פורומים » יהדות

גמרא, שולחן ערוך, אגלי טל, ראשונים ואחרונים וכל מה שביניהם.

ההודעות

• לפני 3 שעות עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים.. כּ.

  

  כּ.

  דרשו רבותינו: על מה נאמר "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו)?
  
  לא על ניסים גדולים כקריעת ים או מן מן השמים בלבד, אלא על הנפלאות שבכל יום ויום, כשמעשה זעיר נעשה בלב פתוח.
  
  כי הנה, אמר רבנו בחיי ז"ל בחובות הלבבות (שער עבודת האלוהים, פרק ד'): לא יהיה האדם "בתכונת חמור נושא ספרים" – שלומד החומש והמקרא ומסתפק בגרסת הפסוק מבלי הבנת העניין.
  אלא צריך שיבין ויפנים את הדברים עד שיעלו לנשמתו, והנשמה היא שתרים את הנס: מילה טובה היוצאת מלב אמיתי, תיקון שיח שמרפא פצעי לשון הרע, או שיר המעלה את הנפש כעשן קטורת.
  
  הרי דוגמה זעירה: קבצן המקבל נדבה נדיבה במפתיע – הרי הוא נס עבורו… ומי יצר את הנס?
  הנותן שפתח את לבו במעשה קטן של חסד, שנאמר: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד).
  
  וכך דורשים על הפסוק: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (ישעיהו יא, ו): יש שפירשו כמשל וחידה (הרמב"ם, הל' מלכים י"ב:א: "משל וחידה… ועולם כמנהגו נוהג"; שיהיו ישראל יושבים לבטח עם רשעי אומות העולם המשולים כזאב ונמר, ויחזרו כולם לדת האמת), ויש שראו גם שינוי במציאות (ספרא, בחוקותי ב:א; רמב"ן שם שמכריע לכיוון "משביתן שלא יזיקו" – ונוסח הספרא: "יזוּקו").
  והעניין הוא: שתיקון בנשמות בני אדם מביא תיקון אף בבריאה, כפי שכתוב "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ" (ויקרא כו, ו) – משביתן שלא יזיקו, כמו שדרש רבי שמעון.
  
  ואמנם, הדיון במשיחיות אינו מגזרי אלא אוניברסלי, כפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים י"א:ד): "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' יחדיו", שנאמר: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהּ.וָ.הּ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט); וכן: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז).
  
  המסורת עצמה מדברת בכבוד האדם באשר הוא, שכן "כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן – הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא" (רמב"ם, מלכים ח:י"א); וכן דרשו בתנא דבי אליהו רבה (פ"ט): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה… הכל לפי מעשיו – רוח הקודש שורה עליו."
  ומכאן – רוח הקודש שורה לפי המעשה.
  
  את "גוי" עצמו ניתן לדרוש כ"גו"..
  גוף העולם, עם "יּ" הניצוץ האלוהי שבו: צלם אלוהים בכל אדם.
  
  על כן, כל מעשה חסד קטן שמכבד צלם אלוהים בכל אדם.. לכל בני האדם, מכל העמים.. הוא חלק מתיקון המשיחיות הנבחן ביומיום; כי נס קטן של חסד וכבוד כלפי כל "אחר" כבר מתקן עולם.
  
  ועל בר־כוזיבא איתא בבבלי (סנהדרין צ"ג ע"ב): "אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין — נחזי אנן אי מורח ודאין. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין — קטלוהו."
  לפיכך – נבדק בסימן "מורח ודאין" (עפ"י "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהּ.וָ.הּ", ישעיהו יא, ג) – ונפסל.
  
  וזה בא ללמד: שהנס האמיתי אינו רק בגדולות ונפלאות, אלא גם במעשה קטן שנעשה באמת ובתמים; כי המעשה הזעיר שבלב שלם – נס גדול הוא ממעשים גדולים שאין בהם נשמה.
  
  תיקון העולם אינו משימה מופשטת הממתינה לנס גדול ומטפיזי, אלא הוא תהליך יומיומי, אישי ונגיש, המתממש דרך מעשים קטנים של פתיחת לב וכבוד לזולת.
  מעשה זעיר שנעשה בלב שלם הוא הנס הגדול של תקופתנו, והוא מנוף לגאולה רחבה יותר.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני 4 ימים בזכות צנצנת דבש.. כּ.

  

  כּ.

  החיבור הישיר > המן והצנצנת השקופה > מקור העדות:
  
  הציווי לשימור המן נמסר לאדם בדרכו על האדמה, כסמל להזנה ישירה מּ יּ, העליון, ללא חוצצים.
  זהו תהליך פנימי של שמירה על הניצוץ (נצנץ), שמזכיר את התלות המוחלטת במקור האלוהי, אך גם את החירות שבחיבור אנּכ.יּ.
  
  שׂמּ.ו.ת טּ.ז לּ:ג:
  "וַ.יּ..אמֶר מֹשֶׁ.הּ אֶל אַ.הֲרֹ.ן:
  קַח צִנְצֶנֶ.ת (צנּצנּ > נּצנּץ, ניצוץ.. ניצוץ יּ) אַחַ.ת, וְתֶ.ן שָׁמָּ.הּ מְלֹא הָ.עֹמֶ.ר מָ.ןּ וְהַנַּח אֹ-תוֹ לִ:פְנֵ.י יְהּ.וָ.הּ לְ:מִ.שְׁמֶרֶ.ת לְ:דֹרֹ.תֵ.יכֶ.םּ".
  
  צִנְצֶנֶת: צ = יציאה/חשיפה; נּ = כוח הזרוּע (מאת יּ); צ = יציאה נוספת; נּ = כוח הזרוּע שוב; ת = תכלית/סוף המעשה.. > כלי שקוף (שיקוף כמו הּ) שחושף ומשמר את כוח יּ (הניצוץ) כתהליך מתמשך, עד סיום מושלם.
  זהו "נצנץ" > ניצוץ יּ, הּמתגלה בפנים (פְּנֵ.י יּ), לא למאכל גשמי אלא לעדות רוחנית.
  
  מָן: מּ = חיים/מסע, תהליך, על פני האדמה; ןּ = סיום תהליך הכוח הזרוּע.. > הזנה רוחנית שמסתיימת בחיבור ישיר לּ יּ, ללא תיווך (לא גידול, לא קציר > הזנה אנכית טהורה).
  
  לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לּ = למידה/בחירה; מּ = חיים; ש = תוצאת המעשה לעת סוף; מּ = חיים שוב; ר = תחילה שבסוף; ת = תכלית.. > שמירה כתהליך למידה מתמשך (לְדֹרֹת = דּ = דעת/ראייה; ר = תחילה שבסוף; ת = סוף המעשה), שמחבר בין חיים (מּ) לתוצאה נצחית (ש), כדי להזכיר את המסע הפנימי לדורות.
  
  זוהר, חלק ג, דף קנז ע"ב: מדבר על רוח האדם העולה למעלה, כניגוד לבהמה, מהדהד נושא..יּ, ניצוץ רוחני והתעלות:
  
  "ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ.
  מי יודע באינון טפשאי דלא ידעי ביקרא דמלכא עלאה ולא מסתכלי באורייתא רוח בני האדם העולה היא למעלה לאתר עלאה לאתר יקר לאתר קדישא לאתזנא מנהירו עלאה מנהירו דמלכא קדישא למהוי צרורא בצרורא דחיי ואשתכחת קמי מלכא קדישא עולה תמימה ודא הוא העולה היא למעלה.
  ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ ולאו לההוא אתר דהוה כל ב"נ דכתיב ביה בצלם אלקים עשה את האדם וכתיב נר יי' נשמת אדם.
  היך אמרי אינון טפשאי דלאו מבני מהימנותא ורוח אחד לכל תיפח רוחיהון עלייהו כתיב יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך יי' דוחה.
  אלין ישתארון בגיהנם לאינון דרגין תתאין ולא יסתלקון לדרי דרין".
  
  מבחינתי לפי הזוהר ניתן לראות במן הזנה מיסטית שמשנה את ההוויה הפנימית, כהטמעת אור אלוהי.
  שימורו בצנצנת הוא תזכורת להתעלות מעל חוקי הטבע (כפי שקבליסטים מפרשים: ניתן לומר שהמן מסמל את יכולת הנשמה להפוך אנרגיה אלוהית לצורך רוחני).
  
  הצנצנת אינה רק כלי גשמי, אלא סמל לשמירת הניצוץ הטהור לדורות, כעדות לחיבור ישיר ללא מתווכים (לא מלאכים, שדים או אידיאולוגיות).
  
  המן מסמל תלות מוחלטת בּ.. יּ, אך גם שיעור בחירות רוחנית > לחיות לא רק מגשמיות, אלא ממקור אלוהי פנימי.
  
  דִּבֶּר.יּ.םּ ח ג:
  "לְמַעַן הּ.וֹ.דִעֲ.ךָ: כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְ:בַדּ.וֹ יִחְיֶה הָ.אָ.דָם, כִּי עַל כׇּל מוֹצָ.א פִ.יּ יְהּ.וָ.הּ יִחְיֶה הָאָדָם".
  
  לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָ.אָ.דָם:
  לֹ:א = לּ = למידה; א = חסד ראשוני (מלפני הבריאה).. > קריאה ללמוד חסד, לא כשלילה אלא כפנייה להתעוררות.
  לֶּחֶם = לּ = למידה; ח = נצח/ניצחון; םּ = השלמת תהליך.. > לחם גשמי כתהליך למידה נצחי, אך לא בלבד > יש להוסיף את מוֹצָא פִי יּ (מּ = חיים; ו = חיבור; צָ = יציאה; א = חסד; פִי = פּ = דיבור יוצר מציאות; יּ = יּ הּ.נּסּת.*ר ב*.תוך הּ).. > החיים (יִחְ.יֶהּ = יּ) ; ח = נצח; י = יּ שוב; הּ = שיקוף) נובעים מחיבור ישיר לדיבור האלוהי, לא מּ.גשמּ.יּ בלבד, הּ.נּוֹב.ע מּתוֹך אדּ הּ.אדּ.םּ.
  
  הָ.אָ.דָם: הּ = שיקוף/צלם; א = חסד; ד = דעת/ראייה; םּ = השלמה.. > האדם כצלם המקבל את חופש הפעולה והתובנה כחסד ראשוני.. ומשלים אותו מן הּפנּיּמּ.יּ..
  השאלה איזו השלמה זו..? לאן מושך "אדּ.נּ.יּ"..?
  נחדד:
  לאן מושכות הבחירות הּ.איּ.נּדּיב.יּדּ.ו.אלּ.יּ.וֹ.ת..? לחיבור פנימי עם יּ, או להתרחקות ממנו..?
  
  לפי הכתוב בזוהר חלק ג, דף קנז ע"ב, מבחינתי ניתן לומר שהמן הוא אמצעי להטמעת המציאות האלוהית, כהזנה רוחנית שמשנה את הנשמה.
  המן מלמד לחיות ממקור פנימי (מוֹצָא פִי יּ), כתזכורת להתלות ישירה בּ יּ העליון, ללא תיווך אנושי.
  
  תפקיד הצנצנת: שמירת הניצוץ והעדות:
  הצנצנת (שקופה כשיקוף הּ) משמרת את ההמן לא כמאכל, אלא כעדות > סמל לניצוץ הפנימי שמאפשר חיבור פנים בפנים.
  
  דִּבֶּר.יּ.םּ הּ דּ:
  "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהּ.וָהּ עִמָּכֶם בָּהָר; מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".
  
  פָּנִים בְּפָנִים: פּ = דיבור/פעולה יוצרת; נּ = כוח הזרוּע; יּ = הניצוץ העליון המשתקף; םּ = השלמה.. > חיבור כפול (בְּ = מעשה בפועל) בין פנים (פנימיות) לפנים, כהדדיות ישירה בין יּ, לכוחו המתגלה.. > "פְּנֵי יּ > פּ = יצירה; נּ = כוח הזרוּע; יּ = הניצוץ מתגלה בפנים, כחיבור אנּכ.יּ טהור.
  
  בתיקוני זוהר, דף יּח מדובר על דמות אדם כשכינה, חותם ואור, מהדהד כנושא.יּ ניצוץ אלוהי ושימורו:
  
  "בְּרֵאשִׁית, ב' רֵאשִׁית, זֶה הַשַּׁעַר לַיהו"ה צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ (תהלים קיח, כ), דָּא אִיהוּ תַרְעָא דְצַדִּיקַיָּיא, דְאִית לוֹן רְשׁוּ לְאַעָלָא תַמָּן, וּדְלַאו אִינוּן (דף יח ע"א) צַדִּיקַיָּא, אִתְדַּחְיָין מִתַּמָּן, בָּהּ רְשִימִין וּמְצוּיָירִין וּמִתְחַקְּקִין דִּיּוֹקְנִין דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, צִיּוּרָא דְאָדָם רְשִׁימָא תַּמָּן, וְאִיהוּ דְּמוּת אָדָם, רְשִׁימָא דְאַרְיֵה תַּמָּן לִימִינָא, וּרְשִׁימָא דְשׁוֹר לִשְׂמָאלָא, וּרְשִׁימָא דְנִשְׁרָא בְאֶמְצָעִיתָא, וְרָזָא דְמִלָּה וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעִִתָּם וכו' (יחזקאל א, י), לְכָל חֵיוָתָא אַרְבַּע אַנְפִּין, אִלֵּין אַרְבַּע אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְיהו"ה, דְּנָהִיר בְּהוֹן, מַלְכָּא דְכֻלְּהוּ חֵיוָון דָּא אָדָם, דְּאִיהוּ יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דְּסָלִיק בְּחֻשְׁבָּן חָד, דְּמוּת אָדָם דָּא שְׁכִינְתָּא קַדִּישָׁא, דְאִיהִי דִיּוֹקְנֵיהּ. אִיהִי חוֹתָם דִּילֵיהּ, וַעֲלָהּ אִתְּמַר (שיר ח, ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ..."
  
  לפי המשתמע מן תיקוני זוהר, דף יח הייתי אומרת שניתן לראות במן, מעין ניצוץ אור אלוהי אותו יש לשמר לדורות, כסמל להתחברות ישירה (ללא חוצצים).
  
  "צנצנת שקופה" > כלי לשמירת הניצוץ, כעדות להתגלות פנים בפנים.
  
  הצורך בניפוי: הוצאת המוץ והבלבול.
  
  כדי לשמר את הניצוץ, יש לנפות את הבלבול (בְּלִיל = בבל, פירוד), כתהליך זיכוך רוחני.
  
  יּשע.יּהּ.וֹ לּ: כּדּ U:
  "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים, עֹבְדֵי הָ.אֲדָ.מָ.הּ בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ; אֲשֶׁר זֹרֶה בָ.*רַ(יּ)חַ*.ת וּבַמִּ:*זְרֶ*.הּ".
  
  בְּלִיל חָמִיץ: בּ = מעשה בפועל; לּ = למידה; יּ = ניצוץ; לּ = למידה שוב; ח = נצח; מּ = חיים; יּ = ניצוץ; ץ = יציאה לעת סוף.. > בלבול (כבבל) כתהליך למידה נצחי שמסתיים ביציאה (ץ).. אך דורש ניפוי.
  
  זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה: ז = כלי שמקרב/מרחיק; ר = תחילה שבסוף; הּ = שיקוף.. > זריעה כתהליך שמסתיים בשיקוף, כניפוי המוץ (מֹץ = מּ = חיים; ץ = יציאה סופית) מן התבן (תֶּבֶן = ת = תכלית; בּ = מעשה; ןּ = סיום בּ.כוח הזרוּע).. > ניפוי כהעלאת הזר (הזר = הּ = שיקוף; ז = כלי; ר = סוף תחילה) אל ההר (הָר = ה = שיקוף; ר = סוף), כשׂ.גיא.הּ:
  ניפוי המוץ והתבן (תהליך הפרדה) מהזרע: הורדת "הזר" (מן עבודה זר.הּ) אל הגיא והעלאת הטהור, המזוכך אל ההר (הָר).
  
  בּ.ראש.יּ.ת יּ.א טּ:
  "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל; כִּי שָׁם בָּלַל יְהּ.וָ.הּ שְׂפַת כׇּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהּ.וָ.הּ עַל פְּנֵי כׇּל הָאָרֶץ".
  
  בָּבֶל = בּ = מעשה; ב = מעשה שוב; לּ = למידה.. > בלבול כמעשה כפול שלא למד.. ניגוד לחיבור ישיר.
  
  בזוהר חלק ג, דף פה ע"ב מדובר על איזון בין משפט לצדק, ופגימה בכסא, אם חסר אחד מהם.
  זה מהדהד נושאי חורבן, אם אין איזון > "ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק - דאין דינא לדא ושביק לדא, אלא כלהו כחדא בשקולא חדא"..
  
  "תא חזי תרי דרגין אינון הכא - משפט וצדק.
  מה בין האי להאי? אלא חד רחמי וחד דינא; ודא אתבסם בדא.
  כד אתער צדק - דאין דינא לדא ושביק לדא, אלא כלהו כחדא בשקולא חדא.
  כגוונא דא "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" - אלא בשקולא חדא "בצדק"!
  יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי? אתא קרא ואמר "תשפוט" - דבעי לחברא להו כחדא, דלא ישתכח דא בלא דא.
  והאי שלימו דדינא.
  וכל כך למה? בגין דקב"ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא; כגוונא דאיהו עביד לתתא - כגוונא דיליה ממש עביד לעילא.
  ותא חזי קב"ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין.
  הדא הוא דכתיב "כונן למשפט כסאו". ומתמן אתתקן כורסיה דקב"ה.
  ומאן איהו כורסיה? אלין אינון צדק ומשפט.
  הדא הוא דכתיב "צדק ומשפט מכון כסאך".
  ומאן דדאין דינא בעי למיתב בכורסיה דמלכא.
  ואי פגים חד מנייהו - כאלו פגים לכורסיה דמלכא, וכדין קב"ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו".
  
  מדבר על צורך באיזון בין צדק למשפט, אחרת "ווי לעלמא" (חורבן).
  זה מהדהד ניפוי: הבלבול (כמוץ) חייב להתנקות כדי לשמר טוהר, כהכנה להתגלות סופית.
  
  הדרך הפנימית לשימור הניצוץ החיבור האנכי (אנכ.יּ) אינו תלוי בחוצצים, אלא בצעדים פנימיים מבוססי הניצוץ הטהור שבנו.
  
  מּשלּ.יּ טּ.ז טּ:
  "לֵב אָ.דָםּ יְ.חַשֵּׁ.ב דַּרְכּ.וֹ וַ.יּהּ.וָ.הּ יָכִ.יּ.ןּ צַעֲד.וֹ".
  
  לֵב = לּ = למידה; בּ = מעשה.. > לב כמקום למידה שמתממש במעשה; יָכִין = יּ = הניצוץ; כּ = כלי; יּ = הניצוץ; ןּ = סיום בּכוח הזרוּע.. > יּ מכין את הצעד, כשמירה על הניצוץ.
  
  שימור הניצוץ דורש ניפוי פנימי, כתהליך למידה נצחי.
  בקבלה (כמו דברי הזוהר מהם ניתן להבין מבחינתי, לגבי המן), זהו גשר בין גשמי לרוחני, כהזכרת החיבור *הישיר*.
  
  נּ.סּכ.םּ:
  
  א.
  המן = הזנה אנכית טהורה.
  לא דרך גידול, לא דרך קציר, לא דרך מערכות ארציות, אלא ישירות מּ יּ.
  זה מסמל את האפשרות לחיות ממקור אלוהי פנימי, לא מּ.גשמּ.יות בלבד.
  
  ב.
  הצנצנת השקופה = שמירת הניצוץ (נּצנּץ).
  הכלי השקוף (כמו הּ שמשקפת) שומר את המן לא כמאכל אלא כעדות, תזכורת לדורות שהחיבור הפנימי אפשרי.
  
  ג.
  "פָּנִים בְּפָנִים" = חיבור ללא חוצצים.
  העדות היא שאפשר לקיים תקשורת פּנּ.יּ.מּ.יּ.ת ישירה, כמו במעמד הר סיני > לא דרך מלאכים, לא דרך שדים, לא דרך אידיאולוגיות או "אֱלֹ.הִיּ.םּ אֲחֵרִ.יּםּ" (מתווכים אנושיים).
  
  ד.
  הניפוי = הוצאת הבלבול (בְּלִיל > בָּבֶל).
  כדי לשמור על הניצוץ הטהור, חייבים לנפות את המוץ > לזכך, להוציא את העיוותים והתיווכים המיותרים שמרחיקים מהחיבור הישיר.
  
  ה.
  תלות מוחלטת + חירות רוחנית:
  המן מלמד תלות מוחלטת בּ יּ, אך זו בדיוק החירות > לא להיות תלוי במערכות אנושיות אלא בחיבור פנימי.
  
  ו.
  הדרך הפנימית.
  "לֵב אָ.דָםּ יְ.חַשֵּׁב דַּרְכּ.וֹ וַ.יּהּ.וָ.הּ יָכִ.יּ.ןּ צַעֲד.וֹ".
  
  הלב (לּ = למידה; בּ = מעשה) הוא מקום הצעד המכוון, שבו יּ מכין את הצעד.
  
  המן בצנצנת השקופה הוא עדות לכך שהחיבור האמיתי לּ: יּ הוא פנימי, אנכ.יּ וישיר > ללא מתווכים, דרך (הּ).פְּנֵי יּ שבכל א.דּםּ.
  
  *צנצנות*. בניגוד ל.. חבי.ו.ת.
  
  איּ.וֹ.בּ לּא לּג (Leg)
  "אִם כִּסִּ.יתִי כְ.אָדָ.םּ פְּשָׁעָ.יּ..
  לִטְמוֹן בְּ.חֻבִּי עֲוֹנִ.יּ..?"
  
  א.סּב.יּ.ר (צנצנת מול חוב נסתר)..
  
  פסוק זה מציב את הניגוד המוחלט לעיקרון הצנצנת השקופה:
  בעוד הצנצנת דורשת גילוי (שיקוף יּ) ועדות לדורות, הנטייה האנושית ("כְ.אָ.דָםּ") היא לכסות ולטמון את הבלבול והעוון "בְּחֻבִּי".
  איוב מצהיר כי הוא לא הסתיר את חטאי הניתוק והאנוכיות כדרך שאר בני האדם, אלא פעל בגלוי מתוך ההכרה ב"אנּכ.יּ" > המודעות לּ:עצמּ.יּ, ובכך מקיים תנאי יסודי לחיבור האנכי: שקיפות מוחלטת.
  
  הוא לא "טמן" את "הכוח הזרוּע" בּ.גו, או.. בכל דבר אחר, אלא התחבר אל הצו הפנימי שמקורו בּ..יּיּ, כהכרה בּ.פְּנֵ.יּ יּ (הניצוץ) המשתקף בתוכו.
  
  החוב המטמין דומה לתהליך המתרחש בחבי.ו.ת הנסתרות:
  תסיסה בהסתר, כפי שמייצג היין במקורות (ו.יּ.קּרא: יּ טּ; דִּבֶּר.יּ.םּ לּב לּג > "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם"), המבטא ערפול ושינוי פנימי (בליל / בבל) המנוגדים לטוהר המן (הזנה אנכית טהורה).
  
  ב.. חבי.ת..?
  דהיינו, הסתרה פנימית.
  מה שמתחיל כענבים מלאים במיץ מתוק, הופך ליין מוגמר, עם פרופיל טעמים.. מורכב.
  לפעמים יש לזה טעם מוצלח עם פוטנציאל לשיכרון ולפעמים..
  זה פשוט גרוע.
  
  תוֹךּ = חביּ.וֹ.ת = 426 = וַיִּשְׁמַע.
  
  תֹּךְ, נּ.חבּ.ר + ו, כתיב מּלּ.א: תּוֹךְ.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ נּ.(הּ) יּב:
  "הַוּוֹת בְּ.קִרְבָּ.הּ וְ.לֹא יָמִישׁ מֵרְ.חֹבָ.הּ *תֹּךְ* וּ.מִ.רְמָ.הּ".
  
  דוד המלך מתאר עיר שבה הרשע הפנימי וההונאה אינם נסתרים, אלא הופכים למציאות יומיומית וציבורית (ברחובה של עיר).
  זוהי תמונה של ריקבון מוסרי גלוי, המתרחש על ידי אלה שהיו צריכים להיות נאמנים לו (כמו אחיתופל).
  
  שׂמּוֹ.אלּ א דּ יּג ע.דּ יּדּ:
  "וַיָּבוֹא, וְהִנֵּה:
  עֵלִ.יּ יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא.. יּךּ דֶּרֶךְ מְ.צַפֶּ.הּ;
  כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲר.וֹ.ןּ הָ.אֱלֹ.הִיּ.םּ.
  וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר..
  וַ.תִּ.זְעַ.קּ כָּל הָעִיר.
  *וַיִּשְׁמַע* עֵלִ.יּ אֶת קוֹל הַ.צְּעָקָ.הּ..
  וַ.יֹּ.אמֶר: מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה..? וְהָאִישׁ מִ.הַר, וַ.יָּ.בֹא וַ.יַּגֵּד לְ:עֵלִ.יּ.
  
  הפסוק מתאר מצב של חרדה פנימית וריקבון חיצוני, המהווה מטאפורה ישירה ל"חביות" ריקות..
  שעושות הּ.רב.הּ רע.ש.
  
  השמיעה של עלי אינה שמיעה פנימית וקשובה (כמו 'שְׁמַע יִשְׂרָ–אֵל' > הצנצנת), אלא שמיעה של צעקה חיצונית, המון ומהומה.
  
  זוהי בדיוק שמיעת "החביות" > הקול הריק, הרועש והחיצוני של העולם הגשמי והניתוק מהארון.
  
  ​'לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים' (דּ.. יּג):
  עלי יושב 'עַל הַכִּסֵּא בַּדֶּרֶךְ מְ.צַפֶּ.הּ'.
  
  תנוחת הישיבה על הדרך (במעבר) והציפייה מסמלות מצב של חוסר יציבות רוחנית.
  
  ליבו "חָרֵד" על הארון (האמת הפנימית והניצוץ הטהור), אך אינו יכול להציל אותו, כיוון שהוא מחובר לדין החיצוני (החביות) ולא לחסד הפנימי (הצנצנת).
  
