פורומים » יהדות
גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום יהדות
ההודעות
-
אתמול מּיּ(ME)חוֹדּ לּ: אח.דּ. כּ.
אָנֹכִ.יּ, אָמָּן אֲדֹ.נִ.יּ.
הִנְ.נִ.יּ.
יוֹצֵר בִּרְשׁוּת עַצְמִ.יּ.
אָנֹכִ.יּ (=81) | אָמָּן (=91) מאחד יּהּ.ו.הּ+אֲדֹנִ.יּ | "אָמָּן אֲדֹנִ.יּ" (=156) = צִיּוֹן — ציר האחדות והשיבה.
אֲדֹנִ.יּ — בחינת מלכות/דין, 'הכלי'.
ייחוד יּהּ.ו.הּ–אדני (אמן=91) מחזיר את הדין לשורשו ברחמים, וזהו בדיוק 'לגמור את ההלל' — תיקון המלכות.
לכן 'אָמֵן אֲדֹנִי' = צִיּוֹן: השיבה למרכז המאוחד.
תְּפִלָּה — איננה דווקא "תפילה כהלכה", אלא בּחיר.*הּ בּ*.מִלָּה מְ.כֻוֶּנֶ.ת אוֹ מַעֲשֶׂה מְ.כֻוָּן, שׂמּ.ו.גש.יּ.םּ מּ.תוך הּ.קּרבּ.יּי.םּ בּ.תוֹ.םּ לּ.ב > מילים מְ.כֻוָּנ.וֹ.ת, דיבור כנה מן הלב/קרביים: מּ.קּבּ(יּ)לּ.הּ לתפילה.
תהּיּ.לּיּ.םּ עח עב
"וַיִּרְעֵם כְּ.תֹם לְבָ.בוֹ; וּ.בִ.*תְב(וּ)נ*.וֹת כַּפָּ.יּ.ו יַנְחֵם".
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.א בּ
"אַשְׂכִּילָ.הּ בְּדֶרֶךְ תָּמִ.יּ.םּ.
מָתַי תָּ.בוֹא אֵלָ.יּ,
אֶ-תְ.הַלֵּךְ בְּתׇם לְבָ.בִיּ;
בְּ.קֶרֶב בֵּיתִ.יּ".
ציר-המרכז: ייחוד חסד ודין, ושיבה לצִיּוֹן:
יּהּ.ו.הּ (=26) ודין אֲדֹנִ.יּ (=65) מתמזגים דרך אָמָּן (=91 = יּהּ.ו.הּ + אֲדֹנִ.יּ, המאחד חסד ודין) — והחיבור מוליד צִיּוֹן (=156):
ייחוד שמתהפך לקיבוץ פנימי וחזרה הביתה.
אֱלֹ.הִיּ.םּ =86 = כְּלִי (60) + יּהּ.ו.הּ (26) — הדין (אלּ.ו.קּ.יּ.םּ) הוא מבנה-כלי שתכליתו לשאת את שם הרחמים; "פְּתִיל תְּכֵלֶת" כ־"תִּכְלֶה הַדִּינִים" — הדימוי הקבלי לחתימת ההלל.
תורת הנפשות (תניא):
חללי הלב ועבודת הַבֵּינוֹנִי.
הבחנה קבועה ועקרונית — "אנטומיה" רוחנית, בין החלל השמאלי (משכן הנפש הבהמית, מוקד החום והתאוות) לחלל הימני והמוח (משכן הנפש האלוקית, מוקדי התודעה והאהבה האלוקית):
"וְהִנֵּה, מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית... הוּא בַּלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי, שֶׁהוּא מָלֵא דָּם, וּמִתּוֹךְ חֻמּוֹ שֶׁל הַדָּם בָּאִים הַתַּאֲווֹת."
(ליקוטי אמרים פרק טּ)
"אַךְ מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הוּא בַּמּוֹחִין... וְגַם בַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי."
(ליקוטי אמרים פרק טּ)
הַגּוּף נִקְרָא 'עִיר קְטַנָּה', וּכְמוֹ שֶׁשְׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים עַל עִיר אַחַת.
(ליקוטי אמרים פרק טּ)
הּ.בֵּינ.וֹנִיּ:
הרע בחלל השמאלי קיים במלוא תוקפו כפי טבעו, אך אינו שולט להתפשט באיברי הגוף.
"וְהַבֵּינוֹנִי, הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵין הָרָע גּוֹבֵר... לִכְבּוֹשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה."
(ליקוטי אמרים פרק יּבּ)
בשעת קר"ש ותפילה ו/או מילת לב מְכֻוֶּנֶת:
"אָז הָרָע… כָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב."
(ליקוטי אמרים פרק יּבּ)
ואחר-כך..
"אַךְ אַחַר הַתְּפִלָּה, כְּשֶׁתֵּצֵא הַדַּעַת וְהַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּוֹ מֵהַמֹּחַ, אֲזִי הָרָע חוֹזֵר וְנֵעוֹר בַּלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי כְּמִקֹּדֶם, אַךְ לֹא בְּתֹקֶף כָּל כָּךְ, וְאֵין לוֹ שְׁלִיטָה לְהִתְפַּשֵּׁט בָּאֵבָרִים."
(ליקוטי אמרים פרק יּבּ)
זוהי הכנעה וביטול דרך הארה: הדעת והרחמים מכריעים את השיפוט ('זה וזה שופטן') כך שהרע אינו כובש את העיר הקטנה (ליקוטי אמרים פרקים יּבּ-יּג).
הבינוני עומד בין קטבים:
צדּ.יּ.קּ — שתי מדרגות:
"וְאֵין הָרָע נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ – נִקְרָא ‘צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר’."
"צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרָע שֶׁלּוֹ לְטוֹב."
(ליקוטי אמרים פרק יּ)
רש.ע — מצב כפיפה/חרטות:
"רָשָׁע וְטוֹב לוֹ... הַטּוֹב כָּפוּף וּבָטֵל לְגַבֵּי הָרָע."
"רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת."
(ליקוטי אמרים פרק יּא)
הבינוני, לכן, אינו צדּ.יּ.קּ ואינו רש.ע: הוא עובד, מאיר, מושך רחמים — ועומד.
מֵחָלָל לְהַלֵּל:
חָלָל (=68) ≈ חַיִּים (=68) — אותה אנרגיה, שני כיוונים.
הקשר הזה ממחיש כיצד ה"חלָל", המייצג ריק ודין, חולק את אותה דינמיות של ה"חיים", אך זקוק לתיקון בכיוון הרוחני.
פתיחת ח' לּ: הּ — החלפה ח > הּ: חלָל > הַלֵּל (=65 = אֲדֹנִ.יּ) — פתיחת הה"א (שער הרחמים/מלכות) מחלצת את הדינמיות של הח' הסגורה; זה תואם את תיקון המלכות ו"לגמור את הַהַלֵּל" — השלמת הדין ברחמים.
חילול מתבטל והקול נהיה חָלִיל:
חָלָל (=68) — רִיק ודין (צמצום) הדורש כיוון.
כשדעת ורחמים מאירים — החלָל מתמלא, נהפך ל־הַלֵּל (65=אדני), ולבסוף ל־חָלִיל — כלי שמוליך קול. זהו תיקון המלכות ו'גמר ההלל' — חתימת הדין ברחמים.
חָלִיל (=78) — כשהרוח נכנסת אל הרִיק והוא נעשה צינור לקול:
יּשע.יּהּ.וֹ לּ כ.טּ:
"הַ.שִּׁיר יִהְ.יֶהּ לָכֶם כְּלֵיל הִתְ.קַדֶּ.שׁ חָג;
וְ.שִׂמְחַ.ת לֵבָ.ב כַּ.הוֹלֵךְ בֶּ:חָלִיל,
לָבוֹא בְהַר יְהּ.וָ.הּ אֶל צוּר יִשְׂרָ–אֵל".
צוּר > צוֹר > יּ.*ציּר*.הּ.
חיבור היוצר והיצירה דרך ההר (הכלי).
אצל הבינוני הרע בחלל השמאלי "בכוחו" אך אינו שולט; עיקר העבודה – הארת הדעת והמשכת רחמים על הדינים.
הדין (אלּ.הּיּ.םּ) הוא כלי לרחמים (יּהּ.ו.הּ); ה’הלל' הוא חתימת הדין כרחמים; "אמן" (=91) הוא ייחוד הוי'–אדני. מכאן: המעשה והבחירה בידי כל יחיד להפוך חלל לחָלִיל — לצינור קול, ובכך לבטל חילול ולגלות "מלא כל הארץ כבודו".
תהּיּ.לּיּ.םּ קּנּ ו:
"כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ".
זהו תיקון המלכות וחתימת הדין ברחמים.
מעשה ובחירה — "יוֹצֵר בִּרְשׁוּת";
מּ–מְיֻחָד לּ: אֶחָד > מּיּ.חוֹדּ לּ:אח.דּ.
ממעשה-מרכבה (חזון) אל מעשה-הרכבה (הלכה-למעשה): הורדת חזון לכלי.
יּרמּ.יּהּוֹ יּח ג (חיּ):
"וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר ו.הּנּהּ.ו:
עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָ.אׇבְנָ.יִ.םּ".
(הּנּהּ, בערך מּוחלּ.טּ: |הּנּהּ|.)
"שופט": מול "מושל" — העיגון העקרוני בבינוני:
"בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן... וְלֹא אָמְרוּ 'זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים'."
(ליקוטי אמרים פרק יּג)
"וְהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ... הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹזְרוֹ לְיֵצֶר־טוֹב."
(ליקוטי אמרים פרק יּג)
מכאן: כל אחד ש.נּע על השביל שלו בטוב – הסיוע העליון מכריע בּ.עדּ.ו, לטובת הטוב.
ג.יּ.מּטּר.יּוֹת:
אָנֹכִ.יּ = 81.
הִנְנִי = 115; עם כולל = 116 = חֵן (58) × 2 — "הִנְנִי" מבטא נכונות ומסירות, כפל חן המייצג נוכחות אלוקית שמביאה את ה"יוצר" לרשות, כחכמה מעשית הפועלת ברשות אלוהית.
יוֹצֵר = 306.
הִנְנִי יוֹצֵר = 421 = לּ:הוֹשִׁיעַ/לִיּ.שׁוע.הּ/לִיּ.הוֹשׁ.ע — יצירה כישועה וגאולה.
קיבוץ ושיבה:
יּשע.יּהּ.וֹ מּטּ יּח:
"שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי:
כֻּלָּם נִקְבְּצוּ.
בָאוּ לָךְ.
חַי אָנִי נְאֻם יְהּ.וָ.הּ;
כִּי כֻלָּם כָּ.עֲדִ.יּ תִ.לְבָּשִׁ.יּ,
וּ.תְ.קַשְּׁרִ.יּ.םּ כַּ.כַּלָּ.הּ".
יּשע.יּהּ.וֹ סּ דּ:
"שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי:
כֻּלָּם נִקְבְּצוּ.
בָאוּ לָךְ.
בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ;
וּבְנֹתַיִךְ, עַל צַד תֵּ.אָמַנָ.הּ".
פשט: צִיּוֹן מתנחמת, בניה נקבצים אליה; ככלה המתעטרת.
המילה “תֵּאָמַנָה” (מלשון אמונה/אומן, “אמן” = 91) מוסיפה ממד של אמונה ונאמנות בתהליך השיבה. (תהליך השיבה, כאומנות בפני עצמה: "וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר..")
שׂ.א.יּ — תוצאה נישאת אל חסד סביב ניצוץ-יּ; סָבִיב — סיבוב והקפה, המשכת אור מקיף אל הפנימיות; עֵינַיִךְ — ראייה והשגה; וּרְאִי — הפיכת המקיף לפנימי, השגה ממשית של החזון.
תהּיּ.לּיּ.םּ קּדּ כּדּ U
"מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהּ.וָ.הּ..
כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ.
מָלְ.אָ.הּ הָ.אָרֶץ קִנְיָנֶךָ".
(תהּיּ.לּיּ.םּ קּנּ ו)
המעשה והבחירה בידי כל יחיד:
להאיר דעת, למשוך רחמים על הדינים, ולהפוך חלל לצינור‑קול.
אז 'מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ' ו'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ'.
"לִגְמוֹר אֶת הַהַלֵּל":
"91" (אמן) = סכום המספרים 1 עד 13 (מידת רחמים כללית).
בין שמאל לימין, בין דין לחסד אָמָּן (=91, המאחד יּהּ.ו.הּ ואדּנּ.יּ) = צִיּוֹן.
למשוך רחמים על הדינים, להפוך חָלָל (=68) > הַלֵּל (=65 = אֲדֹנִ.יּ), להשלים את ההלל כחתימת הדין ברחמים, ולהעמיד "יוצר ברשות" בפועל.
זו עבודת הבֵּינוֹנִי: להאיר, להתמיד, ולהיות עדּ נוכח (נּ.ו.כּח).
אָנֹכִ.יּ — אָמָּן אֲדֹנִ.יּ; הִנְנִי — יוֹצֵר.
מן חָלָל לְהַלֵּל ועד חָלִיל — הדין נחתם ברחמים, וה.צִ(יּ)וֹ.ן הפנימי שב אל מקומו.
עצמי = עצם + יּ: "עצם" (שורש/מהות) + "יּ" כרמז לנקודת החכמה/היוד (ה"נקודה") — לא נפרדות מהמקור, אלא רשות‑האדם ככלי לגילוי המקור.
איּ.וֹ.בּ ז טּ.ו
"וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁ.יּ..? מָוֶת מֵ.עַצְמ.וֹתָ.יּ".
תהּיּ.לּיּ.םּ כּ.*בּ יּ*.ח (יּח>חיּ)
"אֲסַפֵּר כׇּל עַצְמוֹתָי. הֵמָּה יַבִּיטוּ; יִרְאוּ בִ.יּ"..
תהּיּ.לּיּ.םּ טּ טּ.ו
"לְ:מַעַן. אֲ.סַפְּרָ.הּ כׇּל תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵ.יּ בַת צִיּוֹן: אָ.גִילָ.הּ בִּ.ישׁוּעָ.תֶ.ךָ".
------------------------------
https://youtu.be/bTXlkq3g8xQ?si=YBiVFvc2-b_edL17
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
שלשום וּבַחֲלוּל.. כּ.
יּ.סּוֹדּ אחדּ.ו.ת שאינו משתנה:
מּלּא.כּ.יּ גֵּ ו
"*כִּי אֲנִי יְהּ.וָ.הּ לֹא שָׁנִיתִ.יּ*..
וְ.אַ-תֶּ.ם, בְּנֵי יַ.עֲקֹב לֹא כְלִיתֶם".
בּמּ.דִּבֶּר כּ.ג יּטּ
"*לֹא אִ(י)שׁ אֵל וִ.י.כַזֵּב.*
וּבֶן אָ.דָם וְ.יִ.תְ.נֶחָם.
הַהוּא אָמַר.. וְלֹא יַעֲשֶׂה.
וְ.דִבֶּר.. וְ.לֹא יְקִימֶנָּה".
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.בּ כּח
"*וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ*".
היסוד אינו משתנה; השינוי הוא בְּכֵלִים ובגילוי.. לכן:
תהּיּ.לּיּ.םּ פּטּ טּו
"*צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ*;
חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ".
ה"כיסא" (אופן ההנהגה) מתייצב במידות.
"חָלָל" ו"חִלּוּל" מול "חָלִיל":
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.טּ כּ.בּ
"כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִ.יּ;
וְ.לִבִּי חָלַל בְּ.קִרְבִּ.יּ".
