כשהייתי ילד למדתי בבית ספר דתי, על גבול החרדי. מובן שהאמנתי באלוהים. זה מה שהכרתי, לא היה משהו אחר להאמין בו ולא שאלתי שאלות, ומאחר ואפילו טלוויזיה לא היתה, לא היתה דילמה מה להדליק בשבת. לא היה מה. משבגרתי, נניח גיל 14, הבנתי שמשהו חורק בעניין הזה ששמו אללה, הרי כבר מכיתה ד' אני בבית ספר ממלכתי, והיה צריך להעדיף תחליף.
אבי נפטר כשהייתי בן 11 ובכל חג הייתי הולך, כמי שכפאו שד, לבית הכנסת. אבי היה ד

ונפתח בקלישאה: ספר שצריך ללמד בבתי הספר.

זה התחיל לפני הרבה שנים. היה מבצע. בסטימצקי נדמה לי. הגעתי לקופה והתברר שאני יכול לבחור ספר ב-20 שקל ממאגר מסוים של ספרים. "יכול" הפך עד מהרה ל"חייב", שהרי מבצע זה מבצע. לא העמקתי, ובחרתי לפי כותרת פופוליסטית שצדה את עיני - אותה אחת שגרמה לי מאוחר יותר לתחושת מיאוס קלה, ולספר - להישאר על המדף. כך חלפו להן שנים, עד שהחלטתי שהגיע הזמן, וכשפתחתי את הספר התב

כשאני שומע אנשים מתווכחים על הנושא העיקרי בספר של <mark>דוקינס</mark>, בריאתנים ודרוויניסטים, אני סבור ששניהם יוצאים מאותה נקודת הנחה שהיא שגויה מעיקרה. נקודת ההנחה היא שמדע מצד אחד וערכים מצד שני שזורים זה בזה ומשפיעים בצורה ישירה אחד על השני. נקודת הנחה זו היא שגויה ובעייתית. היא מבלבלת את כל הנושא ועושה ממנו סלט שלם של מדע וערכים, כששני האחרונים צריך לדון בהם בנפרד. את המדע אנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יו

בעקבות קריאת הספר מעורר המחשבה, השאלות והתהיות של <mark>ריצ'רד דוקינס</mark>, העונה לשם 'יש אלוהים?', שהעסיק אותי רבות בשבוע-שבועיים האחרונים, ניסיתי פעמים רבות מספור לכתוב עליו סקירה (וללא הצלחה, התקשיתי למצוא את המילים המתאימות) - ולכן, במקום לכתוב סקירה כמו בכל פעם, החלטתי הפעם לחרוג ממנהגי ולערוך סקר. כן כן, סקר במקום סקירה.
מטרת הסקר שאני עומד לערוך, היא בעצם לבדוק כמה כל אחד ואחת מכם מאמינים (או לא מאמי

מי צריך לקרוא ספר זה? כל אדם החובב דעת.
ללא ספק זה הספר החשוב ביותר שקראתי בחיי שאפשר לי להבין איך העולם שלנו עובד.
יותר מעשרים שנה הספר ישב לי על המדף לאחר שחברים לעבודה קנו לי אותו ליומולדת 32. לקח לי זמן להגיע אליו, אבל בסוף זה קרה. וכשזה קרה וקראתי הפכתי להיות מפיץ הבשורה של <mark>דוקינס</mark>. ולפחות גרמתי לאדם אחד נוסף לקנות אותו.

הנחיות לקורא\ת המתחיל:
סבלנות! שלושת הפרקים הראשונים מלאים בפרטים ט

הרעיון העיקרי של ספר נפלא זה הינו: אנו מכונות השרידה של הגנים שלנו. או, במעט יותר פירוט:

"בשלב כלשהו נוצרה במקרה מולקולה הראויה לציון מיוחד. אנו מכנים אותה "משכפלת". … הייתה לה תכונה מיוחדת במינה: היא הייתה מסוגלת ליצור עותקים מדויקים של עצמה. … המשכפלות ששרדו היו אלה שבנו לעצמן מכונות שרידה לחיות בתוכן. מכונות השרידה הראשונות היו בוודאי לא יותר מקליפות מגן. אבל הפרנסה נעשתה קשה יותר ויותר, עם

טוב, זו הביקורת השנייה שאני כותב אז מצטער על חוסר הבהירות במידה ויימצא כזה.

בימים האחרונים עלה הספר מחדש לכותרות, בעיתונים הגדולים "נחשף" ש<mark>ריצ'רד דוקינס</mark> אינו בטוח בחוסר קיומו של אלוהים - כלומר מודה בסיכוי כלשהו לקיומה של ישות עליונה. למעשה, הכותרות מאוד שעשעו אותי, הן לחלוטין פספסו את כוונתו האמיתית של <mark>ריצ'רד דוקינס</mark> - כוונתו הייתה, שלמרות שכדברי המסיונרים - "אינך יכול להוכיח שאני טועה", הסבירות

עצם הרעיון להקדיש את עצמך לרעיון אבסולוטי ונשגב זהו עניין מסובך שטומן בנבכיו גורל, ומהווה הימור הפורט את אצבעותיו על נבל התכלית. אם הפילוסופיה היא אכן המסע אחרי האמת והידע, עליה ולהתאים לכל האפשרויות כפי שאנחנו שואפים לעשות במדע ובאמניות, ולשמור על ראש הפתוח. כל אחד מאיתנו מסתכל על העולם ומנסה לקבוע מה הוא חושב עליו.

בתור ספקן, קשה לי להאמין שהעולם נברא בידי ישות שכולה טוב מבלי לשקוע לנבכי הרעי

אני חושבת שהאמונה של הבן אדם (מי שלא יהיה), היא דבר אישי ופרטי, הבחירה בידיו אם לפרסמה ברבים, או להפיצה - אבל אני נגד כפיית אמונה אחת על כולם. כי כל אדם - באמונתו יחיה. אני חושבת גם שהאנשים הדתיים (האדוקים - ולא משנה באיזו תרבות מדובר) ממש מתמלאים שינאה כלפי מישהו שלא חולק את אותה האמונה שלהם, באותו האל שהם מאמינים בו - ורואים זאת כזילזול וחוסר כבוד כלפיו, ומשום שהם שליחיו (כך הם חושבים) הם צריכים