נכון שכל הסינים דומים, בהגדרה הזאת כולל הקוקייז'ן הממוצע את כל יושבי דרום מזרח אסיה... בדיוק ככה כל הסופרים הסקנדינביים דומים. שבדי, דני, נורווגי, פיני, איסלנדי, מה זה חשוב, העיקר שהם גבוהים ובלונדיניים, צאצאי הוויקינגים, יש להם שמות מוזרים (ושפות עוד יותר מוזרות, אבל את זה אי אפשר לשמוע בקריאה) הם כותבים הרבה על קור וקרח, עובדה שמעודדת את תושבי הלבנט המזיעים, והוצאות הספרים עושות להם החייאה או בשפה תרבותית: רנסנס.
סטיג לארסון יירשם בהיסטוריה של ספרי המתח הסקנדינביים כמי שילד שלישיה עבת כרס, ארכנית, די בינונית, אבל בעלת הצלחה מונומנטלית. ממרומי מקומו בעולם הבא, הוא מביט בוודאי בכל סופרי המתח הסקנדינביים שזכו לתרגום בגללו. אולי הוא מקנא קצת ביו נסבו המעולה, שיכול להמשיך לכתוב עד שייקרא לישיבה של מעלה (נקווה שבגיל זקנה ושיבה).
קמילה לקברג היא קצת מיו נסבו וקצת מסטיג לרסון.
תעלומת המתח שלה טובה. מפותלת כראוי, הדמויות ודמויות המשנה מנומקות ובעלות נפח. המספר יודע כל (כלומר הסופרת) זורע הרבה רמזים על תעלומות המשנה. לצערי הרב, הרמזים העבים גרמו לי לנחש כמה פרטים מרכזיים בעלילה. לא מי הרוצח, חלילה, אבל מי עשה מה. זה לא בגלל שאני גאון מהלך, כנראה שלקברג לא ממש רצתה להשאיר את כל הפתרונות לסוף.
אבל. וכאן אבל גדול. בניגוד לתעלומה ולעלילה, הכתיבה שלה ממש טובעת בקלישאות וכך גם התנהגותן של הדמויות בכל הנוגע לחייהם הפרטיים. מכיוון שאנחנו לומדים להכיר את הדמויות מקרוב, יש התנגשות חזקה ממש בין ספר המתח, שהוא טוב מאוד ובין רומן המתח שהוא בינוני לגמרי.
אם נניח רגע לכל הדמויות, שכולן, ללא יוצא מן הכלל, מחזיקות בזמן מתח או חרדה בחפץ כלשהו עד שפרקי אצבעותיהן מלבינות, או לתיאורי הרומן המבשיל בין שתי דמויות מפתח בספר, תיאורים שגובלים במה שמקובל ברומן משרתות ממוצע, או לגיבורה הסופרת שברגע אחד מסופר כי היא סובלת מחרדה איומה מחושך בגיל 35 ושנייה אחר כך היא יוצאת לבדה לבית שבו נרצחה חברתה כדי לראות אם המשטרה לא החמיצה משהו. המשטרה, כמובן, כן החמיצה משהו בעניין השיחה האחרונה שנעשתה בטלפון, אבל באמת, זוהי משטרה שבדית, אחרי הכל. או אולי לסיפור המביך והטיפשי שבעצם מהווה את סיפור המסגרת, של אריקה פאלק, סופרת ביוגרפיות, שמוצאת את חברתה לשעבר מתה בנסיבות חשודות, ומיד מתבקשת על ידי משפחתה של המנוחה לכתוב עליה כתבה לעיתון מפני שהכירה אותה בעשר השנים הראשונות לחייה.
אריקה נענית לאתגר, נפגשת עם האנשים הקרובים לנרצחת, שמיד משתפכים בפני אשה-סופרת ביוגרפיות זרה ומוסרים על הנרצחת פרטים מביכים ביותר. נשמע הגיוני? לא ממש. אבל אולי זה היגיון סקנדינבי. מי יודע.
הספר הזה הוא ראשון בסדרה של ספרי מתח המתרחשים בניצוחה של אריקה פאלק מכפר דייגים בעל שם קשה להיגוי. מכיוון שקראתי רק את הספר הזה (שנכתב לפני 9 שנים! ואוורר בזכות סטיג לרסון) אין לי מושג אם גם הנרצחים הבאים הם תושבי הכפר הציורי הזה (כמה נרצחים יהיו בכפר קטן אחד?) אבל אודה ולא אבוש, שהדמויות בספר, למרות שהן צפויות כמו שלג בפברואר שבדי, הן חביבות ביותר. הטובות הן מקסימות. הרעות הן מפלצתיות ויש גם מפקד תחנת משטרה עם תסרוקת הלוואה וחיסכון שאוכל שוקולד וקרמבו ולא עושה כלום.
לזכותה של לקברג יש לציין כי יש לה לפעמים הברקות הומוריסטיות בלתי צפויות ממי שאמון על יבשושיות שבדית מצוייה.
שורה תחתונה, מי שאוהב ספרי מתח ולא איכפת לו איך הם כתובים, העיקר שהתעלומה טובה, יהנה מהספר מאוד.
מי שחם לו מאוד ואוהב לקרוא על שלג במקום לאכול מגנום משמין, יהנה גם מאוד.
מי שאוהב שספר המתח שלו כתוב בכשרון קצת יותר מבינוני, יהנה, אבל פחות.
שורה עוד יותר תחתונה: האם יש קלישאה יותר גדולה מזוג שנפגש לדייט ראשון בארוחת ערב, שאחד מהם מבשל, וכל מנה פלצנית יותר מהקודמת? נכון. זו באמת אחת הקלישאות הכי מעצבנות.