  ​'וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר': הקול שמגיע לעלי הוא קול המון וצעקה, תוצאה של החרדה הלאומית ואובדן המרכז הרוחני.
  
  זוהי ההקבלה הדרמטית ביותר לתוצאת ה"חביות" > תוהו ובוהו, פירוד ו."קְרָעִים" (קְרָעִים.. גם שווה 426).
  
  טוב מּיּ.ציּ.תיּ, נּ.סּכ.םּ:
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ לּ:טּ יּב:
  "בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן..
  יִסַּרְתָּ אִישׁ;
  וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ.
  אַךְ הֶבֶל כׇּל אָ.דָםּ, סֶלָ.הּ U".
  
  אם אין 'אנכ.יּ' פנימי וטהור (צנצנת) הממלא את האדם, כל מה שצובר האדם הוא 'הבל' > ריקנות, שהיא גורל כל האדם, סּלּ.הּ U.
  
  יּשע.יּהּוֹ מּ:ג יּא:
  "אָנֹכִי.. אָנֹכִי יְהּ.וָ.הּ..
  וְ.אֵי.ןּ מִבַּ.לְעָדַ.יּ מ.וֹ.שִׁיעַ".
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שבוע הֲ.שִׁיבֵ.נוּ יְהּ.וָ.הּ אֵלֶ.י.ךָ וּנְ.שֹׁב, חַדֵּשׁ יָמֵ.יּ.נוּ כְּ.קֶדֶ.םּ.. כּ.

  

  כּ.

  קדם = 144 הוא בחינת פנים, והתיקון הוא פנים־בפנים = בּ פעמים קדם = רפ"ח.
  
  קּ.מּ.דּ (קריאה בין יּ לּ יּ, חיים.. תהליך, דעת, ראייה רחבה.
  
  פנים־בפנים = שתי קריאות הדדיות שמעלות את הניצוצות.
  
  144,000 > (יּבּ)²×(יּ)³ פריסת אותה יחידת־פנים בקנה־מידה של עולמות (אלף = פריסה), לא במקום עבודת 144 אלא כהרחבה שלה..
  
  הייחוד: הוי'/אלהים, חסד/דין, כדי להחזיר את הפנים ולא את ה"אחור"..
  
  ציר 144 > 288 > 144,000:
  
  144 = קֶדֶם > בחינת "פנים", ראייה–דעת נוכחת בפועל.
  
  288 = פעמיים "קדם" (פנים־בפנים) > בירור רפ"ח ניצוצין .
  
  144,000 = 144 × 1000 = (יּ+בּ)² × (יּ)³ > ריבוע הצורה × קוביית ה־יּ.. פריסה לעולמות עשיה > יצירה > בריאה.
  
  144,000 = (יּ+בּ)² × (יּ)³:
  
  (יּ+בּ) = 12 > יּ (ניצוץ ההוויה) + בּ (מּעשׂ.הּ בפועל) > בּיּ.
  ריבוע ה־12 הוא שיקוף כפול: 12 × 12 = 144 > ריבוע של "ניצוץ+מעשה", כלומר מימוש הדדִי של הזרע והכלי.
  
  (יּ)³ = 10³ > "יּ בּ.חזקּ.ת ג" (ג. ת.פּאר.ת מּעשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת) = יּ בקובייה:
  הטמעת נקודת ה־יּ בשלושה ממדים/שלושה עולמות (עשיה–יצירה–בריאה).
  
  זהו אלף (1000) כפריסת הניצוץ בשלושה צירים.
  
  הריבוע יוצר את המבנה; הקובייה מפיחה בו חיים בשלושה ממדים.
  
  קּ.מּ.דּ > קדם (אחור ופנים):
  
  קּ = קריאה/התעוררות, מּ = חיים/מסע, דּ = דעת/ראייה פנימית.
  
  100 + 40 + 4 = 144; סידורם כ־קדֶם:
  
  קדימה/קדמוניות וגם ציר הזמן “אחור וקדם” > פנים ואחור יחד.
  
  כלומר: 144 הוא “פנקס הכיוונים” של הזמן > היכולת לראות את ההולך ובא, קדימה ואחורה, בעת ובעונה אחת.
  
  לכן 144,000 הוא: קדם × אלף > ההתעוררות–החיים–הדעת (קּ־מּ־דּ) מוכפלים באלף־יּ³:
  העתקה של ה"קדם" לכל הממדים.
  
  יחידת־הבסיס (144) > זיווג פנים־בפנים (288) > פריסה קוסמית (144,000).
  
  שלישיית העוגנים:
  חוֹתָם – תָּמִיד – קָדָשִׁים.
  
  שלושתן, בכתיב מלא חולקות אותו ערך גימטרי: 454.
  
  וגם.. מִ(י)קְדָּשׁ, מכאן:
  חותם–תמיד–קדשים–מיקדש. כולם על אותו ציר.
  
  חוֹתָם, פִּתּוּחֵי חוֹתָם על אבני החֹשן:
  
  שׂמּ.ו.ת כּח יּ.א:
  "מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן, פִּתּוּחֵי חֹתָם.
  תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹ.ת בְּנֵי יִשְׂרָ–אֵל;
  מֻ.סַבֹּ.ת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם".
  
  חותם כהטבעה:
  מבסס את חוֹתָם כפעולה של העברת התבנית המקורית (קדם / 144) מהרוח אל החומר (אבן), כאשר התכלית (ת) של חקיקת הצופן הפנימי (חותם) על החומר (אבן) היא ביסוס הזהות האלוהית (שמֹ.ת) מתוך אמונה שלמה (מֻ:סַבֹּ.ת).
  
  שׂמּ.ו.ת כּח כּ.א:
  "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָ–אֵל:
  שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹ.תָם.
  פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ.. עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶין.
  לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט".
  
  חותם כאינדיבידואליזציה:
  מדגיש שהתבנית (חותם) היא פרטנית ואישית, ממומשת על כל אחד מ־12 הפנים של היחידה האנושית, כאשר הפסוק חוזר על התכלית (ת) של החקיקה, האות ת מעידה כי מימוש החותם הוא אישי (אִישׁ עַל שְׁמוֹ) ומהווה את סוף המעשה (התכלית) עבור כל אחד מ־12 גווני הנשמה (12 השבטים).
  
  החותם = הטבעת התבנית: קֶדֶם (144) עובר מחקיקה תיאורטית להטמעה בחומר.
  
  בהקשר הגאומטרי: "חותם שלמה"/מגן־דוד > "חותם" כפשוטו, תבנית סימטרית של שני קווים, ימין–שמאל, הננעלים בקו האמצעי.
  
  תָּמִיד > רציפות/זרימה בזמן:
  
  שׂמּ.וֹ.ת כּח כּ.טּ:
  "וְנָשָׂא אַ.הֲרֹ.ן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָ–אֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהּ.וָ.הּ תָּמִיד".
  
  תמיד כנשיאה רציפה:
  הופך את החותם המוטבע לפעולה חיה, מתמדת, ונישאת על הלב (מרכז המודעות), כאשר אהרן (הּ > הכלי המרוקן) נושא את החותם (שמות בנ"י) אל הקודש באופן רציף ובלתי פוסק (תָּמִיד), זהו מנוע ההמשכה שמחייה את ההטבעה.
  
  שׂמּ.וֹ.ת כּ.ז כ עדּ כּ.א:
  "וְ.אַ-תָּ.הּ תְּ.צַוֶּ.ה אֶת בְּנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל;
  וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד..
  מִחוּץ לַ:פָּרֹכֶ.ת אֲשֶׁר עַל הָ.עֵדֻ.ת, יַ.עֲרֹךְ אֹתוֹ אַ.הֲרֹ.ן וּ.בָנָי.ו מֵ.עֶרֶ.ב עַד בֹּקֶר, לִפְנֵי יְהּ.וָ.הּ;
  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵ:אֵ-ת בְּנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל".
  
  תמיד כזרימת אור:
  מדגים את תָּמִיד כמנוע האנכי (הציר: ה יּ החיה, שבתוך יּהּ), המפיח חיים רציפים בנשמה דרך הזיכוך העצמי, כאשר ה"נר תמיד" הוא זרם תודעה קבוע, המתחדש מרגע האפלה (ערב) ועד אור ההכרה המלא (בקר), זהו חוק נצחי (חֻקַּת עוֹלָם) שדורש מאיתנו (בני ישר–אל) את הטוהר הּ.פּנּיּמּ.יּ המזוקק (שמן זית זך).
  
  בּמּ.דִּבֶּר כּח ו:
  "עֹלַ.ת תָּמִ.יד הָעֲשֻׂ.יָהּ בְּהַר סִינַי;
  לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁ.הּ לַ:יּהּ.וָ.הּ".
  
  תמיד כשורש רוחני:
  מייצג את התָּמִיד כמוּלַד־סיני, כלומר, הזרם הרציף הוא תוצאה של חסד והתגלות יסודיים, כאשר התָּמִיד כאן הוא הליך ההתעלות (עֹלָ.ת) שמקורו באמונה השלמה (סּ) של התגלות סיני, והוא הפעולה המתמדת שמחברת את ה־יּ (הציר האנכי) אל המעשה האנושי.
  
  התָּמִיד = מנוע ההמשכה: מה שהוטבע בחותם, זורם בלי הפסק > זו שפת ה־1000 (פריסה לכל רגע).
  
  ו.יּ.קּרא כּדּ ח:
  "בְּיוֹם הַ.שַּׁבָּ.ת, בְּיוֹם הַ.שַּׁבָּ.ת יַ.עַרְ.כֶנּ.וּ לִפְנֵי יְהּ.ו.הּ, תָּמִ.יּדּ מֵ:אֵ-ת בְּנֵ.יּ יִשְׂרָ–אֵל: בְּרִית עוֹלָם".
  
  תמיד כהשלמה (שב.ת > שיבה לּ:עצמּ.יּ):
  הופך את התָּמִיד ל"ברית עולם", המדגישה שהרציפות היא הדרך למימוש הנצחי של החותם, כאשר התָּמִיד ממומש באופן מושלם ביום הּ.שב.ת (ת > תכלית), יום השלמות והאחדות – זהו רגע ההתמדה המוחלט, המכיל את היּ (הבורא) באופן גלוי ומייצר בְּרִית עוֹלָם (קשר נצחי).
  
  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים > פסגת האיחוד:
  
  יּחזקּ.אלּ מּ.ג יּב:
  "זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת, עַל רֹאשׁ הָהָר.
  כׇּל גְּבֻלוֹ, סָבִיב סָבִיב: קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים.
  הִנֵּה.
  זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת".
  
  קדשים כיעד:
  מגדיר את קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כפסגת התיקון וההארה, המקום של פנים־בפנים מוחלט (864 = 144 × 6), כאשר קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוא התכלית (ת) האמיתית של ה"בית" (הכלי/הגוף/המקדש), זהו מצב התודעה הגבוה ביותר (רֹאשׁ הָהָר), המייצג את האיחוד המוחלט של כל גבולות המציאות.
  
  שׂמּ.וֹ.ת לּ: יּ..
  "וְכִפֶּר אַ.הֲרֹ.ן עַל קַרְנֹתָיו.
  אַחַת בַּשָּׁנָה, מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים;
  אַחַת בַּשָּׁנָה, יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם.
  קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַ:יּהּ.וָ.הּ".
  
  קדשים כזיכוך:
  מראה כיצד התָּמִיד של הזיכוך (כפרה) מוביל למצב של קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כאשר הכהן (אַ.הּרֹ.ןּ > הכלי) מטהר את הכלי (המזבח/הקרנות) כדי לאפשר את האיחוד המוחלט, הקֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוא מצב שדורש זיכוך שיא (אחת בשנה > שיא המחזוריות הרוחנית).
  
  היעד: פנים־בפנים מוחלט.
  רפ"ח עלה ונכלל, ייחוד יּהּ.ו.הּ/אלהים.. רחמים ודין כאחד.
  
  "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים":
  קֹדֶשׁ ( =410, בכתיב מלא: "קּוֹדּש") + קָדָשִׁים ( =454) = 864 = 144 × 6 (ו. חיבור).
  
  שש = ששת הקצוות/ששת הימים/ששת קצוות המגן > השלמה מרחבית של 144.
  
  ו.יּ.קּרא ו יּ:
  "לֹא תֵ.אָ.פֶהּ חָמֵץ. חֶלְ.קָם נָתַתִּי אֹ-תָ.הּ מֵ.אִשָּׁ.יּ.
  קֹדֶ.שׁ קׇדָ.שִׁ.יּ.םּ הִוא; כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם".
  
  קדשים כטוהר:
  דורש את טוהר ה"מעשה בפועל" (בּ) והיעדר האגו כדי לאפשר את גילוי הקֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כאשר הקֹדֶשׁ קָדָשִׁים דורש ויתור על החמץ (האגו/התנפחות) ומימוש המעשה מתוך האש האלוהית (אִשָּׁיּ > אש המכילה את ה־יּ), ההּ (הכלי) מקבל את חלקו.
  
  מּשלּ.יּ כּ.הּ כ
  "מַ.עֲדֶ.הּ בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, חֹמֶץ עַל נָתֶר, וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע".
  
  הסרת בגד ממי שסובל מקור: חשיפת הכלי (בֶּגֶד / הּ) ופגיעה באדם הסובל (שהוא במצב של "אחור" / "חֶסֶר").
  במקום להביא לו את הפנים (קֶדֶם / חסד), מעצימים את הפגיעות שלו.
  
  מזיגת חומר חומצי (חומץ) על חומר בסיסי (נתר), הגורמת לתסיסה וקצף (תגובה כימית סוערת): האגו (חֹמֶץ) כשהוא פוגש את הכלי המטוהר (נָתֶר > סבון) גורם לתגובה חריפה, הרסנית ומקציפה, במקום להשתלב בטיהור.
  
  לּ:מּש"לּ.. ללעוג, או לשיר שירים שמחים כלפי אדם עצוב/כואב: שימוש בדיבור או מעשה חיצוניים (שִׁירִים) שאינם תואמים את המצב הפנימי של האחר (לֶב רָע/כואב).
  במקום להביא ריפוי, הדיבור רק מחמיץ את המצב הפנימי.
  
  הפסוק במשלי אומר: הטיהור של 'קֹדֶשׁ קָדָשִׁים' (שדורש היעדר חמץ / אגו) חייב להיות מבוסס על חסד וראיית פנים (קֶדֶם / 144), אחרת המעשה (הּב) יחמיץ את הכלי ויהפוך לניגוד מוחלט של התיקון המבוקש. שימוש באגו החמוץ (חֹמֶץ) במרחב רוחני (נָתֶר) יוביל רק להרס ולא לתיקון (תסיסה וקצף). התיקון האמיתי של קֹדֶשׁ קָדָשִׁים דורש הבאת פנים־בפנים (אהבה, חסד) ל"לב" (מרכז המודעות) > טוהר הכוונה.
  
  קֶדֶם > אחור וקדם:
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּלּטּ הּ:
  "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי, וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּ.כָ.הּ".
  
  שורש התיקון (קֶדֶם):
  מספק את ההקשר הפילוסופי/תודעתי לכל התהליך, התיקון הוא חזרה מבחינת אחור לבחינת קדם (פנים), והנחת כף הבורא היא החותם הראשי על הליך זה, כאשר הקֶדֶם הוא הבחינה הפנימית (144), שהיא הראייה והדעת הנוכחת, והיא מנוגדת לאָחוֹר (הנפרד/הנסתר).
  
  את־הזוגיות של פנים/אחור הוא מחזיר לפנים־בפנים.
  
  ייחוד שמות:
  
  זכר.יּהּ יּדּ טּ:
  "וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
  
  התכלית המוחלטת (ייחוד):
  מציג את גמר התיקון, החותם הפנימי זרם בתָּמִיד באופן כה שלם עד שהושג קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בכל רחבי הָאָרֶץ, וכל הניצוצות המפוזרים שבו (144,000) חזרו להתאחד, כאשר פסוק זה מתאר את התכלית הסופית (סוף התיקון/הקֹדֶשׁ קָדָשִׁים), ההּ (הארץ) מתאחד עם היּ (הבורא) באופן מלא, עד שלא נותר עוד פירוד בין שמותיו/הבטיו.
  
  יּ הּ.יּהּ | הּו(יּ)והּ | ו.יּהּ.יּהּ
  
  שלוש תצורות שם־ההוויה מפרקות את היה–הווה–יהיה לזרימה דינמית של האותיות:
  
  יּ־הּ·יּהּ.
  
  רפ"ח ניצוצין > עיקר אר"י (ע"ץ חיים, שער השבירה/הניצוצין) + רמז "וְפָרַח מטה אהרן" (פרַח = רפ"ח באותיות מתחלפות), "פִּזֵּר עצמות…" (תהלים נ"ג/ס"ח) כרמז לפיזור ולבירור.
  
  שני מסלולים לאותו רצף מספרי:
  
  מסלול פריחה (תיקון):
  
  "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן... וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (בּמּ.דִּבֶּר יּ.ז כ.ג) > "פָּרַח" = רפ"ח > רפ"ח ניצוצין בעלייה.
  
  פריחה = התחדשות, קבלה מהמקור, אישור כהונה/סדר אלוהי.
  
  בפסוק מופיעים גם "שְׁקֵדִים" זה משתלב עם הציר > מִקְדָּשׁ/קָדָשִׁים/חוֹתָם/תָּמִיד.
  
  בפסוק זה רואה רש"י בשקד אות לבחירה אלוהית מהירה ודאית: "ולמה שקדים? שהוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות; אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא" (רש"י שם).
  
  כך נעשה השקד לסמל של זריזות וערנות אלוהית, פעולה אלוהית הנעשית בלא דיחוי.
  
  רבנו בחיי מוסיף שהשקד רומז גם לדין מריר בתחילה ולמתיקות בסוף: "נקראו שקדים מלשון שקידה... וכן לשון שקדים נזכר על מידת הדין... 'מקל שקד אני רואה' – מרירות מידת הדין שבסוף מתמתקת" (רבנו בחיי, במדבר י"ז).
  
  במראה יּרמּ.יּהּ.וֹ א יּא עדּ יּבּ (אוֹת.יּ.וֹ.ת א.יּ.בּ) מתבארת אותה סמליות כקנה מידה של ערנות יּהּ.ו.הּ: "מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה... וַיֹּאמֶר יּהּ.ו.הּ אֵלַ.יּ: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִ.יּ לַעֲשֹׂתוֹ".
  
  חז"ל דרשו שהשקד רומז על מהירות הדין, וכפי שאמרו בירושלמי (תענית ד, ה): "כשם שהשקד משעת פריחתו ועד הבשלת פריו עשרים ואחד יום, כך עשרים ואחד יום מי"ז בתמוז עד ט' באב".
  
  מבחינה קבלית, הזוהר מפרש את סוד "וּפָרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי" כתהליך תיקון רוחני: "אהרן הוא חסד (ע"ב) ולוי הוא גבורה (רי"ו), ושניהם יחד 'פרח' – רפ"ח ניצוצין" (מקדש מלך על הזוהר, פר' קרח).
  
  בכך נעשה נס הפריחה סמל לברור הניצוצות > איחוד החסד והדין והחזרת האור למקומו, כעין ריפוי של שבירת הכלים.
  
  על פי מקורות האר"י, "פרח" הוא ממש אנגרמה של רפ"ח, והנס המהיר מבטא את האצת תיקון הניצוצות בידי החכמה העליונה.
  
  ממד נוסף מציין רש"ר הירש: "שורש שקד מבטא מאמץ רוחני מזורז וער... שקידה רצינית וזריזה ללא ליאות... ובשל תכונה זו נמצא מטה בני אהרן ראוי להיבחר לתעודתו" (שמות כ"ה, פירוש רש"ר הירש).
  
  השקד נעשה איפוא סמל לשקידה ולקדושה > פרי הממהר לפרוח מבטא גם את זריזות העבודה הרוחנית.
  
  רמז לשוני תומך בכך: שקד (404) בתוספת ו' (6) = 410 = קודש, ללמד שהוספת הו' > חיבור האדם לאלוהות, הופכת את השקידה האנושית לקדושה שלמה.
  
  אם כן, השקד כסמל לבחירה אלוהית וזריזות תיקונית, לבירור רפ"ח הניצוצין במעשה אהרן, ולשקידה רוחנית המביאה לידי קודש.
  
  "נִפְרְחוּ עָצְמֵיהֶם לְפִי עֵדֶן" [מדרש פּרטּ.יּ - מּקּוֹר.יּ, לא ציטוט]
  "נִפְרְחוּ (344) עָצְמֵיהֶם (255) לְפִי (120) עֵדֶן (124)" = 843 > עדן = איכות פנים; 843 כשדה פוטנציאלי של פריחה.
  
  843 = תַּחְפְּשֶׂנָּה (מּשלּ.יּ בּ דּ: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף; וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה") > חיפוש חכמה ככוח מחולל-תיקון.
  
  להט החרב המתהפכת:
  
  עמּ.וֹ.סּ ח יּ.א עדּ יּ.ג:
  "הִנֵּה.
  יָמִים בָּאִ.יּ.םּ נְ.אֻם אֲ.דֹנָ.יּ יְהּ.וִ.הּ:
  וְ.הִ.שְׁלַחְ.תִּ.יּ רָעָ.ב בָּאָ.רֶץ.
  לֹ:א רָעָב לַ:לֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַ:מַּיִם..
  כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵ-ת דִּבְרֵ.יּ יְהּ.וָ.הּ.
  וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם, וּ.מִ.צָּפוֹן וְעַד מִ.זְרָח יְ.שׁוֹטְ.ט.וּ לְ:בַ.קֵּשׁ אֶ-ת דְּבַר יְהּ.וָ.הּ וְ.לֹ:א יִ.מְצָא.וּ.
  בַּיּוֹם הַהוּא.. תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא".
  
  "לא צָמָא לַמָּיִם… כי אם לִשְׁמֹעַ א-ת דִּבֶּר.יּ יּהּ.ו.הּ" > "תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת… בַּצָּמָא"..
  
  כשהמקור (דִּבֶּר יּ, של מּ.עלּ.הּ) חסום, גם בעלי הפוטנציאל (בתולות/בחורים = 843) קורסים ( = 416 = יְשׁוּפְךָ = שִׁמְעוּ = וְעָרְפְּכֶם) מסלול פיזור.
  
  נהפוכו: שִׁמְעוּ, שִׁמְעוּ = 832: תת.לּב > 8+3+2 > יּג > א.הּב.הּ, מילת הלב > ומלתם.
  
  דִּבֶּר.יּ.םּ יּ טּ:ז (יּטּ > הטיה)
  "וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם..
  וְעׇרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד".
  
  אותו ערך 843 נופל לאחת משתי תבניות > פריחה (כשיש מקור/חיפוש.. יניקה מן יּ) או פיזור (בעת הסתר/צמא/ הזנה לּ:א נּ..?כּוֹנּ.הּ.. הזנה לא נכונה).
  
  שיּ.ר הּ.שיּ.ר.יּ.םּ דּ יּג:
  "שְׁלָחַ.יִ.ךְ, פַּרְדֵּ"ס רִמּ.וֹ.נִ.יּ.םּ עִם פְּרִי מְ.גָדִ.יּ.םּ; כְּפָרִ.י.םּ עִם נְ.רָדִ.יּ.םּ".
  
  "נפרחו" = 344 = פּרד.. סּ > רימון > רִמּוֹנִים = 344+2, 2 > בּ. מּעשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת > ריבוי מאורגן בתוך אחדות, יניקה מהמקור > מסלול פריחה.
  
  "פה/טַעְמָא", התיקון:
  
  ההבדל בין פיקוח מתוקן ל“עוף דורס” (420) מוחזר ע"י פֶּה (80) ו-טַעְמָא (דיבור/דעת מאזנים).
  
  כּ..אש.ר פֶּה–טַעְמָא פועלים, 843 נשאר במסלול פריחה–חכמה.
  
  כשנכנס רִיב, ה-פֶּה נסגר/מתעוות והמסלול נשמט אל פיזור (1055).
  
  843 = הַבְּתוּלֹת > העתיד/יכולת הקליטה > כשהן מחוברות למקור, זהו פוטנציאל פריחה.
  
  843 (עדן/חיפוש/בתולות) > פָּרַח (רפ"ח) = מצב של קיבוץ ועלייה (תיקון).
  
  מסלול פיזור (שבירה):
  
  "נִפְזְרוּ עַצְמֹתֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל" (תהּיּ.לּיּ.םּ קּמּ.א ז) > תמונת התפוררות/פירוד.
  
  "פִּזֵּר" = 287, ובחשבון כולל (+1) 288 > רמז לצד הפיזור המקביל לרפ"ח.
  
  ב"פִּזֵּר" האות ז נמצאת במרכז..
  ז = כלי / להט לחרב המתהפכת > תנועת חיתוך/פירוד.
  מכאן ניתן להסיק ש "פִּזֵּר" מסמן פיזור/שבירה, לעומת "פָּרַח" שמסמן גידול והרכבה מחדש.
  
  "עֲצָמוֹת" הן גם "עצם/מהות", על כן "פיזור העצמות" = פיזור המהויות..
  לעומת "פריחה" > חידוש המהות ויציאתה אל הפועל.
  
  פָּרַח = צד התיקון: רפ"ח (אנגרמה) > לקט, חידוש, איחוד סמכות–סדר (מַטֵּה אַהֲרֹן, שקד).
  
  פִּזֵּר = צד השבירה/פיזור:
  287(+1)=288 > פירוק מהויות ("עצמות"), גלות/אחור.
  
  "פָּרַח" כרמז ל–רפ"ח = צד התיקון (התחדשות וגילוי, מַטֵּה אַהֲרֹן, שקד), ו"פִּזֵּר" (287+כולל=288) = צד הפיזור/השבירה (פירוד המהויות).
  כך ה–288 נפרש כשני מצבי קצה > פיזור מול פריחה, והתיקון מחזיר מן "פִּזּוּר" ל"פְּרִיחָה".
  
