מכתב לאהובי,
היום קמתי ככל יום וצחצחתי את שיני ושטפתי את פני כמו בכל יום. אתה בטח זוכר. דמיינתי אותך מביט בי במראה של השירותים, המראה הזאת שאתה כל הזמן אומר שעושה לך פנים שמנות. כמעט הרגשתי אותך מחבק אותי, כשלפתע התעוררתי ונזכרתי שעלי ללכת כדי שלא אאחר. גם אם היו השמים בהירים היום, ביתי נשאר ריק וכאלו זר לי כשאתה לא פה. כל כך התרגלתי לכך שאתה פה ועכשיו שאתה רחוק נדמה כאלו הקירות גדלו והרצפות נהפכו קפואות. איני יכולה ללכת עליה יחפה כי ביתי קר וככל שנהיה קר, אני מאבדת ממנו את תחושת הבית החמימה. אני יודעת שגם אם הייתה רוצה לא יכולת להישאר אבל לפעמים אני כל כך כועסת עליך שדמעות מתחילות לזלוג ואני כמעט נשברת איתן.
היום, גם הלכתי ויצאתי מהבית. יצאתי ללימודים אבל אתה רחוק עדיין, אני מרגישה שעלי להתפצל לשתי כיוונים שבכל כיוון רק העצבות בונה לה דרך. היא משכילה לעשות את הדרך אליך ואת יתר העולם היא קוברת בתוך החוסר חשיבות. אתה תפסת את עמדת המפתח בתוכי כרגע. אבל אני מרגישה שאת שאם ארפה אני לא אשרוד. לבנות את עצמי מחדש ולהכיר את האני בלעדיך. זה הדבר הכי קשה שאני אצטרך לעשות אי פעם.
אין עכשיו שום דבר ממני שנשאר ומתפתח. אתה לקחת אותי איתך והשארת אותי כאלו תלויה בין הכרה ללא קיימת. את היום בו הלכת הייתה איתי רק לכמה דקות. את היום הזה ביתי משחזר כמעט כל יום מחדש. אני יכולה כאלו לראות אותך יוצא מפתח דלתי שוב ושוב. כשאת פניך מסתירה עננה של חוסר ודאות.
כל שנותר זה לקוות לשובך, גם אם אומר הדבר להמתין עד הרגע בו אשמע את קולך ואת קול הנקישות על הדלת. אבל אחכה לך ואתה תגיע, אם בכלל. תחזיר אותי אלי ואל ביתי את החום.
שלך,
אני.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
