ביקורת ספרותית על אל תיגע בזמיר -מהדורת 2015 מאת הרפר לי

---

במונח "אפרטהייד" נתקלתי לראשונה כשהייתי בכיתה ד'. אחת מחברותיי הרצתה בפני הכיתה על רוזה פארקס - אישה אפרו - אמריקאית אשר הייתה פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח וסירבה לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן - סירוב שהוביל למעצרה מפני שבאותה תקופה החוק בעיירה מונטוגמרי (בה גרה) קבע כי יש להושיב בנפרד לבנים ושחורים באוטובוס. עד אז לא ידעתי כי הייתה קיימת אפליה כלפיי השחורים בארצות הברית בשנות ה50. מאז התחלתי להתעניין ולחקור את נושא האפרטהייד ואף על העבדות אשר הייתה קיימת בארצות הברית.

כשאחותי הקטנה הייתה כבת 4 שנים שאלה אותי יום אחד בעוד שתינו נמצאות במכונית יחד עם אבי "מה זה בעצם אתיופי?" ניסיתי להסביר לה שאתיופי הוא אדם אשר הגיע מהארץ אתיופיה וגוון עורו שחום. אחותי הסתכלה על אבי ושאלה אותי בתמימותה "אז אבא הוא אתיופי?" צחקתי. אבי אכן אדם בעל גוון עור שחום מאוד (כמוהו דרך אגב גם גוון עורה של אחותי הקטנה). הסיפור הזה מראה עד כמה ילדים קטנים לא מפרידים בין אנשים לפי מוצא או צבע, אחותי הקטנה לא הפרידה בין גוון עורו של אבי לבין גוון עורו של אדם אתיופי. לא שאחותי לא ראתה עד אותו היום אנשים ממוצא אתיופי או אריתראי. כשהיינו קטנות היינו נוסעות יחד עם אבינו לדרום תל אביב לקנות את לחם האינג'רה אשר ניתן לקנות בחנויות האריתראים והאתיופים בדרום תל אביב. בכול זאת, היא לא זיהתה את אבי כלא אתיופי.

שלא כמו לאחותי, לסקאוט, גיבורת הספר "אל תיגע בזמיר", יש הבנה והפרדה ברורה בין אנשים "שחורים" לאנשים "לבנים". סקאוט, ביתו של עורך הדין אטיקוס, חיה בעיירה מייקום יחד עם אביה ואחיה הגדול ג'ם. יום אחד אטיקוס לוקח על עצמו לייצג את תום רובינסון, צעיר שחור המואשם באונס של קטינה. דרך עיניה של סקאוט אנו עדים לדעות הקדומות המובילות את ההשקפות את תושבי העיירה ולאי הצדק, האפליה והגזענות הקיימים בעיר.

דמותה של סקאוט פשוט הקסימה אותי. היא ילדה מבריקה בעלת חוש צדק מפותח עד מאוד. עם זאת, המספרת הצליחה ליצור דמות עגולה ומציאותית שלא מתנהגת בצורה בוגרת מכפי גילה, מה שסופרים רבים עושים. סקאוט אומרת את האמת הפשוטה, פשוט כמו שהיא מנקודת מבטה של ילדה העדה לחוסר צדק. זו בדיוק החכמה שלה. היא אינה מתנהגת כמו המבוגרים ואינה עושה את מה שהם מצפים ממנה. נקודת המבט שלה טהורה, בדיוק כמו של ילדה. היא רואה את אי הצדק, את הצביעות, את הגזענות ואת האפליה. שום דבר לא נעלם מעיניה. דמותו של אטיקוס, אביה של סקאוט, הקסימה אותי אף היא. הוא מקשיב לילדיו, דבר שהרבה מאוד הורים צריכים ללמוד לעשות.

כתיבתה של הרפר לי כה יפה! היא יודעת בדיוק על אילו תיאורים להתעכב ועל אילו כדאי לוותר. מאוד אהבתי גם את העובדה שאין אפילו לא תיאור אחד של המראה של סקאוט, הדמות הראשית, מה שמאפשר לקורא להתמקד בעיקר אשר הוא מחשבותיה וחוויותיה של סקאוט. הדבר גם מראה את חוסר החשיבות של המראה של סקאוט על חייה. היא אינה מתעסקת במראה אלא במהות.

הביקורת הזו מוקדשת לאחותי הקטנה שאומנם כבר הפכה לנערה מקסימה ובוגרת (השנה חגגה 12 שנים) אך עדיין נשארה לה היכולת להבין כי כול האנשים זהים ולא משנה צבע עורם או מוצאם.

» ביקורות נוספות של נונו
» ביקורות נוספות על אל תיגע בזמיר -מהדורת 2015