חָלָל (ריקנות) עלול להפוך לחִלּוּל (פירוק ייחוד) כאשר הוא נעדר דעת וכוונה.
הריק נמלא בדמיונות ורעש, המפרקים את היחוד.
אך כאשר רוח ונשמה נכנסות לחָלָל, והפתחים מדויקים במידות צדק ומשפט, הוא נעשה חָלִיל – צינור לקול מחיה:
איּ.וֹ.בּ לּב ח
"אָ.כֵן.. רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְ.נִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם".
הכוונה הופכת את החָלָל מצינור ריק לצינור השפע:
חָלָל > חִלּוּל: רִיק בְּלִי דַּעַת נִמְלָא בְּכֹחַ הַמְדַמֶּה, וּמְפָרֵק יִחוּד.
חָלָל > חָלִיל: רוּחַ וְנִשְׁמָה בְּמִדַּת צֶדֶק וּמִשְׁפָּט הוֹפְכִים אֶת הָרִיק לְצִנּוֹר לְקוֹל: הַכְנָסַת יּ בֵּין שְׁתֵּי הַלָּמֶ"דִים (חָלָל > חָלִיל) — נְקֻדַּת חָכְמָה מְחַיָּה דִּינִים לִנְגִינָה.
תיקון השער והשבת היחוד:
מּלּא.כּ.יּ ג ז
"לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי..
וְלֹא שְׁמַרְתֶּם.
*שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם* אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב..?"
אין כאן שינוי בעצמות, אלא היענות יחסית; וכאשר השַׁעַר מתוקן – "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט… וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט" (עָמּ.וֹ.סּ הּ, טּו; כּדּ U):
הדין עצמו נַעֲשֶׂה לְזֶרֶם מְחַיֶּה.
על כח הַמְּדַמֶּה והחלָל:
כשהַכֹּחַ הַמְדַמֶּה גָּבֶר והחלָל נותר בְּלִי־דַּעַת – הייחוד נחווה כמופר;
כשדעת ורחמים מאירים – "יְהּ.וָ.הּ לֹא שָׁנִיתִ.יּ" מתברר בגילוי.
כך "מְבֻדָּל" איננו "מֻפְרָד" אלא "מְאַחֵד" (וַיַּבְדֵּל ≠ הפרדה מוחלטת; ע"ע בְּ.רֵאשִׁ.יּ.ת א,דּ–ז).
לֹא שָׁנִיתָ – וּבָנוּ הַשִּׁנּוּי;
שׁוּבוּ אֵלַ.יּ וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.
הַחָלָל כְּשֶׁיִּתְמַלֵּא דַּעַת – יִהְיֶה חָלִיל לַקּוֹל,
וְצֶדֶק וּמִשְׁפָּט, מְכוֹן כִּסְאָךָ.
מְכוֹן כִּסְאָךָ = 217.
בְּמִצְפֶּה (217) יוּאָר (217) בָּהִיר (217);
הָרוֹאֶה (217) יִרְא.ו (217).
לָאוֹפַנִּים (217) בְּאַדִּיר (217) – הַחֶדֶר (217) הִזָּהֵר (217).
רָזֵי (217) הַבָּרִי' (217); הָרִיב (217) רִיבָה (217) בִּרְחָבָה (217).
[צירוף גימטריות, לא פסוק.]
בְּמִצְפֶּה—נקודת תצפית/השגחה; י.סוד "כִּסֵּא נָכוֹן".
יוּאָר בָּהִיר—כשהכיסא מכוּון, הכול מתבהר.
הָרוֹאֶה, יִרְאוּ—ראייה מתחדדת ויראה מתעוררת.
לָאוֹפַנִּים—גלגלי המרכבה תחת הכיסא.
הַחֶדֶר הִזָּהֵר—היכל‑פְּנים: גם הִזָּהֵר (זהירות) וגם זֹהַר (נוגה).
הַטָּיַת הַכַּד (U) —להשקות את הּ.יּ.סּוֹדּ (שפע), לא להטות מִשְׁפָּט.
רָזֵי–הַבָּרִי'—סוד נהפך לבירור (מרמז להַבְּרִיאָה).
הָרִיב רִיבָה בִּרְחָבָה—דין בשער בגלוי: "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט".
הוויה אינה משתנה.
הכיסא עומד—אור ויראה יוצאים ממנו;
האופנים נעים, הרז נהפך לבירור, והריב יוצא לרחבה.
כך נמנע חִלּוּל (חלל‑מדמה) ונשמר מְכוֹן כִּסְאֶךָ בפועל:
צֶדֶק/מִשְׁפָּט בגלוי—חֶסֶד/אֱמֶת לפניו.
------------------------------
א. נוֹב(ר)הּ.
https://youtu.be/nBl6Shyw3uM?si=ANuxLjBGepD3S9tK
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 5 ימים חיּ.פּ.ו.שׂיּ"ת. כּ.
הּ.ער.בּ רב.
הּ.. עָרַב.. רב:
"כִּי מִי הוּא זֶה *עָרַב* אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי..?"
יּרמּ.יּהּוֹ לּ(לּ.מּיּדּהּ) כּ.א (כּלּ.*יּ ח*.סּדּ, יּ ח > חיּ, א. חסּ.*מּ לּ*.פּנּיּ מּ.עשׂהּ בּרא.שיּ"ת)
ערב.ו.ת הּ.דּדּ.יּ.ת.
------------------------------
צר.הּ > צרות, גם בּ.שור.ו.קּ , וגם בחוֹלם.
צר > מּ.צר.יּ.םּ.. צר ו.א(ו)יּב.
הּ.עוֹלּ.םּ..
"תרגום חופשי:
"בראשית" - רב המנונא סבא אמר: מצאנו אותיות [בסדר] הפוך: בי"ת בראשונה ולאחר מכן בי"ת [בראשונה]. היינו: "בראשית ברא".לאחר מכן, אל"ף בראשונה ולאחר מכן אל"ף [בראשונה]. היינו: "אלהים את"."
https://www.sefaria.org.il/sheets/460992
אלּ.הּ.יּ.םּ.. א-ת, א עדּ ת.
א-ת.הּ הּ.סַפֵּר.
אָב רֵאשִׁית:
בְּרֹא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
מִן הַחֶסֶד נִפְתַּח הַמַּעֲשֶׂה,
בְּרֹא הָאָדָם אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ
וְאֶת הָאָרֶץ הַנִּשְׁתֶּלֶת מִבְּטִנּוֹ.
וַיְהִי הַשָּׁלוֹם מָקוֹם לְהִתְהַוּוֹּת.
------------------------------
https://youtu.be/WHXnjpO-pA8?si=edgM_n73TGYgQfTX
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 5 ימים מהתאבנות הדין (ים‑המוות) אל זרימת‑משפט מולידה (מים חיים). כּ.
אַנַךְ–אַנּוֹכִי | מַפַּת הַבִּיאוֹת וְתִקּוּן הַנָכוּת | שלוש מדרגות‑אב.
----------------------------------------
יסוד המהלך: פֶּלֶא, "יִקָּווּ הַמַּיִם", הָרָקִיעַ וְהַכִּסֵּא הַמֻּכָּן:
פֶּלֶא וְשֵׁם.
שופטים *יּג* יּח
"וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה:
לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי..?
וְהוּא פֶלִ:א.יּ".
השֵּם איננו ממצה את הפלא; ההנהגה העליונה איננה נסגרת לתבנית.
תהּיּ.לּיּ.םּ *פּח* יּג
"*הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ*, פִּלְאֶ.ךָ..?
וְצִדְקָתְךָ..?
*בְּאֶרֶץ נְשִׁ.יָּהּ*".
המבחן הוא יכולת הפלא להיוודע גם בחושך.
איּ.וֹ.בּ לּג כּ.ג ע.דּ כּו
"אִם יֵשׁ עָלָ.יּ.ו מַלְ.אָ.ךְ;
מֵלִ.יּ.ץ אֶחָ.דּ, מִנִּי אָלֶ.ףּ..
לְהַגִּיד לְאָדָם: יׇשְׁר.וֹ..
וַיְחֻנֶּנּוּ.
וַ.יֹּ.אמֶר: פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת.
מָצָא.ת.יּי כֹפֶר.
רֻ.טֲ.פַשׁ בְּשָׂרוֹ מִ.נֹּעַר,
יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו.
יֶ.עְתַּר אֶל אֱל.וֹ.הַּ וַ.יִּ.רְצֵ.הּ.וּ;
וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה,
וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָ.ת.וֹ".
------------------------------
יּ.חזקּ.אלּ א כּ.בּ
"וּ.דְמ.וּ.ת עַל רָאשֵׁ.יּ הַ.חַיָּתהּ:
רָקִיעַ; כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא..
נָטוּי עַל רָאשֵׁ.יּהֶ.םּ מִלְ.מָ.עְלָ.הּ".
הרקיע—סַף הַקֶּרַח, מכאן עוֹלּ.יּ.םּ לּ:דּמּ.ו.ת כסּא.. דמות כמראה א.דּםּ (יח’ א:כּו).
"נָטוּי"— (ע"ע 'זְרוֹעַ נְטוּיָה' / כּח הּ.זר.וּ.ע בּ:שׂמּ.וֹ.ת ו, ו; דִּבֶּר.יּ.םּ כּו, ח) קו מתוח, זר.ו.ע נטויה/קו נטוי הפותחים מעבר בתוך קרירות הדין.
יּ.חזקּ.אלּ א כּו
"וּ.מִמַּ.עַל לָ.רָקִ.יּ.עַ, אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם..
כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר.
דְּמוּת כִּסֵּא.. וְ.עַל דְּמוּת הַכִּסֵּא,
דְּמוּת כְּ.מַ.רְאֵהּ אָדָם; עָלָיו מִלְמָעְלָה".
כאשר הדין מֻמתָּק והמסך נפרץ.
'יִקָּווּ הַמַּיִם' וּשְׁנֵי הַקַּוִּים.
בּ.ראש.יּ.ת א טּ
"וַ.יֹּ.אמֶר אֱלֹ.הִיּ.םּ:
יִ.קָּ.ווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם;
אֶל – מָקוֹם אֶחָד.
וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה.
וַיְהִי כֵן".
יִ.קָּו(יּ)וּ (שתי ו׳‑ו׳) כרמז לשני הווקטורים > ימין/שמאל > המתנקזים לקו אמצ.ע.יּ אחד.
תפיסת הּ.הּר.כּ.בּהּ (הּ.רכב.הּ/ד’ רגלים/רגל רביעית=יסוד–מלכות).
במסגרת קריאה זו: אריה–ימין; שור–שמאל; נשר–אמצע; דמות אדם—על הכיסא.
הימין (שפע) והשמאל (מידוד/צמצום) נאספים אל מקום אחד; שם נגלית ה"יבשה" (מלכות) ככלי קבלה.
הַצִּיר הָאֶמְצָעִי כְּכִּסֵּא.
לפי ספר הפליאה (אות ק, ד"ה "יהי רקיע"), הציר האמצעי יושב על מצבי‑כיסא שונים—כִּסֵּא נָ.כוֹן, "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאָךָ" (תהּיּ.לּיּ.םּ פּ.טּ טּ.ו), כִּסֵּא חֶסֶ.ד (יּשע.יּהּוֹ טּ.ז הּ), כֵּס י־הּ (שׂמּ.וֹ.ת *יּ*.ז *טּ*.ז), כִּסֵּא הַכָּבוֹד (יּרמּ.יּהּוֹ יּ.*ז* יּ.*ב*), כִּסֵּא אֱמֶת, כִּסֵּא קָד.וֹ.שׁ, כִּסֵּא עוֹלָ.םּ, כִּסֵּא רַחֲמִ.יּ.םּ, כִּסֵּא מְל.וּ.כָ.הּ, כִּסֵּא רָם וְ.נִשָּׂ.א—כנויים למרכבת הנהגה דינמית.
החסר איננו ב"כיסא" כשלעצמו, אלא כִּסֵּא שאינו מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ (בְּלֹא מָ.כוֹן)—ישיבה קפואה על דין ללא מעבר מדוד לְחֶסֶד/רַחֲמִים/אֱמֶת בעִתו.
[יּשע.יּהּוֹ סּו א]
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ:
הַ.שָּׁמַ.יִ.םּ כִּסְאִ.יּ וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָ.יּ –
אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי..?
וְ.אֵי זֶה מָקוֹם מְ.נוּחָ.תִי..?"
מסגרת‑הכיסא שמים ><ארץ.
כיסא רוחני מול חומריות.
מּ.יּדּ.ו.ת בּוֹ.חנּ.וֹ.ת:
מּלּכ.יּ.םּ א יּ *יּדּ*:
"וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁ.ר בָּ.א לִ:שְׁלֹמֹ.הּ בְּשָׁנָה אֶחָת:
שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכַּר זָהָב".
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ טּ יּג
"וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁ.ר בָּ.א לִ:שְׁלֹמֹ.הּ בְּשָׁנָה אֶחָת:
שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכְּרֵי זָהָב".
מדד משקל‑חומר קבוע לכסא מלכות; ללא כיוונון לשמים–ארץ עלול להיקרא "כיסא חומרי".
"אַנַךְ > אָנֹכִ.יּ": כֵּיצַד נוֹצֶרֶת נָכוּת (שְׁבִירַת הָאַנָּךְ)?
אַנַךְ = קו‑יושר (פלס) המוריד מידה עליונה למציאות;
אָנֹכִ.יּ = האנך מיושר למקור ('אָנֹכִי יְהּ.וָ.הּ אֱלֹהֶיךָ'); אָנוֹכִיּ (בכתיב מלא רגיל) מרמז כאן לְנָכוּת של הָאֲנָכִי.
נָ.כּוּ.ת > ת.כּוֹ.ןּ > על בסיס אָנֹכִ.יּ > תִּכֹּן.
מלּ.כּ.יּ.םּ א (בּ) יּב
“וּ.שְׁלֹמֹ.הּ יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִ.יּ.ו.
וַ.תִּכֹּ.ן מַלְכֻ.ת.וֹ מְ.*אֹד*”. |סּ|
א (בּ) יּב; EVE.
ח.וו.ה. בּ:הוה, יּ נּסּ.תר;
בּ.חזקּ.ת: יּ הּיּהּ, הּוהּ ו.יּ.הּיּהּ. ח.ויּו.הּ; חוו(יּ)הּ.
שַׁרְשֶׁרֶת‑סִבָּה:
צמצום ללא המתקה—הדין נקרש.
ריבוי גבורות (216) בלא חיבור לימין—"קו האמצע" נהפך כִּסֵּא שאינו מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ (טכניקה/כוח במקום קול חי).
סתימת היסוד—אין בִּיאָה; המלכות רעבה.
גלות מלכות/שכינה—חולי המלכות.
שבירת כלים והפצת רפ"ח ניצוצין.
עיוות השער—"בַּשַּׁעַר הִטּוּ"; הכוח רודה.
קול דמים—"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בּ.ראש.יּ.ת דּ יּ כ.ק.בר): מדד אובייקטיבי לשבירת האנך.
משיכת הדין למטה—דינים מחפשים כלי ומתלבשים באדמה עקומת‑אנך.
התאבנות מצפון—הלכה/אידאה ללא חיות.
חמס—"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס"; נשימת‑חיים הופכת דלק לעוול.
216 בלתי‑ממותק > סתימת יסוד > גלות מלכות > רפ"ח > שער מוטה > קול דמים > דין יורד לארץ.