  כשמכניסים את "רִיב" = 212 ל-843: 843 + 212 = 1055 = "נָפְזָרוּ עַצְמֵיהֶם לְפִי שְׁאוֹל".
  
  כלומר: רִיב פועל כמפעיל שבירה ההופך עדן/חיפוש > שאול/פיזור.
  
  סיכום המסלול: 843 (עדן/חיפוש/בתולות) + ריב (212) > 1055 ("נפזרו… שאול") = פירוק ופיזור.
  
  ניתוח המילה רִיב והמסלולים הנובעים ממנה: מפירוד לשלמות
  
  רִיב: ר (תחילה שבסוף; תהליך שמגיע לקיצו), יּ (שם ההוויה/ניצוץ), בּ (מעשה/בית יּ, מעשה בראשית).
  
  רִיב נולד כשה יּ הפנימית, שם ההוויה, נשמט מן החיבור בין ר (תהליך הסיום) ל־בּ (מעשה).
  אז "תחילה שבסוף" פועלת על "מעשה" בלי הווית הבריאה, ונוצרת התנגשות.
  
  רִיב > בלי יּ (המ.חבר מּ.שׂמּ.ע.וֹ.ת > שמע > משמעת), נשאר רַב > ריבוי/פירוד.
  
  הוספת הּ (שיקוף/צלם) ל־רַב מרמזת על ה־רב כמוקד המחייב שיקוף וייחוד; כשאין הּ, נשאר רַב "חסר חיים" > הרבה > ריבוי.
  
  רִיב = שכחת "יּ אחד לכולנו", הן בין "תחילה שבסוף" ל"מעשה", והן בין "אני" ל"אתה".
  זהו קֶדֶם (144) שנשמט ומיד מתפרק לפירוד.
  
  דוגמה, מסה ומריבה:
  
  שׂמּ.ו.ת יּ.ז ז:
  "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה; עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהּוָה לֵאמֹר: הֲיֵשׁ יְהּוָה בְּקִרְבֵּנוּ...? אִם אָיִן...?"
  
  כתר הפסוק מסמן תהליך מסע־חיים (מּ) המגיע לתוצאה (ש), דרך חיבורים (ו) ותכלית (ת).
  הפרק והפסוק נותנים "מסגרת" של סיום־תהליך תחת פגיעה בשם: פירוד מן הניצוץ (יּ זז).
  
  בגוף הפסוק רִיב בני־ישראל נובע משכחת ה־יּ ("הֲיֵשׁ יּהּוָה בְּקִרְבֵּנוּ...?") > מעשה (בּ) המגיע לקיצו (רּ) ללא הוויה (יּ).
  
  התיקון: חזרה לקֶדֶם/144 (פנים) > השבת ה־יּ ללב־המעשה.
  
  מסלול הנפילה > מ־רִיב אל בְּרִיּוֹנוּת:
  
  רִיב > ניתוק ה־יּ מן ר ו־בּ.
  
  רִיבּוֹן > תוספת וּ (חיבור) ו־ןּ (גמר־כוח) > חיבור מדומה המסיים בכוח־זרוּע.
  
  רִיבּוֹנוּת > תוספת נּ (כוח זרוּע) + ת (סוף/תכלית): יומרת שליטה "אלו.הּיּ.ת" ללא יּ.
  
  בִּרְיוֹנוּת > היפוך הסדר: בּ (מעשה חיצוני) משתלט; ה־יּ נכלא תחת כוח. נפילה מלאה (סיום־תהליך שלילי).
  
  נּ (הכוח הזרוּע) נמצא "שם" תמיד, השאלה היא כיצד מפעילים אותו (בחירה/לּ) כדי לא ליפול מפנים־בפנים/288 לפירוד.
  
  דוגמה נוספת, ריב על ההרים:
  
  מּיּ.כ.הּ ו א:
  "שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהּ.וָ.הּ אֹמֵר: קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹות קוֹלֶךָ".
  
  כתר הפסוק: מסע־חיים (מּ) בהכוונת שם (יּ), נפתח בכלי (כּ) ונדרש שיקוף (הּ); פרק ו (חיבור), פסוק א (חסד ראשוני).
  
  גוף הפסוק: רִיב מול "הרים" ככוחות יציבים; הנביא נקרא לחשוף שהריב נובע משכחה "מי בקרבנו".
  
  התיקון: פתיחת דּ (ראייה רחבה) והחזרת ה־יּ ל־בּ, במקום גמר־כוח.
  
  מסלול התיקון > מדִּיבּוּר לִירוּ–שָׁלִַם:
  
  דִּיבּוּר > דּ (דלת/ראייה) פותחת, יּ (שם ההוויה) מאיר, בּ (מעשה) מתיישר, וּ (חיבור) מחבר, רּ (תחילה־שבסוף) נאטם לא בגמר־כוח אלא נחתם בתכלית של חסד.
  
  ריב + דּ (הוספת דלת לריב) = פתיחת ראייה אל הריב > ריפוי.
  
  אֲדֹנָיּ: א (חסד) + דּ (ראייה) + נּ (כוח) + וּ (חיבור) + יּ (שם) = הליכה בדּוּ (יּ–הּ יחד), לא "אני־בנפרד".
  
  יְרוּ–שָׁלֵם: יְרוּ (קרינת יּ) + שָׁלֵם (שּ–לּ–םּ) = המקום שבו קרינת ה־יּ ממלאת את המעשה עד שלמות, זהו יעד חותם–תמיד–קדשים (הטבעה/144, זרימה/288, איחוד/קודש).
  
  דוגמה שלישית, כיתות חרב לאיתים:
  
  יּשע.יּהּ.וֹ בּ דּ:
  "וְשָׁפַט בֵּין הַ.גּוֹ..יִ.םּ, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַ.חֲנִית.וֹ.תֵ.יהֶ.ם לְ:מַ.זְמֵר.וֹ.ת.
  לֹא יִשָּׂא גוֹ..יּ אֶל גּוֹ..יּ חֶרֶב.. וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִ.לְחָמָ.הּ".
  
  כי אם הלחמה (החלמה) > מן מרכבה להרכבה.
  
  בכתר הפסוק: שם־הוויה כפול, תוצאת־מעשה (ש), ראייה רחבה (ע), שיקוף (הּ), חיבור (ו). פרק בּ (מעשה), פסוק דּ (ראייה).
  
  הגוף: "כִּתְּתוּ" = כּ–תּ (התחלה–תכלית) ריסון גמר־כוח; הריב (מלחמה) נפתר בדיבור־מתוקן שמחזיר את ה־יּ אל ה־בּ.
  זהו המעבר מן רִיב ל־דִּיבּוּר, עד "יְרוּ–שָׁׁלֵם".
  
  נפילה (ניתוק): שכחת ה־יּ > רִיב > רִיבּוֹן > רִיבּוֹנוּת > בִּרְיוֹנוּת.
  
  עלייה (חיבור): דִּיבּוּר (פתיחת ראייה) > רובד־יּ > אֲדֹנָיּ/הליכה בדּוּ > בְּרִיאוּת (כוח לטובה) > א.בּרא.שיּת (חזרה למקור/חסד) > ירוּ–שָׁלִָם (שלמות).
  
  עמוד־שדרה מוסרי: ה־נּ (הכוח הזרוּע) "שם" תמיד; הבחירה (לּ > ללמוד/להתחבר) היא המכריעה את הכף לּבְּרִיאוּת (מימוש הכוח לטובה, בחיבור ל־יּ) או בִּרְיוֹנוּת (מימוש הכוח בניתוק מן הוויה).
  
  כך "רִיב" שב אל דִּיבּוּר מרפא, ונפתח הנתיב אל ירו–שלם > פנים־בפנים/288 המתפרס הלאה (144,000) דרך חותם–תמיד–קדשים.
  
  מגן־דוד/חותם שלמה > "חותם" כשם וכרעיון: שני משולשים (חסד/דין), ננעלים בקו אמצעי (ישר–אל/אדם).
  
  בהטלה תלת־ממדית (סטאר־טטראהדרון/מרכבה): 6 קצוות + מרכז > 144×6 = 864 מול "קודש קדשים" > חזות לפנים־בפנים במרחב.
  
  הסְפִירָלָה: דימוי ה־תָּמִיד > זרימה מתמדת המפיחה חיים בחותם.
  
  הגשרים במספרים 1055 <> 1044
  
  "נָפְזָרוּ עַצְמֵיהֶם לְפִי שְׁאוֹל" = 1055.
  
  "מִקְדָּשׁ שְׁמוֹ בָּרַבִּים" = 1044 > הוספת נִיצוֹץ יּ ( =10) + א ( =1) > 1055.
  
  הוספת ניצוץ ה־י ואלופו של עולם, משלימה את חֶסֶר־האור שב־1044 ומרפאת את פיזור העצמות (1055) > החזרת הפנים (יּ) לתוך המקדש ברבים.
  
  כך יוצא "מִקדַּשׁ שׁמוֹ ברבים" + (יּ + א) = "נפזרו… שאול" > תיקון הפיזור: החזרת העצמות/הניצוצות אל חביון הפנים.
  
  חוֹתָם > "פִּתּוּחֵי חוֹתָם" (שמות כח:יא, כא); "וָאֶחְתֹּם" (ירמיהו לב:י) > חותם־ברית/קניין.
  
  תָּמִיד > "להעלות נר תמיד" (שׂמּ.ו.ת כּ.ז: כּ–כּא)..
  
  "עולת תָּמִיד" (בּמּ.דִּבֶּר כּח).
  
  קֶדֶם (144) נחתם ב־חוֹתָם ( =454), זורם ב־תָּמִיד ( =454), ונגלה ב־קָדָשִׁים ( =454) > עד קֹדֶשׁ קָדָשִׁים = 144×6.
  וכשנצוץ יּ ו "אלופו של עולם" מתווספים אל המקדש ברבים, הם מרפאים את "נפזרו.." (1044+11=1055) ומחזירים את הפנים־בפנים.
  
  על פיקוח, ייחוד, המרה ותיקון > ניתוח קבלי-מספרי של פרק ו' בספר דניאל, כמבנה רוחני-מנהלי של פיקוח על ריבוי (120 אח.שדּר.פּנּ.יּ.םּ = טַעְמָא), דרך שלושה צירים (סרכין = 340 = מִיצָר), עם דּנּ.יּ.אלּ כציר מודעות (95 = הַמֶּלֶךְ).
  כולל ייחוד (שיבה לאחדות), המרה (מפגיעה לאיסוף), תיקון (איזון שחיתות לשלמות דרך יניקה מהמקור), גימטריה (כגון עוף דורס=420, פֶּה=80, תְּלָתָא=831), וקישורים לתרי"ג מצוות (ומשמעותן היא לא בהכרח כנהוגות בעולם המשל) כפיקוח נפשי..
  אפשר לעיין באחת המסות שהבאתי קודם, היא נקראת: "על פיקוח, ייחוד, המרה ותיקון".
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שבועיים และ כּ.

  

  כּ.

  לאדם בגן עדן לא הייתה מפה של עץ החיים, היה לו עץ.
  גם לא לאברהם, משה.. ועוד..
  אבל הייתה להם תקשורת קרובה עם יּיּ.
  
  יּשע.יּהּ.וֹ יּדּ כּו:
  "זֹאת הָ.עֵצָ.הּ הַיְּ.עוּצָ.הּ עַל כָּל הָאָרֶץ;
  וְזֹאת הַיָּד, הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַ.גּוֹ..יִ.ם".
  
  גו = גוף.
  
  יּשע.יּהּ.וֹ יּדּ כּ.ז:
  "כִּי יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת יָ.עָץ.
  וּמִי יָפֵר..?
  וְ.יָד.וֹ הַ.נְּטוּ.יָהּ. (יד, בערך מוחלט)
  וּמִי יְשִׁי.בֶנָּ.הּ..?"
  
  זוהר, פרשת ויצא יּ.ז:
  "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, בְּקִטְרָא דִּסְתִימוּ, מִגּוֹ סִתְרָא סְתִימָא נָפְקָא, זֹהַר אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא, כְּלִילָא מִתְּרֵין גְּוָונִין, דְּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, כֵּיוָן דְּאִלֵּין אִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, אִתְחֲזוּן בֵּיהּ כָּל גְּוָונִין.
  אַרְגָּמָן אִיהוּ, כָּל חֵיזוּ דִּנְהוֹרִין, בֵּיהּ כְּלִילָן.
  רָצוֹא וָשׁוֹב, אִינוּן נְהוֹרִין, לָא מִתְעַכְּבָן לְמֶחֱמֵי, חִבּוּרָא חָדָא אִתְחַבְּרָן בְּהַהוּא זֹהַר".
  
  בּ.ראש.יּ.ת א א: פתיחת הּ.לב.יּ.ריּנּ.ת.
  
  בְּ > פעולה, יציאה אל המציאות.
  
  רֵאשִׁ.י.ת > ראשית = כוונה, כתר, מחשבה.
  
  בָּרָא > בר = בן; א = אור;
  "בָּרָא" = יצירת בן־אור.
  אור = 207 = רז.
  
  אֱלֹ.הִיּ.םּ > הצירוף של א-ל-ה-י-ם = האל-בהרמוניה, שילוב גוף-נשמה.
  
  אֵ–ת > א עד ת, מלוא הא"ב, הכלה של הכל.
  
  הַ.שָּׁמַ.יִ.םּ > סוף האש, תחילת המים.
  
  הּ.שׂםּ: שיקוף השם.
  
  המילה "שָׁמַיִם" נושאת בתוכה את האותיות של השם מ–ה–ש > הצירוף החמישי (הּ) מבין 73 שׂמּ.וֹ.ת שם בן־ע"ב.
  השם מהש מוגדר כ־שם הריפוי.
  י>םּ (יּםּ) = האיחוי.
  
  מבנה דואלי־מרפא:
  
  שכבה עליונה > שׂ–מּ > אש־מים, ניגודים פועלים.
  ("אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ"..)
  
  שכבה אמצעית > מהש > ריפוי, השבת האיזון בין אש ומים.
  
  שכבה תחתונה > יּםּ > יּ-םּ, יּרו–שלּםּ > חיבור, התמרה, רגיעה.
  
  הַ.שּׂמּ.יּ.םּ > אינם מקום פיזי, אלא מבנה הריפוי בו נפגשים מים ואש ללא הפסק.
  
  שם נּ.חב.א מהש: ההרמוניה בין דין לחסד, האיחוי של הים, שיקום הבריאה.
  
  וְאֵת הָאָרֶץ > חיבור השמיים ו.הּ.אדמּ.הּ.
  
  א עדּ ת: הלב והמעשה.
  
  וְאֵת > הוספת הויּ"ו (ו) כחוליית חיבור, משלימה את הפעולה ומורידה את מלוא הא"ב (אֵ–ת) אל המישור הפיזי, ובכך מחברת את הכוונה (הפנימית, השמימית) אל ההגשמה (החיצונית, הארצית).
  
  הָאָרֶץ > אינה רק כדור פיזי > עגול, שלם הטומן בחובו ציר יציב סביבו הוא מסתובב/חג.. סביב לעצמו..
  אלא הוא גם הכלי המקבל, המלכות, המאפשרת את התממשות ההרמוניה והריפוי שנבראו בּ.הַ.שָּׁמַ.יִ.םּ (שם מהש).
  
  זו הּ.אר.נּ.הּ, הּ.אדּמּ.הּ.. בה הלב (הכוונה הפנימית) פוגש את המעשה (הביטוי הפיזי).
  
  הּ.א.דּמּ.הּ > המצע הפיזי (א–ד–מ–ה), המ.גלמ.ת (חומ.*ר גלּ*.םּ) את ה.דְּמּ.וּ.ת (דממה) של המקור העליון, שהכוונה האלוהית יורדת דרכו אל תוך המציאות הנגלת.
  
  "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" > מִפְתָּן הריפוי.
  
  תחנה ראשונה בּ.לב.יּ.רינּ.ת הּ.א.הב.הּ.
  
  הּ.בריא.הּ (ה.הּ.ברא.הּ) מתרחשת ברְצוא ושוב (חג):
  שמים וים > באים לידי ביטוי בּ.יּשר-אלּ, הכרה בזרע יּ השתול בצל השמיים, ה.אר.ץ מתמלאת, ה.אד.םּ נושם ביניהם.
  
  כשהוא מכיר בּ.שׂמּ.ו.. הפנימי, בניצוץ, הוא לומד את ההבחנה בינו לבין הצל (הּ.חיּ.הּ, הלבוש), המילה נעשית מילת־לב, והאור מתייצב במעשה.
  
  א עדּ ת: הלב והמעשה > השלמת הבריאה.
  זוהי התגלמות השלמות (אֵ–ת) המבטאת את ירידת הכתר (הראשית, שמיים) אל המלכות (הארץ), ומכוננת את "הַ.גּוֹ..יִ.םּ" (הגוף) כמקדש שבו הניגודים (אש ומים, דין וחסד) מתאחים בהרמוניה מתמדת.
  
  כך "אֱלֹ.הִיּ.ם" חדל להיות חוץ ונעשה לב שלם הפועל.
  לא עוד ישות חיצונית, אלא שלמות האדם המאירה את עצמה.
  
  הלבירינת נפתח בחיפוש אחר תהפוכות, מתוך אהבה.
  
  א.הּב.הּ ראש.ו.נּ.הּ (575)..
  זו שמחזקת את הלב ו.מּ.עצב.ת אותו..
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ(יּ)ח יּטּ:
  "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם; אוֹדֶה יָהּ".
  
  הּ.א.הּב.הּ פותחת שערים מוארים של צדק, מתעלה על הפחד ומנחה אל השער (575) של הּ.בריא.הּ.
  
  שפיכת דם והשער של הצדק:
  
  לעג, זלזול, בידוד חברתי.. חיזוק מאילוץ: חֲזַקְ.תַּנִיּ, וַתּוּכָל..
  
  "יּרמּ.יּהּ.ו כּ ז..(הּ):
  "פִּתִּיתַנִי יְהּ.וָ.הּ; וָ.אֶ.פָּת חֲזַקְ.תַּנִ.יּ, וַ.תּוּכָ.לּ.
  הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כׇּל הַיּוֹם, כֻּלֹּ.הּ לֹעֵג לִ.יּ".
  
  וגם..
  תהּיּ.לּיּ.םּ נּב הּ:
  "אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב.. שֶׁקֶר, מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָ.הּ..U".
  
  דואג, שגרם לטבח המוני..
  הפסוק אינו אומר זאת במפורש, אבל ההקשר ההיסטורי של המזמור (הרצח בנוב) הופך את "אהבת רע" לסמל של אהבת אלימות ושפיכת דם על פני טוב.
  זה מתחבר לפרשנויות קלאסיות (כמו רש"י או רד"ק), שרואים כאן גינוי ללשון הרע שמובילה לרצח (דואג האדומי הרג בעצמו 85 = פּהּ כהנים ואת כל יושבי העיר נוב).
  
  הספיק לי.
  
  אל הּמּ.פּ.תן (575) > סף המעבר מגשמי לרוחני.
  
  כמו "הדולג על המפתן":
  
  צפנּ.יּהּ א טּ..
  "וּפָקַדְתִּי עַל כָּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן, בַּיּוֹם הַהוּא; הַמְמַלְאִים בֵּית אֲ.דֹנֵ.יהֶ.םּ חָמָס וּ.מִ.רְמָ.הּ".
  
  הביקורת של צפניה אינה על טקס חיצוני, אלא על דילוג־הסף עצמו > הימנעות מן העמידה על נקודת המעבר/הריפוי.
  
  הדולג על המפתן.. כמנהג פלשתי מימי דגון, שׂמּוֹ.אלּ א הּ הּ:
  "עַל כֵּן, לֹא יִ.דְרְכ.וּ כֹ.הֲ.נֵ.יּ דָג.וֹ.ןּ, וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּג.וֹ.ן, עַל מִפְתַּן דָּג.וֹ.ןּ בְּ.אַשְׁ.דּ.וֹ.ד; עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
  
  צפנּ.יּהּ אינו אומר זאת במפורש, אבל הגינוי של הדילוג מדגיש את קדושת המפתן כנקודת מעבר.
  מי שמדלג עליו מתוך פחד או בוז ממלא את ביתו בחמס ומרמה, ומאבד את ההזדמנות לעמוד על סף הריפוי והחיבור.
  
  המפתן:
  נקודת מעבר (סף) בין הגשמי לרוחני.
  מקום קדוש שאסור לדלג עליו (צפנּ.יּהּ).
  
  המפתן כמקור הריפוי:
  
  יּחזקּ.אלּ מּז א:
  "וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת.. וְהִנֵּה:
  מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה (ת.נּוע.הּ);
  כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים, וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת, מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית.. מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ".
  
  "מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת", המקום ממנו נובעים מימי ריפוי שמטהרים את העולם.
  
  זו האהבה שמוליכה אל עשרה (575) מאמרות, הספירות..
  ומאַחֶדֶת את הכל בהרמוניה שלמה.
  
  משם מתגלה מסע בראשית (913),
  שאינו ישר, אל.*א* עובר בְּתַהְפֻּכוֹת (913) של אש ומים,
  כמו מאבק פנימי בין דין וחסד שסופם לזכך את הלב.
  
  וב:תְּחִנֹּתֵיהֶם (913), יום אחר יום,
  חונים ונוסעים כמו במדבר העמים הגדולים במסע הדרגתי, מחזורי ומאתגר.
  
  דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ וֹ לּטּ:
  "וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם, מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם.. וְאֶת תְּחִנֹּתֵיהֶם.
  וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם, וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ".
  
  וכל תחנה קוראת: תתחקֶה (913) בּ.יּ.
  
  כמו "התתחקֶה ממנו" ב.איּ.ו.בּ יּ.ג טּ:
  "הֲטוֹב, כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם..? אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ, תְּהָתֵלּוּ בוֹ..?"
  
  חקירה עצמית של הפעולות האלוהיות, מציאת שערי האות הפנימיים והסמויים מעין.
  
  החיפוש הזה מביא אל התורה (611)..
  
  שאינה לוח סגור אלא אם, שמאירה מן הפנים.
  
  הגימטריה חושפת ציר פעולה של ירא.הּ > ראיה (ת.ירא / ירא.ת > 611).
  
  בּ.ראש.יּ.ת יּח א (חיּ):
  "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהּ.וָ.הּ בְּ.אֵלֹ.נֵ.יּ (עצ.יּ.םּ) מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם".
  
  שמולידה אור (תאיר > 611) ומביאה ל:אֶתְחַבַּר / וְשִׁשָּׁה (611).
  
  כמו "יראת יּהּ.ו.הּ טהורה" בּ.תהּיּ.לּיּ.םּ יּטּ יּ:
  "יִרְאַת יְהּ.וָ.הּ טְהוֹרָה, עוֹמֶדֶת לָעַד.
  מִשְׁפְּטֵי יְהּ.וָ.הּ: אֱמֶ.ת צָדְק.וּ יַחְדָּ.ו".
  
  שמאירה את הנשמה ומחברת את הלב למקור בחיבור שלם..
  
  כך "אלּ.הּיּ.םּ" חדל להיות חיצוני,
  ונעשה מעגל יראה-אור-חיבור: שלמות שמאירה מעצמה, כאור ליל ירח מלא..
  
  ובעומק יותר, תורה ואהבה (630).
  
  השרשים של *שְׁלֹשׁ*.ת (630), העמודים המחזיקים את העולם:
  תורה, עבודה/יראה, גמילות חסדים/אהבה.
  
  כמו "על שלושה דברים העולם עומד" (אבות א:ב),
  והלב עומד ביניהם כעמוד אור.
  
  האש מטהרת..
  
  כשְׂרָפִים (630) ב.יּשע.יּהּ.ו ו בּ:
  "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ:
  *שֵׁשׁ כְּנָפַיִם.. שֵׁשׁ כְּנָפַיִם*, לְאֶחָד.
  בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף".
  
  "שְׂרָפִים עומדים ממעל לו" שמטהרים שפה ולב,
  וממתיקים את המילה כ"מתוקים מדבש" בּ.תהּיּ.לּיּ.םּ יּטּ יּא:
  "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים".
  
  הלב פורס מפרשֵׂי (630) רוח..
  
  והדרך נמתחת לדרכות (630) בין מְשַׁמְּרִים (630), יונה בּ טּ, לּ: מִשֹּׁמְרִים (630), תהּיּ.לּיּ.םּ קּלּ ו..
  
  כמו "דרכי יושר הדריכוך" בּ.מּשלּ.יּ דּ יּ.א:
  "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ, הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר".
  
  האהבה מְיַשֶּׁרֶת את הנתיב.
  
  זו ההכרה (תכיר > 630) של הלב.
  
  כ"לא תכיר פנים" בּ.דִּבֶּר.יּ.םּ טּ.ז יּטּ:
  "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד.
  כִּי הַשֹּׁחַד, יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".
  
  הכרה אמיתית ללא משוא פנים, ה(ע)נקה (תַּעֲנִיק > 630) ונתינה..
  למידה אמיתית של..יּ שב.לב מציפה תורת אמת פּנּיּמּ.יּ.ת.
  
  התורה היא אהבה מעשית..
  
  והאהבה, היא תורה חיה הנובעת כנחל וזורמת בכל רמ"ח האיברים באדם, *בכל אדם*..
  
  רמ"ח > 248 = אברהם > ספירת הּ.חסּ.דּ..
  
  מיום הִבָּרְאָם (248) עם הזכות למסע הלמידה האישי שלהם בּ: מּ.. שנה.. (40) בַּמִּ.דְבָּר (248).
  
  וזה מה שיש בסוף המסע..
  
  זו היד הנטויה על כל הּ.גו.יּ.םּ בּ.יּשע.יּהּ.וֹ יּדּ כּו:
  "זֹאת הָ.עֵצָ.הּ הַיְּ.עוּצָ.הּ עַל כָּל הָאָרֶץ;
  וְזֹאת הַיָּד, הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַ.גּוֹ..יִ.ם".
  
  יד קשה של ריפוי שסופה חיבור וכינון הגוף כמקדש שבו ניגודים מתאחים בהרמוניה..
  
  ו"אלּ.הּיּ.םּ"..?
  הוא שׂם הפעולה של יּ שבלב, כשמניחים לו לכתוב בשקט את השמים בארץ ולמלא אותה באור ושלום.
  
