“"הרצל" חתם את תקופת הספרות הציונית שלי לרבעון זה, לאחר קריאת ספרה הנפלא של אניטה שפירא על בן גוריון. לקרוא את הספר הזה אחרי ההוא על בן גוריון היה לא ממש נכון מצידי, שכן מדובר בשני אנשים כל כך כל כך שונים, אבל בעצם לגמרי דומים. בעוד בן גוריון היה ביצועיסט לא נורמלי, הרצל לגמרי היה איש החזון והדיפלומטיה. אבל בקריאה שניה ובקריאה בכלל, אודות שני אישים אלו, ניתן מהר מאוד להבין שגם בן גוריון היא איש חזו”