שְׁתֵּי הופעות-קצה שֶׁל דִּין‑נֻקְבָּא, וְשַׁעַר-הַ.בִּיּ(ע)אָ.הּ המתקן:
נקבת הַלִּוְיָתָן—מְלִיחָה לְשִׁמּוּר (עֹנֶג גָּנוּז).
בבריאה נגנז דין‑נוקבא ב"מליחה"—שימור לצדיקים—כלומר כוח‑חיים מוכן להמתקה בבוא כלי (מדרשי חז"ל, זוהר).
זה איננו קיפאון, אלא הכשרה לעת‑כושר..
אֵשֶׁת לוֹט—נְצִיב מֶלַח (דִּין קָפוּא).
בּ.ראש.יּ.ת יּטּ כּו
"וַ.תַּבֵּט אִשְׁ.תּ.וֹ מֵ.אַחֲרָ.יּ.ו וַתְּהִי נְצִ.יּ.ב מֶלַ.ח".
מבט "אחוריים" מחזיר את הזרימה לעצירה; גבורות בלא מֵי‑חסד נעשות מּ.צב.הּ.
"מֶלַח" כאן = דין יבש; לעומת:
"עַל כָּל קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ו.יּ.קּרא בּ יּ.ג) = ברית‑מֶלַח—דין ממותק בתוך חסד.
שִׁמּוּר‑מֻכָּן (לווייתן‑נקבה) מול קִפָּאוֹן‑מצבה (אשת‑לוט):
שַׁעַר־בִּיאָה (בּ.יּ.א = 13) – הַכְנָסַת ה־יּ לַכְּלִי.
בּ.יּ.א היא ה"זרוע הנטויה" שממיסה את "הַקֶּרַח הַנּוֹרָא": מעבר דרך י"ג המידות (וַיַּעֲבֹר = 288) להכנסת ה־יּ בכלי—מן "קרח/מלח" אל ברית‑מלח. (יּח' א:כּב > א:כּו; יּח' מּז:ח–טּ)
המהלך: וַיַּעֲבֹר (=288)—פתיחת י"ג מידות (אֵם עילאה/בינה), עיבור/קליטה של רפ"ח > בּ.יּ.א (=13)—כניסת ה־יּ (נקודת חכמה/זרע) לעולמות בי"ע; ה־א' דאצילות חודרת לכלים.
כאן יראה (216) מתמרה לאהבה (13), ונפתחת הולדה; מיד עומדת חכמה (73)—קומת הכוונה.
במקרא: "יִשְׁתַּחֲווּ… בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ" > "וְהִקְרַבְתִּיו… וְנִגַּשׁ אֵלַי" (יּרמּ.יּהּוֹ לּ: כּ.א).
מָה מִשְׁתַּנֶּה בַּמֶּלַח כְּשֶׁה־יּ נִכְנָס?
מֶלַח (דין מרוכז) בלא י'—קופא ל"נְצִיב".
עם י'—הופך לברית‑מֶלַח; דמעות הנוקבא (מי‑מלח) נמסות למים חיים.
רמז אותיות: מֶלַח > חָמַל—היפוך הדין לחמלה באמצעות י"ג.
ים המלח – במסורות מאוחרות: ‘ים המוות’ (**ערבית: البحر الميت — al‑Baḥr al‑Mayyit**) — סִמּוּן הַמֶּרְחָב הַדִּינִי וְהַהֲלָמָתוֹ במקרא: "ים המלח/ים הּ.ער.ב.הּ"; במסורות מאוחרות: “ים המוות” (ערבית: אל‑בחר אל‑מית).
מליחות‑יתר המונעת חיים מסמנת דין קרוש.
נבואת יּחזקּ.אלּ מּ.ז מציירת תיקון הפוך: מי מקדש זורמים ממתיקים את הים, "וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם… וְחָי"—פרדיגמת ההחלמה: מן דין קפוא לזרימה מולידה.
יּחזקּ.אלּ מּ.ז יּ.א
"בּ.צא.ת.וֹ וּ.גְבָ.אָיו, וְלֹ:א יֵ.רָפְא.וּ.
לְ:מֶלַח נִ.תָּנּ.וּ".
גם בהמתקה יש שארית דין המשמשת גבול ב"ברית‑מלח" כקביעות בונה, לא שממון.
בִּיאוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁל דִּין‑נֻקְבָּא דֶּרֶךְ "מֶלַח" (מַפַּת הַמַלָּ.ח):
גבול הארץ — ים המלח:
מלח כקו‑מידה/פלס; דין המגדיר גבולות חיים.
(כּדּ.כּתיב שםּ: יּהּוֹ.שע טּו, בּ עדּ הּ; יּח, יּטּ)
קְלָלָה/שְׁמָמָה:
דִּבֶּר.יּ.םּ כּ.טּ כּ.בּ
"גׇּפְרִית וָמֶלַח.. שְׂרֵפָה כׇל אַרְצָהּ.
לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ.
וְ.לֹא יַ.עֲלֶ.ה בָהּ כׇּ.לּ: עֵשֶׂ.ב כְּ.מַ.הְפֵּכַ.ת סְדֹ.םּ וַ.עֲ.מֹרָ.הּ;
אַדְמָ.הּ ו.צ.בּ.יּיּ.םּ אֲשֶׁ.ר הָפַךְ יְהּ.וָ.הּ בְּאַפּ.וֹ וּ.בַ.חֲמָ.תוֹ".
שוֹ(פּ)טּ.יּ.םּ טּ מּהּ: ייבוש השדה.
"אֶרֶץ מְלֵחָה" —יּרמּ.יּהּוֹ יּ.ז; איּ.ו.*בּ לּ*:טּ: מצב קיומי של יובש—יסוד סתום, נוקבא רעֵבה.
נְצִיב מֶלַח—בּ.ראש.יּ.ת יּטּ: קפיאה באחוריים—עצירת מהלך.
מְלִיחַת הַיִּלּוֹד—יּ.חזקּ.אלּ טּז דּ:
"וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ..
לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ, וּ.בְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי.
וְ.הׇמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְ.הׇחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ".
דין‑מגן להכשרת כלי בראשיתו.
טַעַם/דַּעַת—איּ.ו.בּ *ו ו*:
"הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח..
אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמ.וּת..?"
“בלי מלח” = תפל; דין‑תיבול מחַדֵּד טעם.
רְפוּאָה — מִי יְרִיחוֹ (מל"ב ב, י"ט–כ"ב): מֶלַח בְּ"צְלֹחִית *חֲדָשָׁ.הּ*" נזרק ל־מוֹצָא הַמָּיִם; "כֹּה אָמַר יּהּ.ו.הּ: רִפִּאתִי לַמַּיִם"—אותו דין נעשה מרפא כשהוא נכנס בכלי נכון. "לֹא… מָוֶת וּמְשַׁכֶּלֶת".
מודל־ביאה בפועל: דין (מֶלַח) נכנס ליסוד דרך כְּלִי חָדָשׁ (בִּינָה) ומתהפך ל־ברית‑מֶלַח.
זה המעבר מ־"ים מוות" ל־מים חיים (יח' מ"ז: י"א).
בְּרִית מֶלַח—ו.יּ.קּר(א) ב; בּמּ.דִּבֶּר יּח (נהפוכו: חיּ); דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ יּג: קביעות קדושה—דין חתום ביסוד, מוליד.
נֶאֱמָנוּת מַלְכוּת—עזר.א דּ ("מֶלַח הֵיכְלָא"): דין כחובת‑ברית ממלכתית.
לִוְיָתָן‑נְקֵבָה מְלֻחָה—מדרש: דין גנוז/שמירה לעת‑כושר.
ספקטרום: חורבן/יובש > קפיאה > שִׁמּוּר > בְּרִית > רְפוּאָה.
הכול מוכרע בשאלה אחת: כֵּיצַד הַדִּין נִכְנָס—אחוריים, שִׁמּוּר, או חתימת‑ברית.
מַפַּת הַתִּקּוּן: מִכִּסֵּא שֶׁאֵינוֹ מְ.כֻוַּן לְכִּסֵּא נָ.כוֹן:
הַכְנָאָה/הִשְׁתַּחֲוָיָה—השבת האנך; מעבר מרְדִיָּה כפויה לירידה רצונית (זיווג דעות).
וַיַּעֲבֹר (288)—העלאת דינים לבינה; הַמְתָּקָה.
בּ.יּ.א (=13)—פתיחת יסוד; זיווג יסוד‑מלכות; הוֹלָדָה.
הַצָּגַת מִשְׁפָּט בַּשַּׁעַר—עמּ.וֹ.סּ הּ טּו; כּדּ U: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט".
זהו מְכַוֵּן כִּסְּאִ.יּ‑הנהגה בפועל.
וְהִקְרַבְתִּיו… וְנִגַּשׁ אֵלַי—קִרבה מורשית מלמעלה כאשר הכִּסֵּא יושב על צדק/אמת, לא על כוח בלבד.
רֶמֶז "רֶגֶל רְבִיעִית"—ייחוד יסוד–מלכות (ש‑דּ‑יּ): נקודת איחוי של שלושת הקווים במעשה; חותמו—משפט בשער.
צִיר הַמִּסְפָּרִים (כְּמוּבָא): 216 > 288 > 13 > 73.
(רי"ו/גבורה) > (רפ"ח/המתקה) > (אחד/אהבה) > (חכמה).
ברקע: שׂםּ בן ע"ב—72 שמות × 3 אותיות = 216 אותיות—מתרקם בהמתקת רפ"ח אל שער י"ג.
מִדּוֹת בּוֹחֲנוֹת:
"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ… מִן הָאֲדָמָה"—מדד לשבר אנכי (בּ.ראש.יּ.ת דּ יּ).
"וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט… וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט"—מדד לּכִּסֵּא מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ (עמּ.ו.סּ הּ טּו כּדּ U).
"וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ" לעומת "שַׁלְוָה בְאַרְמְנוֹתָיִךְ"—תוצאת כִּסֵּא שאינו מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ מול מְכֻוַּן (עמּ.וֹ.סּ ג יּא; תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.בּ: ז).
זכר.יּהּ ג ז
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת:
אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְ.גַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי..
וְנָתַתִּי לְךָ מַ.הְלְכִ.יּ.םּ בֵּין הָ.עֹמְדִ.יּ.םּ הָ.אֵלֶּהּ".
עדיפות “מהלך” על “נציב” (זכר.יּהּ ג ז).
"רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ"—מדד מטפיזי של חוסר בִּיאָה; הפסקת הבכי = פקידה/הולדה (יּרמּ.יּהּוֹ *לּ:א יּדּ*, טּ.ז).
"עַל כָּל קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"—דין כ"ברית‑מֶלַח" כשהכיסא מוכן (ו.יּ.קּרא בּ: יּג).
נראה שהשבר מתרחש כאשר גבורות‑216 יושבות על כִּסֵּא שאינו מְכֻוַּן בְּמִ.דָּת.וֹ: היסוד סתום, המלכות גולה, רפ״ח מתפזר, והדין נמשך למטה—עד שנשמע “קול דמי אחיך מן האדמה”.
התיקון עובר ב"וַיַּעֲבֹר" (288) אל "בּ.יּ.א" (=13): הכנסת ה־יּ לכלים, פתיחת יסוד, והצגת משפט בשער.
אז המֶלַח נהפך ל"בְּרִית‑מֶלַח", האנך שב לעמוד, והקִרבה ניתנת—"וְהִקְרַבְתִּיו… וְנִגַּשׁ אֵלַ.יּ".
מהתאבנות הדין ("ים המוות") אל זרימת‑משפט מולידה ("מים חיים"):
כאשר ה־יּ (חכמה) נכנס לכלי דרך וַיַּעֲבֹר (=288) ו־בּ.יּ.א (=13), "הקרח הנורא" נמס, מֶלַח > חָמַל, הדין נחתם ב־ברית‑מֶלַח, היסוד נפתח, והמלכות מולידה; זהו כִּסֵּא מְכֻוָּן — "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט… וְיִגַּל כַמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה:ט"ו; ה:כ"ד).
------------------------------
https://youtu.be/VPzkwqLaak4?si=gsZseJFHtmbaf-w8
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 6 ימים מִן הָעֹנוֹת לַמַּעֲגָל / מִן הַמַּעֲגָל לַצִּיר / מִן הַצִּיר אֶל הַשַּׁעַר / מִן הַשַּׁעַר אֶל הַקְרִיאָה. כּ.
בֵּין קַיִץ לַקֵּץ נִפְרָם קַו עָדִין;
לֹא מַעֲגָל בִּלְבַד, כִּי אִם שַׁעַר לִתְנוּעָה.
הַיּוֹם נִמְתָּח כְּחוּט מֵעֵבֶר לַשָּׁעוֹן,
וּבְעֵת אַחַר עֵת, נִגְלָה הָעֵד.
כְּלוּב קַיִץ מֵבִיא קֵץ,
(עמּ.ו.סּ ח ב)
וּבְתוֹכוֹ חֲתִימָה: "לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ";
אֲבָל הַסַּף עֲדַיִן פָּתוּחַ –
כְּאִלּוּ אֵין זוֹ גְּזֵרָה, אֶלָּא שַׁעַר.
הַמַּאֲכֶלֶת שְׁקוּפָה בַּבֹּקֶר;
הַשֶּׁמֶשׁ מִזְרָחִית – וְקוֹל נוֹלָד,
קֹרֵא מִן־הַצְּעִירָה אֶל־הַנֶּגֶב וְאֶל־הַצְּבִי,
(דּנּ.יּ.אלּ ח טּ)
אֶל קִרְיַת־אֱמֶת בַּעֲבוּר רְאִיָּה.
קוֹל בָּא מֵהַר:
וַיֵּרֶד יְהּ.וָ.הּ..
וַיַּעַל מֹשֶׁה.
(שׂמּ.ו.ת יּטּ כּ)
צִיר עוֹלֶה־וְיוֹרֵד;
מַעֲשֵׂה הַרְ.כָּבָה.
כִּי מַר הַכְּאֵב הַנִּגְלָה,
בְּ(אֵיּ)עֵין חֶסֶ.דּ.
וְהַמִּשְׁקָל נִמְדַּד:
מִשְׁפָּט לְקַו, וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת.
(יּשע.יּהּ.וֹ כּח יּ.ז).
שָׁם הַשָּׁעוֹן נִפְרָם.
וְהַיָּמִים נִמְתָּחִים לְמַעְלָה מִן־הַיּוֹם—
כְּשֶׁעֵד שׁוֹקֵל נֶגֶד עֵד:
עֵדוּת שֶׁל תִּקְוָה בְּתוֹךְ מַעֲרֶכֶת מִשְׁפָּט.
עוֹד תָּקוּם נְשִׂיאָה בֵּין אָחִים:
שִׁיר מַּעֲלוֹת לְדָוִד –
הִנֵּה מַה־טוֹב וּמַה־נָּעִים
(תהּיּ.לּיּ.םּ קּלּ.ג א)
שֶׁבֶת אַחִים גַּם־יָחַד;
וּבֵית יְהּ.וָ.הּ נֵלֵךְ.
(תהּיּ.לּיּ.םּ, קּ.כּ.בּ א)
זֹא-ת הַשָּׁעָה לִ:קְרֹא:
חִשַּׁבְתִּי דְרָכַ.יּ,
וָאָשִׁיבָה רַגְלַ.יּ אֶל־עֵדֹתֶיךָ
(תהּיּ.לּיּ.םּ קּיּטּ נּ.טּ),
מַה־תְּחַשְּׁבוּן אֶל־יְהּ.וָ.הּ?