  אני, התמונה בקטן קטן, כּנּ.קּוֹדּ.הּ, יד ביד עם הרב יּ, הטמון בּ.יּ..
  
  זוכר.יּ.םּ שהובטח איזה משהו בחורף 73 (בּ יּ א > חֶסֶד שֶׁקּוֹדֵם לַדִּין).
  
  הּוא ע.דּיּ.יּ.ןּ לּ:א קּו.יּיּ.םּ.
  
  ------------------------------
  https://youtu.be/epRXQoGwbVY?si=1sSAgprFWC3aEEvd
  
  אַל תְּדַלְּגוּ עַל הַמִּפְתָּן.
  עִמְדוּ עָלָיו..
  שָׁם נוֹבְעִים הַמַּיִם.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שלושה שבועות גבורי החי"ל, ישיבת חכמי לובלין בתקופת השואה, בני ברק תש"ע. מאת הרב דוד א. מנדלבוים. בני ברק : ..למכירה !!! האספן ** [ אפס חמש ארבע שבע שמונה תשע שבע אפס אחד שמונה ] *** [ זמין מאחת עשרה בבוקר ]

  

  האספן ** [ אפס חמש ארבע שבע שמונה תשע שבע אפס אחד שמונה ] *** [ זמין מאחת עשרה בבוקר ]

  כחדש בכריכה קשה 250 שח משלוח רשום 30 שח תשלום בביט.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שלושה שבועות הּ:הּר.יּ.םּ.. כּ.

  

  כּ.

  יּחזקּ.אלּ כּ יּח (כּ.כלי, יּח > חיּ)
  "וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם:
  בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם, אַל תֵּלֵכוּ;
  וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ;
  וּבְגִלּוּלֵיהֶם, אַל תִּטַּמָּאוּ".
  
  האפשרות פתוחה ללמוד, להפיק לקחים, להתקדם..
  
  8 > ח. נּ.צח/נּ.צח.וֹ.ןּ.
  
  8 פסוקי ו.שכנּ.ת.יּ:
  
  שׂמּ.וֹ.ת כּ.הּ ח:
  
  "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
  
  שׂמּ.וֹ.ת כּ.*טּ* מּ.הּ:
  
  "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי (בּנּיּ.יּהּ, *בניה*, לבנות) יִשְׂרָ–אֵל.
  וְהָיִיתִי לָהֶם לֵ:אלֹ.הִיּ.םּ".
  
  מגדל בבל > מגדל קּלּפ.יּ.םּ.
  
  בבל = 34 = לּדּ > התחדשות תודעתית, האפשרות ללמידה מתוך כאוס והולדת תיקון.
  
  הנימוק לצורך בשינוי:
  
  בּ.ראש.יּ.ת יּ.א וֹ
  "וַיֹּאמֶר יְהּ.וָ.הּ:
  הֵ.ן, עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם;
  וְזֶה הַ.חִלָּ.םּ לַעֲשׂוֹת.
  וְעַתָּה, לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת".
  
  הסכנה בחד-ממדיות:
  הפסוק מתאר את הבעיה בטרם היא נפתרה.
  כוחם של בוני המגדל נובע מ"עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת", יחידה מושלמת אך מוגבלת.
  המשפט "לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" אינו רק איום, אלא תיאור של פוטנציאל בלתי מוגבל בנתיב אחד ויחיד.
  נתיב זה, מנקודת מבט אלוהית, עלול להוביל לחנק של המציאות ולהיעדר בחירה אמיתית.
  ​יצירת ריבוי נקודות המבט מגיע כדי למנוע את המימוש הבלתי מוגבל של הנתיב האחד (הסכנה שב"לא-יבצר").
  הפתרון הוא יצירת ריבוי.
  הפיזור (של העם ושל השפה, בפסוקים הבאים) הוא הדרך היחידה לשבור את הפוטנציאל המונופוליסטי ולאלץ את היצירה לפעול במישורים שונים ובנקודות מבט שונות.
  
  ​הניווט מחדש כתיקון: הפיזור מאפשר לכל פרט לקבל "שפה" ו"דברים" משלו, ראייה פרטית, חוויה פרטית של האלוהות (ה"שכינה") והכרה ב"הרים" (הקליפות/מבנים) הפרטיים הפנימיים שלו.
  
  קלפים = הּ.הּר.יּ.םּ = 260.
  
  המילה "ההרים" > נּג הופעות בתנ"ך כולו > נּב פסוקים, חוזרת פעמיים בפסוק שוֹפטּ.יּ.םּ טּ לּו.
  
  שוֹפטּ.יּ.םּ טּ לּוֹ
  
  טּ > שינוי ניתוב, לו.. לך, לי, לו, לה..
  
  "וַיַּרְא: גַּעַל (גועל, סלידה) אֶת הָעָם.
  וַיֹּאמֶר אֶל זְבֻל (דשן, מצע לצמיחה):
  הִנֵּה.
  עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי *הֶהָרִים*..
  וַיֹּאמֶר אֵלָיו זְבֻל:
  אֵת צֵל *הֶהָרִים*, אַתָּ-הּ רֹאֶה כָּ.אֲנָשִׁ.יּ.םּ".
  
  לא. זה לא צל. אלו באמת אנשים.
  
  צֵל הֶהָרִים מול מהות ההרים:
  
  ההרים כ"מגדל קּלּפ.יּ.םּ": מבנים חיצוניים שיש לפרק ולבנות מחדש כדי להגיע אל ה"שכינה" הפנימית.
  
  ההרים מייצגים את המבנה המגביל או המערפל.
  
  זבול טוען שגעל רואה רק "אֵת צֵל הֶהָרִים" ומבלבל אותו עם אנשים (מציאות).
  
  הפסוק מתאר את הבעיה העיקרית: ההרים (המבנים/קלפים) מטילים "צל"..
  אשליה או תפיסה חיצונית מעוותת, שמסתירה את המציאות האמיתית של ה"עם" (המודעות הפנימית).
  
  התפיסה הזו מייצגת א-ת מה שיש להתנתק ממנו: "בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם, אַל תֵּלֵכוּ... וּבְגִלּוּלֵיהֶם, אַל תִּטַּמָּאוּ" (יּ.חזקּ.אלּ כּ).
  
  ה"צל" הוא ה"גלולים" (גלּ.ו.יּיּ.םּ וגם.. גלּ.ו.ת) שהתפיסה החיצונית מייצרת.
  
  שינוי הניתוב (טּ) ותפיסת המציאות:
  
  הפסוק נמצא בפרק טּ בספר שופטים: שינוי ניתוב..
  
  זהו לב ליבו של העניין: ישנה מחלוקת על ניתוב התפיסה.
  
  געל רואה תנועה (עם יוֹרֵד > התקדמות או יציאה מן המבנה), וזבול דורש ממנו לשנות את הניתוב התפיסתי ולראות שמדובר רק בצל.
  
  הפסוק מציג את המתח בין מי שמתחיל לראות את המציאות שמאחורי ההרים, לבין מי שעדיין שבוי בצל שאותם מבנים (הקלפים/הרים) מטילים.
  
  שינוי הניתוב, הוא המעבר מתפיסת הצל החיצונית להכרה פנימית..
  
  יציאה מן המבנה (הירידה מההרים):
  
  "עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים" > ה"ירידה" מרמזת על פריקת המבנה ועל תהליך ההתנתקות מהחוקים והמשפטים החיצוניים של ה"אבות" (המצוטטים ביחזקאל כ) ומה"גלולים".
  
  עמּ.ו.סּ ג יּ.א:
  "לָכֵן.. כֹּה אָמַר אֲדֹנָ.יּ, יְהּ.וִ.הּ:
  צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ..?
  וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ, וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ".
  
  "צַר וּסְבִיב" <> "הָרִים סָבִיב לָהּ":
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.הּ בּ:
  "יְרוּ–שָׁלִַם: הָרִים סָבִיב לָ:הּ;
  וַ.יהּ.וָ.הּ (יּהּ, בערך מוחלט), סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
  
  אותו שורש של "סביב", אבל כאן במשמעות שלילית (צר/מצור)
  זה מדגיש את ההבדל:
  מבנים שמקיפים יכולים להיות מגבילים (צר) או מגינים (הרים סביב יְרוּ–שָׁלִַם).
  
  "וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ":
  הורדת הכוח = ירידה מההרים, מן המבנים החיצוניים.
  זה מתחבר ישירות ל"עָם יוֹרֵד מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים" (שופטים).
  
  "וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ":
  ביזת הארמונות = פירוק המבנים = פירוק ה"קלפים".
  
  הארמונות הם בדיוק אותם מבנים גבוהים שצריך לפרק.
  
  זוהי תנועה של התפכחות והתקדמות אל עבר הבנייה מחדש וההכרזה העצמית: "יוֹצֵר בִּרְשׁוּת עַצְמִ.יּ.". ה"עם" עוזב את הפסגה השבויה באשליה (הצל) ומתחיל לרדת אל המישור של ההתממשות העצמית.
  
  שופטים טּ לּ..ו.. מתפקד כתיאור דרמטי של האתגר התודעתי: הקושי להבחין בין האמת הפנימית (השכינה והאמן בתוך האדם) לבין האשליה החיצונית ("צֵל הֶהָרִים") שנוצרת על ידי המבנים והאמונות הישנים ("הקלפים").
  
  הדרש הפנימי (האלגוריה התודעתית):
  
  ניתוח זהות:
  המאבק בין געל לזבול הוא אלגוריה מדויקת לתיאור הקונפליקט התודעתי הנדרש להשגת ה"שכינה הפנימית" ("וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם").
  
  זבול (השמרנות/הקליפה):
  
  דו־משמעות: דֶּשֶׁן יכול להזין צמיחה ו..גם להזין הכחשה; כאן הוא מזין את ה'הצל', את מנגנון ההכחשה שמסתיר את מה שנראה בפועל.
  
  הכוח הפנימי:
  כוח בנפש המגן על ה"צל" והאשליה המוכרת.
  מנסה לשכנע שהדבר שצף ונראה אינו אמיתי, ומבקש לשמור על מבנה ה"הר" (הקלף) הישן.
  
  געל (המהפכה/הסלידה):
  
  הכוח הפנימי:
  כוח ה"גועל/סלידה" (המהפכה הפנימית) הוא המנוע המטהר.
  הוא זה שמאפשר לזהות את החיצוניות כ"צל" וללכת בדרך ההתנתקות מ"חוקי אבותיכם" והתקדמות אל ה"אני" היוצר.
  
  הטעות המרכזית או.. הקונפליקט המכונן:
  
  זבול מבצע הונאה:
  בפסוק, געל רואה נכון..
  הוא מזהה כוח אמיתי (עם יורד).
  זבול מנסה להכחיש את המציאות כאשר הוא טוען שזוהי רק אשליה ("צל").
  
  האתגר הוא לא ליפול לאשליה של זבול:
  
  הונאת הצל:
  ה"צל" אינו האיום עצמו, אלא ההכחשה של זבול, שמנסה לשכנע שהאיום אינו קיים (או שזו רק אשליה) כדי לשמר את הסטטוס קוו.
  
  לעומתו, העמדה של געל היא מודעות וערנות.
  לראות את המציאות כפי שהיא, מבלי להתפתות להונאה המניפולטיבית של זבול, שמובילה להרס.
  
  הכישלון החיצוני שקרה בפשט:
  
  זבול הצליח לנצח את געל באמצעים חיצוניים (גירוש).
  
  הניצחון הפנימי הפשוט:
  
  סירוב להשתכנע על ידי זבול תודעתי ובכך לממש את ה"ניווט מחדש" ולהגיע לשכינה הפנימית.
  
  געל לא טעה בתפיסה שלו..
  הוא ראה נכון.
  
  הטרגדיה שלו בפשט, היא שהוא מפסיד מבחינה פוליטית..
  לא שהוא טועה בראייה התודעתית.
  
  חידוד אחרון:
  כמו שבפשט זבול מנסה להטעות את געל כדי להפילו, בדרש הוא מוצג כהשתקפות פנימית של “קול ההונאה” המתחפש לריאליזם.
  
  זהו מנגנון נפשי המונע התקדמות רוחנית בשם "ההיגיון" וה"יציבות".
  
  התבנית הזו בנויה על העיקרון הפסיכולוגי של “הצללים” (פרויד ויונג), אבל כאן בלשון מקראית:
  
  ה"צל" מייצג את המודחק והלא-מודע שנחשף בתהליך של גילוי עצמי, ואילו בדרש הנוכחי, ה"צל" הופך למנגנון הסתרה שמונע את הגילוי ומגונן על האשליה.
  
  האותיות, אבני בּנּ.יּהּ.
  אפשר לפרק.
  אפשר לבנות מחדש.
  
  לפני דּ שבועות פרסמתי, "מּיּ(ME)חוֹדּ לּ: אח.דּ":
  
  "אָנֹכִ.יּ, אָמָּן אֲדֹ.נִ.יּ.
  הִנְ.נִ.יּ.
  יוֹצֵר בִּרְשׁוּת עַצְמִ.יּ."
  
  מּלּכ.יּ.םּ א ו יּג
  
  א.חסּ.דּ, ו.חיבור, יּג > א.הּב.הּ > 13 > ו יג > גוֹ.יּ > גוף עם ניצוץ יּ, בתוכו.
  
  "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָ–אֵל;
  וְלֹא אֶ.עֱזֹ.ב אֶת עַ.מִּ.יּ יִשְׂרָ–אֵל".
  
  ישר–אל > יושרה, לפי הניצבים בעמוס .. ז ח..
  
  יּרמּ.יּהּ.וֹ: *ז ז*
  
  "וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:
  בָּאָרֶץ (אדמה, א.דּמּ.הּ) אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם".
  
  יּ.חזקּ.אלּ מּ.ג טּ:
  
  "עַתָּ.הּ, יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּ.*פִגְרֵ*.יּ מַלְכֵ.יּ.הֶם מִ.מֶּנִּ.יּ.
  וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם".
  
  זכר.יּהּ בּ יּדּ
  
  "רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן;
  כִּי הִנְנִי בָא.
  וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ;
  נְאֻם יְהּ.וָ.הּ".
  
  בְתוֹכֵךְ > לא קשור לזכר, נקבה.. קשור לּ:*אדּמּ*.הּ.
  
  זכר.יּהּ בּ טּ.ו
  
  "וְנִלְווּ גוֹ.יִ.םּ רַבִּים אֶל יְהּ.וָ.הּ בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם.
  וְ.שָׁכַנְ.תִּ.יּ בְ.תוֹכֵ.ךּ..
  וְ.יָ.דַעַ.תּ כִּי יְהּ.וָ.הּ צְבָאוֹת שְׁלָחַ.נִ.יּ אֵלָ.יִ.ךּ".
  
  זכר.יּהּ ח ג:
  
  "כֹּה אָמַר יְהּ.וָ.הּ:
  שַׁבְ.תִּ.יּ אֶל צִ(יּ)וֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּ–שָׁלִָם.
  וְנִקְרְאָה יְרוּ–שָׁלִַם, עִיר הָאֱמֶת;
  וְהַר יְהּ.וָ.הּ צְבָ.אוֹת: הַר הַ.קֹּדֶ.שׁ".
  
  עמּ.ו.סּ דּ יּג
  "כִּי הִנֵּה:
  יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ;
  וּמַגִּיד לְ:אָ.דָם מַה שֵּׂחוֹ,
  עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה;
  וְ.דֹרֵךְ עַל בׇּמֳתֵי אָרֶץ.
  יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ: צְבָאוֹת שְׁמוֹ".
  
  הכוח האלוהי המקורי של היצירה ("יוֹצֵר") מתבטא ביצירה העצמית המונעת על ידי "אָנֹכִ.יּ, אָמָּן אֲדֹ.נִ.יּ".
  הבנה ומימוש של הפוטנציאל האלוהי שבתוך כל יחידה אנושית שלמה (כפי ש"אנכי" מוגדר כ"הזיכרון של הזהות האלוהית").
  
  "וּמַגִּיד לְ:אָ.דָם מַה שֵּׂחוֹ":
  
  תפיסה והבנה של השיחה הנסתרת, וכן.. גם עיבוד וקליטה של הקוד הפנימי שהטקסט האלוהי מוסר.
  
  הבנת השיח הפנימי בין יּ לּ: יּ יכולה לתקן.. להאיר, במקומות החשוכים.
  
  ההרים כקלפים/מבנים:
  
  "הרים" הם מבני הקליפה/ההתנגדות שיש לעבור ולפרק כדי להגיע אל הפנים.
  
  "יוֹצֵר הָרִים".. הוא שברא את המבנים האלו והוא מסוגל להנחות את האדם כיצד לפענח את השיח הטמון בהם.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.א א עדּ..עד.יּ..! זה הגבול.
  
  ע. ראייה רחבה.
  דּ. אמץ ע, א.דּםּ.
  
  "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵ.יּ.נַ.יּ, אֶל הֶ.הָרִ.יּ.םּ..
  מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִ.יּ..?
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ..*כּא ב*..?
  
  "עֶזְרִ.יּ, מֵעִם יְהּ.וָ.הּ;
  עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".
  
  המסע הפנימי, ​ההרים כאתגר וכתהליך:
  
  ​השאיפה לראות "אֶל הֶ.הָרִ.יּ.םּ" (אותם מבנים / קלפים), היא הליכה בדרך: למידה, לקחים וצעידה קדימה.
  
  ​הפסוק מתאר קונפליקט:
  מבט החוצה אל ה"הרים" מעלה את השאלה "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִ.יּ"..?
  מניין תבוא העזרה להתמודד עם המבנים הללו.
  
  ​התשובה לשאלה זו אינה נמצאת חיצונית, אלא פנימית, ומתמצה ב: "אָנֹכִ.יּ, אָמָּן אֲדֹ.נִ.יּ. הִנְ.נִ.יּ".
  
  ​העזר יבוא כאשר האדם מפנים את הזהות האלוהית שלו ("אנכי") והופך להיות המממש שלה ("אמן אדוני").
  
  העזרה אינה מגיעה "ממעל" במובן החיצוני, אלא מתוך ההתעוררות והיצירה העצמית (ה"יוֹצֵר בִּרְשׁוּת עַצְמִ.יּ.") שמשיגה נּ.צח (8).
  
  ללא "צח" > כנות ואמת פנימית, זה פשוט לא הולך.. ו"צח" מן הכוח הזרוּע (נּ.צח) הוא עניין של בחירה.
  
  קּהּלּ.ת א יּג (13)
  "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה עַל כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם:
  הוּא עִנְיַן רָע.. נָתַן אֱלֹ.הִיּ.םּ לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ".
  
  קּהּלּ.ת הּ יּג (13)
  "וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע..?
  וְהוֹלִיד בֵּן, וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.כּ.הּ ב:
  "יְרוּ–שָׁלִַם..
  *הָרִים סָבִיב לָ.הּ*;
  וַיּהּ.וָ.הּ סָבִיב לְעַמּוֹ.
  מֵ.עַתָּה וְעַד עוֹלָם".
  
  ירושלים הפנימית, עיר האמת, מקום השכינה..
  נמצאת במרכז, ו"הָרִים סָבִיב לָ.הּ"..
  בידול: כּו.
  
  ​תפקיד ההרים (הקלפים/המבנים):
  
  ​ההרים כמבני קליפה ואתגר, מופיעים כאן כמבנים מגינים או מסגרת תומכת סביב מקום השכינה.
  
  ​הם מאפשרים את המטרה הסופית: "וַיּהּ.וָ.הּ סָבִיב לְעַמּוֹ".
  
  ההגנה של "ההרים" מאפשרת את ההגנה האולטימטיבית של השכינה, שהיא נצחית: "מֵ.עַתָּה וְעַד עוֹלָם", כפי שמתבטא במטרה של 8 פסוקי "וְשָׁכַנְתִּי" (הקשור למספר 8, ח', שהוא "נּ.צח/נּ.צח.וֹ.ןּ.").
  
  ​האחדות הנצחית:
  יּ הּיּ.הּ, הּ.ו(יּ)ו.הּ ו.. יּ.הּיּ.הּ.
  
  אפשר לקרוא את התהליך כמגמת איחוד.. יש שיחוו אותו כסיבובים חוזרים עד שיתבהר.
  
  8 פסוקי "וְשָׁכַנְתִּי" מציגים את הדבקות הנצחית בין האלוהות לאדם, שמתחילה עם בניית הכלים הפנימיים ("כּ.כלי, יּח > חיּ").
  
  ------------------------------
  https://youtu.be/UdlqMhD8yPg?si=3BNvNTxDSD17kWJf
  
  https://youtu.be/xqbY-KClOdM?si=c31H3jvE3SCG7SLx
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שלושה שבועות פּ.א.יּ כּ.

  

  כּ.

  כולנו יּ.הּוֹדּ.יּ.םּ.
  
  כל א.דּםּ (אדם) הוא יחידה אנושית מהדהדת.
  
  ישמע–אל, גם.
  
  הגוים.. גם.
  
  התנ"ך הוא ההתפתחות התודעתית של האנושות כולה, ללא יוצא מן הכלל.
  
  פתיחת שערים. אחדות.
  
  גו (גוף) = אח = 9.
  
  גוֹ.יּ.םּ = אח.יּ.םּ = 59 (נּ.טּ).
  
  יּ (הניצוץ יּ', ניצוץ עליון) ש.בּזהּ, הוא אותו יּ שב.אח.ר.
  
  *נּ* - כּוֹח הּזרוּע. מייצגת כוח הּזרוּע מאת *יּ*, המתבטא בפועל.
  
  *טּ* - מסמלת שינוי ניתוב. מתוך טינה או מצב אחר של חוסר נוחות, תאימות או מצוקה או רצון להתחדש, לחקור, להתקדם.
  
  לוח גו:
  https://youtu.be/BNOQUPmgbnY?si=G7934cZ-zmSM2SU9
  
  לּ:וֹ > ח. נצח/נצחון.
  גו = אח, גו.יּ.םּ = אח.יּ.םּ.
  
  האם יש לנו בעיה תודעתית, כלל עולמית..?
  
  בהחלט.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּ.לּ:ג א
  
  קּ.קריאה הדדית.
  
  לּ. למידה.
  
  ג. קריאה ללמוד: ג>ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת:
  
  א. חסּ.דּ.
  
  "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְ:דָוִד;
  
  הִנֵּה:
  
  מַה טּוֹב, וּמַה נָּעִים.. (נעים>תנועה)
  
  שֶׁבֶ.ת (לשוב. ת. סוף מּעשׂ.הּ)
  
  אַחִים (גו.יּ.םּ) גַּם (צירוף, ג.תפארת בראשית, םּ > סוף אדם: כלי עם ניצוץ יּ בתוכו.) יָחַד".
  
  יחד > אח.דּ > אחדּ.ו.ת.
  
  https://youtu.be/xI5FKA6XQWk?si=E3scCEpmMi7jYwZk
  
  https://youtu.be/WFmWhwyA0NU?si=2w78KqvOA1W8PMW7
  
  https://youtu.be/jo18VIoR2xU?si=HeDh0hN4N5OeQUeO
  
  https://youtu.be/ShdmErv5jvs?si=O5rX-E_ABhqUQzY0
  
  https://youtu.be/T3FvtMSUeLk?si=YfUtcaUhwv2lwRke
  
  עץ הּ.חיּ.יּ.םּ:
  
  סְפִירוֹת הקבלה הן מושג מרכזי בתורת הקבלה היהודית, המייצגות עשרה רבדים או כוחות אלוהיים דרכם מתבטאת האלוהות בעולם כתכונות אופי ומחשבות של האלוהות, כפי שמתואר בספר יצירה כ"עשר ספירות בלימה" המשמשות ככלים להמשכת חיות מהבורא לבריאה תוך ניהולה וקיומה בכל רגע, והן אינן מהות האל עצמו אלא ביטויים של רצונו וכוחותיו, מסודרות במבנה "עץ החיים" הגיאומטרי המחבר ביניהן בנתיבים ומשקף את ארבעת האותיות של שם הוויה (יּהּ.ו.הּ) כמבנה פרקטלי של מישורים במציאות, כאשר הכתר או האין סוף הוא השורש הטהור מעל לשכל, חכמה (קשורה לאות יּ, לבן, מוח ימין) היא הבזק הרעיון הראשוני ומקור היצירה כחסד ראשוני הקודם למעשה הבריאה, בינה (קשורה לאות ה עליונה, אדום כהה, מוח שמאל) היא הבנה הגיונית המפתחת את הרעיון למבנה מסודר כדין והגבלה, חסד (לבן, יד ימין, אות א כחסד אלוהי ראשוני) הוא אהבה ונתינה ללא גבולות כשפע ורחמים, גבורה (אדום, יד שמאל, קשורה לכוח הזרוּע נּ) היא כוח ועוצמה השומרת על גבולות ודין כהגבלה, תפארת (סגול או ירוק, גוף, אות ג כתפארת בראשית ותוצאה של מעשה) היא יופי והרמוניה המאזנת בין חסד לגבורה כרחמים מאוזנים, נצח (כחול כהה, רגל ימין, אות ח כנצח וניצחון) הוא ניצחון והתמדה להתגברות כהתמדה והישג, הוד (כתום, רגל שמאל, קשורה לאות לּ כלמידה והכרה) הוא הדר והכרה הקשורה לנבואה וללמידה כהודאה, יסוד (סגול, אבר המין, אות טּ כשינוי ניתוב וצדק) הוא קישור וצדק המחבר בין העליונות לתחתונה כברית והתקשרות, ומלכות (שחור או כחול, פה או רגליים, אות יּ תחתונה הנסתרת בתוך הּ.צלּ.םּ: הּ) היא הביטוי הגשמי של השכינה בעולם כקליטה והשפעה, וכל זאת אינו קשור לדת והלכה כפי שנקבעו על ידי אלוהים אחרים שהם בני אדם או סמכויות חיצוניות אלא כהבנה מחודשת של התורה כמשל דינמי ותהליך גילוי פנימי של שיר חדש, כאשר שבת הכוונה שיבה לעצמי כהשבת ניצוצות אבודים והתבוננות פנימית;
  כל ספירה קשורה לאלמנטים כמו צבעים, אותיות עבריות, חלקי גוף האדם ועולמות רוחניים, ומשמשת כמפה פנימית להבנת הבריאה והעבודה הרוחנית כתהליך התפתחות תודעתית, כאשר בתורת החסידות מדגישים אותן כמידות רגשיות שכל אדם יכול לפתח כחלק מהמסע הפנימי של היחידה האנושית השלמה.
  
