ביקורת ספרותית על לבד בברלין מאת הנס פאלאדה
ספר לא משהו

---

הנס פאלאדה כתב את הספר הזה לאחר מלחמת העולם השניה ב-24 ימים. הספר מבוסס על סיפור אמיתי, פורסם מעט אחרי שפאלאדה מת ב-1947 ונחשב ספר מופת. הסופרלטיבים על גב הספר רבים, כולל זה של פרימו לוי, ועד האחרון שבהם ההגזמה מופרזת והספר יכול להחשב, במקרה הטוב, כספר נוער חביב העוסק באנשים שלא ממש אהבו את השלטון הנאצי.

הספר אינו ספר מופת. רחוק מכך. השפה פשוטה ובסיסית, התאורים פשטניים ומבוארים לקורא הצעיר, המתקשה ברפיון שכלו להבין את הנעשה, והאוירה הכללית היא של "הנה יש מלחמה, זה לא נחמד ולא נעים וגם השלטון לא משהו". מאיים? מפחיד? מזעזע? רק כי כתוב שזה מאיים ומפחיד, אבל זו לא התחושה שהקורא מקבל. אם הקורא רוצה לקבל תחושה של מה הלך שם, אבל מהצד הגרמני, שיילך ויקרא ספר מופת אמיתי, נוטות החסד, למשל.

הספר פורסם ב-1947, ב-2009 תורגם לאנגלית והפך ל"ארוע", שכל העיתונים החשובים יצאו מגדרם בשל פרסום ספר העוסק במקרה אמיתי של מתנגדי משטר בגרמניה הנאצית. כל זאת, באיחור אופנתי של 54 שנים. פרימו לוי שהתאבד ב-1987 נתן דעתו החיובית לספר, אף שלא קרא גרמנית והספר תורגם לאנגלית רק ב-2009. יותר ממוזר, אבל יחסי ציבור משומנים כבר הפכו את ספר הנוער הזה לרב מכר אצל מבוגרים ומישהו צריך לעמוד בשער ולהזהיר. אני במקרה פנוי.

ובמה עוסק הקלושון הזה? אנה ואוטו קוונגל הם זוג גרמנים, ה"מנדב" את בנם יחידם למען הרייך הגדול, כדי שישרת בצבא ויגן על המולדת, יגדיל את האימפריה החדשה ושאר מעשיות. אבל הבן מת ומכתב רשמי, הכתוב במכונת כתיבה, רחמנא ליצלן, ממוטט את עולמם של הזוג. אנו יודעים שהאב לא ממש תיקשר עם הבן והוא היה למעשה הילד של אמא. אלא שלאחר מותו הם יוצאים יחד בחלוקת גלויות בהן הם מבקשים מקורא הגלויה להמשיך ולהעבירה כדי שהמסר האנטי ממסדי יהדהד ויכה בשלטון. מהו המסר? המסר הוא שהיטלר לא בסדר ושבעצם מאכילים אותם לוקשים בנוגע לאימפריה החדשה המתהווה. במשך חצי שנה הם מפיצים כ-50 (חמישים, לא חמישים אלף) גלויות, כאלה הכתובות בכתב דפוס, אות אחר אות, ללא השארת טביעות אצבעות. כל גלויה כתובה בצורה מעט שונה ומופצת ביום ראשון במקום מרוחק מבית מגוריהם של הזוג. מטבע הדברים, רוב הגלויות נופלות בידי הגסטאפו, המבקש לגלות את המחתרת הנועזת הפועלת בסופי שבוע ומפיצה להמונים גלויה אחת בכל פעם. אכן, סיפור מהמם, מופלא, נועז, כזה המצדיק כתיבת ספר מופת לבני נוער נבערים במיוחד. ממש השביעיה הסודית.

אלא שלא המקרה הזה בלבד מצדיק כתיבת כל כך הרבה עמודים. יש גם שני יוצמחים אחרים בסיפור, אחד אֵנוֹ קלוגה (קלוגה=נבון), טיפוס מטופש, רודף נשים, עלוב וסתמי, ו"חברו" בורקהאוזן, יצור קצת יותר מתקדם (ברמה מנבערות לטפשות סתם), כשבתחילת הספר הם מבקשים להציק לזקנה הגרה בקומה הרביעית בבניין של בורקהאוזן, בידיעה שהיא עשירה ויכולה לסדר את שניהם היטב. יופי, יש גם נקודה יהודית. הנה יש התנגדות לשלטון הנאצי, יש נקודה יהודית ויש מופת. מוכרים ספרים, עושים כסף ומגלים שלא כל הגרמנים היו מקשה אחת. הידד. מישהו גם הוציא את הספר הזה ומבקרים נבערים גם קשרו כתרים לירודון הזה והקופה מצלצלת.

ומה בסוף? יש לפחות סיום מפואר, המצדיק קריאת כל כך הרבה עמודים ריקניים ונטולי חשיבות כלשהי? שנתיים עוברות וכבר 285 גלויות נכתבו וחולקו. הגסטפו עוקב אחר הפצת הגלויות עד שמצליחים לשים יד על קוונגל בשל טעות שעשה. הוא ואשתו מובאים למעצר, נחקרים באכזריות ולפנינו נפתח פרק של עשרות עמודים בדברי ימי הטרום הוצאה להורג. זהו שיאו של הספר. כאן אנו עדים לכתיבה מרגשת, נוגעת ללב, רחומה, מדם לבו של פאלאדה, שבילה תקופה ארוכה בבית חולים לחולי נפש על התנגדות למשטר, בדיוק כמו האנשים עליהם ביסס את סיפורו. דווקא אותם דפים יפים מבליטים את החלקים הרעים, דמויי הפרודיה, המעטרים את רוב רובו של הספר. כמו שפאלאדה מיטיב לתאר אנשים הנמצאים בכלא, כך הוא נכשל בלתאר את האימה הרווחת מחוץ לכלא, לא מצליח לצמרר את הקורא ולשמוט את לסתו. מבקרים רבים נוהגים להביא את הדוגמה של נוטות החסד. נוטות החסד מצליח לתאר גרמניה דרמטית, סוערת, חזיתות קפואות, נופים שגיבים, אימה, פחד משתק, תמונות מצמררות. כל אלה חסרים לגמרי מהספר דנן ולכן הוא מפגין חולשה רבה כל כך, למרות פוטנציאל גדול כל כך. חבל.

חבל גם שפאלאדה לא היטיב לתפור עלילה הטובה מסך חלקיה, המחוברים בתפרים גסים ובולטים. פרנץ ורפל וסטפן צוויג הם רק שניים העולים לי בראש, שהיטיבו לרקוח עלילות מופלאות ממקרים היסטוריים. זה ממש לא המקרה כאן. אלא שמי שלא מבקש עלילת מופת ולא ספרות עילית ימצא עניין מה בספר הזה.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על לבד בברלין