כִּי כָּלָה הוּא עוֹשֶׂה;
לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה;
(נֹחַ.ו.םּ א טּ..)
וְהַפֶּתַח לֹא נִסְגַּר.
כִּי לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי,
אֲדַבְּרָה־נָּא:
שָׁלוֹם בָּךְ;
(תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.בּ ח)
וּלְמַעַן בֵּית יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.נוּ,
אֲ.בַקְשָׁ.הּ טוֹב לָךְ.
(תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.בּ טּ)
שׂמּ.וֹ.ת לּב יּח (נּ.הּפוֹךּ הוא > חיּ)
"וַיֹּאמֶר:
אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה;
וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה.
קוֹל עַנּוֹת..
אָנֹכִ.יּ שֹׁמֵעַ".
------------------------------
https://youtu.be/J2B1w9ENdqM?si=1V2HvnwIs7TegNNR
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שבוע קֵ(יּ)רֵחַ. כּ.
יּחזקּ.אלּ א כּב (אותיות כּאב)
"וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה.
רָקִיעַ..
כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא, נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם.. מִלְמָעְלָה".
בין ה“חיּוֹת” (כוחות נושאים) לבין ה“כיסא” (מושב ההנהגה) נפרש רָקִיעַ – פרגוד/מסך מפריד‑מאחד.
הוא “כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא” (=מי‑דין קפואים, מוראי), והוא “נָטוּי” (=קו מתוח/יד נטויה) מעל ראשי החיות.
זו תחנת־הביניים הקריטית של המסך: המקום שבו נבחנת יכולת המעבר ממים קפואים (דין) למים חיים (חסד), ומשם אל “דְּמוּת כִּסֵּא… דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם”.
זה תיאור מסך־רקיע קפוא‑ביראה (קרח נורא) שנִפְרַשׂ (נָטוּי) מעל החיות.
זהו שלב הפרגוד / הלוט – “מים קרים” של דין שטעונים המתקה כדי לאפשר עליה מ“דמות‑תבנית” ל“דמות אדם”, דהיינו מִמְסָד מבני אל נוכחות.
מבדיל — לא מפריד.
"מבדיל" הוא פעולה מותנית־בחירה.
לכן כתבתי: מפריד-מאחד.
ניגּש/הפעלה של אנך (ירמ' ל, כא; שמ' כו,לג; בר' א,ו–ז).
בלי "ניגש" — הרקיע נשאר "כְּעֵין הַקֶּרַח" (יחז' א,כב).. ר.איּ ש.לּ מּטּ.הּ..
כלומר, דין קפוא; עם "ניגש" – נּ.עשׂ.הּ פר.גו.דּ מּ.אחד.
קווי‑ההנהגה (הכסא):
במישור הטֶכְסְטוּאַלי של יחזקאל (א,כו) — "דְּמוּת כִּסֵּא… וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם" — קו‑האמצע איננו קו מופשט, אלא כיסא: מושב ההנהגה שעליו יושבת הדמות.
לכיסא ארבע רגליים: שתי רגלי זכר + שתי רגלי נקבה (עוה"ז), ו־ציר נסתר (קו נסתר/“אנך” של יסוד–מלכות, בחינת שבת) הסומך את כולן — כדרשת "רֶגֶל רביעית של המרכבה".
במגן‑דוד התלת־ממדי (שני טטרהדרים) הציר הרביעי מופיע בגלוי; במַשְׁלֵחַ אל הדו־ממדי הוא נכנס לנקודת המרכז (מלכות/שבת).
מכאן גם "וַיִּקָּווּ הַמַּיִם" — שְׁתֵּי ווין (ו–ו) הנמשכות לקו, ו"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" (בר׳ כב,ו–ח) — קִדּ.וּםּ האחדות בהליכה משותפת.
במספר: יִשְׂרָ–אֵל (541) = אוֹר (207) + וְחֹשֶׁךְ (334) > אור וחושך כאחד בקו האמצעי.
וכן "רוּחַ (214) + אֱלֹהִים (86) = 300" — רמז ל־שׁ (300), שלוש קָוִים (מוֹחִין); "מִגְדָּל (77) = עֹז (77)" — "מִגְדַּל עֹז" (משלי יח,י).
כל אלה תומכים בביאור שהאיחוד איננו ביטול ההבדלה אלא יישוּר האנך: הבדלה ניגשת = חיבור.
"וַאֲנִי בַיהוָה אֲצַפֶּה…" (מיכה ז,ז) — קִוּוּי (ויקּוו) כבחירה להפעיל את הקו; כש‑הניגש מיישר שערוּ — הדין מתמתק בכלי, המים הרבים זורמים כנחל אֵיתָן (עמוס ה,כד), וההַקְרָבָה נעשית קִרְבָה (ירמיהו ל,כא).
יּחזקּ.אלּ א כּו
"וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם..
כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר..
דְּמוּת כִּסֵּא.
וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא..
דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם;
עָלָיו מִלְמָעְלָה".
ו.רדּ.ו..
------------------------------
https://youtu.be/EB0m1e6-DDk?si=HuUrCCqfDX8gPIq7
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שבוע וחצי נּתיּנּ.הּ. כּ.
ו/תחי ר/וח י/עקב > ר״י״ו (=216).
(בּ.ראש.יּ.ת מּ.ה כ.ז)
216 = גבורָה/יִרְאָה;
ג׳ × ״עב״ (=72) > 216; ו‑שם בן ע״ב: 72 שמות × 3 אותיות = 216 אותיות (מִ״וַיִּסַע״, "וַיָּבֹא“, "וַיֵּט“ — שׂמּ.ו.ת יּדּ יּטּ ע.דּ כּא).
216 אותיות + 72 שמות = 288 > רפ״ח ניצוצין.
זהו החשבון עם הַכֹּלֵל לכל שם:
לכל שם (3 אותיות) מצרפים את ה־״כולל״ (יחידת השם): 4 × 72 = 288.
הטריגר לתיקון עובר ב‑וַיַּעֲבֹר:
הגימטריה של “וַיַּעֲבֹר” (ו‑י‑ע‑ב‑ר) היא 288.
6+10+70+2+200 = 288—אותו מניין רפ״ח, במקום שבו נפתחות י״ג מידות הרחמים (שמּ.וֹ.ת לּדּ ו..).
ובקומה עליונה—עם הכולל של כלל המערכת: 72 + 1 = 73 = חָכְמָה (חכמה דאצילות), כוונה.
בּ.יּ.א = 13 — גימטריה של אחד/אהבה וכנגד י״ג מידות הרחמים, שער ההבאה המחבר בי״ע לאצילות.
האותיות לפי המפתח שלּ.יּ:
בּ = מעשה/הוצאה לפועל; יּ = שם‑הוויה/ניצוץ; א = חסד ראשון/אל״ף דכל אלפין.
כך בּ.יּ.א מצייר תנועה: חסד‑ראשון (א) יורד ומאיר את הניצוץ (יּ) ונחתם במעשה (בּ).
עי׳ ר׳ מאיר: סוף מעשה במחשבה תחילה.
כמבנה עולמות: בּ.יּ.א מרמז ל‑בריאה–יצירה–עשיה (ב–י–ע), כאשר אל״ף של אצילות מכלילה את בי״ע—לכן נכתב כאן א (ולא ע׳): הא’ של אצילות חודרת לבִי״ע, זו בִּיאָה של האחד אל התלת.
שם ע״ב פועל בשלושת העולמות (בי״ע) ומלקט את ה‑רפ״ח דרך וַיַּעֲבֹר; ה‑שם/שער ה‑73 — בּ.יּ.א — שער‑הבאה של אַהֲבָה/אֶחָד, המחבר בי״ע לאצילות.
זה מאחד את שלושת הרמזים: עָב > עֵרֶב/עִירוּב > עִבּוּר. ה״עָב״ (72) מתעבה לערבוב (תוהו) ונסגר ברחם הבִּינָה (עיבור); בּ.יּ.א הוא שלב ההכנסה—היציאה מן העיבור אל קרבה רשותית: יִשְׁתַּחֲוֶה > וְהִקְרַבְתִּיו (הכנעה נכונה > קרבה מורשית).
רי״ו איננו רק מניין—הוא מד‑שדה. כאשר ה‑ו׳ (חיבור) מוכפל ללא כתר, נקבל ו‑ו‑ו (הזהרה על חיבור‑חיבור‑חיבור בלי יושר). התיקון הוא להוריד את הי״ג (בּ.יּ.א) לתוך ה‑216, להפוך גְבוּרָה/יִרְאָה ל‑אַהֲבָה/אֶחָד הפועלת, ובכך לעבור מ״וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ״ אל ״שַׁלְוָה בְאַרְמְנוֹתָיִךְ״ דרך הַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט—ואז ״וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלַי״.
*זהּ הּ*.ענּ.(יּיּ).ןּ:
72×3 = 216 (אותיות); 216+72 = 288 (רפ״ח); 72+1 = 73 (חכמה).
רי״ו (216) > וַיַּעֲבֹר (288) > בּ.יּ.א (13) > חכמה (73)—ממד‑דין לישׁוּר האנך, מגבורָה בשירות הּ.א.הּב.הּ (נּתיּנּ.הּ לּ:אח.ר).
------------------------------
https://youtu.be/KOTG24FHQEw?si=ENWPtbx7frFRUn5w
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שבוע וחצי ו.רדּ.ו. כּ.
תורה (611) > ו.רד.ו (216) > תבה (407).
6×6×6= 216= ג.בּוֹר.הּ.
6×6×6=216=יּ.ראהּ.
נּתנּ.קּ.הּ *מּ.הּ.שׂ*.שׂ הּ.זהּ, ו.נּחבּר:
401 > 210 > 605
תא > ריּ > תר.הּ.
אתיר הּ:תר = 1,216.
10³ > יּ בּ.חזקּ.ת 3 > ג. ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת.
1,216 > 3 (ג) מילים, 5 (הּ) הופעות, בכל התנ"ך.
אתיר התר (1,216):
וְתַרְשִׁישׁ (1,216) שִׂפְתוֹתַיִךְ (1,216):
קַשְּׁתֹתָיו (1,216).
[צירוף גימטריות, לא פסוק.]
216, כבר דבּר.נּ.ו.
וַיִּצְמַח (154), מִגְדַּל עַז (154).
איפה (9.6 > יּהּ) א-ת.הּ (40.6 > יּ)?
9×9×9=729.
וְהִשְׁחִית (729) בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (729)..? (666)
יִשְׁתַּחֲוֶה (729); וְהִקְרַבְתִּיו (729).
[צירוף גימטריות, לא פסוק.]
יִשְׁתַּחֲוֶה > רד, בּ.ער.ךּ *מּ.ו.חלּ*.טּ.
השְׁחָתָה בָּאַרְמְנוֹת > הַכְנָעָה/הִשְׁתַּחֲוָיָה > קְרִבָה/וְהִקְרַבְתִּיו.
בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ — שלוה מול ביזה/השחתה:
פסוק‑ראי (שלווה)
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.בּ ז
"יְהִ.יּ שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ".
פסוק‑מראה (ביזה/נפילה)
עמּ.ו.סּ: ג יּא
"לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָ.יּ יְהּ.וִ.הּ:
צַר וּ.סְבִ.יּב הָ.אָרֶץ, וְ.הוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ;
וְ.נָבֹ.זּ.וּ אַ.רְמְ.נוֹתָיִךְ".
כּ.תר.יּ.םּ:
תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.בּ ז
ת (תכלית) נראית דרך הּ (שיקוף) אל יּ (הוויה), נלמדת ב־לּ (למידה) ושבה ל־יּ (הוויה) עד םּ (חתימת התהליך).
פרק קכ"ב שיר עולים:
עליה (למעלה) אל בית‑השם..
יישור האנך הפנימי.
עָמּ.וֹ.סּ ג יּא:
ע (ראייה רחבה) בתוך מּ (חיים), נכרעת ב־ו (חיבור) ונבחנת מול סּ (אמונה שלמה);
אם האמונה עיוורת (סּ) בלי יושר, החיבור (ו) נעשה לפריצה של הארמון.
אַרְמוֹן הוא כלי‑משגב של ה־הּ (שיקוף/צלם) בתוך המציאות:
א (חסד ראשוני) נפתח ל־ר (ראשית שבסוף), מתממש ב־מּ (חיים על האדמה), נקשר ב־ו (חיבור), ומגיע לגמר‑תהליך ב־ןּ (סיום כוח הזרוע).
כאשר ה־בּ (מעשה) נכנס אל בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ, הוא מטה את הארמון פנימה: מעשה‑הצלם.
לפי תהלים, כשמעשה‑הצלם מכוון, מתקבלת שַׁלְוָה; בעָמוס, כשהמעשה סר מן היושר, הארמון נבזז ונופל.
|רדּ|
יִשְׁתַּחֲוֶה — רֵד; בֶּ(ע)רֶךְ; מוחְלָ.טּ
הכְנעה נכונה:
תהּיּ.לּיּ.םּ צו טּ
"הִשְׁתַּחֲווּ לַ:יהּ.וָ.הּ בְּהַדְרַת קֹדֶ.שׁ.
חִיל.וּ מִ.פָּנָ.י.ו, כׇּל הָאָרֶץ".
עצם הכרע הברך:
יּשע.יּהּוֹ מּהּ..? כּ.ג:
"בִּי נִשְׁבַּעְתִּי.
יָצָא מִפִּי צְדָקָה.
דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב.
כִּי לִי, תִּכְרַע כׇּל בֶּרֶךְ;
תִּשָּׁבַע כׇּל לָשׁוֹן".
יִ‑שׁ‑ת‑ח‑ו‑ה:
יּ (שם‑הוויה) + ש (תוצאת המעשה) + ת (תכלית) + ח (נצח) + ו (חיבור) + הּ (שיקוף).
הִשְׁתַּחֲוָיָה היא תנועה של הנמכה (רֵד) רצונית של ה"אני" כדי ליישר את האנך.
בֶּרֶךְ (ב‑ר‑ך):
בּ (מעשה) מפנה את ר (ראשית‑בְסוף) להיות כּלִי (ךּ/כּ) — כריעה.
מּוּחְלָט (מ‑ו‑ח‑ל‑ט):
מּ (חיים) + ו (חיבור) + ח (נצח) + לּ (בחירה/למידה) + טּ (שינוי‑ניתוב).
ההכרעה הנכונה היא חיבור החיים לנצח דרך למידה המולידה שינוי‑ניתוב — זוהי כריעה שמיישרת ולא משעבדת.
לּהּ.זהּר.הּ – קו א.דּוֹםּ; הּכ.נּע.הּ פּסּ(ו)לּ.הּ:
א.סּתר ג ב
"וְ.כׇל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ..
אֲשֶׁ.ר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן.
כִּי כֵן צִוָּ.*הּ לּוֹ !!* הַמֶּלֶךְ.
וּ.מׇרְדֳּ.כַ.יּ, לֹא יִ.כְרַע וְ.לֹ:א יִשְׁתַּחֲוֶהּ".
"יִשְׁתַּחֲוֶה" — הימנעות מהכְנעה פסולה כלפי אדם.
זהו היפוך "וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם" (רדיית‑אדם באדם) והכוונה חזרה לירידה רצונית רק כלפי האמת/הּ.אל.ו.הּיּ.