  ------------------------------
  https://youtu.be/kkO4wOTNYuk?si=G4KHD7RtMLA0CZJV
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שלושה שבועות ביתך שלום / הרב שמחה כהן למכירה !!! האספן ** [ אפס חמש ארבע שבע שמונה תשע שבע אפס אחד שמונה ] *** [ זמין מאחת עשרה בבוקר ]

  

  האספן ** [ אפס חמש ארבע שבע שמונה תשע שבע אפס אחד שמונה ] *** [ זמין מאחת עשרה בבוקר ]

  כחדש בכריכה קשה תכלת 37 שח משלוח רשום 27 שח תשלום בביט.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שלושה שבועות פיקוח, ייחוד, המרה ותיקון: כּ.

  

  כּ.

  פרק ו' בספר דניאל מציג מבנה מנהלי-רוחני, שבו ריבוי חיצוני (120 אחשדרפנים) מפוקח על ידי שלושה צירים עליונים (סרכין), עם דניאל כציר מרכזי של מודעות ואחדות:
  תהליך של איזון, המרה מפגיעה לאיסוף, יניקה מהמקור ותיקון.
  
  א.
  ריבוי חיצוני ודין וחשבון: 120 כבסיס לאיזון.
  
  אחשדרפנים (120):
  מסמל ריבוי חיצוני (גופים, כלים, תפקודים) הדורש פיקוח.
  120 = 10 × 12 = יּ (ניצוץ, יסוד) × י"ב (שבטים, מערכת שלמה).
  
  טַעְמָא = 120:
  בפסוק ג', "יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא": דין וחשבון (טעם, עצה) שמסר הריבוי לפיקוח, כדי למנוע נזק למלך (שלמות עליונה).
  
  זהו תפר מספרי-תוכני: הריבוי נענה לטעם פנימי.
  
  ב.
  שלושת צירי הפיקוח: גבולות ומעבר מצמצום למרחב.
  
  סָרְכִין = 340 = מִיצָר = פָּרַס:
  פיקוח כגבול מיטיב (מיצר טוב) על הריבוי, דורש "טַעְמָא" להמרה לתיקון.
  
  גם = פֶּרֶס > ע(ו)ף דורס 420 = אחדות 419 + חסד א > עַף דּוֹרֵס > בכתיב חסר ו, ללא חיּ.בּוֹר.יּ.םּ (420) > 340 – 420 = 80 > פּה.
  
  היפוך עוף דורס > דריסה וביזוי לא מובילים לאחדות.
  
  נסביר..
  ע(ו)ף דורס (420):
  הפֶּרֶס, במובן הלא מתוקן, הוא כוח טורף ושלילי.
  החישוב 420 נובע מכתיב חסר של ו' אחת (למשל 'עף דורס' או 'עוף דרס'), המסמל הסרת חיבור (ו') ומפר את האיזון, מה שמוביל לדורסנות כמעט-אחדות (419) עם חסד מדומה (א'=1).
  ​פֶּרֶס במקרא הוא עוף דורס טמא..
  לכן, אין סיבה לצרוך אותו:
  
  ו.יּ.קּרא יּ.א יּג:
  "וְ.אֶ-ת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף.
  לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁ.קֶץ: הֵם אֶ-ת הַנֶּשֶׁר, וְאֶת הַפֶּרֶס, וְאֵת הָעָזְנִיָּה".
  
  הַפֶּרֶס מייצג את השחיתות והביזוי: האָוֶן שמופיע כאשר כוח הפיקוח (פָּרַס/סרכין) משתמש בגבול (מיצר) כדי לדרוס את המודעות, במקום לגונן עליה.
  
  ​420 = אחדות (419) + חסד (א'): הפירוק של 420, ע(ו)ף דורס, מציג כי הוא כמעט אחדות מושלמת, אך החיבור שלו לחסד מדומה יוצר דווקא עוף דורס.
  ​הכתיב עַף דּוֹרֵס, בלי וי"ו, ללא חיּ.בּוֹר.יּ.םּ, מדגיש שהדורסנות נובעת מחוסר חיבור.
  ניתוק ציר האמת והחיבור (הו' החסרה) – ובכך הופך החסד לנזק.
  
  הפער המטפיזי והפתרון (80):
  ​ההבדל בין הריבוי הנדרש לבין הריבוי השחיתי הוא הדרך לתיקון.
  
  ​פֶּה הוא מקור הביטוי וההזנה, והוא גם המקום שממנו יוצא הדיבור (טַעְמָא).
  
  ​המשמעות: הפער שבין הפיקוח המאוזן (340) לבין השחיתות הטורפת (420) מתוקן על ידי הפֶּה (80).
  
  הפֶּה הוא הכלי שממיר את השחיתות לביטוי מאוזן של טַעְמָא.
  ​דניאל, שמצליח בממלכה, משתמש בדיבור וכוונה נכונים כדי להמיר את אנרגיית הדורסנות (420) לפיקוח מתוקן (340).
  
  המהלך מראה שכוח הפיקוח (פָּרַס/סָרְכִין) עלול להפוך לכוח דורס ומנותק (עַף דּוֹרֵס), אך ניתן להציל (הַ.צְלַח) את המצב על ידי הטמעת כוח הדיבור המאזן (פֶּה), המעביר את הריבוי דרך הטַעְמָא ומחזיר אותו לאיזון ופרס מתוקנים.
  
  אחדות + חסד מובילים ל:פְּרָס.
  
  "אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס".
  (משנה אבות א ג)
  
  איפה הרב? יּ, הנסתר בירכתי הּ.אֳנִיָּ.הּ.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ מּח ג:
  "יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ: הַר צִיּוֹן.
  יַרְכְּתֵי צָפוֹן (גם צפון מן נסתר): קִרְיַת מֶלֶךְ רָב". (גם רב וגם ריבוי)
  
  רמז לפירוד הדורש איזון.
  
  סָרְכִיא = 291 = אֶרֶץ:
  
  פיקוח על המערכות הארציות.
  
  סְרִיס = 330 = מֵצַר (אחד מ 73 שמות שם בן ע"ב > חירות)
  
  צמצום תפקודי, מחזק נושא הגבול בין מים למים, בין תורה לתורה.
  
  תְּלָתָא = 831 = וְהִשְׁקֵיתִי.
  
  יּחזקּ.אלּ לב ו..
  "וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ;
  צָפָתְךָ מִדָּמְךָ אֶל הֶהָרִים,
  וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ".
  ההשקיה כאן מסמלת טיהור דרך הרס התפיסה הישנה והמוטעית של החיים, הנגרמת על ידי מבנה אגוצנטרי ושחיתות פנימית.
  סופה של התפיסה זו.. דרך 'דם' השחיתות הממלא את ההרים והאפיקים.
  עם כל הכאב שבדבר, ז.הּ הוא תנאי הכרחי ליצירת תשתית חדשה ומטוהרת בתוך היחידה האנושית, המאפשרת איזון מחודש בין פנימי לחיצוני.
  שׂמּ.וֹ.ת יּדּ דּ:
  "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם.
  וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה, וּבְכָל חֵילוֹ.
  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם: כִּי אֲנִי יְהּ.וָ.הּ, וַיַּעֲשׂוּ כֵן".
  
  הפסוק אינו תיאור של מניפולציה אלוהית חיצונית, אלא תוכנית פעולה פנימית: האגו (פרעה) מחוזק באופן מכוון כדי שייצא למאבק הסופי עם המודעות המתעוררת.
  רק דרך ההתנגשות החזיתית הזו וקריסת האגו במלואו, יתגלה הּ.אנּכ.יּ האמיתי באדם כולו, וכל חלקי הנפש (מצרים) יכירו באחדות המניעה אותם.
  
  שלמות משולשת:
  חסד-גבורה-תפארת / מחשבה-דיבור-מעשה, כנגד ריבוי חיצוני.
  
  מעבר למרחב: מֵצַר (330, אחד מ 73 שמות > חירות) > מִיצָר (340) > מֶרְחָב = 250 = לַהֲנַסְקָה.
  העלאה מהצמצום (גּוֹבָא = 12) למרחב, כבפסוק כּדּ U בדניאל.
  
  ג.
  דניאל כציר מרכזי: אחדות, מעמד מלכותי ומודעות.
  
  דָּנִיֵּאל = 95 = הַמֶּלֶךְ.
  
  דניאל כ"מלך פנימי", ציר תפארת ומודעות מאחדת, "לְהַקָמוֹתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא".
  
  חַד = 12 = הוּא = גּוֹבָא.
  
  אחדות כהוויה; צמצום כפתח לישועה (ירידה ועלייה באותו מספר, אך מתוקן).
  
  רוּחַ יַתִּירָא = 835 (רוּחַ 214 + יַתִּירָא 621) = תְּלָתָה= שִׂפְתֵיהֶם.
  
  מּשלּ.יּ כּדּ U בּ:
  "כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם, וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה".
  
  הפסוק מתאר מצב תודעה בחסר: שֹׁד (גזל פנימי) בלב מוביל לעָמָל (מאמץ מפרך ומוטעה) בביטוי החיצוני.
  זהו מצב של פירוד מוחלט מהתפארת.
  במקום להיאבק בעָמָל, הרוח היתירה מאפשרת התעלות מעל תודעת השוד והצריכה.
  האדם מבין ש​הלב צריך להיהפך ממרכז של שֹׁד למרכז של חֶסֶד, דהיינו תפיסת שפע בלתי מוגבלת.
  ​השפתיים/המעשה צריכים להיהפך מעָמָל מפרך להתגלות של יְהּ.וָ.הּ (הכוח הפועל), דּ.הּיּיּנּו מעשה שנובע משפע פנימי.
  
  רוח יתירה כמדרגת תודעה עליונה, מאפשרת התנצחות (פסוק דּ).
  
  מְהֵימַן = 145 = הַקֵּם.
  
  נאמנות ככוח מעמיד, מבטלת שחיתות (פסוק הּ).
  
  ד.
  צירי תפילה, כוונה וישועה: פסוקים מרכזיים.
  
  יָהֲבִין = 77 = עֹז = מִגְדָּל.
  
  נתינה כחוסן ומגדל שמירה.
  
  כַּוִּין = 86 = אֱלֹהִים = אלּ.הּיּ.םּ = מום (אחד מ 73 שמות > טיהור רוחני).
  
  חלונות פתוחים לירושלים כפתיחה לאור אלוהי (פסוק יא).
  
  קישור ל צַב (תהליך איטי) = 92 = "אצא" כשדה פעולה.
  
  איּ.וֹ.בּ כּ.ג יּ:
  "כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי;
  בְּחָנַנִי. כַּזָּהָב אֵצֵא".
  
  כַּזָּהָב אֵצֵא.
  ​זָהָב: המודעות המטוהרת, הטהורה והמושלמת – התגלמות האנכי בתוך הכלי.
  ​טיהור זהב: תהליך טיהור הזהב (הזיכוך) בתוך כור חום הוא אטי, יסודי ובלתי הפיך.
  אי אפשר למהר אותו; נדרשת סבלנות לזמן הנדרש כדי להפריד את הסיגים (האגו, העמל, השוד) מהמהות הטהורה.
  
  ​הליכת הצב: האֵצֵא מותנה בבְּחָנַנִי.
  
  זו אינה יציאה אימפולסיבית, אלא התגלות מחושבת המושגת רק בסיום מוצלח של הניסוי.
  
  זהו מנגנון הצב: השתרשות איטית והדרגתית עד ליציאה בטוחה ומושלמת.
  
  "שדה פעולה": בְּחָנַנִי ודֶּרֶךְ עִמָּדִי.
  ​בְּחָנַנִי: הַמָּקוֹם (שדה הפעולה) בפסוק הוא הכור הפנימי של הניסיון והמבחן.
  
  זהו שדה הפעולה המטפיזי שבו מתרחשת הגבורה (הצמצום והקושי) הנדרשת כדי להפריד בין האור (הנשמה) לכלי (החומר).
  
  ​כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי: האדם הפנימי (האנכי) מודע לכך שהדרך (הדֶּרֶךְ) והציר האנכי (יּ), למרות הקושי, כבר ידועים ומוגדרים.
  
  אין כאן עיוורון אלא מסלול מוגדר שצריך להיעשות בשלמות.
  
  פְּתִיחָן = 548 = וְהוֹצֵאתִ(י)ם (בכתיב חסר: וְהוֹצֵאתָם).
  [פּת.יּ.חןּ = והּו.צא.ת.םּ, והו > שניים מ 73 שמות שם בן ע"ב > השם הראשון "מסע בזמן", השם ה מּטּ(49) "אושר".]
  
  יּחזקּ.אלּ לּ:דּ יּ.ג:
  "וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם.
  וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".
  
  פְּתִיחָן > לפתוח:
  היפתחות רעיונית דורשת הכלה ואיזון של החלקים הרבים.
  פסוק יחזקאל המתאר את הרְעִיָּה (שלווה, הזנה) בתוך הריבוי (אֲפִיקִים, מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ) הוא ביטוי לשלב ההיפתחות הרעיונית שבא לאחר התיקון.
  
  נֶגֶד = 57 (עמידה "מול" או "לצד") = אָוֶן.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ ו טּ: (עם ו החיבור: וטו)
  "סוּרוּ מִמֶּנִּי כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, כִּי שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי".
  
  התייצבות דעתית (עמידה מול) המאפשרת הפרדה בין האמת (הבכי) לשקר (האָוֶן), והתנאי להצלחה זו הוא תגובה ישירה ומאוזנת (הקשבה) מן המקור הפנימי.
  
  יְרוּשְׁלֶם = 586 (כתיב חסר): יעד הכוונה האחת > יּרו–שלּםּ.
  5 + 8 + 6 = 19 = יּטּ. הּ.טּיּ.הּ.
  
  עזרא ז, כח
  וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וּלְכׇל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים.
  וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי, כְּיַד יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הַיּ עָלַ.יּ;
  וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָ–אֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי".
  
  הפסוק מתאר את עזרא (המייצג את התודעה המחדשת והמארגנת) ואת פעולתו המכריעה להחזרת העם לירושלים, ומבטא שלשה עקרונות: החֶסֶד שניתן מלמעלה עם הגבורה שמתחוללת בפנים, כדי להוציא אל הפועל את התפארת המאוזנת אל יְרוּשְׁלֶם (יעד הכוונה האחת).
  
  "חֶסֶד" והיניקה מהמקור (האבות):
  ​וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וּלְכׇל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים.
  זוהי ספירת האבות (אברהם), המייצגת התפשטות ושפע ללא גבול.
  החסד כאן הוא היניקה (אֱלָהֵהּ = אֵם = בינה), שמתבטאת בכך שעזרא מקבל את השפע והסיוע דווקא מן הריבוי החיצוני (הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וְשָׂרָיו הַגִּבֹּרִים).
  במקום שהריבוי יצור אָוֶן (חוסר איזון), הוא מטוהר והופך לכלי להעברת החסד.
  זהו יישום של הבינה שמקבלת את השפע ומזינה באמצעותו את הכלי.
  
  "עמידה מול" > התחזקות וגבורה:
  ​וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי, כְּיַד יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הַיּ עָלַ.יּ
  ​וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי: זוהי פעולת הגבורה המכריעה, המייצגת את הצמצום וההתמקדות הדעתית (כמו הציווי "סוּרוּ מִמֶּנִּי כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן").
  עזרא מצהיר על התייצבות פנימית כנגד כל האתגרים.
  ​כְּיַד יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הַיּ עָלַ.יּ: ההתחזקות אינה אישית, אלא היא תוצאה של "ידיעת הדרך" (כמו ב"כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי").
  היָד מסמלת הוצאה לפועל (מעשה), המכוונת על ידי האנכי (יּ.הּ.וָ.הּ).
  זוהי העמידה מול שבה האדם משתמש בכח הזרוּע בו (אוֹן) למען האיזון, במקום למען האָוֶן.
  
  "הליכת הצב" ו"היפתחות רעיונית", דהיינו, התיקון:
  ​וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָ–אֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי.
  פעולת הקיבוץ היא המפתח להיפתחות הרעיונית (כפי שראינו ב"וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת").
  כדי להגיע לאיזון (יְרוּשְׁלֶם), יש תחילה לאסוף את הראשׁים (ההנהגה, התודעות הגבוהות), בצורה יסודית ומדודה.
  ​לַעֲלוֹת עִמִּי: העלייה מתארת תהליך יציאה הדרגתית מהריבוי (הגולה) אל היעד המאוזן (יְרוּשְׁלֶם).
  זהו המנגנון של "הליכת הצב" ("כַּזָּהָב אֵצֵא") תהליך שנעשה בזהירות, במחשבה תחילה (ראשיים) ובשליטה מלאה.
  
  משמעות כתיב מלא? תוסיפו יּ:
  יּרו.שלּ.יּ.םּ.
  
  בָּרֵךְ = 222 + חיבור, הטמעה, תפיסת ניצוץ יּ בתוך הכלי, אל.יּ, כּו > 26= 248 =
  אַבְרָהָם > קישור למקור האבות > ספירת החסד.
  
  ברך כשיבה למקור:
  
  בּ.ראש.יּ.ת יּז הּ (בתוספת שיקוף: יזהה)
  "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם.
  וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם;
  כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹ..יִ.םּ (גופים) נְתַתִּיךָ".
  
  התיקון הארכיטיפי מהמודעות המצומצמת (אַבְרָם, גבורה) אל המודעות המכילה והמתפשטת (אַבְרָהָם, חסד) > תנאי הכרחי לגילוי האנכי ככוח מאחד בעולם כולו.
  
  מְצַלֵּא = 161.
  מוֹדֵא = 51.
  קֳדָם = 144 (12²).
  
  161+51+144 = שנו.
  שינוי, חזרה ולמידה מחדש > שלוש פעמים.
  
  מּלּכּ.יּ.םּ א יּח לּדּ (לידה של משנה או רעיון חדש)
  "וַיֹּאמֶר: מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם.
  וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה, וְעַל הָעֵצִים.
  וַיֹּאמֶר: שְׁנוּ.
  וַיִּשְׁנוּ.
  וַיֹּאמֶר:
  שַׁלֵּשׁוּ, וַיְשַׁלֵּשׁוּ".
  
  שָׁנוּ: המילה שִנּוּי (ש.נ.י) מייצגת את הכפילות ואת הצורך בתיקון הריבוי דרך חזרה ולמידה מחדש.
  הפעולה של "שְׁנוּ" (מלכים א) היא חזרה מכוונת על הפעולה, ובעצם, לימוד מחדש של המנגנון התודעתי.
  
  מַיִם: מייצגים את כוח החיים המזין והטובל, המקור.
  ​הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים: העֵץ הוא סמל לציר אנכי/מבנה של חיים (כמו עץ הדעת, עץ החיים).
  העֹלָה, מייצגת התעלות ועלייה של הכלי (הפעולה) לכיוון האנכי.
  
  שדה הפעולה הוא הכלי (הָעֹלָה והָעֵצִים).
  השפיכה החוזרת של המַיִם היא טבילה חוזרת ונשנית של הכלי בכוח החיים המטהר, כדי להבטיח שכל דפוס יתרווה ויתעלה באופן יסודי.
  
  שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ:
  החזרה על הפעולה שלוש פעמים (שלוש פעמים "שנו" ופעם אחת "שלשו" המייצגת את הפעם השלישית) מבטאת את היצירה המודעת של האיזון:
  
  ​פעם 1 (אחדות): ההכרה הראשונית.
  ​פעם 2 (שִׁנּוּי): החזרה המכוונת המאפשרת תיקון הריבוי (האָוֶן) בנפש.
  זהו שלב הגבורה האקטיבי (הבחינה מחדש של הדפוסים).
  ​פעם 3 (שִׁלּוּשׁ): יצירת השלמות המשולשת (חסד–גבורה–תפארת) בתוך הכלי.
  רק לאחר השילוש הזה, שהופך את הפעולה ליציבה, מאוזנת ומושלמת יורדת האש (ההתגלות האלוהית).
  
  הפסוק מבטא את הצורך המתמיד לחזור וללמוד את התיקון (השִׁנּוּי), לא רק פעם אחת.
  הלימוד מחדש של הדרך (הכורח לשפוך מים שוב ושוב) הוא התנאי לעמידה הדעתית שהופכת את הכלי למושלם ומונעת את האָוֶן (חוסר האיזון), ובכך מקדם איזון עמוק ויסודי המאפשר לחסד (האש היורדת) להתגלות.
  
  הלימוד החוזר והתיקון (שָׁנוּ) הוא תוצאה מתמטית של ההתייצבות וההכרה הפנימית (מְצַלֵּא + מוֹדֵא + קֳדָם).
  כלומר, אין שינוי אמיתי ללא למידה, הבנה פנימית וידיעה.
  
  https://youtu.be/B-wVoglt6T4?si=0BMqFxYet68WfcGY
  
  התפתחות הדינמיקה בין האור לחושך:
  יציאה ממקור, כניסה למצב של קושי/חיים וחזרה אל האור או המקור.
  תנועה מחזורית ומשולשת בין שני הניגודים: אור > חושך > אור.
  
  אֱלָהֵהּ = 41 = אֵם = רמז ליניקה/בינה.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ כּ.בּ יּ:
  "כִּי אַ-תָּ.הּ גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי".
  
  "אֵם" ורעיון ה"יניקה" (מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי) מוגשים כאן באופן ישיר, ומתחברים למקור הלידה וההוצאה לפועל (גֹחִי מִבָּטֶן).
  
  אֱלָהֵהּ / אֵם (41): מקור ה"בינה"
  ​אֵם: במפתח הצופן התנ"כי ובקבלה, האֵם מקושרת לספירת הבינה.
  הבינה היא המקור המזין, ה"היכל" שמקבל את רעיון האב (החכמה) ומעבד אותו כדי להוציאו לפועל (השדה הפנימי).
  
  ​אֱלָהֵהּ (41): המילה הארמית מייצגת את ה"כוח האלוהי הממומש" בתוך הכלי.
  
  הכוח האלוהי הנתפס והפועל בתוך היחידה האנושית הוא מקור ההזנה והבינה.
  
  יניקה/בינה: מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי.
  זהו הביטוי המובהק ליניקה.
  היניקה היא המנגנון שבו הבינה (האֵם) מזינה את הכלי המתפתח בחסד בצורה מבוקרת והדרגתית.
  
  היניקה אינה רק תזונה גופנית, אלא קבלת דעת, הזנה תודעתית והבטחה (מַבְטִיחִי) ליציבות.
  הכלי (התינוק) מקבל את החיוּת והשפע (החלב) ישירות מהאֵם/הבינה, שמעצבת ומבטיחה את יציבותו הפנימית.
  
  כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן: הבָּטֶן מייצגת את הכלי העמוק והפנימי ביותר המכיל את הפוטנציאל לפני יציאתו אל הפועל.
  
  "גֹחִי" (הוצאה לפועל) מתאר את הלידה של המודעות.
  
  הפסוק מתחיל בתיאור הלידה והיציאה אל הפועל של הכלי (המודעות) וממשיך מיד לתיאור ההזנה וההתבססות שלו דרך הבינה/האם..
  מנגנון מושלם המקביל להשתלשלות הספירות חכמה (אב) > בינה (אם) > לידה והזנה.
  
  שּיּ.ר הּ.שּיּר.יּםּ ח ב:
  "אֶנְהָגֲךָ. אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּ.יּ.
  תְּלַמְּדֵנִי..?
  אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִ.מֹּנִ.יּ".
  
  רימונים: סמל קיבוץ ותיקון במקדש כמו שנאמר אגדה עירובין יּטּ עא:
  ".. פושעי ישר–אל שמליאין מצות כרמון שנאמר כפלח הרמון רקתך.
  ואמר רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון - על אחת כמה וכמה".
  
  הרעיון המרכזי של הרימון הוא הכלה של ריבוי ממוקד בתוך אחדות.
  ​הרימון ככלי תיקון: הפסוק בתלמוד, זה: "אפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון", משקף את הרעיון שהפוטנציאל הטמון בכל יחידה אנושית (אפילו הריקנית ביותר) הוא שלם ומלא (גרגרי הרימון המרובים).
  ​הריבוי המאוזן: הריבוי (הגרגרים) אינו כאוטי, אלא מוכל ומאורגן באופן מושלם בתוך כלי אחד (הפרי).
  זהו המודל של התפארת/האיזון:
  כיצד להכיל את הריבוי החיצוני (האָוֶן/העָמָל) בתוך האנכי (הגרעין הפנימי).
  
  הפסוק הזה מתאר את שיא תהליך התיקון וההתאחדות בין המודעות (הּ.דּ.ו.דּ) לאמת הפנימית (הרעיה).
  
  הפסוק מתאר את המסע המלא של הנפש (כמסע הצב):
  מהכרה בצורך ביניקה (אֵם/בינה) דרך למידה וטיהור (יַיִן הָרֶקַח) ועד להתגלות השלמה (התפארת) שבה כל חלקי ה"אני" (הגרגרים) מתאחדים למהות אחת (עֲסִיס רִמֹּנִי).
  
  תרי"ג מצוות, כבר הזכרתי קודם:
  שהעניין העיקרי אינו "בהכרח תרי"ג המצוות כפי שנקבעו על ידי אל.ו הם אחרים..", אלא שהן מסגרת שבאמצעותה מבוטאים "מחשבה, דיבור, מעשה" כצירי פיקוח ואיזון פנימיים על המערכות החיצוניות והארציות.
  במילים אחרות, תרי"ג מצוות משמשות כביטוי או כלי לשלושת הלבושים/צירים הללו.
  
  נאמר: תר יּג.
  
  קּהּלּ.ת ז כ.הּ:
  "סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת, וְלָתוּר;
  וּבַקֵּשׁ חׇכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן, וְלָדַעַת:
  רֶשַׁ.ע כֶּסֶל.
  וְהַסִּכְלוּת: הוֹלֵלוֹת".
  
