."
"אני אגיע לשם לפני שהם יזהמו את כל הזירה. אתה בדרך?"
"כן, מתלבש ויוצא מירושלים עוד כמה דקות. עוד שעה ומשהו אני אגיע."
"ניפגש שם."
היא מתיישבת במיטה ומתמתחת תוך כדי פיהוק ואחר כך עומדת באמבטיה מתחת זרם של מים קרים כדי להעיר את עצמה. היא צריכה להיות חדה. אסור לפספס שום פרט. דרך הלבנים הצהובות מתחילה הפעם בטרומפלדור עשרים וחמש בקריית אונו בשעת בוקר מוקדמת והיא תתחיל ללכת בה עוד מעט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