הערת גשר (חסד–דין):
האיזון בין ירידה רצונית לבין רדייה כפויה נכרך בעקרון "חֶסֶד שקודם לַדִּין" (שם בן ע"ב, מס’ 73: ב–י–א / א–י–ב), כדי שה"גבורה/יראה" (216) תשרת את הישר ולא תהפוך לדיכוי.
https://youtu.be/v1fImXAeS-s?si=4hx0LBuAXImw1E7-
פסוקי‑מראה: וְרָדוּ / וּרְדוּ:
ו‑ר‑ד‑ו = ו (חיבור) + ר ("תחילה שבסוף") + דּ (דעת/ראייה פנימית) + ו (חיבור).
חיבור הדעת אל התכלית דרך תנועה מטה (ירידה/רידה) — אך איכות התנועה נקבעת ע"י הכוונה: כפייה או רצון.
ו..יּ.קּרא כּו יּ.ז
"וְנָתַתִּי פָנַ.יּ בָּכֶם.
וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם..
וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם..
וְנַסְתֶּם; וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם".
כאן ורדו מן רדה = שלטון/כפייה/דין.
"רדִיָּה" חיצונית באדם על אדם — תוצאת עיוות הכְנעה (השׁתַחֲוָיָה) למקום שאינו ראוי.
תדר גימטרי:
ציר 216 = "וְרָדוּ" / "גְּבוּרָה" / "יִרְאָה" — מצביע על צד הדין/כובד‑המשקל כשהוא מנותב שלא כראוי.
(הופעות "ורדו/גבורה/יראה" בכלל המקרא תחת ערך 216).
זהו אנטי‑מודל ל"הִשְׁתַּחֲווּ לַי־הוה בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ" — במקום ירידת‑רוח מרצון כלפי האמת, נוצרת רדייה בכפייה של אדם באדם; תוצאה: פגיעה ב"יּ" הנסתר שבזולת (הפרת ה"צלם").
עמּ.ו.סּ ו ב
"עִבְרוּ כַ.לְנֵ.הּ וּרְאוּ;
וּ.לְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה, וּרְדוּ גַת פְּלִשְׁתִּים.
הֲטוֹבִים מִן הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה..?
אִם רַב גְּב.וּ.לָ:םּ מִ.גְּבֻ.לְכֶם".
כאן ורדו מן ירד = ירידה מכוּונת. הנביא מזמין ירידת‑בדיקה אל אתרי־כוח אזוריים שנפלו — ללמוד ענוה והכרה במציאות השברירית במקום היבריס.
גַת (בית הבד/היקב) — מיצוי/סחיטה אל התמצית; הקריאה "וּרְדוּ גַת" נעשית לאקט חינוכי: רדו למטה כדי להוציא אמת מזוקקת.
זה קו ישיר אל "הִשְׁתַּחֲוָיָה" ככריעה מיישרת‑אנך (ברך) ולא כהקטנה משעבדת.
פרק ו בעמוס מוכיח את השאננים; ה"ירידה" איננה השפלה לשמה, אלא מסע הכרה שמוליד תיקון הכוונה — תשתית ל"מּוּחְלָט" (הכרעה ערכית יציבה).
וְהִקְרַבְתִּיו — הקרבה ≡ הַקְרָבָה ≡ קִרְבָה:
יּרמּ.יּהּוֹ לּ כ:א
"וְ.הָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ;
וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא.
וְ.הִקְרַבְתִּיו;
וְ.נִגַּשׁ אֵלָ.יּ.
כִּי מִי הוּא זֶה..?
עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַ.יּ..?
נְאֻם יְהּ.וָ.הּ".
המשמעות: קִרְבָה אל העבודה הּ.עצמּ(א).יּ.ת.
מצודת דוד:
"וְהִקְרַבְתִּיו—אני אקרב אותו, והוא יהיה נגש אלי להתקרב; ר"ל אטע בלבו יראת ה' והוא יהיה מוסיף והולך."
והיא מדייקת, שהקִרבה היא מעשה‑אל המסייע לעבודת הקרבה ("בא ליתן טעם למה בתחילה אקרבו ואח"ז יגש אלי.. אם לא אסייעו לקרבה..")
קרבה זו היא מעשה־אל (סיעתא דשמיא) המאפשר ניגש מיוחד.
תרגום יונתן:
מזהה את הדמות כמלכו/משיחו של ישר–אל, ומפרש את הפעולה:
"וַאֲקָרֵיבִנּוֹן וְיִתְּנּוֹן לְפֻלְחָנִי"—הקרבה שמולידה עֲבוֹדָה (עבודת ה').
כאן "וְהִקְרַבְתִּיו" = הבאה אל קִרְבִּ.יּ לשם שירות.
"קרבן" ו"קרבה" בלשון התורה (שורש קר"ב בפעולת קִרְבָּה):
לשון הקרבנות פותחת:
ו.יּ.קּרא: א בּ
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
{אל הם ולא אלי הם.. כי הם לא "שׂםּ".
לתפיסת מּש.הּ.. הם רחוקים, הם זקוקים למש"ל.
למעשה הּ.סימ.(בּ)ב(וֹ)לּ.יּ.. מּ > תהליך..}
אָ.דָםּ כִּי יַ.קְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַ.יּהּ.וָ.הּ;
מִן הַ.בְּהֵמָ.הּ, מִן הַ.בָּקָר וּ.מִן הַ.צֹּא.ןּ..
תַּ.קְ.רִיב.וּ אֶת קׇרְבַּ.נְ.כֶם".
עצם ה"הַקְרָבָה" היא פעולה של הַגָּשָׁה וקִרְבָּה.
לא רק דבר "מֻקְרָב" אל המזבח; גם אנשים מובָאים אל עבודת ה':
שׂמּ.ו.ת כּ.טּ דּ:
"וְ.אֶ-ת אַ:הֲרֹ.ןּ וְ.אֶ-ת בָּנָ.(הּ).יּ.ו תַּ.קְרִיב אֶל.
פֶּתַח אֹהֶל מּ.וֹ.עֵד.
וְ.רָחַצְ.תָּ אֹ-תָ.*םּ בַּ(הּ)*.מָּיִםּ".
הבאה‑להעמדה לשירות.
קִרְבָה דורשת *קּדּ*ו.שׂהּ: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵש"—הניגש‑אל‑ה' הוא "קרוב" במובן מקודש.
עמּ.ו.סּ הּ יּ
"שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ;
וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ".
עמּ.ו.סּ: הּ יּבּ (שיקוף, יּבּ > ונהפוכו: בּיּ)
"כִּי יָדַעְתִּי..
רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם.
צֹרְרֵי צַדִּיק.
לֹקְחֵ.יּ כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים..
בַּ.שַּׁעַ.ר הִטּ.וּ".
*כופר = פדיון/מחיר לעקימת הדין;
מּשלּ.יּ ו לּ:הּ
"לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כׇל כֹּפֶר וְ.לֹא יֹאבֶה, כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד".
בעמוס ההקשר הוא עִוּוּת הדין ב"שַׁעַר"—ולכן כֹּפֶר מדגיש "תשלום כופר" לשם עקימת משפט, מונח קרוב‑מובחן ל"שֹׁחַד".
https://youtu.be/_dLTbtTShpw?si=ZVaetojgUbI2wig4
השחתת השער = חסימת הקרבה:
"בַשַּׁעַר הִטּוּ" פוגעת במקום ה־נִגַּשׁ; לכן "וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלַי" (ירמיהו לּ: כּ.א) מחייבת תחילה תיקון השער:
עמּ.ו.סּ הּ טּו:
"שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב;
וְ.הַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט.
אוּלַי יֶ.חֱנַ.ןּ יְהּ.וָ.הּ, אֱלֹ.הֵיּ צְ.בָא.וֹ.ת שְׁאֵרִ.י.ת י.וֹ.סֵף".
עד ש‑
עמּ.ו.סּ הּ כּדּ U:
"וְ.יִ.גַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט;
וּ.צְדָקָ.הּ: כְּ.נַחַ.לּ אֵיּ..? תָן".
בלא יושר בשער—הּ "הַקְרָבָה" נעשית קרבה־מדומה, והעבודה נמאסת.
מיקוד: "בַּשַּׁעַר הִטּוּ" — השער הוא מקום המשפט; כשהדין מוטה כלפי ענּיים ("צֹרְרֵי צַדִּיק… לֹקְחֵי כֹּפֶר"), הקרבה הפולחנית מאבדת תוקף.
לכן עמוס דוחה מיד עבודת‑קודש ללא יושר: "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם… כִּי אִם־תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹת לֹא אֶרְצֶה" (השוו עמּ.ו.סּ הּ כּא–(כּ)ב), ומזקק את העיקרון: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמּ.ו.סּ הּ כּדּ U).
מכאן: "וְהִקְרַבְתִּיו" (יּרמּ.יּהּוֹ לּ כ.א) איננה טקסיות גרידא, אלא קרבה שניתנת מלמעלָה כאשר שערי‑המעשה מיושרים — ואז "וְנִגַּשׁ אֵלַי".
ו.יּ.קּרא יּ ג
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן:
הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהּ.וָ.הּ לֵאמֹר;
בִּ.קְרֹבַ.יּ אֶ.קָּדֵ.שׁ.
וְ.עַל פְּנֵ.יּ כׇל הָעָם אֶ:כָּבֵד.
וַיִּדֹּם אַ.הֲרֹ.ןּ".
בּמּ.דִּבֶּר טּ.ז הּ
"וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר:
בֹּקֶר. וְ.יֹ.דַע יְהּ.וָ.הּ אֶ-ת אֲשֶׁר לוֹ, וְ.אֶ-ת הַ.קָּד.וֹ.שׁ.
וְ.הִ.קְרִיב אֵלָ.יּ.ו, וְ.אֵ-ת אֲשֶׁר יִבְחַר.
בּוֹ יַ.קְרִיב אֵלָ.יּ.ו.
"ונִגַּשׁ אֵלַי": ניגש מובחן ומורשה:
דפוס הנגישה המקראי שומר מדרג:
שׂמּ.ו.ת כּדּ U בּ:
"וְ.נִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְהּ.וָ.הּ;
וְ.הֵם: לֹא יִ.גָּשׁ.וּ..
וְ.הָ.עָם, לֹא יַ.עֲל.וּ עִמּ.וֹ".
לא כל קרבה מותרת; יש הבחנה/הרשאה.
זהו הקונטקסט הענייני ל"וְנִגַּשׁ אֵלַי" בּיּרמּ.יּהּוֹ.
לאחר הַכְנָעָה נכונה ("יִשְׁתַּחֲוֶה") באה הַקְרָבָה שהיא קִרְבָה: פעולת ה׳ ("וְהִקְרַבְתִּיו") מעמידה את האדם במקום נגיש‑ומקודש ("ונגש אלי").
זה מכוון אל עקרון קרבת אמת:
תהּיּ.לּיּ.םּ קּמּ.הּ יּח (חיּ)
"קָרוֹב יְהּ.וָ.הּ לְכׇל קֹרְאָיו;
לְכֹל אֲשֶׁר יִ.קְרָאֻ.ה.וּ בֶאֱמֶ"ת".
ו‑ה‑ק‑ר‑ב‑ת‑י‑ו = ו (חיבור) + הּ (שיקוף) + קּ (קריאה/התעוררות) + ר (ראשית־בסוף) + בּ (מעשה) + ת (תכלית) + יּ (שם‑הוויה) + ו (חיבור).
כך "הַקְרָבָה" מתפקדת כמהלך:
קריאה שקמה בתוך השיקוף ונמשכת למעשה חתום‑תכלית, עד קִרְבָה אמיתית ל‑יּ.
הבחירה בלשון "וְהִקְרַבְתִּיו" (בניין הפעיל, 1.לשון ה'—אני מקרב) בצירוף "וְנִגַּשׁ אֵלַי" מדגישה את הדו־שלביות:
הקרבה אלוהית המאפשרת נגישה אנושית—דיוק העולה הן מן הפשט (מצודות) הן מן התרגום (יונתן: "ויתנון לפלחני").
המשפט בשער הוטה, הקרבה הפולחנית נעשית קרבה‑מדומה ('שׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵיכֶם'); התיקון: 'הַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט… וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט' — ואז 'וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלַי'.
תהּיּ.לּיּ.םּ ע.ג: כּח
"וַאֲנִי..?
קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב.
שַׁתִּי בַּאדֹנָ.יּ.
יְהּ.וִ.הּ מַחְסִ.יּ;
לְ:סַפֵּר כׇּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ".
רש"י מפרש "מַלְאֲכוֹתֶיךָ = שליחותיך".
גם הטובות וגם הרעות, אֲדֹנִ.יּ.
נחזור אלּ:
"וְהִשְׁחִית… בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" — פנים מול חוץ:
לצד עמוס ג יּא ("…וְנָבֹזּוּ אַרְמְנֹתָיִךְ") המעמיד ביזה/קריסה, הנביאים משתמשים שוב‑ושוב במוטיב אש האוכלת ארמנות כדי לסמן פער בין חזות חיצונית לבין קלקול פנימי:
הּ.ו.שע ח יּדּ (הּ) > עדיין חידה..?
"וַ.יִּ.שְׁכַּח יִשְׂרָ–אֵל אֶת עֹשֵׂה.וּ;
וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת.
וִ.יּ.הוּדָ.הּ הִ.רְבָּ.הּ עָרִים בְּ.צֻר.וֹת.
וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּ.עָרָ.יּ.ו, וְ.אָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ".
אש כתשובת‑מידה להשחתה מבית.
המלבי"ם: "בְּעָרָיו – בכל עיר ועיר; לכן אמר אַרְמְנֹתֶיהָ של כל עיר".
עמּ.ו.סּ א דּ
"וְ.שִׁלַּחְ.תִּ.יּ אֵשׁ בְּבֵית חֲזָ.אֵל וְ.אָכְלָ.הּ אַ.רְמְ.נ.וֹ.ת בֶּן הֲדָד".
יּרמּ.יּהּוֹ מּטּ(הּ) כּז(הּ):
"וְהִצַּתִּ.יּ אֵשׁ בְּ.חוֹמַ.ת דַּמָּ.שֶׂק;
וְאָכְלָה אַ.רְמְ.נוֹת בֶּן הֲדָ.דּ".
האש פורצת לקו‑החומה וסימבולית "אוכלת" את מושב‑הכוח.
עמּ.ו.סּ א: יּדּ:
"וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּ.חוֹמַ.ת רַבָּ.הּ.
וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ בִּתְרוּעָה;
בְּיוֹם מִ.לְחָמָ.הּ בְּ.סַעַ.ר בְּ.יוֹם סוּפָ.הּ".
עמּ.ו.סּ ב. הּ:
"וְ.שִׁלַּחְ.תִּ.יּ אֵשׁ בִּיּ.הוּדָ.הּ;
וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּ–שָׁלִָם".
שורש ש־ח־ת מסמן תחילה השחתה מוסרית‑פנימית, שמולידה חורבן חיצוני:
בּ.ראש.יּ.ת ו.. יּבּ (בּ.יּ)
"וַיַּרְא אֱלֹ.הִ.יּ.םּ אֶ-ת הָאָרֶץ.
וְהִנֵּה:
נִשְׁחָתָה.
כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".
וכן בניסוח נבואי מפורש:
יּרמּ.יּהּוֹ לּוֹ כּ.טּ
"וְעַל יְהּ.וֹ.יָקִים מֶלֶךְ יְ.הוּדָ.הּ תֹּ.אמַר..
כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ:
אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת;
לֵ:א.מֹר..
מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ, לֵאמֹר, בֹּא יָבוֹא מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה..??".
זה מתוכן הּמּ..גילהּ ששרף יהויקים.