  תיקון מלא המונע נזק: המודעות לומדת לזהות את הדפוסים הלא-מאוזנים (הּ.רֶשַׁ..ע) ובכך היא ממלאת את תפקיד ה "סוּרוּ מִמֶּנִּי כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" באופן דעתי ומכוון.
  
  קּהּלּ.ת א *יּג*:
  "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי: לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה.
  עַל כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם: הוּא עִנְיַן רָע..
  נָתַן אֱלֹ.הִיּ.םּ לִבְנֵי הָאָדָם, לַעֲנוֹת בּוֹ".
  
  חיפוש החכמה דרך הלב.
  לענות > הוא גם העינוי וגם *הּ.מענ.הּ*.
  (כתובת ותשובה, בלי הלכות, של אלּ.הּיּ.םּ אחר.יּ.םּ עכשיו!)
  
  קּהּלּ.ת בּ ג
  תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי.
  וְלִבִּי נֹהֵג בַּחׇכְמָה, וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת..
  עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם".
  
  מאבק פנימי: הלב (החכמה) מושך לכיוון אחד והגוף (היין) לכיוון אחר.
  זהו חיפוש האיזון. תהליך הלמידה.
  
  אז מה זה תרי"ג מצוות?
  משל ליישום. נסיון אנושי לישר–אל.
  רעיון אנושי, לא אלוהי/עליון, שנולד לפקח על הדעת לצורך איזון הנדרש במסגרת מעשי הּ.א.דּםּ על פני הּ.אדּמּ.הּ.
  
  אאאאאא צריך לדייק את זה, כי זה חשוב:
  
  תרי"ג מצוות אינן אוסף חוקים חיצוניים, אלא הן מייצגות את הארכיטקטורה האלוהית המלאה והמורכבת של הנפש המתוקנת.
  דהיינו, את מכלול הקשרים והצינורות (613) המאפשרים לאנכי (האור) לזרום באופן מאוזן אל הכלי (האדם) ולפעול דרכו.
  ​זהו ה"חֶשְׁבּוֹן" האולטימטיבי: מספר ה"ברגים והמחברים" המדויק הדרוש לאדם כדי להפוך להיות "יָשָׁר אֵל" (ישר–אל).
  
  ננסה ככה:
  המבנה = אור וכלי (עשה ולא תעשה).
  
  ​המספר 613 מבטא את הפיצול בין שני סוגי האיזון הנדרשים לנפש.
  
  ​248 (רמ"ח אֵבָרִים) > מצוות עשה:
  מייצגות את הכוח הפועל (החסד, האור).
  הן הפעולות האקטיביות שעל האדם לעשות כדי להזרים את האור ולבנות את המודעות.
  אלו הם צירים אנכיים שנועדו לחבר את הכלי לאנכי.
  ​דוגמה: הלימוד של אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח (הזנה אקטיבית).
  ​365 (שס"ה גִּידִים) > מצוות לא תעשה:
  מייצגות את כוח הצמצום (הגבורה, הכלי).
  הן המגבלות שעל האדם להציב כדי לשמור על הכלי ולמנוע דליפת אור.
  אלו הם חוקי האיזון המונעים אָוֶן (חוסר איזון) ומאפשרים את ה"סוּרוּ מִמֶּנִּי".
  ​דוגמה: ה"איזון" של וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל (הבנת הגבולות).
  
  ​תרי"ג הוא אפוא מכלול הארכיטקטוני של האדם:
  אור עצמּ.יּ (248) + כלי הּיּגדּ (365) = שלם ( תריג > 613).
  
  העיקרון של תרי"ג מתבטא דרך שלושת הלבושים של הנפש, אשר משמשים כצירים לפיקוח ואיזון, כמו שאמרתי קודם:
  ​מחשבה: הפיקוח על הכוונה הפנימית (היכן אני ממקד את ה"חֶשְׁבּוֹן").
  ​דיבור: הפיקוח על הביטוי (האם אני מבטא חסד או גבורה לא מאוזנת).
  ​מעשה: הפיקוח על ההוצאה לפועל (האם הפעולה שלי מקדמת איזון או אָוֶן).
  ​החיפוש (לָתוּר) בקהלת הוא הפעולה המנטלית המכריחה את המודעות לבחון את 613 נקודות המגע הללו בתוך שלושת צירי הלבוש.
  
  תרי"ג הוא משל!! רק משל אנושי לתיקון אלוהי.
  
  ​הרעיון האלוהי:
  הארכיטקטורה (613 נקודות התיקון בנפש) היא אלוהית.
  
  האֵם/בינה (41) היא שהשרישה את הפוטנציאל השלם הזה.
  
  ​היישום האנושי (המשל):
  מערכת ההלכה המסורתית (החוקים כפי שנקבעו על ידי אלו הם) היא הניסיון האנושי להצמיד חוק גשמי לכל אחת מ-613 נקודות התיקון הרוחניות.
  
  זהו הניסיון לבנות מסגרת חיצונית שתזכיר לאדם את המסגרת הפנימית המוטבעת בנפשו.
  ​לכן, תרי"ג מצוות הן המפה הגימטרית של הנפש המתוקנת, שאת דרך יישומה (הליכה איטית כצב בתוך שדה הפעולה) אנו לומדים מתוך סִבּוֹת הלב וחֶשְׁבּוֹן הדעת.
  
  ולא מתוך..
  
  הדבר שעלול ליצור "נזק" או "נחיתות" (בהקשר של המונח "נָזִק" מדניאל ו') נובע מפירוד פנימי ולא מכפיפות חיצונית.
  
  ​"נחיתות":
  "נחיתות" (נזק) נוצרת רק כאשר קיים כשל בהשגת האיזון (תְּלָתָה) או הנאמנות (מְהֵימַן) הנדרשים כדי לשמור על האחדות:
  
  ​הכשלון לתת 'טַעְמָא':
  כאשר המעשים החיצוניים אינם מתואמים עם המהות והכוונה האלוהית הפנימית.
  זהו מצב שבו המערכות הריבוי (הגוף, הרגש, הרצונות) אינן כפופות לדניאל (המודעות המרכזית).
  ​שכחת הניצוץ יּ:
  "הנזק נוצר על ידי הפרדה, פגיעה בּ..יּ הנסתר באחר, ושכחת הניצוץ יּ". (הזכרתי קודם)
  אם היּ (ניצוץ, יסוד) המהווה את ציר הקישור לאנכי נשכח או נזנח, אז למעשה נוצר נזק פנימי וחיצוני.
  
  ​לכן גם אם לא מקיימים את ההלכה שנקבעה על ידי אלו הם אחרים, השאלה היא לא מי שולט מבחוץ, אלא האם אי־הקיום החיצוני הזה מוביל להפרדה ושכחה של היּ הנסתר, ובכך מאפשר לאָוֶן ולעָמָל לשלוט בפנים ובחוץ מסביב.
  
  העיקר אינו הכפיפות חיצונית, אלא האחריות מוחלטת לתיקון ולשמירת האיזון בתוך כל היחידה האנושית (אֱלֹהִים) שהינך.
  
  אני חושבת שהבהרתי את הנקודה הזאת.
  
  נמשיך.
  
  הֵימַן = 105 = אֲעִידֵךְ.
  
  איּך.הּ בּ יּ.ג..?
  "מָה אֲעִידֵךְ..?
  מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם..?
  מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן..?
  כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ.
  מִי יִרְפָּא לָךְ..?".
  
  יּשע.יּהּוֹ סּ.ו יּג
  "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ..
  כֵּן אָנֹכִ.יּ אֲנַחֶמְכֶם;
  וּ.בִי.רוּ–שָׁלִַם תְּנֻחָמוּ".
  
  הֵימַן, אֵם וירושלים:
  
  ​הפסוק מישעיהו מציב את כוח ההֵימַן (הנאמנות והחסד מתוך האנכי) כמנגנון הנחמה והריפוי שאינו נשבר גם מול השבר כים של איכה:
  
  הֵימַן כ"אֵם" (הריפוי מן הבינה)
  ​כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ: זוהי התשובה המוחלטת לשאלת הריפוי.
  האֵם (הבינה/אֱלָהֵהּ, כפי שראינו בגימטריה 41) היא מקור ההזנה והביטחון האולטימטיבי (היניקה).
  ​הקשר לנאמנות: נחמת האם היא הנאמנות (הֵימַן) העקבית ביותר בעולם. היא אינה מותנית במצב הילד; היא חסד טהור.
  האנכי (אָנֹכִי) משתמש בנחמה זו כמשל כדי להראות שהכוח הפועל שמרפא את השבר הוא כוח נאמן ובלתי משתנה.
  
  הנחמה ב"יעד הכוונה האחת"
  ​וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ:
  אם איכה הציב את ירושלים כסמל לשבר (הַבַּת יְרוּשָׁלִַם... מִי יִרְפָּא לָךְ), ישעיהו הופך את היוצרות: ירו–של(יּ)ם עצמה הופכת למָקוֹם הריפוי.
  
  ​הקשר ל"תפארת/איזון":
  הנחמה מתרחשת ביְרוּ–שָׁלִַם (יעד הכוונה האחת) כיוון שזהו מקום האיזון (התפארת) שבו החסד (האם המנחמת) פוגש את הגבורה (השבר).
  הנאמנות (הֵימַן) מבטיחה ששם יתבצע הקיבוץ והתיקון (כמו רימונים).
  
  ​המסלול הוא כזה:
  
  ​הכרה בנאמנות: הֵימַן (אֲעִידֵךְ) עומד על האמת המרה של השבר (איכה ב יג).
  
  ​גילוי המקור: הנאמנות מוצאת את הפתרון במקור הבלתי-נשבר של הבינה (האם המנחמת).
  
  ​השלמת התיקון: הריפוי מתממש ביְרוּשָׁלַיִם.
  המקום בו מודעות האדם (הבת ירושלים) והמודעות האלוהית (הנחמה) נפגשות ומשיגות איזון.
  
  נאמנות כימין/חסד.
  
  הַצְלַח = 133 = וּמִגְדָּלִים.
  
  דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ בּ יּדּ ו.. (בידו, בידי, בידך..):
  "וַיֹּאמֶר לִ.יּ.הוּדָ.הּ:
  נִבְנֶה אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים, דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים.
  עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ, כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת יְהּ.וָ.הּ אֱלֹ.הֵיּ.נוּ.
  דָּרַשְׁנוּ, וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב.
  וַיִּבְנוּ, וַיַּצְלִיחוּ".
  
  השוויון הגימטרי מציג את ההצלחה בפרק דניאל כפועל יוצא של הגנה.
  
  ​הַצְלַח (בדניאל ו כט): הצלחתו של דניאל בשתי המלכויות נובעת מכך שלא נמצא בו חבל (נזק).
  ההצלחה שלו היא שמירה על שלמות פנימית.
  ​וּמִגְדָּלִים (בדברי הימים ב יד ו): המגדלים הם מבני הגנה ובקרה. בנייתם מעידה על פעולה יזומה של שמירה חיצונית סביב העָרִים (הכלים/הגופים).
  
  הצלחת המודעות (דניאל) היא תוצאה של בניית מנגנוני פיקוח פנימיים (מִגְדָּלִים).
  כשם שמגדלים שומרים על העיר מפני נזק מבחוץ, כך הנאמנות והחכמה של דניאל מונעות "שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה" מבפנים ומחוץ (כפי שמופיע בדניאל ו הּ).
  
  הפסוק מדברי הימים בּ מתאר תהליך בנייה והגנה, אך מדגיש את התנאי ההכרחי להצלחה זו:
  
  דרישה (דָּרַשְׁנוּ):
  זוהי פעולת הטַעְמָא המטפיזית; נתינת הדין וחשבון, חיפוש המשמעות הפנימית, הפנייה לציר האנכי (יּ), וכינון הפיקוח.
  הדרישה היא התנועה הדעתית שמקדימה כל פעולה חיצונית.
  
  ​הנחה (וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב):
  זוהי התוצאה המיידית של הפיקוח, מניעת הנזק.
  מנוחה ושלווה מחוץ ("מִסָּבִיב") הן תוצאה של איזון ויישור פנימי.
  זהו המימוש של "וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק".
  
  ​בנייה והצלחה (וַיִּבְנוּ, וַיַּצְלִיחוּ):
  זוהי ההוצאה לפועל של התיקון.
  רק לאחר שהאור (הדרישה) יישר את הכלי (המגדלים), ניתן להוציא את המעשה לפועל בהצלחה ובשלמות.
  
  ​הקשר לצירי הפיקוח: בניית חומות, דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים היא ביטוי קונקרטי לצורך בגבולות (גבורה), צמצום ואיזון על הריבוי (החלק המיוצג על ידי הסרכין)..
  
  הקבלה ישירה למבנה של דניאל.
  
  הצלחה דינמית לּ:הצלה:
  הַ.צָּלָ.ה = 130 + ג (ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת) = 133.
  
  דּנּ.יּ.אלּ ג כּ.טּ
  "וּמִנִּי שִׂים טְעֵם..?
  דִּי כׇל עַם אֻמָּה;
  וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שלּ.הּ.
  עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ.
  וַעֲבֵד נְ.גוֹ.א הַדָּמִין יִתְעֲבֵד, וּבַיְתֵהּ נְ.וָ.לִ:יּ יִשְׁתַּוֵּה.
  כׇּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי, אֱלָה אׇחֳרָ.ן.
  דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּ.דְנָ.הּ".
  
  ההקשר המטפיזי: המלך נבוכדנצר שם טְעֵם (פקודה/דין וחשבון) המטילה עונש מוות על מי שידבר שָׁלוּ (טעות/שחיתות) על האלוהות שהוכיחה את יכולתה לְהַצָּלָה מתוך אש.
  
  ​זהו מימוש ישיר של העיקרון:
  הטַעְמָא (הפקודה המלכותית) נוצרת כתוצאה מהוכחת ההַצָּלָה.
  ​הדיבור "שָׁלוּ" הוא הביטוי לאָוֶן ולנָזִק (שחיתות וטעות).
  ההַצָּלָה מוכיחה שמי שמחובר לציר האנכי, נמנע מה"שָׁל.וּ" ועל כן אינו ניזוק.
  
  הַצָּלָה כהוכחה שאין אֱלָהּ אׇחֳרָן:
  ​הפסוק מדגיש: "דִּי לָא אִיתַי, אֱלָה אׇחֳרָן.
  דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה".
  
  אלו הם אחרים: "נזק" נובע מפירוד פנימי ומכפיפות לאָוֶן (הביטוי הלא־מתוקן של הּ.עצמּ.יּ, המכונה כאן "אֱלָהּ אׇחֳרָן").
  
  ​סיפור ההצלה של שלושת הרעים מראה כיצד הנאמנות שלהם לציר האנכי מביאה להַצָּלָה שהיא כה מוחלטת, עד שהיא מבטלת את הלגיטימיות של כל "אֱלָהּ אׇחֳרָן".
  
  ההַצָּלָה (130+ג) היא הוכחה שאין כוח חיצוני או פנימי שיכול לגרום לנָזִק למודעות המתוקנת.
  
  הַצָּלָה בתוך המַלְכוּת:
  ​סיפור שלושת הרעים (כמו סיפור דניאל בגוב האריות) מתרחש בתוך המַלְכוּת (בבל/מדי ופרס), ומחזק את הציר שדניאל והצלחתו מתרחשים בתוך הכלי הארצי.
  
  ​ההצלה אינה בריחה, אלא תיקון המערכת המלכותית עצמה (המלך נבוכדנצר משנה את פקודתו).
  
  בְּמַלְכוּת = 498.
  דָּרְיָוֶשׁ = 520.
  כּוֹרֶשׁ = 526.
  
  פָּרְסָיָא = 351.
  
  ריבוי מנהלי (קישור רעיוני לפָּרַס = 340).
  
  בְּמַלְכוּת:
  הזירה והכלי לתיקון (הגוף והמציאות).
  הצלחתו של דניאל היא יכולתו לשלוט ולהיות מָשַׁל על כל הריבוי הזה, כך ש"חֲבָל וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁכַּח" (נזק לא נמצא) בתוך מערכת המלכות.
  המלכות היא ה"מעבדה" הארצית, ושם דניאל מוכיח את שלמותו.
  
  דָּרְיָוֶשׁ:
  ציר הדין, המגבלה והמבחן (הגבורה).
  
  המלכות שלו היא המקום שבו המודעות (דניאל) נבחנת תחת לחץ.
  ​כינון החוק (המגבלה):
  דריוש הוא זה שמצווה על חוק האיסור להתפלל לכל אלוה מלבדו (דניאל ו ח).
  חוק זה הוא המבחן המטפיזי: האם דניאל יעדיף את החוק החיצוני (הלכת המלך) או את הנאמנות הפנימית והציר האנכי (התפילה לירושלם).
  
  ​ההכרח בצמצום: דריוש מוביל להטלת דניאל לגוב האריות.
  זוהי ההמחשה של הצמצום והדין המוחלטים.
  רק בזכות השלמות הפנימית והנאמנות שלו (מְהֵימַן) הוא מצליח לשרוד את המבחן החמור ביותר של הגבורה (גוב האריות).
  
  דריוש מציב את ה"קיר" שבו המודעות נאלצת לבחור בין האנכי לאופקי, ובכך מחזק את נאמנותה.
  
  כּוֹרֶשׁ:
  ציר החסד, ההתרחבות והשיבה (החסד).
  
  כורש מייצג את כוח החסד, ההתרחבות והשיקום.
  דניאל מצליח גם תחת מלכות זו (בנוסף לדריוש).
  
  ​ההתרחבות החיובית:
  כורש הוא המלך ההיסטורי שאיפשר את השיבה לציון ואת בניית בית המקדש.
  במובן המטפיזי, מלכות כורש היא המצב שבו החסד והאור זורמים, ומאפשרים לתיקון (דניאל) להתרחב ולבנות מחדש את יְרוּשָׁלַם (הכוונה האחת).
  
  ​ההצלחה בשינוי:
  ההצלחה תחת כורש מוכיחה שדניאל אינו רק גיבור הדין וההישרדות (דריוש), אלא גם מושל בהצלחה במצב של שפע וחירות.
  הוא יודע לנהל את ההתרחבות ללא נזק, ובכך מקיים את האיזון שבין חסד לגבורה.
  
  כורש מציע את ה"מרחב" שבו המודעות (דניאל) יכולה לממש את התיקון שלה על ידי בנייה חיובית והתרחבות רוחנית (הגשמת הנמשל).
  
  ההַצְלָחָה של דניאל מבוססת על יכולתו להוכיח שליטה ונאמנות הן כאשר המציאות מכתיבה דין (דריוש) והן כאשר היא מציעה חסד (כורש), והכול בתוך המַלְכוּת (הכלי) הממומש.
  
  בְּמַלְכוּת + דָּרְיָוֶשׁ + כּוֹרֶשׁ + פָּרְסָיָא = 1895
  10 בחזקת 3 (ג > תפארת בראשית) + מִתְהַלֶּכֶת (895).
  
  10 בּ.חזקּ.ת ג, האחדות הסטטית (אלף / א).
  המספר 1000 מייצג את היסוד (יּ) בחזקה של שלמות (תְּלָתָה/3).
  כלומר: האחדות המוחלטת, הבלתי ניתנת לשינוי, המקבילה ל'אין־סוף' או לשורש הבלתי מושג של האנכי (יּ).
  זוהי הכוונה האלוהית העליונה (הַמֶּלֶךְ) במצב של שלמות סטטית.
  
  ​מִתְהַלֶּכֶת (895): האחדות הדינמית (התיקון)
  המילה מִתְהַלֶּכֶת מייצגת את ההתממשות הפעילה של האחדות הסטטית (1000) בתוך המציאות המרובה.
  זוהי התנועה של דניאל (התפארת/המודעות) המקיים את "מִתְהַלֶּךְ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים": הליכה מתקנת, מאוזנת ומתמדת בתוך הכלי (מַלְכוּת).
  
  יּחזקּ.אלּ א יּג
  "וּדְמוּת הַחַיּוֹת, מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת.
  כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים, הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ.
  וּמִן הָאֵשׁ, יוֹצֵא בָרָק".
  
  המרכבה..? אז קדימה, למעשה הרכבה:
  
  הַמַּלְכוּת / פָּרְסָיָא (הריבוי) > הַחַיּוֹת.
  
  הַמֶּלֶךְ / הציר האנכי (יּ) > אֵשׁ בֹּעֲרוֹת / הַלַּפִּדִים.
  
  הַצְלַח / דניאל (המודעות המאוזנת) > הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת.
  
  הַצָּלָה / שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה > וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא.
  
  סיפור דניאל הוא ההתממשות האנושית וההיסטורית של התיאור המטפיזי בחזון יחזקאל.
  
  ​דניאל הוא המִתְהַלֶּכֶת:
  הוא ציר המודעות המאוזן שנע בתוך המלכות (בין הדריוש הדין לכורש החסד) ומוכיח כי האחדות הסטטית (1000) יכולה להתקיים בתוך הריבוי בלי להינזק.
  ​ההצלחה (הַצְלַח) היא המדד לכך שהברק של הטַעְמָא יצא מתוך האֵשׁ (מבחני המלכות), ושהוא מבטיח כי וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק.
  
  הּ.
  צירי ייחוד וההמרה: 91, 168, 157 – מפגיעה לאיסוף ונחמה:
  
  מַלְכָּא (91) = יּהּ.ו.הּ (26) + אֲדֹנָ.יּ (65) = אָמֵן (91) / סוּכָּה (91) / מַלְאָךְ (91).
  
  ייחוד שמות עם אמון, מחסה ושליחות.
  
  91 + יּיּ (20) = 111 = אַלֶף.
  
  שיבה לאחד.
  
  נָזִק = 157 = זִמְנִין.
  
  נזק נבלם בזמנים שנקבעים על יּדּ.יּ אדּ.נּ.יּ.
  
  תפילות/דיבור פנימי כנה/יצירה, הבעה > מתוך מקום שלם, מתוך הקּרב.יּיּ.םּ (דּנּ.יּ.אלּ ו, פסוק יא).
  
  יוֹסֵף = 156: + 1 = 157 = וַיֶּאֱסֹף.
  
  בּ.ראש.יּ.ת מּ.*בּ יּ*.ז
  "וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר: שְׁלֹשֶׁת יָמִים".
  
  סיפור יוסף ואחיו בפסוק זה משמש כמָשָׁל מקביל למכניזם של תיקון פנימי ואיחוד מודעות.
  
  דניאל / היסוד > יוֹסֵף (156).
  
  הוספת א' / פעולת ההרכבה, האיחוד, איחוי השבר > וַיֶּאֱסֹף (157).
  
  הריבוי / פָּרְסָיָא / הפריסה, החיתוך, הניתוק > עשרת האחים.
  
  דָּרְיָוֶשׁ / גְּבוּרָה / מעשה > אֶל מִשְׁמָר.
  
  תְּלָתָה / האיזון > שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
  
  הפעולה של וַיֶּאֱסֹף היא הדרך שבה יוסף מבצע תיקון כנגד הנזק הראשוני שגרמו לו האחים (השלכתו לבור/פירוד).
  
  ​ההימנעות מסטייה מציון:
  סטייה מציון/יוסף (צִיּוֹן = 156) מולידה נזק.
  הנזק הוא הפירוד של האחים מעצמם ומיוסף.
  ​כדי למנוע את המשך הסטייה, יוֹסֵף (המחובר לּ:א') חייב לנקוט בפעולה כופה וגבולית (וַיֶּאֱסֹף).
  הוא אוסף את הכוחות הללו (האחים) למקום שבו הם יחוו צמצום.
  
  ​הלידה המחודשת של האחדות: האיסוף למשמר מכריח את האחים לבצע חֶשְׁבּוֹן הדעת:
  
  בּ.ראש.יּ.ת מּ.*בּ כא*..
  "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו:
  אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ, בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ..
  וְלֹא שָׁמָעְנוּ.
  עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ פּדּ(הּ) ז
  "עֹבְרֵ.יּ בְּעֵמֶק הַבָּכָא, מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ;
  גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה".
  
  הּ.א.צב.ע מּ.ורה עלּ ציוֹןּ.
  
  ובכך הם מכירים בשחיתותם (הָאָוֶן).
  
  הכרה זו, הנולדת מתוך מִשְׁמָר (הצמצום), היא המפתח לתיקון שמחזיר את האַלֶף (האחדות) למערכת.
  
  בראשית מּ.בּ כּ.א מראה שההצלחה (הַצְלַח) אינה רק הישרדות (דניאל בגוב האריות), אלא גם פעולה אקטיבית (וַיֶּאֱסֹף) של המודעות, המשתמשת בכוח הדין (מִשְׁמָר) כדי לאחד את חלקי הנפש המנותקים, ובכך להשיג שלמות כפולה: שלמות הנפש, ושלמות המבנה המלכותי.
  
  סטייה מציון/יוסף (צִיּוֹן = 156) מולידה נזק; תיקון מחזיר את האַלֶף (אח.דּ).
  
  ציר 168:
  סולם המרה, מפגיעה לקיבוץ:
  
  פְּגִיעָה = 168.
  וְיַאַסְפֵהוּ = 168.
  וְנִקְווּ = 168.
  
  יּרמּ.יּהּ.וֹ ג יּ.ז:
  "בָּעֵת הַהִיא, יִקְרְאוּ לִ:ירוּ.שָׁלִַם כִּסֵּא יְהּ.וָ.הּ.
  וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כׇל הַ.גּוֹ.יִ.םּ (כל הגופים, כל הכלים U), לְשֵׁם יְהּ.וָ.הּ;
  לִ:ירוּ.שָׁלִָם.
  וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע".
  
  https://youtu.be/kkO4wOTNYuk?si=0zgiv4to4eZYHJVp
  
  בְּצַלְמוֹ = 168.
  לְצֶמַח = 168.
  יִנַחֲמֵנִי = 168.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ כּ.ג דּ:
  "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע;
  כִּי אַתָּה עִמָּדִי.
  שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי".
  
  חֲנַנְנִי = 168.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ טּ.. יּדּ:
  "חָנְנֵנִי יְהּ.וָ.הּ..
  רְאֵה עׇנְיִי מִשֹּׂנְאָי;
  מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת".
  
