ביקורת ספרותית על לבד על מאדים - פרוזה # מאת אנדי וייר
ספר טוב

---

****




טוב, זה לא ספר מדע בדיוני, אוקיי?

כלומר, הסיפור מתרחש על מאדים, הוא מפוצץ במדע והוא בדיוני, אבל למרות הכול, הוא לא עונה לקריטריונים הברורים של הז'אנר. הוא לא עתידי או עתידני, אין בו ממש טכנולוגיה שאנחנו לא מכירים, אין עב"מים, חייזרים, מיסתורין, עולמות אחרים, יקומים מקבילים.

מה כן יש בו? או.

מארק וואטני הוא אסטרונאוט שנחת עם צוותו על המאדים כחלק ממשלחת מחקר של נאס"א. סופת אבק פתאומית מאלצת את האסטרונאוטים להתפנות מהכוכב בעור שיניהם, ובלהט הרגע הם מותירים את וואטני מאחור בהנחה המוטעית שהוא נהרג בהתנגשות עם אנטנה גדולה שהתעופפה בסופה.

המשלחת הבאה למאדים צפוייה להגיע ארבע שנים אחר כך ולמרחק של 3200 קילומטרים משם, ויש לוואטני אוכל ומים לכמה חודשים בדוחק. אף אחד, גם לא על כדור הארץ, לא יודע שהוא חי. אין לו סיכוי לשרוד, תכל'ס. מזל שיש לו גישה למורפיום שיכול להעניק לו גלישה נעימה לאוברדוז.

אבל הוא לא לוקח את המורפיום.
כלומר בקצרה, זה ספר הישרדות. סוג של מעשייה על אי בודד, הכי בודד שיכול להיות.

אלא שבמקום התמודדות עם מציאת מחסה, הבערת אש, תנינים וחיות טרף, בניית רפסודה, משלוח הודעות בבקבוק וכעין אלה, וואטני הוא מדען רב תושייה והוא מצליח להרוויח את חייו יום אחרי יום בעזרת מדע, כחלומו האולטימטיבי של כל חנון מוכה אקנה מתוכנית המצטיינים של הפקולטה לאסטרופיזיקה באוניברסיטת וואטאוור.

למרות שהספר רצוף כולו בז'רגון מדעי - גם אם הוא עשוי ממילים שגם הדיוט-חלל כמוני מסוגל להבין - הוא בכל זאת מרתק לכל אורכו, שזה הדבר המדהים בספר, אם תשאלו אותי. השאלות המייבשות-בפוטנציאל של איך וואטני מצליח לייצר מים, לשתול תפוחי אדמה באקלים הקפוא של מאדים או להפוך את רכב החלל שלו כשהוא מתהפך, הופכות להיות מרתקות בתכלית, וגם אם דילגתי פה ושם (טוב, הרבה יותר מפה ושם אבל יאללה), הצלחתי להישאר בתוך הספר ולקרוא אותו מתחילתו ועד סופו.

נדמה לי שאני עושה קצת עוול לסופר, אנדי וייר. כי חוץ מעבודת התחקיר הפסיכית שהוא עשה (ספר ראשון שמגיע לשובר-קופות קולנועי עם מאט דיימון, מיינד יו), הספר בכללו דווקא מאוד נעים וקריא, ואני חושד שזה בזכות ההומור המושחז - והלא-חנוני! - ששזור כמעט בכל עמוד. זה פשוט כיף.

****

אין סיכוי שאגיע לחלל. גם הסיכויים שאגיע לאי-בודד הם קלושים למדי. אפילו ההישרדות היומיומית הפשוטה בחיים הנוכחיים שלי מאתגרת אותי, לעתים כמעט מעבר לכוחותיי. אבל מה שחלף במוחי במהלך הקריאה זה לא כמה זמן הייתי אני שורד במאדים לו הייתי "גיבור הספר" (ארבעים דקות, בלחץ), אלא כמה זמן בכלל הייתי מסוגל, ברמת הידע שלי, לשרוד לו הייתי נתקע עם משפחתי כאן אצלי בבית באטמוספירה של מודיעין, בלי לצאת החוצה.

אה, וואללה. בינתיים ארבעה חודשים וקצת.


*****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על לבד על מאדים - פרוזה #