וכאן מתחדד ציר פנים > חוץ: לא רק אש אל החומות, אלא גם אש מן‑הפנים:
יּחזקּ.אלּ כּח יּח (חיּ)
"מֵ.רֹב עֲוֹנֶיךָ, בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ.
חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ.
וָ.אוֹצִא אֵשׁ מִ.תּוֹכְ.ךָ, הִיא אֲכָלַתְךָ.
וָ.אֶ.תֶּנְ.ךָ לְ.אֵפֶר עַל הָאָרֶץ;
לְעֵינֵי כׇּל רֹאֶיךָ".
היפוך מובהק שבו ההשחתה הפנימית מציתה את הקריסה החיצונית.
"וְהִשְׁחִית" (ו‑ה‑ש‑ח‑י‑ת):
ו (חיבור) + הּ (שיקוף/צלם) + ש (תוצאת‑מעשה) + ח (נצח/כוח) + יּ (ניצוץ‑השם) + ת (תכלית).
כאשר החיבור‑שיקוף מוסט — תוצאת‑המעשה מגיעה אל תכלית של קלקול; מכאן תנועת‑התיקון חוזרת אל השרשרת שכבר נבנתה למעלה: יִשְׁתַּחֲוֶה > וְהִקְרַבְתִּיו.
כניעה נכונה > קִרְבָה מורשית.
כְּנַעַן / כְּנִיעָה:
הּ.ו.שע יּבּ ח
"כְּ.נַעַן בְּיָדוֹ: מֹאזְנֵי מִרְמָה.
לַעֲשֹׁק אָהֵב".
פרשנות מסורתית מסבירה "כנען" כאן כ־סוחר (לשון מקראית):
מצודת דוד: "אבל אתם כסוחר הרמאי אשר בידו מאזני מרמה…"
צפנּ.יּהּ א יּ.א
"הֵיּ.לִיּ.לּוּ יֹ.שְׁבֵ.יּ הַמַּכְתֵּשׁ;
כִּי נִדְמָה..
כׇּל עַם כְּנַעַן נִכְרְתוּ.
כׇּל נְטִילֵי כָסֶף".
שוב "כנען" במשמעות סוחר, כמבאר הרד"ק.
מפרש אבן עזרא: "עם כנען — כל סוחר."
מּשלּ.יּ לּ:א.. כּדּ U
"סָדִ.יּןּ עָשְׂ.תָ.הּ.
וַתִּמְכֹּר.
*וַחֲגוֹ*.ר נָ.תְנָ.הּ לַ:כְּ.נַעֲנִ.יּ".
|חג|
יּרמּ.יּהּוֹ יּ.ח ג
"וָ.אֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר..
ו.הִנֵּה.ו:
עֹשֶׂה מְלָאכָ.הּ עַל הָ.אׇבְנָ.יִ.םּ".
https://youtu.be/lFmXE0vee0E?si=q5StuwGwMHPMruMa
בּ.ראש.יּ.ת יּ.*ז ח*..
"וְ.נָתַתִּ.יּ לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ..
אֵ-ת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ.
אֵ-ת כׇּל אֶרֶץ כְּנַעַ.ןּ לַ.אֲחֻזַּ.ת עוֹלָ.םּ.
וְ.הָיִי.תִ.יּ לָ:הֶם לֵ:אלֹ.הִיּ.םּ".
הפסוק חותם את ברית‑הּ.אדּמּ.הּ כהתחייבות כפולה: אחוזה נצחית בצירוף יחס ברית ("והייתי להם לאלוהים").
הּ.אדּמּ.הּ איננה רק טריטוריה; היא מסגרת מחייבת של קרבה—אדּ.מּ.הּ וברית כשני צדדים של אותו מהלך.
דִּבֶּר.יּ.םּ *ח ז*
"כִּי יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֶיּ.ךָ מְ.בִיאֲ.ךָ אֶל.
אֶרֶץ טוֹבָ.ה אֶרֶ.ץ נַ.חֲלֵ.יּ מָיִם..
עֲיָ.נֹ.ת וּ.תְהֹמֹת יֹ.צְאִ.יּ.פּ בַּ.בִּקְעָ.הּ וּ.בָ.הָר".
"אדּ.מּ.הּ טובה" כנביעה מתמדת "מבפנים החוצה" (עינות ותהומות יוצאים) יוצר דימוי מדויק ליעד התיקון: שפע פנימי מתורגם לחיות בחוץ.
כך נחתמת התמונה: פנימיות מתוקנת מולידה סדר וחיים גם בּ.ח.ומּו.ת ובא.רמּ.ונּו.ת.
נּ.סּכ.םּ:
הארמון עומד רק כאשר האנך מיושר.
מקום ש־"בַשַּׁעַר הִטּוּ"—אש אוכלת חומות; מקום שׁהמשפט וצדקה נַגָּרִים כמים—הקרבה ניתנת, והכניסה אל "אֶרֶץ טוֹבָה" מתאפשרת.
כך נחתם המהלך: הכנעה נכונה > קרבה מורשית > שפע פנימי הזורם החוצה, עד לקיום הברית—"לַאֲחֻזַּת עוֹלָם… וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים."
גימטריות:
הגימטריה (729) — אימות קצר + משמעות:
שיטת החישוב: מִסְפָּר הּ.כרח.יּ (א=1 … ת=400; אותיות סופיות בערכן הרגיל).
וְהִשְׁחִית = ו(6)+ה(5)+ש(300)+ח(8)+י(10)+ת(400) = 729.
ר׳ בר׳ ו, יב; ירמ׳ לו, כט.
בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ = ב(2)+א(1)+ר(200)+מ(40)+נ(50)+ו(6)+ת(400)+י(10)+ך(20) = 729.
ר׳ תה׳ קכ״ב, ז.
יִשְׁתַּחֲוֶה = י(10)+ש(300)+ת(400)+ח(8)+ו(6)+ה(5) = 729.
ר׳ תה׳ צו, ט.
וְהִקְרַבְתִּיו = ו(6)+ה(5)+ק(100)+ר(200)+ב(2)+ת(400)+י(10)+ו(6) = 729.
ר׳ ירמ׳ ל, כא.
729 = 9×9×9 וגם 27² (27=מספר האותיות כולל סופיות).
"קוביית התשע" ו"מרובע האלפבית" מצביעים על שלוש חותמות של ת(כלית) החוזרות בשלושה צירים:
השחתה > השתחוויה > הקרבה.
ווו:
ו=6 (ו—אות החיבור).
ברובד־הרמז, 666 מציף את סכנת החיבוריות המשולשת ללא כתר יּהּ:
6; 16 > שב.ע, ש(יּ)ב(הּ); יּהּ > טּו > ניתוב, חיבור)..
קישור־קישור־קישור שאינו מיושר לאנך; כך הארמון נהפך לכלי צבירה וכוח.
הפסוקים המקראיים הבולטים בהם המספר 666 נקשר לעושר מלכותי הוא:
מּלּכ.יּ.םּ א יּ *יּדּ*:
"וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁ.ר בָּ.א לִ:שְׁלֹמֹ.הּ בְּשָׁנָה אֶחָת:
שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכַּר זָהָב".
דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ טּ יּג
"וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁ.ר בָּ.א לִ:שְׁלֹמֹ.הּ בְּשָׁנָה אֶחָת:
שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכְּרֵי זָהָב".
מול זה ניצב הצמד שנקבע לעיל: "שַׁלְוָה בְאַרְמְנוֹתָיִךְ"—כאשר המעשה מיושר; לעומת "וְנָבֹזּוּ אַרְמְנֹתָיִךְ"—כאשר החיבוריות מתנתקת מן היושר.
וְהִשְׁחִית > יִשְׁתַּחֲוֶה > וְהִקְרַבְתִּיו.
שלוש חותמות תכלית.
------------------------------
https://youtu.be/Gt4aHlWxBoo?si=drX6ctdj3l6S51RI
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שבועיים וּמַה יָּדַעְתָּ: דַבֵּר. כּ.
8 > B > בּ.יּ.
המהלך: מאינסוף (8) אל בית/בניין (B) דרך בּ.יּ — מן החסד הראשוני אל בניין הלב בַּהֵיכָל (67).
חב.קּ.ו.קּ בּ כ (הּ)
"וַ.יּהּ.וָ.הּ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ.
הַס מִפָּנָיו; כׇּל הָאָרֶץ" |פּ|
תהּיּ.לּיּ.םּ יּ.*א דּ* (םּ)
"יְהּ.וָ.הּ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ.
יְהּ.וָ.הּ, בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ;
עֵינָיו יֶחֱזוּ.
עַפְעַפָּיו, יִ.בְחֲנ.וּ בְּנֵי אָ.דָםּ".
נָגִיד (67) וְאֵין (67) בִּינָה (67)..
וְהָלְכוּ (67) נֶגְדִּ.יּ (67) לַ:הֶבֶל (67);
וּ.בַ.גּוֹ.יִ.םּ (67) יִבָּנֶה (67).
[צירוף גימטריות, לא פסוק.]
יּרמּ.יּהּ.וֹ *בּ הּ*
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ:
מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם *בִּ.יּ* עָוֶל..?
כִּי רָחֲקוּ מֵ.עָלָ.יּ..
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ".
מּשלּ.יּ כּ.דּ ג
"בְּחׇכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת..
וּ.בִתְבוּנָה יִ.תְ.כּוֹנָן".
איּ.וֹ.בּ לּ.טּ כּו
"הֲמִבִּינָתְךָ, יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כּנּ.פּ.וֹ לְתֵימָן..?"
מּשלּ.יּ ג הּ
"בְּטַח אֶל יְהּ.וָ.הּ בְּכׇל לִבֶּךָ.
וְ.אֶל..
בִּינָתְךָ, אַל תִּשָּׁעֵן".
עלּ קּוֹצ.יּ שלּ.יּ:
------------------------------
בסיום פרק ז' של ליקוטי אמרים..
בעל התניא מסיים רעיון מהותי באשר להעלאת הנפש הבהמית ומקורות הטומאה, ומתאר את היכולת של התשובה..
ובייחוד תשובה מאהבה רבה עד מאוד..
להפוך את הזדונות לזכויות.
הקטע המסכם אומר:
"מה שאי אפשר לו להעלות החיות לקדושה כ"א על ידי תשובה מאהבה רבה כל כך עד שישוב מאהבה רבה זו בעצמה שנפשו צמאה לה' להיות כולה נדבקה בו יתברך..."
כלומר:
יש דרגות שונות של קליפות, ויש כאלו שהחיות הנפשית שנמשכה מהן אינה יכולה לעלות מעצמה לקדושה.
כאשר האדם שב בתשובה מאהבה רבה..
מתוך צימאון כנה ועמוק לּ:אל.ו.הּי..ו..
יש בכוח התשובה הזו..
להפוך גם את הרע לקדושה.
לנתק את הנפש מן הגוף והטומאה שהיו כרוכים בו להעלותה אל מקורה האלוהי.
יומא פו ע"ב..
עיקרון היסוד:
"אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיּ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ...
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות, שנאמר וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעֹו וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה"
(יחזקאל לג, יט).
חז"ל מבחינים בין שני סוגי תשובה:
תשובה מיראה:
הופכת זדונות לשגגות (רק ביטול החטא).
תשובה מאהבה:
הופכת זדונות לזכויות ממש (כוח יצירה חדש).
החתימה של פרק ז' מציינת את כוח התשובה מאהבה, כחידוש רוח.נּ.יּ.. אל.ו.קּ.יּ, שיש לו כוח לא רק למחול..
אלא לשנות את עצם מהות החטא ולהפכו לזכות.
כלומר, לחשוף שהחטא עצמו שימש קרקע לצמיחה רוחנית עמוקה יותר.
חיזוק בדבריו של הרמב"ם עצמו:
הלכות תשובה *ז, דּ*:
"אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה... אלא כשם שאדם צריך לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדרכיו הרעים ולשוב ממידות רעות... עד שישוב נפשו לתשובה ויהיה אוהב את השם."
הרמב"ם מחייב לא רק שינוי מעשי אלא גם הפנמה נפשית עד לאהבת השם..
וזה שורש תשובה מאהבה.
אפשרות להלבין את החטא, כשהתשובה עמוקה:
[יּשע.יּהּוֹ א יּח]
"לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה..
יֹאמַר יְהוָה.
אִ.םּ יִהְיוּ חֲטָאֵ.י.כֶ.ם..
כַּ.שָּׁנִ(הּ).יּ.םּ: כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.
אִם יַאְדִּימוּ..?
כַתּוֹלָע.
כַּ.צֶּמֶ.ר יִהְי.וּ".
אין חטא שאינו ניתן להלבנה כשהתשובה נובעת מהכוח הזרוּע של יּ.
זוהי הבטחה להתמרה גמורה:
ממדרגת אדום (טומאה) אל מדרגת צחור (קדושה).
[יּחזקּ.אלּ לּו כּו]
"וְ.נָתַתִּ.יּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ.
וְ.רוּחַ חֲדָשָׁ.ה אֶתֵּן בְּ.קִרְבְּ.כֶ.ם.
וַ.הֲסִרֹ.תִ.יּ..
אֶת לֵב הָאֶבֶן מִ.בְּשַׂרְ.כֶ.ם.
וְ.נָתַתִּ.יּ לָכֶם לֵב בָּשָׂר".
לב האבן הוא תולדת זָדוֹן (67) והתכחשות. אך יּ נותן לב חדש – מקום שבו ההוויה מתעוררת להוליד מעשים של קדושה.
[תהּיּ.לּיּ.םּ *נּא יּבּ* עדּ *יּדּ*]
"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים..
וְ.רוּחַ נָ. כוֹן חַדֵּשׁ בְּ.קִרְבִּ.יּ.
אַל תַּשְׁלִיכֵ.נִ.יּ מִלְּפָנֶיךָ..
וְרוּחַ קׇדְשְׁ.ךָ..
אַל תִּ.קַּח מִ.מֶּנִּ.יּ.
הָשִׁיבָה לִּ.יּ שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶ.ךָ..
וְ.רוּחַ נְדִיבָ.הּ תִ.סְמְכֵ.נִ.יּ".
הבקשה ללב טהור ולרוח נכונה..
היא תשובת הנפש לצלם שבה.
היא מבקשת לא רק סליחה, אלא שינוי פנימי של מבנה ההוויה.
https://youtu.be/J7GY1Xg6X20?si=sodMAu4KCcs1SYYI
הבשורה על פי לוקאס פרק יּ.ז, פּסוקים כּ-כּא:
"וַיִּשְׁאָלֻהוּ הַפְּרוּשִׁים לֵאמֹר:
מָתַי תָּבוֹא מַלְכוּת הָאֱלֹהִים..?
וַיַּעַן, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם:
מַלְכוּת הָאֱלֹהִים לֹא תָבוֹא בְּמַרְאֵה עֵינָיִם.
וְלֹא יֹאמְרוּ, הִנֵּה־פֹה אוֹ הִנֵּה־שָׁם, כִּי מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.. הִנֵּה:
בְּקִרְבְּכֶם".
[הּוֹשע *יּדּ* בּ עדּ דּ] (בּגדּ)
"שׁוּבָה יִשְׂרָ. אֵל..
עַד יְהוָה אֱלֹ.הֶ.יּ.ךָ..
כִּי כָשַׁלְ.תָּ בַּ.עֲוֹנֶ.ךָ.
קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִ.יּ.םּ..
וְ.שׁוּבוּ אֶל יְהוָה.
אִמְרוּ אֵלָיו:
כׇּל תִּ.שָּׂא עָוֹן..
וְ.קַח טוֹב.
וּ.נְ.שַׁלְּמָ.הּ פָרִ.יּ.םּ שְׂ.פָתֵ.י.נּ.וּ.