  איּ.וֹ.בּ יּ.טּ(הּ) כּ.א(ב)
  "חׇנֻּנִי.. חׇנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי;
  כִּי יַד אֱל.וֹ.הַּ נָגְעָה בִּ.יּ".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ כּו יּ.א
  כּו > כלי, המבודד את הּ.עצמּ.יּ שלו, ו יכולה לחבר ויכולה גם לשמש חוצץ.
  "וַאֲנִי..?
  בְּתֻמִּי אֵלֵךְ.
  פְּדֵנִי וְחׇנֵּנִי".
  
  הפער 168 - 156 = 12 (י"ב שבטים):
  איסוף מלא דרך ו החיבור (איחוד שבטים), עד:
  
  "..וְכׇל חֲבָל לָא הִשְׁתְּכַח בֵּהּ.."
  (דּנּ.יּ.אלּ ו כּדּ U)
  
  פְּרָדָה = 289 (17²).
  הַפְרָדָה = 294.
  294 – 289 = הּ.
  תורידו את רעיון "פרדה" (ניתוק) מרעיון "הפרדה" (שמירה על הּ.עצמּ.יּ, מכל השאר).
  
  פתיחת ה"הּ": ההכרה בּ יּ הנבדל בין יחידה אנושית לרעותה, מאפשרת תיקון.
  
  נִיתּוּק = 566 = תִּקּוּן.
  
  כוונה מכריעה בין ניתוק לתיקון.
  
  אֶחָד = 13 (وَاحِد > עם ו החיבור > מ 6 לּ: 9 > שינוי ניתוב.) = אַהֲבָה.
  
  אחדות מּ.א.הב.הּ.
  נתינה מאפשרת בידול בין יּ לּ: יּ.
  ילי > אחד מ 73 שמות שם בן ע"ב > השבת ניצוצות אבודים.
  
  אַחְדּוּת = 419:
  419 – 91 (צא) = 328 = חֹשֶׁךְ.
  
  הוצאת ציר ייחוד יּ משאירה חושך; הכנסתו מאירה.
  
  ו.
  יניקה, תיקון ועמוד הגנה: ערכים נוספים:
  
  1066 = 26 × 41:
  יּהּ.ו.הּ (26) × אֵם (41) > יניקה מהשם דרך בינה/אם.
  
  גם נָתַן (הב) > 500 + תִּ(יּ)קּוּן/נִ(יּ)תּוּק 556 + יּ (ניצוץ) 10 = 1066 – נתינה מטה ניתוק לתיקון.
  
  אֵל שַׁדַּי = 345 (אֵל 31 + שַׁדַּי 314) = מֹשֶׁה = הַשֵּׁם = סְפָרָה:
  
  עמוד גבול/סֵפֶר/הנהגה.
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ צא א:
  "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (שיח פנימי בין יּ תחתון לּ יּ עליון);
  בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן".
  
  צל כשדה מחסה ויניקה (בְּצַלְמוֹ = 168).
  
  בּ.ראש.יּ.ת יּ.ז א:
  "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים (99, צ.טּ, ציפה, יציאה אל הפועל של שינוי ניתוב).
  וַיֵּרָא יְהּ.וָ.הּ אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָ.יּ.ו:
  אֲנִי אֵל שַׁדַּי.
  הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים".
  
  בּ.ראש.יּ.ת לּ:הּ יּ.א:
  "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹ.הִיּ.םּ:
  אֲנִי אֵל שַׁדַּי.
  פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹ..יּ.
  וּ.*קְהַל* גּוֹ.יִ.םּ יִהְיֶה מִמֶּךָּ;
  וּמְלָכִים, מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ".
  
  אל שדי כשפע, פרייה וגבול מיטיב.
  
  דעת תבונות כּו:
  "אמר השכל - שהאלוה ב"ה היה יכול ודאי לברוא האדם וכל הבריאה בתכלית השלמות;
  ולא עוד, אלא שמחוקו היה ראוי שיהיה כך, כי להיותו שלם בכל מיני שלמות - גם פעולותיו ראוי שתהיינה שלמות בכל שלמות.
  אלא שכאשר גזרה חכמתו להניח לאדם שישלים הוא את עצמו, ברא הבריות האלה חסרות השלמות.
  והרי זה כאילו עכב מדת שלמותו וטובו הגדול שלא לעשות כחק גדולתה בבריות האלה, אלא לעשותם באותה התכונה שרצה בה לפי התכלית המכוון במחשבתו הנשגבת.
  וכאן נכללת ידיעה אחרת, והיא, מה שאמרו ז"ל (חגיגה יג ע"א), "שדי - שאמר לעולמו די"; ושהשמים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם כמו שכתוב במדרש (תנחומא בראשית סוף פרשת מקץ).
  והיינו, כי ודאי היה יכול לברוא יותר בריות ממה שברא, והבריות עצמם יותר גדולות ממה שברא; ואם היה רוצה לברוא בריותיו לפי ערך הפועל, לא היה להם שיעור, כמו שאין שיעור לו וליכלתו.
  אבל בראם לפי ערך הנפעל, דהיינו ששיער בהם המדה והתכונה הנאותה בהם לפי המכוון בהם.
  ונמצא, שעכ"פ עיכב, כביכול, יכולתו הרבה ובלתי בעלת תכלית, שלא תפעל בבריותיו כמו ערכה, ולא תפעל אלא לפי ערך הבריות האלה הנפעלות ממנה."
  
  שׂמּ.ו.ת לּג Leg יּ.א:
  "וְדִבֶּר יְהּ.וָ.הּ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.
  וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (נּ..) נַעַר (חמור), לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".
  
  "נַעַר" = נ.ע.ר:
  נּ. כוח זרוּע, הביטוי, ההוצאה לפועל.
  ע. ראייה רחבה, עין פנימית.
  ר = ראש, מעשה תחילה שבסוף.
  
  "נוּן"(נ.ו.ן):
  נ** = כוח זרוּע.
  ו = חיבור, ציר אנכי.
  ןּ (נון סופית) = המשכיות, סיום שהוא גם המשך כתוצאת הבחירה.
  
  המשמעות המטפיזית:
  יהושע בן נון כ"חמור" = הנושא, המשרת, הכלי שאינו זז > "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".
  הוא נשאר במקום המפגש (אוהל מועד), שומר על הקשר, על הציר האנכי.
  "חמור" > במובן של הכבדות, הנושא הנאמן:
  כמו החמור.. שנושא משא מבלי לנטוש.
  
  כמו יּש.שׂכר..
  
  בּ.ראש.יּ.ת מּטּ(הּ) יּדּ:
  "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם".
  
  "חֲמֹר גָּרֶם" (עצם, שלד, מבנה פנימי איתן) > הכלי הממושמע שמקבל את העומס הרוחני.
  
  "נער" > טרם התבגר לחלוטין, עדיין בתהליך יניקה והתפתחות.
  הוא תלמיד, לא (עדיין) המורה..
  הוא שומר על הצמא, על הקשר, על התשוקה.
  
  הקבלה לדניאל:
  
  כשם שדניאל לא זז מהחלון הפתוח לירושלים (ממרכז הכוונה), כך גם יהושע לא זז מהאוהל (ממרכז הגילוי).. ויששכר התעקש על לימוד התורה, כדרך חיים.
  
  שלשתם = צירים אנכיים נאמנים שאינם עוזבים את המקור, את הקשר הפנימי.
  ובהקשר ליהושע: הוא לא מש מן האוהל, גם כאשר משה (המודעות המנהיגה) יצא "אֶל הַמַּחֲנֶה" (אל הריבוי החיצוני).
  
  מה השכר..?
  
  יששכר קיבל:
  
  את ברכת יעקב, הכרה מפורשת בכוחו, חלק בארץ - נחלה (מנוחה ממומשת) ו.. יוצאי חכמה:
  
  דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ *א יּבּ* לּג Leg
  "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר: יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים;
  לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָ–אֵל.
  רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם (ר..) וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל *פִּי*.הֶם".
  
  יהושע קיבל:
  
  את ההנהגה אחרי משה, הוא נכנס לארץ, חילק את הנחלות והשלים את התפקיד.
  
  דניאל קיבל:
  
  הצלחה במלכות דריווש וכורש, הוכחה ש"לָא חֲבָל הִשְׁתְּכַח בֵּהּ" ושם עולם כצדיק מוחלט.
  
  נאמנות מוחלטת לציר הפנימי >
  החמור הנאמן > המשרת הנאמן > הכלי הּ.שלּםּ.
  
  בּמּ.דִּבֶּר יּבּ (בּ.יּ) ח:
  "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה.
  וְלֹא בְחִידֹת.
  וּתְמֻנַת יְהּ.וָ.הּ יַבִּיט.
  וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵא.תֶ.םּ (ראי.תםּ) לְדַבֵּר בְּעַבְדִּ.יּ, בְמֹשֶׁה".
  
  האבות באל שדי (השגחה מזינה); משה בהוי"ה: פנים-אל-פנים.
  יניקה מנקודה פנימית (יּיּ = 20 = כּ = כּ.לּיּ, כזוג נקודות).
  
  "אֵל שַׁדּ יּ": פנייה (אל) ליניקה (שד) לנקודת אמת סוביקטיבית (יּ).
  
  ז.
  חיזוקים משמות ע"ב: מצר > מרחב > חירות > אחדות.
  
  משמות 73 (ע"ב > + אחד = ע.ג, ראייה רחבה של ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת) מחזקים את הנרטיב רעיונית ומספרית:
  מעבר מצמצום להרחבה ואיחוד.
  
  מֵצַר = 330
  צמצום כגשר לחירות.
  
  חֵרוּת = 624
  הרחבה לאחר מצר.
  
  הָרַח = 213
  חיבור אנכי למקור.
  
  חֶבֶל הַטַּבּוּר = 262
  יניקה מאור גנוז.
  
  מִיָּה = 55
  תודעת אחד.
  
  אַחְדּוּת = 419
  איחוד מאוזן.
  
  מֵצַר (330) + מִיָּה (55) = 385 = שְׁכִינָה.
  
  החזרת אחדות מגלה שכינה.
  
  מֶרְחָב (250) כתחנת ביניים חיובית בין מצר (330) לחירות (624).
  
  ח.
  וְרְדוּ: ירידה מכוונת, איזון ושלטון פנימי:
  
  וְרְדוּ = 216 (6³ = 72×3):
  
  בּ.ראש.יּ.ת א כּח:
  "וַיְבָרֶךְ אֹ-תָ.םּ אֱלֹ.הִיּ.םּ;
  וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹ.הִיּ.םּ:
  פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְ.כִבְשֻׁ.הָ;
  וּרְדוּ (רד, תחום בערך מּוֹחלּ.טּ) בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
  
  https://youtu.be/sY5MmhLQBng?si=ugMIs_RwH34-CgIu
  
  שלטון על הריבוי החיצוני, על פי המשמעות שהוזכרה עד כה.
  
  תרי"ג (613) = 3× רֵד = 204 + א (1):
  שלוש ירידות מכוונות: מחשבה-דיבור-מעשה / חסד-גבורה-תפארת + אל"ף (אחדות).
  
  613 לחלק לּ:ג = 204.3333...
  
  ה-0.333... החוזר רומז לפעולה עד אין-סוף.
  
  "רֵד" מוקף בווין (ו...ו=12, 204 + 12 = 216) הופך רְדִיָּה מקודשת, כוח ממושמע (גְּבוּרָה=216).
  
  שַׁל=330.
  
  שׂמּ.וֹ.ת ג הּ(הּ)
  "וַיֹּאמֶר:
  אַל תִּקְרַב הֲלֹם.
  שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ;
  כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו..
  אַ.דְמַ.ת קֹדֶשׁ הוּא".
  
  מּשלּ.יּ יּ.ז כ.בּ:
  "לֵב שָׂמֵחַ, יֵיטִב גֵּהָה;
  וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם".
  
  מּשלּ.יּ כּ.הּ טּו
  "בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם, יְפֻתֶּה קָצִין;
  וְלָשׁוֹן רַכָּה, תִּשְׁבׇּר גָּרֶם".
  
  כך מתהפך מֵצַר (330/340) לחֵרוּת (624), והָרַח (213) מוליך לחֶבֶל הַטַּבּוּר (262):
  יניקה מהמקור.
  
  זהו שורש "וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק":
  
  שלטון פנימי-אלוהי מונע פירוד, ומחזיר אחדות.
  תרי"ג כסמל לכיוונון פנים: לא מצוות קבועות, אלא כוונון מחשבה-דיבור-מעשה לפי יּ של מטה (הנסתר בכל צֶלֶם).
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני שלושה שבועות דּנּ.יּ.אלּ ו... כּ.

  

  כּ.

  דּנּ.יּ.א.לּ ו ב:
  "שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ,
  וַהֲקִים עַל מַלְכוּתָא:
  לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין;
  דִּי לֶהֱוֺן בְּכָל מַלְכוּתָא".
  
  דּ.(נּ).יּ.א.לּ: ו ג (בהיפוך: גו):
  "וְעֵלָּא מִנְּהוֹן: סָרְכִין תְּלָתָא;
  דִּי דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן.
  דִּי לֶהֱוֹן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין,
  יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא;
  וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק".
  
  אחשדרפנים (120):
  מסמל ריבוי חיצוני (גופים, כלים, תפקודים) הדורש פיקוח, 10×12 = יּ (ניצוץ) × י"ב (שבטים, מערכת שלמה).
  טַעְמָא = 120.
  "יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא" > דין וחשבון מהריבוי לפיקוח, מונע נזק למלך (שלמות עליונה).
  הריבוי נענה לטעם פנימי, כתהליך תיקון קבלי שמאחד רמות ומביא איזון.
  הסרכים: 3, שלשה עדים:
  מייצגים את שלושת צירי הפיקוח העליונים המפקחים על כל המערכות הגופניות/ארציות כמו למשל: מחשבה, דיבור, מעשה כמסגור עיקרי; או, לפי נקודת מבט נוספת: חסד, גבורה, תפארת כרמז לאיזון.
  
  על "צדק ומשפט" כזוג ספירות מאוזנות – חיזוק לּ:3 כצירי פיקוח/איזון:
  
  בזוהר (ח"ג פה/ב) נאמר:
  ‘ר' יוסי אמר: אלין אינון תקוני כרסייא… צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ'
  (תהלים פ"ט).
  
  מכאן שצדק ומשפט הם יסודות הכסא, כדי להעמיד את האיזון כבסיס לשלטון נכון;
  בהקבלה, שלושת ה'סָרְכִין' עליונים בדניאל ו' משמשים צירי פיקוח מאזנים על הריבוי החיצוני, כדי ש'וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק'.
  
  צדק ומשפט כבסיס (מכון) מאוזן לכסא, דומה לסרכים כפיקוח עליון שמאזן את הריבוי החיצוני.
  
  אני אוהבת את הפסוקים עם מּכּוןּ הּ.כּסּא:
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ פּ.טּ טּו:
  "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, מְכוֹן כִּסְאֶךָ.
  חֶסֶד וֶאֱמֶת, *יְ.קַדְּמ.וּ פָנֶיךָ*".
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ צ.ז בּ:
  "עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו..
  (יש הרבה דברים שקשה להסביר ו/או לתווך, ויחד עם זאת יש דברים אחרים, שהם מאוד ברורים.)
  *צֶדֶק וּמִשְׁפָּט*, מְכוֹן כִּסְאוֹ".
  
  תיקוני זוהר, צה א:
  'והאי יו"ד היא אבן השתיה דמינה הושתת עלמא, ואיהי יסודא דכולא'..
  גם ביומא נד:
  תנא: שממנה הושתת העולם, ליסוד 'אבן השתיה'.
  
  בקבלה, ה־'יּ' כיסוד ראשוני; ההקשר ל-120 (קּ.כּ) כריבוי שלם (כמו 10 ספירות × 12 שבטים, או התרחבות כלים), קשור ל"הושתת עלמא" (בניית העולם) דרך ריבוי (כמו 120 שנים של משה כשלמות חיצונית)..
  120 כ"כלל הגופים, הכלים, והתפקודים החיצוניים".
  
  התניא מחזק את 3 כ"מחשבה, דיבור, מעשה":
  בגדי הנשמה הפנימיים שמפקחים על המעשים החיצוניים, כצירי פיקוח על "המערכות הגופניות/ארציות".
  
  ליקוטי אמרים, פרק ד:
  "ועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה".
  
  העניין העיקרי:
  לא בהכרח תרי"ג המצוות כפי שנקבעו על ידי אלּ.ו הם אחרים..
  אלא: "מחשבה, דיבור, מעשה".
  שוב: שלושה צירי פיקוח עליונים:
  פיקוח/איזון פנימי על החיצוני.
  
  3 כצירי איזון, חסד-גבורה-תפארת, על חכמה כנקודה אמצעית בצמצום:
  
  ע"פ עץ חיים, היכל א"ק, שער א', ענף ב':
  
  "צִמְצֵם אֶת עַצְמוֹ אֵ"ס בְּנְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית אֲשֶׁר בּוֹ בָּאֶמְצָע אורו מַמָּשׁ".
  
  הנקודה האמצעית כמרכז מאזן בצמצום, מחזקת את 3 כצירים פנימיים שמאחדים ריבוי חיצוני.
  
  "דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן".
  
  דניאל כציר אנכי (יּ) מקשר שמים-ארץ, כפי שגובה מפס' יּ.א:
  "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּ–שְׁלֶם".. (יּח.. חי ושלם, ירו.שלם)
  חלונות פתוחים נגד ירו–שלם, מוטיב ציר אנכי לּ:יּרו.שלם.
  
  דניאל, שמסמל את הכוח של החכמה והנאמנות (כפי שמופיע בהמשך הסיפור), מייצג את הציר המרכזי מבין השלושה.
  הוא המודעות האנושית הפנימית שאחראית על התיקון והאחדות.
  
  דניאל כ"חד מהם":
  המרכזי בין שלושה – מדגיש תפקידו כציר פיקוח חכם, תוך שמירה על האחדות (ללא נזק למלך, סמל לשלמות).
  
  מה יש שם:
  עֵלָּ.א: ראייה רחבה דרך למידה בחסד. התעלות פנימית.
  סָ.רְכִ.יּ.ןּ: אמונה, המעשׂ.הּ לסוף בכלי שתכולתו ניצוץ יּ': וסיום ניצול הכוח הזרוּע: התרככות: רך, מן כוח האמונה: שלטון כגילוי אמונה, מתוך יּ הפנימי.
  תְּלָ.תָ.א: תכלית, דרך למידה: עליה – תל, סוף מעשה: למידת חסד כתכלית. שלושה כשלמות > ג. ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת.
  דָנִיֵּאל: ראייה רחבה, דעת באמצעות הכוח הזרוּע, מודעות לקיום ניצוץ יּ: דן יּ, לּ:חסד וללמידה – התעוררות דרך דעת.
  חַד: נצח/נצחון, דרך דעת: א.חדּ.ו.ת נצחית.
  אֲחַ.שְׁדַּ.רְ.פְּנַיָּ.א: חסד נצחי, תפארת המעשה רק לעת סוף: יניקת דעת, מן הפנים – מן יּ הפנימי: פעולה מן הכוח הזרוּע: בחסד – משילות כפועל נוצָר (ניצר).
  יָהֲבִין: ניצוץ יּ, באמצעות שיקוף: למעשה, וסיומו מן הכוח הזרוּע – נתינה כמעשה אלוהי.
  טַעְמָא: בחירה בשינוי, הנובע מתוך ראייה רחבה, כתהליך החיים, המוביל לחסד – גילוי סיבה לשינוי מתוך דעת והבנה.
  מַלְכָּא: דרך האדם על האדמה: למידה, תהליך המתרחש בכלי, למידת חסד, מתוך חסד ראשוני, הקדם למעשה – מלך (מּלּ.ךּ > ומלתם, מילת הכלי) כמסע למידה.
  נָזִק: ביטוי הכוח הזרוּע באמצעות הכלי, כ"להט החרב המתהפכת" הנושא בחובו קריאה הדדית בין יּ לּ:יּ – נזק ככוח/כלי שמכריע לכאן או לכאן (פגיעה/התרעה).
  
  התעלות דרך אמונה ושלמות (תלתא) כוללת:
  דניאל כאחדות נצחית, נותנת פתח למלך ללא נזק.
  תהליך התגברות פנימי דרך חיבורים (פרק ו) ותפארת (פסוק ג), מונע פגיעה ומגשים חסד, כהדהוד למדרש ספרי על דברים, יּא לּב:
  "ושמרתם - זו משנה: לעשות - זו מעשה: את כל החקים - אלו המדרשות: ואת המשפטים - אלו הדינים: אשר אנכי נותן לפניכם היום - יהיו חביבים עליך היום כאלו היום קבלתם אותם מהר סיני, יהו רגילים בפיכם כאלו היום שמעתם אותם".
  דברים יּא לּב:
  "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים;
  אֲשֶׁר *אָנֹכִ.יּ (שלּ אדּנּ.יּ מּ.שׂהּ)* נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".
  כחיזוק למבנה "פנימי–חיצוני": אנּכ.יּ.
  
  יּשע.יּהּ.וֹ נּא טּ.ז
  "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ,
  וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ;
  לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ,
  וְלֵאמֹר: לְ:צִ(יּ)וֹ.ן.
  עַמִּ.יּ אָ-תָּ.הּ".
  
  דיבר.יּ.םּ לּ: יד:
  "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד;
  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַ:עֲשֹׂתוֹ".
  
  נחזור לדניאל.
  
  [דּנּ.יּ.אלּ ו דּ]
  "אֱדַיִן, דָּנִיֵּאל דְּנָה, הֲוָא מִתְנַצַּח, עַל-סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא:
  כָּל קֳבֵל, דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ, וּמַלְכָּא עֲשִׁית, לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא".
  
  "רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ" (רוח יתירה בו) מציין חכמה עליונה ונאמנות, המאפשרת לו להתנצח (להצטיין) כמודעות פנימית מאחדת.
  
  אֱ.דַיִן: חסד באמצעות דעת, כאשר ניצוץ יּ בתווך והוא לּ:דין ה"סיום" מן הכוח הזרוּע – התחלה מחודשת.
  דָנִ.יֵּ.אל: (כנ"ל).
  דְּנָה: דעת, באמצעות הכוח הזרוּע בשיקוף – התבוננות עצמית.
  הֲוָא: שיקוף, באמצעות חיבור לחסד – הוויה כחיבור.
  מִתְנַצַּח: הדרך, מסלול האדם על האדמה, המוביל לתכלית, באמצעות הכוח הזרוּע מגיעה לחשיפה (צצה..) והוא: הּ.נצח, ניצחון – התגברות נצחית.
  סָ.רְכַ.יָּ.א: אמונה, כמעשה לעת סוף המתרחשת בכלי המכיר בניצוץ יּ שבתוכו, הכרה בחסד ראשוני, מתוך אותו החסד – שלטון אמונה.
  אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא: (כנ"ל).
  קֳבֵל: הקריאה ההדדית בין יּ לּ: יּ היא קריאה למעשה באמצעות למידה – התמודדות כהתעוררות.
  רוּחַ: מעשה התחילה שבסוף באמצעות חיבור: לּ:נצח – רוח כחיבור נצחי.
  יַתִּירָא: מן הניצוץ, לתכלית ביחד עם ניצוץ נוסף, המעשה לעת סוף: בחסד – יּיּשור אלוהי, חיבור יּ לּ יּ.
  במּ.דיבר יּ, לּ:א:
  "וַיֹּאמֶר:
  אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ..
  כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר;
  *וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם*".
  
  חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה > יש המזהים אותו עם יתרו, הכיר את המּדבר..
  ו.. יּ שבו יכול היה לשמש להם כמורה דרך או כיועץ מומחה בענייני המדבר: עד שלישי, יּ נוסףּ במשולש העדות.
  
  המטרה: יּשר–אלּ.
  
  מַלְכָּא: (כנ"ל).
  עֲשִׁית: ראייה רחבה המביאה בסוף לתוצאה: באמצעות ניצוץ יּ, מעשה מוביל לתכלית – תפיסת קיומו של תכנון אלוהי.
  לַ:הֲקָמ.וּ.תֵ.הּ: למידה באמצעות שיקוף הקורא ונקרא, בתהליך חייו על פני האדמה ויחד עם חיבור מגיע לתכלית, המקבלת ביטוי בשיקוף – יישום, סוף מעשה הנובע מן הקריאה: בניה בפועל.
  מַלְכוּתָא: מסלול חיים, דרך האדם על פני האדמה, למידה המתהווה בכלי המתחברת לתכלית החסד הראשוני – מלכות כחיבור תכליתי.
  
  נאמר כך:
  דניאל זה היה מתגבר על שרים ומושלים העומדים מולו כי: רוח יתירה בו והמלך מתכנן להקים אותו על כל מלכות, דהיינו התגברות דרך דעת (פסוק ד) ורוח נצחית, להקמה בחיבורים (פרק ו), כהקבלה לזוהר (חלק ג, פה:ב) על איזון "משפט" ו"צדק" למניעת חורבן.
  
  [דּנּ.יּ.אלּ ו הּ]
  "וְכָל-עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא-יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה.
  כָּל-קֳבֵל דִּי-מְהֵימַן הוּא, וְכָל-שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה, לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי".
  
  "מְהֵימַן הוּא" (מהימן הוא) מדגיש נאמנותו, כמודעות פנימית ללא פגם, אחראית על תיקון (שמירה מפני שחיתות).
  