אַשּׁ.וּ.ר..
לֹ:א יוֹשִׁיעֵ.נוּ.
עַל סוּס..
לֹא נִ.רְכָּב.
וְ.לֹא נֹ.אמַר עוֹד:
אֱלֹ.הֵינּוּ לְ.מַעֲשֵׂ.הּ יָדֵ.יּ.נוּ ..
אֲשֶׁ.ר בְּךָ יְ.רֻחַם יָ.תוֹם".
תשובה היא תנועה מהלב, אך מהותה היא לשוב עד יּ..
עד ההוויה שבפנים, בכוח של דּבר.
[תהּיּ.לּיּ.םּ קּג יּ עדּ יּג]
"לֹא כַ.חֲטָאֵ.י.נ.וּ עָשָׂה לָנוּ..
וְ.לֹא כַ.עֲוֹנֹ.תֵ.י.נּ.וּ..
גָּמַל עָלֵ.י.נ.וּ.
כִּ.י כִ.גְבֹהַּ שָׁמַ.יִ.םּ..
*עַל* הָאָרֶץ.
גָּבַר חַסְ.דּ.וֹ.
*עַל* יְרֵאָ.י.ו.
כִּ.רְחֹק מִ.זְרָח מִ.מַּ.עֲרָב..
הִרְחִיק מִ.מֶּנּ.וּ..
אֶת פְּשָׁעֵ.י.נ.וּ.
כְּ.רַחֵם..
אָב עַל בָּנִים..
רִחַם יְהוָה.
*עַל* יְרֵאָ.י.ו".
התשובה מתקבלת לא בזכות צדקתנו..
אלא ברחמים קדומים שהם תשתית החיים עצמם.
כאשר רוח התשובה פועלת..
גם הדין מתמוסס לאור הרחמים.
אז..
גם לפי בעל התניא, גם לפי חז"ל וגם לפי הרמב"ם:
התשובה אינה רק מחיקה אלא בריאה מחודשת של הזהות..
החוטא ששב מאהבה..
אינו עוד אותו אדם.
תודעתו מתחדשת, רוחו מתרעננת, וגופו נושא לב חדש.
לב בשר הפועם באמת של יּ.
באופן הזה..
'זדונות נעשות לו כזכויות'.
לא כסיסמא..
אלא כתהליך של בירור, של חיבור לאור ראשוני..
שבו אפילו החושך נעשה חומר גלם לאור.
זהו לב הבשר..
רוח נדיבה ולב טהור..
אשר בורא האל לאדם.
לב שיודע לחזור.
"רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי.."
לא קשור בכלל לתשובה דתית..
לפי ההלכה המקובלת.
א.בּ.לּ.. כל אחד והשביל שלו..
ש.יּהּיּהּ. מה שעושה לכם טוב.
זה סוד התשובה.
לא כמחיקה של מה שהיה..
אלא כהתמרה של עצם הקיום.
זדון שהפך לאור.
גוף שחזר אל נשמה.
ו.. האדם.
ששב אל מהות הּ.עצמּ.*יּ ש*.לּוֹ (36).
------------------------------
ש.לּב הּ.הּצת.הּ.
הצפה ראשונית.
שיפוט, סבל, פגיעה בתודעה.
[תהּיּ.לּיּ.םּ לּדּ ז]
"זֶה עָ.נִ.יּ קָרָא.
וַ.יהוָה שָׁמֵ.עַ.
וּ.מִכׇּל צָר.וֹ.תָיו הּ.וֹ.שִׁיע.וֹ"..
קריאה אל האלוהות מתוך מצוקה, והצלה מיידית ממצב של צרות.
ניתוק ההשפעה ההרסנית של המבט..
וחזרה לחיבור הּ.אנּכ.יּ.
הפסוק מלמד..
כי בשלב ההצתה..
כאשר היחיד חש מכווץ תחת מבט הרסני, הוא יכול לקרוא אל הּ.עצמּ.יּ *ש.לּוֹ מּ*.תוֹך מצוקתו.
הקריאה מחברת אותו מחדש.
[יּשע.יּהּוֹ מּא יּ] טעמא.. לקריאה?
"אַל תִּירָא..
כִּ.יּ עִמְּךָ אָנִ.יּ.
אַל תִּשְׁתָּע..
כִּ.יּ אֲנִי אֱלֹ.הֶי.ךָ.
אִמַּצְתִּיךָ.
אַ.ףּ עֲזַרְתִּיךָ..
אַ.ףּ תְּמַכְתִּיךָ..
בִּ.י.מִ.י.ןּ צִדְ.קִ.יּ".
הפסוק מתייחס ישירות לפחד..
ולתחושת ההתכווצות..
תחת מבט הרסני..
ומבטיח נוכחות אלוהית שמחזקת ומנתקת את ההשפעה השלילית.
מה שמתבקש הוא..
לבחור שלא לפחד ולהתחבר לּ:יּ.
[תהּיּ.לּיּ.םּ נּ.א יּ.בּ]
"לֵב טָהוֹר..
בְּרָא לִי אֱלֹהִים..
וְ.רוּחַ נָכוֹן..
חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּ.יּ".
הפסוק מסביר..
כי בשלב ההצתה..
היחיד יכול לבקש טיהור וחידוש של הלב והרוח..
בּ.אמּצ.ע.ו.ת ניתוק מהמבט ההרסני והתחברות מחדש לטהרה האלוהית שבּ.וֹ: יּ.
ו.ז.א.ת.. דרך חסד וכוח אלּ.וֹ.*הּ.יּ*.
ש.לּב הּ.צמּ.צוֹםּ ו.הּ.מּח.נּ.קּ.
הּ.ת.וֹ.דּע.הּ הּ.כּלּ(ו)א.הּ.
שיא הדחיסות.
תודעה סגורה, צורך בגאולה פנימית.
טיהור רוחני ושחרור מפיתויים..
מאפשרים חיבור מחודש לערך הּ.עצמּ.יּ והפיכת הדאבה לשמחה.
[תהּיּ.לּיּ.םּ נּא טּ]
"תְּ.חַטְּאֵ.נִ.י בְאֵזוֹב..
וְ.אֶ.טְהָר.
תְּ.כַבְּסֵ.נִ.יּ..
וּ.מִ.שֶּׁלֶ.ג אַ.לְבִּ.יּ.ןּ"
הפסוק מלמד כי בשלב הצמצום והמחנק..
כאשר פיתויים מסנוורים מזהמים את הנשמה..
ניתן לבקש טיהור רוחני עמוק.
דרך חסד ואמונה..
ניתן "לכבס" את האשמה ולהחזיר את היחיד לטהרה, תוך ניתוק מפיתוי השלמות המזויפת.
שחרור מזיהום רוחני..
[יּשע.יּהּוֹ סּא ג]
"לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן..
לָתֵת לָהֶם פְּאֵר..
תַּחַת אֵפֶר.
שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן..
תַּחַת אֵבֶל.
מַעֲטֵה תְהִלָּה..
תַּחַת רוּחַ כֵּהָה.
וְ.קֹרָא לָהֶם:
אֵילֵי הַ.צֶּדֶק.
מַטַּע יְהוָה..
לְ.הִ.תְ.פָּאֵר".
כאשר היחיד לכוד בפיתוי מסנוור..
האלוהות מחליפה את האפר (צמצום) ביופי..
ואת הרוח הכהה בשמחה ותהילה.
ניתן להתחבר מחדש לערך הּ.עצמּ.יּ..
דרך חסד ותנועה לעבר שחרור נּפש.יּ.
[יּרמּ.יּהּוֹ לּ:א יּבּ]
"וּ.בָאוּ.
וְ.רִנְּ.נ.וּ בִמְרוֹם צִיּוֹן.
וְ.נָהֲרוּ אֶל טוּב יְהוָה..
עַל דָּגָ.ןּ..
וְ.עַל תִּ.י.רֹשׁ..
וְ.עַל יִ.צְ.הָר..
וְ.עַל בְּנֵיּ צֹא.ןּ וּבָקָר..
וְ.הָיְ.תָ.ה נַפְשָׁ.םּ..
כְּ.גַן רָוֶה.
וְ.לֹא יוֹסִיפ.וּ לְ.דַאֲבָה עוֹד".
כאשר היחיד לכוד בדאבה ובפיתוי..
קיימת הזמנה לשיר פנימי..
זרימה לּ.עבר הּ.טוב.
הנפש מתחדשת כגן רווה..
והדאבה נעלמת, תוך חיבור מחודש למקור החיים.
הּ.בּש.לּ.הּ:
שלּב הּ.הּ.פּנּ.מּ.הּ הּ.שקּטּ.הּ.
הפנמה דרך שתיקה.
תחילת תנועה לעומק.
הרהור עמוק דרך דממה.
דממה כהרהור, לא רק כהרס.
הדממה..
היא הזדמנות להרהור שקט, חשיפת ו/אוֹ קּבּלּ.ת הּ.נּ.סּתר, וחיבור לקול הּ.פּנּיּמּ.יּ, עם הּ.דּרכ.ת הּ.עצמּ.יּ שמובילה לדרך הנכונה.
[תהּיּ.לּיּ.םּ דּ הּ]
"רִגְזוּ.
וְ.אַל תֶּ.חֱטָא.וּ.
אִמְרוּ בִ.לְבַבְ.כֶ.ם.
עַל מִ.שְׁכַּבְ.כֶ.ם.
וְ.דֹמּ.וּ..
סֶלָ.הּ".
תהליך של הרהור פנימי בשקט.
דיבור בלב מתוך דממה..
והימנעות מחטא.
בשלב ההפנמה השקטה..
כאשר.. הּ.."קּוֹצ.יּ.םּ"..
מכריזים דממה רועמת, זה הזמן להיכנס להרהור פנימי.
דיבור אנכ.יּ בלב ודממה..
חושף את הצל, מתחבר לקול הפנימי, ומתחיל לנסח את הכאב בכנות.
דיבור כנה בלב וחיבור באמצעות הּ.אנכ.יּ לקול הפנימי, תוך התמודדות עם התוכחה של הּ."קּוֹצ.יּ.םּ".
[איּ(וֹ)בּ ו יּג]
"הַאִם אֵין עֶזְרָ.תִ.י בִ.יּ..?
וְ.תֻשִׁ.יָּה..?
נִ.דְּחָ.הּ מִ.מֶּנִּ.יּ..?"
(מּןּ הּ.שׂמּ.יּיּ.םּ)
הפסוק מבטא תחושת חוסר אונים בתוך דממה כואבת..
אך גם רומז לחיפוש פנימי אחר עזרה וחוכמה.
בשלב ההפנמה השקטה..
כאשר הדממה של הקוצים נושאת תוכחה..
זו עשויה להיות תחושה של חוסר אונים..
אך דרך ההרהור בשאלה הפנימית..
מתחילים לגלות את העזרה והחוכמה.
חשיפת הנסתר והחיבור לּ.אנּכ.יּ.
[תהּיּ.לּיּ.םּ ע.ז ז]
"אֶ.זְכְּרָ.ה נְגִינָתִי בַּ.לָּיְלָהּ..
עִם לְבָבִ.יּ.
אָשִׂיחָה..
וַ.יְ.חַפֵּשׂ רוּחִ.יּ".
זכרון הנגינה הפנימית בדממה של הלילה.
שיחה בכנות עם הלב, וחיפוש הרוח השוכנת..
יּ שבּ הּ..
תוך חיבור למהות והשלמה עם הנסתר.
[יּשע.יּהּוֹ מּח יּ.ז]
"כֹּה אָמַר..
יְהוָה גֹּאַלְךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
אֲנִי..
יְהוָה אֱלֹהֶיךָ..
מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל.
מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ".
שלּב הּ.הּ.שלּמּ.הּ.
ריפוי. הכלת השבר.
עצם ההכרזה התפיסה וההבנה..
היא תחילתו של תיקון וקבלה.
הדממה היא הזמנה להפנמה, ההתכנסות הוא תמרור ו.הּ."קּוֹצ".יּ.םּ הם אותיות של תיקון.
עצם ההכרזה על הדממה היא תחילת הריפוי.
[יּשע.יּהּוֹ מּ.ג א]
"וְעַתָּה..
כֹּה אָמַר יְהוָה בֹּרַאֲךָ, יַ.עֲ. קֹב..
וְ.יֹ.צֶרְ.ךָ יִשְׂרָ. אֵל:
אַל תִּירָא.
כִּי גְאַלְ.תִּ.י.ךָ.
קָרָא.תִ.יּ בְשִׁמְךָ.
לִ.יּ אָ.תָּ.ה".
האלוהות יּ.הּ.יּהּ כבורא וגואל.
הקריאה הדדית.
הסרת הפחד.
חיבור וזיהוי הּ.קול הפנימי.
תפיסת הקריאה משקפת ריפוי והכלת השבר.
[תהּיּ.לּיּ.םּ לּ יּ.*בּ עדּ יּ*.ג]
"הָפַכְ.תָּ מִ.סְפְּדִ.יּ לְ.מָח.וֹ.לּ לִ.יּ.
פִּתַּ.חְ.תָּ שַׂקִּ.יּ (U)..
וַ.תְּ.אַזְּרֵ.נִ.יּ שִׂמְ.חָ.הּ.
לְ.מַעַן יְ.זַמֶּרְ.ךָ כָבוֹד..
וְ.לֹא יִ.דֹּם.
יְהוָה אֱלֹהַ.יּ..
לְ.עוֹלָ.םּ א(וֹ)דֶ.ךָּ".
יציאה מהדממה (וְלֹא יִדֹּם).
קבלה שלמה, דרך חיבור למהות והודיה נצחית.
קבלה שלמה של המסע..
[יּשע.יּהּוֹ נּז יּטּ(הּ)]
"בּוֹרֵא נּוֹב שְׂ.פָתָ.יִ.ם..
שָׁלוֹם.
שָׁלוֹם..
לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.
אָמַר: יְהוָה..
וּ.רְפָא.תִיו".
בּוֹרֵא
הבריאה היא מעשה (בּ) שמחבר (ו) את הסוף להתחלה (ר) דרך חסד ראשוני (א).
נּוֹב שְׂפָתַיִם
פרי השפתיים (דיבור או שירה) הוא כוח הזרוּע (נּ) שמתבטא (בּ) גם דרך תקשורת (פּ) ומוביל לתפארת (ש) ותכלית (ת), תוך חיבור למהות (יּ) והשלמה (םּ).
שָׁלוֹם שָׁלוֹם..
שלום כפול (חוזר פעמיים) משקף תפארת (ש) דרך למידה ובחירה (לּ)..
וחיבור (ו) להשלמה (םּ), תואם לשלום פנימי בין חלקי הנפש.
לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב
חיבור (ו) בין הרחוק (חלקי הנפש המנותקים) לקרוב (המהות הפנימית) דרך קריאה (קּ) ובחירה (לּ), תוך סיום תהליך (ר) ומעשה (בּ).
אָמַר יְהוָה..
האלוהות.. ההוויה.. (י-ה-ו-ה)..
מדברת דרך חסּ.דּ (א), חיים (מּ), וסיום תהליך (ר), תוך חיבור לצלם (הּ).
וּרְפָאתִיו
ריפוי (ר-פּ-א) הוא חיבור (ו) לסיום תהליך (ר) דרך דיבור (פּ) וחסד (א), המוביל לתכלית (ת) ומהות.*יּ*.
הפסוק משקף את הכילת השבר דרך ריפוי ("וּרְפָאתִיו") והפיכת הדממה לשירה ("נּוֹב שְׂפָתַיִם").
הוא ממשיך את הקו של יּשע.יּהּוֹ מּג א..
דרך הקריאה ההדדית ("אָמַר יְהוָה") וחיבור למהות ("לִי אָתָּה").
השלום הכפול ("שָׁלוֹם שָׁלוֹם") משקף קבלה שלמה של ה"רחוק" (השבר) וה"קרוב" (המהות)
הּ.קּוֹץ שלּ יּ...
הוא חלּ.קּ מּןּ הּ.מּסּ.ע.
[תהּיּ.לּיּ.םּ כּ.(הּ) ח]
"טוֹב וְיָשָׁר..
יְהוָה.
עַל כֵּן..
יוֹרֶה חַטָּאִ.יּ.םּ בַּדָּרֶךְ".
[תהּיּ.לּיּ.םּ כּ.ז יּג]
"לוּ.לֵ:א.. (לּו: למד א > חסּ.דּ)
הֶ.אֱמַנְ.תִּ.יּ.
לִ: רְאוֹת בְּ. טוּב יְהוָה.. (לּ.. בּ > מּעשׂ.הּ בּרא.שיּ"ת)
בְּאֶרֶץ חַיִּים".
[תהּיּ.לּיּ.םּ *לּב הּ*]
"חַטָּא.תִ.יּ..?
אוֹדִיעֲ.ךָ.
וַ.עֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִ.יּ..?
אָמַרְ.תִּ.יּ:
אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַ.יּ לַיהוָה.
וְ.אַ.תָּ.הּ.. (א עד ת אתה)
נָשָׂא.תָ עֲוֹן חַטָּא.תִ.יּ..
סֶלָ.הּ (U).
[תהּיּ.לּיּ.םּ לּ:*ז כּ*.ג]
"מֵיְהוָה..
מִ.צְעֲדֵ.יּ גֶבֶר כּוֹ(ו)נָ.נ.וּ.
וְ.*דַרְכּוֹ יֶ. חְפָּץ*".
כישלון הוא חלק מתהליך צירוף, תיקון, טיהור והלבנה.
[תהּיּ.לּיּ.םּ מּו יּא]
"הַרְפּוּ.
וּ.דְעוּ:
כִּי אָנֹכִ.י אֱלֹהִים..
אָ. רוּם בַּ.גּוֹ. יִ.םּ.
אָ. רוּם בָּ.אָרֶץ".
אם כן:
ישעיהו מג א
קריאה הדדית.. התחלת הריפוי.
תהלים ל יב עד יג
התמרה.. אבל לשמחה.
ישעיהו נז יט
שלום וריפוי.. חיבור הרחוק והקרוב.
תהלים כה ח
הדרכה.. חסד לחוטאים.
תהלים כז יג
אמונה.. ראיית טוב הּ..
הּכּר.הּ בּ.*יּ ש*.בּ.הּ.
תהלים לב הּ
הודאה.. סליחה והתמרה.
תהילים לז כג
כל אחד בשביל ש יּ קּבע לּוֹ.
תהלים מו יא
הרפיה.. חיבור לּ:אנּכ.יּ.
------------------------------
[יּרמּ.יּהּוֹ בּ כּדּ]
"פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר..
בְּאַוַּת נּפּש.וֹ שָׁאֲפָ.הּ רוּחַ.
תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּ.ה..?
כׇּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ.
בְּחׇדְשָׁהּ יִ.מְצָא.וּ.נְ.הָ".
------------------------------
[איּ.וֹ.בּ לּ:*דּ ג*]
"כִּי אֹזֶן, מִלִּין תִּבְחָן;
וְחֵךְ, יִטְעַם לֶאֱכֹל".
[איּ.וֹ.בּ לּ:*דּ* לּ:*ג*]
"הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה..?
כִּי מָאַסְתָּ.
כִּי אַתָּה תִבְחַר, וְלֹא אָנִי..?
וּמַה יָּדַעְתָּ: דַבֵּר".
https://youtu.be/nEt0aCuis8U?si=S-x8-FR47bbBU-gi
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שבועיים בֵּין אֵשׁ לְמַיִם. כּ.
[יּשע.יּהּוֹ *מּג בּ] (הּ)*
"כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם, אִתְּךָ אָנִי;
וּבַנְּהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּךָ.
כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ..
לֹא תִכָּוֶה;
וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ".
[יּשע.יּהּוֹ *מּדּ ו] ע?*
"כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ, מֶלֶ.ךְ יִשְׂרָ. אֵל *וְ.גֹאֲ..לוֹ.. יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת*:
אֲנִי רִאשׁוֹן, וַאֲנִי אַחֲרוֹן. וּמִבַּלְעָדַי, אֵין אֱלֹ.הִ.יּ.םּ".
[תהּיּ.לּיּ.םּ קּ(הּ) לּטּ]
קּלּטּ.. קּ.. הּ.לּ.טּ > אוֹת.יּוֹת לּ:הּטּ.
"פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ..
וְאֵשׁ – לְהָאִיר לָיְלָה".
אותו “אני” פועל בתוך הניגודים:
מים/אש (ישעיהו מג) <> ענן/אש (תהלים קה) — שתי ידיים: הסתר מגֵן + אור מכוון.
חתימת האחדות:
“אני ראשון ואני אחרון” (ישעיהו מד) מעניק את מסגרת־העל:
מה שמוביל בראשית הוא מה שמחזיק גם באחרית, ולכן מעבר במים/אש איננו מבטל אותך.
הוא מכוּון.
יציאת־מצרים כסוד פנימי מתמשך:
תהלים קה, לט מתאר את עמוד הענן והאש; ישעיהו מג–מד משמיע את אותה הנהגה “אני אתך” בהווה.
זהו תהליך אישי של יציאה משעבודים פנימיים, לא רק זיכרון היסטורי.
------------------------------
https://youtu.be/93n3MQJidgw?si=9UBWI5IB0KRSlZiP
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שלושה שבועות א.הּיּ.הּ. כּ.
[שמּ.וֹ.תּ (א)גּ יּדּ]
"וַ.יֹּ.אמֶר אֱלֹ.הִיּ.םּ אֶל מֹשֶׁה:
אֶ.הְיֶ.ה אֲשֶׁר אֶ.הְיֶ.ה.
וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָ. אֵל:
אֶ.הְיֶ.ה שְׁלָחַ.נִ.יּ אֲלֵ.יּ.כֶ.םּ".
ספר שמות > ספר של זהויות ושמות.
הפסוק מציג "זהות–שם" שאיננה שם פרטי סטטי, אלא הוויה חיה ומתהווה.
פרק ג׳ מסמל תוצאה/תפארת (הופעת הפרי); י״ד (=“יָד”) > פעולה/שליחות:
“אֶהְיֶה” נמסר ככוח פועל, לא ככינוי מופשט.
משה מבקש שם לזיהוי מול העם.
התשובה “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה” איננה שם קבוע אלא היגד של נוכחות מתמדת (“אֶהְיֶה” > עתיד/הוויה נמשכת).
ההמשך ממיר זאת לכוח שליחות:
“אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם”.
כך, זהות הופכת לפעולה בעולם.
הפכים בפסוק > בלי ביטול הדדי:
קביעות × השתנות > “אֶהְיֶה” יציב בתוך “אֲשֶׁר” הפתוח למה שיתברר.
הסתרה × גילוי > אין שם פרטי; יש הוויה פועלת שמתגלמת בשליחות.
אני × שליחות > הוויה עצמית נהפכת לפעולה החוצה (“שְׁלָחַנִי”).
זמן × על־זמן > לשון עתיד שנחווית כנוכחות רציפה (“אֶהְיֶה עִמָּךְ”, ג׳:י״ב > G.i.v.e).
אֶהְיֶה (א‑ה‑י‑ה): ראשית של חסד > שיקוף/צלם > גרעין־שם/כוח > שיקוף; הוויה מתהווה שאינה מאבדת זהותה.
אֲשֶׁר (א‑שׁ‑ר): מן הראשית אל תוצאת־המעשה ושוב לפתיחה חדשה; מחזוריות התהוות בתוך זהות רציפה.
שְׁלָחַנִי (ש‑ל‑ח‑נ‑י): תוצאה > למידה/בחירה > התגברות > כוח זרוּע > חתימה בשם; השליחות היא יישום ההוויה.
זהו מבע של לב ותודעה: הוויה יציבה המתגלמת בתהליך – ומכאן בשליחות.
------------------------------
[איוב לּ:טּ כּ.הּ]
"בְּדֵי שֹׁפָר, יֹאמַר הֶאָח.
וּמֵרָחוֹק, יָרִיחַ מִלְחָמָה.
רַעַם שָׂרִים וּתְרוּעָה".
[נּחמּ.יּהּ דּ יּבּ (נהפוכו: *בּ.יּ*)]
"וְ.הַבּוֹנִים..?
אִישׁ חַרְבּוֹ, אֲסוּרִים עַל מׇתְנָיו.
וּ.בוֹנִים.
וְ.הַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר..?
אֶצְלִ.יּ".
מי אמּר.הּ..?
אנּכ.יּ.
------------------------------
https://youtu.be/adKOvoTYyPk?si=KM0gRTdZCsK1FF33
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שלושה שבועות 376 → 370 כּ.
מִן עָשׁ אֶל שָׁלוֹם,
זָחַל הַמַּעֲשֶׂה בַּחֲשַׁאי;
וְהַכְּסוּת נִקְרְמָה לְרִקְמַת־חֲרָכִים.
עַל שָׁחַל וָפֶתֶן א.דְרֹךְ,
כִּי בָחַרְ.תּ.יּ בַּ.חַיִּ.י.םּ. (יּ בְּ < נהפוכו: בּ.יּ)
וְנִגְלָה סוֹף־מַ.עֲשׂ.יּ בְּ.תִ.פְאֶרֶ.ת.
(ע״ש = 370 נהוֹרִין)
מִן חֹ.ר ב.בּגד אֶל רִקְמַ.ת הַשָּׁלֵ(וֹ)םּ.
{מנח רב (יּ, שבירכתי הּ.אנּיּ.הּ), מן חרב, בגד < בגידה, אל < מקדשי אל-אבינה לּ:אחר.יּ.תםּ, רקם < ר.קּמּ.הּ, מּ.קּרמּ.הּ, הּ.שלּ.וֹ.םּ הּ.שלּםּ}
------------------------------
https://youtu.be/jwvBTtgYzSA?si=057K5hMr86uGmYYz
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שלושה שבועות 358 כּ.
[קּהּלּ.ת *יּ ח*] בהיפוך: חיּ.
"חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל. (נפילה)
וּפֹרֵץ גָּדֵר, *יִ.שְּׁכֶנּ*.וּ נָחָשׁ".
[יּשע.יּהּוֹ סּ..*הּ טּ*:]
"וְ.הוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע..
וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָ.יּ.
וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי.
וַעֲבָדַי, *יִ.שְׁכְּנ.וּ* שָׁמָּה".
(נחש–משיח–נחקר–358, ופורץ גדר: שיר חדש.)
[מּ.יּ.כּ.הּ בּ יּ.ג]
"עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם.
פָּרְצוּ, וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר;
וַיֵּצְאוּ בוֹ.
וַיַּעֲבֹר מַלְ.כָּ.םּ לִפְנֵיהֶם;
וַ.יּהּ.וָ.הּ בְּ.רֹאשָׁ.םּ".
וּבֶעָפָר נָּחָשׁ.
הַנִגַּשׁ וּמֵחַדֵּשׁ מֶחְקְרֵי (אָרֶץ),
וַיִּשְׁאָלֵהוּ..? יִשְׂמַח.
וּמֵחַדֵּשׁ הַשִּׂמְחָה יִמָּשַׁח.
וּרְצוֹנוֹ, מוֹשָׁבִ.יּ.
וּבִשְׁמִ.יּ, מַשִּׁיבוֹ לְחִדּוּשָׁיו.
[שׂמּ.וֹ.ת כ יּח] בהיפוך: חיּ.
"וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק;
*וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ* אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים".
[איּכ.הּ הּ כּ.א]
"*הֲשִׁיבֵנוּ* יְהוָה אֵלֶיךָ וּנְשׁוֹב.
*חַדֵּשׁ יָמֵינוּ* כְּקֶדֶם".
[יּרמּ.יּהּוֹ בּ כּדּ U]
"פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר.
בְּאַוַּת נּפש.ו שָׁאֲפָה רוּחַ.
תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה..?
כׇּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ.
בְּחׇדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ".
[תהּיּ.לּי.םּ צ.הּ דּ]
"אֲשֶׁר בְּ.יָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ".
[יּשע.יּהּוֹ טּ (וֹ) ב]
"הִרְבִּיתָ הַ.גּוֹ.יּ.
לּ: א.
*הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה*..?
שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ, כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר..
כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל".
[מּשלּ.יּ טּ.ז טּ.ו]
"בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ, חַיִּים.
*וּרְצוֹנוֹ: כְּעָב מַלְקוֹשׁ*".
[א.יּ.וֹ.בּ כּ.טּ ז]
"*בְּצֵאתִי שַׁעַר* עֲלֵ.יּ קָרֶת;
בָּרְחוֹב אָכִין *מוֹשָׁבִ.יּ*".
[תהּיּ.לּיּ.םּ פּ.טּ כּ.הּ]
"וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ.
*וּבִשְׁמִ.יּ תָּרוּם קַרְנוֹ*".
------------------------------
https://youtu.be/mN2ur8e2-Bo?si=u71qHo4cEO4lmSlF
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני ארבעה שבועות פרשת הכהנים - הלויים .. למכירה !!! האספן ** [ אפס חמש ארבע שבע שמונה תשע שבע אפס אחד שמונה ] *** [ זמין מאחת עשרה בבוקר ]
לימוד סוגיות בתורה על פי המקורות ערוכים בידי יהודה קופרמן ... הוצאת קריה נאמנה ירושלים תשכ"ב .... במחיר 75 שח משלוח רשום 25 שח תשלום בביט.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני ארבעה שבועות יום אחד.. כּ.
זכר.יּהּ ג טּ
"כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ..
עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם. (שב..ע, שבה הראיה הרחבה).
הִנְנִי מְ.פַתֵּחַ פִּתֻּחָ.הּ, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת:
וּ.מַשְׁ.תִּ.יּ אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא..
בְּיוֹם אֶחָד".
מּש.. הּ (שיקוףּ, צלם) (מִ.דְיָן, מּ.קּו.שש..)
סָר, סָטָה, זָז, נֶעֱתַק מִמְּקוֹמוֹ.
זכר.יּהּ יד.. ז
"וְהָיָה יוֹם אֶחָד..
הוּא יִוָּדַע לַ..יּהּ.וָ.הּ.
לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה.
וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב, יִהְיֶה אוֹר".
*זּ* - מסמלת נשק, כלי שימוש שיכול להביא לקרבה או להרחיק ולפגוע. כחרב המתהפכת בכניסה לגן עדן.
בּ.ראש.יּ.ת א(חסּ.דּ) הּ(צלם)
"וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם..
וְ.לַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְ..לָ.הּ. (.ולּ.א.. לּיּ, לּיּ..)
וַיְהִי עֶרֶב.
וַיְהִי בֹקֶר..
יוֹם אֶחָד"..
------------------------------
https://youtu.be/XqvKDCP5-xE?si=XiRUDgg5I91j7YiW
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
![האספן ** [ אפס חמש ארבע שבע שמונה תשע שבע אפס אחד שמונה ] *** [ זמין מאחת עשרה בבוקר ]](https://simania.co.il/images/users/6420.jpg)