  אֱדַיִן: (כנ"ל).
  סָרְכַיָּא: (כנ"ל).
  אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא: (כנ"ל).
  הֲווֹ: שיקוף, באמצעות חיבורים כפולים – הוויה מחוברת.
  בָעַיִן: מעשה, באמצעות ראייה רחבה, הרואה ומזהה את הניצוץ יּ, הנסתר בּ:הּ, מתוך הכוח הזרוּע – חיפוש אלוהי.
  עִלָּה: ראייה רחבה, כדרך למידה המתרחשת בשיקוף – ראייה של הסיבה כדרך למידה > התעלות.
  לְהַשְׁכָּחָה: למידה באמצעות שיקוף, מובילה לתוצאה חיובית בכלי > נצח/נצחון המתהווה בשיקוף – המציאה: נצחון, ת.פּאר.ת בּ.ראש.יּ.ת לעת סוף.
  לְדָנִיֵּאל: למידה באמצעות דעת, הכרה בכוח הפנימי: ניצוץ יּ, חסד קודם למעשה, מידע נרכש.. למידה – כיוון למידה כפולה, ממסגרת.
  מִצַּד: תהליך אדם על האדמה, חיים, באמצעות חשיפה לדעת – צד כחשיפת דעת.. גם לצוד את הדעת, היא "צצה" כתוצאה ישירה לפתיחת הדעת.
  מַלְכוּתָא: (כנ"ל).
  שְׁחִיתָה: התוצאה, תפארת בראשית לעת סוף, היא נצחית.. מובילה בסוף לניצחון, באמצעות הניצוץ המוביל לתכלית המתרחשת בשיקוף – שחיתות, כתוצאה בשיקוף בסופו של דבר היא ת.פּאר.ת בסוף..
  לָא: למידת חסד – אין "לא", יש לימוד (גם אם לפעמים הוא כרוך בכאב ועיבוד).
  יָכְלִין: ביטוי ניצוץ יּ, בכלי באמצעות למידה, זה הּ.כל. הכרה בעצמ.*יּ* בסופו של דבר היא אפשרית מתוך הכוח הזרוּע – יכולת אלּ.ו.הּיּת.
  קֳבֵל: (כנ"ל).
  מְהֵימַן: מסלול כדרך חיים, באמצעות שיקוף והניצוץ הפנימי שבו.. תהליך החיים הוא בסופו של דבר מתוך הכוח הזרוּע – אמינות אלוהית.
  הוּא: כנ"ל.
  שָׁלוּ: תוצאה שהיא ת.פּאר.ת לּ:עת סוף, באמצעות למידה וחיבור – טעות > התוצאה היא למידה מתוך חיבור משתנים.
  הִשְׁתְּכַחַת: שיקוף תוצאה כתכלית המתבטאת בכלי היא נצחון התכלית – מציאה נצחית, ניצחון.
  עֲלוֹהִי: ראייה רחבה, באמצעות למידה על ידי חיבור השיקוף לניצוץ העצמי – עליה, על.יּ.ו, כראייה אלּ.ו.הּיּ.ת.
  
  נאמר:
  שרים ומושלים היו מחפשים עילה למצוא לדניאל מצד מלכות וכל עילה ושחיתות לא יכלו למצוא מול כי מהימן הוא, וכל טעות ושחיתות לא נמצאה עליו – חיפוש עילה דרך שיקוף (פסוק ה), אך אמינות נצחית מונעת שחיתות, בקריאה ללמידה וחסד.
  
  [דּנּ.יּ.אלּ ו יּ.א]
  "וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי-רְשִׁים כְּתָבָא, עַל לְבַיְתֵהּ;
  וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּ.שְׁלֶם..
  וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל-בִּרְכוֹהִי, וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ".
  
  תפילתו שלוש פעמים ביום כלפי יּרו.שלּםּ מקשרת שמים (אלּ.הּיּ.םּ) וארץ, כציר אנכי של נאמנות ותיקון.
  
  דניאל, כשידע כי חתום, כתב עלה לביתו וחלונות פתוחים בעלייתו מול ירושלם וזמנים שלושה ביום הוא מברך על ברכיו ומתפלל ומודה לפני אלהיו, כל מול כי היה עושה מלפנים זה – ידיעה דרך ניצוץ וחסד ראשוני (פסוק יא), פתיחה בשיקוף מול ירושלם, תפילה בהתמדה כחיבור נצחי (כדוגמה לשלמות, כפי שדניאל בחר שלוש פעמים, בהשראת אבות או תהילים, אך לא כחובה קבועה אלא כצו פנימי), כפי שעשה מלפנים, כהדהוד לזוהר חלק ג, עג:א:
  "על 'ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא – קב"ה, אורייתא, וישר–אל".
  
  [דּנּ.יּ.אלּ ו כּדּ]
  "וְכָל-חֲבָל לָא-הִשְׁתְּכַח בֵּהּ--דִּי, הֵימִן בֵּאלָהֵהּ."
  
  "הֵימִן בֵּאלָהֵהּ" (האמין בּ:אלּ.ו.הּיּ.ו) מראה נאמנותו כמודעות פנימית שמביאה אחדות (הצלה ניסית, קישור אלּ.וֹ.הּיּ-ארצי).
  
  אז מלך מאוד טָב עליו ולדניאל אמר להעלות מן הבור והועלה דניאל מן הבור וכל פגיעה לא נמצאה בו כי האמין באלהיו – העלאה דרך כלי ודעת (פסוק כד), ללא פגיעה כי אמונה נצחית בשיקוף, כהקבלה לזוהר חלק ג, פ:ב, על תורה כיחוד/כמו קורבנות, כפי ששקילה אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא.
  זוהר, ח"ג פ:ב:
  "שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא" (דברי תורה עולים כנגד הקרבנות).
  
  [דּנּ.יּ.אלּ ו כּ.טּ]
  "וְדָנִיֵּאל דְּנָה, הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ, וּבְמַלְכוּת, כּוֹרֶשׁ פָּרְסָיָא".
  
  הצלחתו בשתי ממלכות מדגישה תפקידו כציר מרכזי של חכמה ותיקון, מאחד תחת השגחה אלוהית.
  
  ודניאל זה הצליח במלכות דריוש ובמלכות כורש הפרסי – הצלחה נצחית דרך שיקוף וחשיפה, במלכות מחוברת אלוהית, כסיום תהליך.
  
  על פי פירוש אבן עזרא במקראות גדולות על דניאל ו, ג (בניסוח מסכם):
  ועלא מנהון – ומעלה עליהם; סרכין – שרים; תלתא – שלשה; די דניאל חד מנהון – שדניאל אחד מהם; די להון – שיהיו; אחשדרפניא – הממונים על המדינות; אילין – אלה; יהבין להון טעמא – יתנו להם טעם; ומלכא לא להוא נזיק – והמלך לא יהיה ניזוק.
  
  הביטוי "יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא" (ו:ג) פירושו לתת חשבון, עצה או נימוק.
  רש"י: '…שיתנו האחשדרפנים הללו עֵצָה לשלשה האפרכין…; ומלכא לא להוא נזיק – לא יהא נפסד בשום דבר.'
  מצודת דוד: 'שיהיו נותנים עצה אל שלשת השרים הראשים כדי שלא יהיה למלך נזק.'
  אבן עזרא: 'סרכין – גדולים מן האחשדרפנים; נזיק – כמו בנזק המלך.'
  
  חכמה ונאמנות:
  אבן עזרא מדגיש את דניאל כ"חד מנהון" (אחד מהם) – מרכזי בין השלושה – מה שמצביע על חכמתו כמודעות פנימית שנותנת סיבה והיגיון, תוך שמירה על נאמנות (ללא "נזיק" – נזק למלך, סמל לאחדות).
  
  ציר אנכי (יּ) מקשר שמים-ארץ:
  הפירוש מציין את דניאל כ"מעלה עליהם" – עליון בהיררכיה – מה שמקביל לציר מרכזי המאחד רמות (ממלך עד ממונים), כקישור בין עליון (שמים/מלך אלוהי) לתחתון (ארץ/מערכות).
  
  מודעות פנימית לתיקון ואחדות:
  הדגש על "יתנו להם טעם" רומז לתיקון – דניאל כמודעות שמביאה סדר והרמוניה, מונע נזק ומאחד את הממלכה.
  
  מבנה זה מזכיר עץ הספירות, עם דניאל כתפארת (אמצע) שמתקנת.
  
  "דִּי לֶהֱוֹן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא, אִלֵּין יָהֲבִין, לְהוֹן טַעְמָא".
  
  האחשדרפנים נותנים דין‑וחשבון לסרכין (ובהם דניאל); הסרכין מפקחים כדי ש'ומַלכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק'.
  
  כל פעולה וכל חלק במערכת [האחשדרפנים > הּ.אח *שדר*(גם מגורים וגם תקשורת נתונים) בפּנּיּםּ] מחויבים לתת דין וחשבון (טַעְמָא), כלומר, משמעות וטעם, דין וחשבון, לציר המרכזי (דניאל/המודעות הפנימית) – יישור החוץ לפנים.
  
  המעשים החיצוניים צריכים להיות מתואמים עם המהות והכוונה האלוהית הפנימית.
  
  זוהר חלק ג, דף רנג א:
  “ואיהו אפיק כל רזין דאורייתא."
  
  "טעמא דאורייתא" (טעם התורה) כסוד עליון שמאחד סודות, כמשמעות פנימית שמתאמת מעשים חיצוניים עם כוונה אלוהית (תיקון ע"י דין וחשבון לציר מרכזי).
  
  לפי כמה מן המפרשים (ובהם מלבי"ם) הוצעה הבחנה בין תפילת קבע לבקשת‑עתירה.
  
  חכמה ונאמנות:
  מלבי"ם: 'רוח יתירה' = הנהגה/חכמה מעולה שבזכותה חשב המלך להקימו על כל המלכות.
  זה מחזק את דניאל כסמל חכמה ונאמנות, כמודעות פנימית שמתעלה על קנאה, ומספקת משמעות עמוקה (טעם) להיררכיה.
  
  ציר אנכי (יּ) מקשר שמים-ארץ:
  "היה מהולל בעבודתו" רומז לעבודה רוחנית (כנאמנות אלוהית), עם "על פני שרי המלכות" כקישור בין עליון (מלך/שמים) לתחתון (שרים/ארץ).
  
  "רוח יתירה" מקבילה לספירת בינה (אם עליונה), שמחברת חכמה (שמים) למעשה (ארץ), כציר מרכזי.
  
  מודעות פנימית לתיקון ואחדות:
  "אעדן אדין" (באותה שעה) מציין תזמון מדויק, כתיקון מיידי דרך חכמה.
  מלבי"ם רואה כאן "קדמו" (קדמות/עליונות) כהצטיינות פנימית שמאחדת את הממלכה, ללא נזק – כתיקון ע"י הרמוניה בין פנימי (בינה) לחיצוני (מערכות).
  
  "סודות התורה" כרמז לסודות מיסטיים, מקביל ל"יּ" כיסוד מאחד (מתיקוני זוהר).
  
  "וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק".
  
  "והמלך" הוא הכוונה האלוהית העליונה: "י' של מעלה" ו "יּ" הנסתר של מטה.
  
  המטרה של כל המבנה הרוחני-מנהלי הזה (כולל דניאל הסרך) היא להבטיח שהאחדות האלוהית העליונה לא תיפגע או לא תיגרע (לָֽא־לֶהֱוֵ֥א נָזִֽק).
  
  הנזק נוצר על ידי הפרדה, פגיעה בּ..יּ הנסתר באחר, ושכחת הניצוץ י'.
  
  כשהמערכות החיצוניות כפופות לתיאום הפנימי (דניאל), נשמרת האחדות, ו"הַמֶּלֶךְ" (המהות) אינו ניזוק.
  
  הזוהר דן בנזק כפגיעה באחדות אלוהית עקב הפרדה, פגיעה או שכחת הניצוץ/יוד.
  
  המלך כסמל לכוונה עליונה (יוד עליונה):
  שכחת הניצוץ (י') גורמת נזק לאחדות, כפגיעה בכוונה עליונה; מניעה דרך שמירה פנימית.
  
  הפרדה כנזק לאחדות; תיאום פנימי (כיום אחד) מונע זאת.
  
  כתר הפסוק הכללי.. משותף לפרק ו, משולב כבסיס ניגוני):
  דניאל: דּ (דעת וראייה פנימית-חיצונית) – נּ (כוח הזרוע המביא לביטוי) – יּ (שם ההוויה, הניצוץ האלוהי) – א (חסד ראשוני, קודם למעשה) – לּ (למידה ובחירה בשיעור, או דחייה והטלת ספק).
  
  שם הספר מסמל תהליך התעוררות פנימית: דעת (ד) מגייסת את הכוח הזרוּע (נ) באמצעות ניצוץ אלוהי (י) לחסד ראשוני (א), ומזמינה ללמידה (ל) – כקריאה להתגלות עצמית, בהדהוד לזוהר חלק א, רלו:ב על "הרבית הגוי" (גו.יּ) כהתעצמות רוחנית דרך י'.
  
  פרק ו: וּ > חיבור וקשרים.
  
  הפרק מדגיש תנועה משותפת וחיבורים הדדיים בין כוחות, כגשר בין פנימי לחיצוני.
  
  הכתר הכללי קורא להתעוררות דרך דעת וכוח זרוע באמצעות חיבורים (ו), המובילים להתגלות חסד ולמידה – כבסיס למסרים הפרטיים בפסוקים.
  
  הפסוקים בדניאל פרק ו מציירים תהליך רוחני: התעוררות דרך דעת (דניאל), חיבורים (ו) ושיקוף, מונעים שחיתות ומגשימים חסד נצחי.
  הכתר קורא להתגלות פנימית, והגוף – להתגברות על התמודדויות (נזק, שחיתות) דרך אמונה, תפילה/דיבור/ביטוי פנימי כנה (כהתמדה פנימית, ללא חציצה בין הצו הפנימי ל יּ העליון, כדוגמה מדניאל) והודיה, כפי שעשה מלפנים.
  אפשר לזהות את המוטיב הזה גם בזוהר ח"ג רנט:ב על 'פקודין דמיין לאיבא פרי’
  על 'רמ"ח פיקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא', וגם בתניא, ליקוטי אמרים פרק ב: על נשמה כחלק אלוה ממעל.
  
  בסופו של דבר, אמונה פנימית מנצחת כוחות חיצוניים, מגשימה תפארת (ג) ותכלית (כּטּ > שינוי ניתוב כדרך למידה).
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני ארבעה שבועות למכירה ספר אוסטרובצה לזכרון ועדות במחיר 180 ש"ח כולל משלוח בעז ספרים 04-6306322 (ל"ת)

  

  בעז ספרים 04-6306322

  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני ארבעה שבועות גל־גל הּ.צלּ:הּ.. כּ.

  

  כּ.

  צלּ ו.צלּ.םּ.
  
  [יּשע.יּהּ.וֹ יּח א]
  חיּ.. א(חסּ.*ד מּ*.לּ:*פּנּיּ מּ*.עשׂהּ)
  
  "הוֹי אֶרֶץ *צִלְ.צַל*;
  כְּנָפָיִם אֲשֶׁ.ר מֵ.עֵבֶר לְ:נַ.הֲרֵ.יּ כוּשׁ.."
  
  אדּמּ.*ת צל*.צל.
  
  ארץ צלצל = 531 + ניצוץ יּ = 541 = ישר–אל.
  
  מּקו אל קו:
  
  [יּשע.יּהּ.וֹ *יּח בּ*]
  יּח>חיּ, בּ>מּעשׂ.הּ ב.ראש.יּ.ת.
  
  "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים, וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם;
  לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹ.יּ מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט..
  אֶל עַם נוֹרָ.א מִן הוּא;
  וָהָלְאָה גּוֹ.יּ.
  קַו־קָו..
  וּמְבוּסָה;
  אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ".
  
  גו > גוף, גו.יּ > גוף, כלי המכיל ניצוץ יּ.
  
  [דִּבֶּר.*יּ הּ*.יּמּ.יּםּ א ז *לּדּ*]
  "וּבְנֵי שָׁמֶר אֲחִ.יּ ורו.הּ.ג.הּ..
  *יּחבּ*.הּ..? וַ.אֲ.רָםּ".
  
  הפסוק הוא שיר לשמירה (שמר) על השושלת הפנימית:
  חיבור (ו) דרך מעשה (בּ) לּכוח הזרוּע (נּ) בניצוץ (יּ).
  "בנים" כתהליכים רוחניים: אחי (חסד נצחי בניצוץ), ורוהגה (חיבור כפול בשיקוף כפול לתפארת), יחבה (ניצוץ נצחי מוסתר הּ, שמתגלה), א.רם (חסד עולה, מסיים בחותם).
  
  מסר להתבוננות: שָׁמֶר על "בניך" הפנימיים (תהליכי נפש), חיבור (ו) לחסד (א) נצחי (ח) דרך ניצוץ (יּ) – למידה (לּ) בדעת (דּ) הופכת את הכלי/נשק (ז, להט החרב מתהפכת) לקרבה אל האור, במקום לפגיעה או ניתוק.
  השיקוף הכפול (הּ+הּ) ב"ורוהגה" מדגיש התבוננות הדדית (כמו.. שיקופים) כמפתח לתפארת (ג), כמו "צל.צל" (שיקוף כפול)..
  יש כאן קריאה להתעוררות פנימית דרך חיבורים (וּ כפול) ושיקופים.
  
  זה מתחבר לרוח התנ"ך:
  בחירה נכונה, מביאה שמירה על עץ החיים, לא גירוש.
  
  קישור לישעיהו:
  כמו "צלצל" (שיקוף כפול), כאן יחבה (י+ח+ב+ה) כהסתרה שמתגלה בשיקוף, גוי (גוף+יּ) כשושלת ניצוצות.
  
  גל־גל || צל־צל:
  
  "ישר–אל" = חיבור ניגודים + רמז לשערים.
  
  ישר–אל = 541.
  אור (207) + ו (6) + חֹשֶׁךְ (328) = 541 > "אור ו־חֹשֶׁךְ".
  
  "ישראל" נקרא גם יש־רל"א: יש (המילה "יש") + רל"א (231) = רמז לכך ש"יש 231 שערים".
  
  רל"א שערים (231):
  
  231 = C(22,2) =
  מספר כל הזוגות האפשריים מתוך כ"ב האותיות (בלי כפל כיוונים).
  
  אם נשים 22 נקודות על מעגל (הא"ב), ונחבר כל זוג בקו—נקבל 231 מיתרים ("גל־גל").
  אם מסתובבים פנים/אחור (עם/נגד כיוון השעון) מקבלים אותה רשת בדיוק.. היפוך פנים ואחור.
  
  "ארץ צִלְ.צַל" > ניצוץ יו"ד > "ישר–אל".
  
  ארץ צלצל = 531.
  הוספת ניצוץ יּ (10) נותנת 541 = ישר–אל.
  
  מספר קטן (סכימת ספרות):
  531 > 9, 231 > 6.
  
  9 (טּ) = "שינוי ניתוב" > 6 (ו) = "חיבור".
  
  כלומר: ממצב של "צל/הד" (531) עוברים, ע"י יו"ד/ניצוץ, למצב של "ישר–אל":
  חיבור מלא ופתיחת שערים.
  
  ישר–אל = יש־רל"א = אור + ו + חֹשֶׁךְ.
  הגלגל של 22 האותיות יוצר 231 שערים; כשהופכים כיוון, הרשת זהה ("פנים/אחור").
  
  "ארץ צלצל" (531) + יּ = 541 > מהצל אל ישר–אל.
  
  בקטן: 9 > 6 = מעבר מּ־טּ (שינוי) אל: ו (מחבר).
  
  https://youtu.be/FUDxw7htd6w?feature=shared
  
  "עשרה קבים שׂיּ.ח.הּ ירדו לעולם תשעה (טּ>9) נטלו נשים"..
  
  שׂיּח.הּ יּוֹצרת חיבורים (ו>6).
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני ארבעה שבועות אאאאאאאאאאאאאאאא כּ.

  

  כּ.

  רטז (216).
  
  סיימנו עם זה. די.
  אנחנו בדרך לּ: יּרו. יּח. חי ו.שלם.
  יּרו.שלּםּ.
  
  
  *רּ* - מייצגת תחילה שבסוף, תהליך שמגיע לקיצו, מקבילה לאות בּ רק לעת סּוֹף.
  
  *טּ* - מסמלת שינוי ניתוב. מתוך טינה או מצב אחר של חוסר נוחות, תאימות או מצוקה או רצון להתחדש, לחקור, להתקדם.
  
  *זּ* - מסמלת נשק, כלי שימוש שיכול להביא לקרבה או להרחיק ולפגוע. כלהט החרב המתהפכת בכניסה לגן עדן.
  
  רטז > *רז: טּ.*
  
  מהו שינוי הניתוב הנדרש?
  
  חיּ.בּ.ור יּ.
  חיּב.ור יּ.
  
  חיבור.. יּ..
  
  יּ ר ו.
  
  אין רטז יותר.
  יש: חי. ירו, יח > מעשה הרכבה.
  יח, היפוך חי.. יּרו.שלּםּ.
  ציּו.ןּ.
  
  יּהּ..ו..הּ.
  
  שלשה עדּ.יּ.םּ.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני ארבעה שבועות וְהַמְשֹׁרְרִים.. כּ.

  

  כּ.

  שִׂישׂ (610) − סוּס (126) = 484.
  
  484 = עָתִיד = פְדֻת (כתיב חסר, ללא ו'); ובהשלמה:
  
  נָתַן (500) = פְדוּת (490) + י' (10).
  
  השמחה הגולמית (שִׂישׂ) פחות הכוח החייתי/יצרי (סוּס) מולידה פְּדוּת –
  הצלה עתידית שמגיעה לְמָחָר (278), כחלק מתהליך תיקון והתעלות.
  
  המשוואה השלמה:
  
  לְמָחָר עָתִיד לָבוֹא = 801 = הַמְשׁוֹרְרִים.
  
  הפדות העתידית אינה רק הצלה פיזית, אלא כניסה לשיר חדש –
  שיבה תודעתית, יצירה קולקטיבית ותנועה אל האחדות.
  
  נָתַן (500), כפעולת נתינה וחסד, הוא המפתח: 500 = פְּדוּת (490) + י' (10).
  
  הנתינה מוסיפה את יו"ד (הניצוץ האלוהי, תדר האחד) אל הפדות, ומעלה אותה ממצב גולמי (סוס) אל שמחה מודעת (ישיש).
  
  זהו תהליך פנימי: הסוס מייצג כוח זרוע גולמי, השיש – שמחה ראשונית, והישיש – שמחה נצחית, כתרית (620 = כתר).
  
  הפדות היא עתידית במהותה, תלויה בנתינה שמזרימה חכמה (יו"ד) ומחוללת שירה.
  
  שׂמּ.ו.ת ח יּטּ
  "וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ.
  לְמָחָר יִהְיֶה הָ.אֹ-ת הַזֶּה".
  
  שמות = שׁ-מ-ו-ת:
  תוצאת המעשה (ש) בחיים (מּ) מחוברים (ו) לתכלית (ת).
  
  פרק ח (נצח/ניצחון).
  פסוק יּטּ (יּ=ניצוץ, טּ=שינוי ניתוב).
  
  פְּדֻת = פּ (פה/דיבור יוצר), דּ (דעת/ראייה), ו (חיבור), ת (תכלית).
  
  הפדות היא דיבור שרואה, מחבר ומסיים תהליך הפרדה (בין עם לאום).
  
  לְמָחָר (לּ=למידה, מּ=חיים, ח=נצח, ר=תחילה שבסוף) –
  זמן הלמידה שמביא חיים נצחיים לתחילה חדשה.
  
  הַזֶּה (הּ = שיקוף, ז = "נשק/כלי", הּ = שיקוף) –
  סימן/"אות" שהוא גם "כלי" מבחין וחוצץ בין עַמִּ.יּ לּ:עַמֶּ.ךָ > יּךּ.
  
  בין *עמי ל:עמך*..
  
  נסיר "עמ" (עם) משני הצדדים > נותר י‑ל‑ך = יֵלֵךְ (תנועה קדימה; רמז ל:"לך‑לך").
  אם נסיר גם את למ"ד הּ.לּ:מידה (ל:עמך) — נותר: יּךּ (י+ך=30= *לּ*).
  
  "הִכָּה/יִכֶּה/מַכָּה" (נ‑כ‑ה..):
  כלומר, כשאין "לּ" של לימוד/הכוונה, התנועה עלולה להתהפך ל.. "מכתיות".
  
  סימטריה המספרית:
  לּ = 30, וגם יּךּ = 30 (10+20)
  ה"למ"ד" שהוסר נשאר כערך בגוף האותיות, ללמד שהלימוד (לּ) הוא שקובע אם יֵלֵךְ קדימה או יֻכֶּה לאחור.
  
  החיבור ל.. "להט החרב המתהפכת" (נשק/כלי) שב"הַזֶּה" מדגיש שהאות/הכלי עצמו ניטרלי.
  הכוונה היא *ז.ו* שמטה לטוב או להיפוכו.
  
  הפדות מתחילה במחר (בּ.מֹחַ.ר) –
  רגע ההתעוררות, כשנָתַן (נתינה אלּ.ו.הּיּ.ת) מביא *אֹ-ת נּ*.כּוֹןּ.
  
  דִּבֶּר.יּ.םּ כֹּחַ סּ.ג
  "וְהָיָה,כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהּ.וָ.הּ עֲלֵיכֶם, לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם;
  כֵּן יָשִׂישׂ יְהּ.וָ.הּ עֲלֵיכֶם, לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.
  וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה; אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
  
  דִּבֶּר.יּ.םּ = ד-ב-ר-י-ם:
  דעת (דּ) במעשה (בּ) עד תוצאה (ר) בניצוץ (יּ) שלמה (םּ).
  
  פרק כּ.ח (כּ=כלי, ח=נצח).
  
  פסוק סּ.ג (סּ=אמונה שלמה, ג=תפארת).
  
  יָשִׂישׂ = יּ (ניצוץ), ש (תוצאת מעשה), יּ (ניצוץ כפול), ש (תוצאה כפולה).
  
  שמחה כפולה בניצוץ שמביאה תוצאה נצחית.
  
  השמחה יכולה להיות בטוב (הֵיטִיב = הּ=שיקוף, יּ=ניצוץ, טּ=שינוי, יּ=ניצוץ, בּ=מעשה) או בהשמדה –
  תלוי בבחירה.
  
  יָשִׂישׂ (620=כתר) מרומם את הפדות למדרגת כתר, כשנתינה (נָתַן) הופכת שמחה יצרית (שִׁישׁ) לשמחה אלוהית.
  
  איּ.ו.בּ לּ:טּ כּא
  "יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ; יֵצֵא לִקְרַאת נָשֶׁק".
  
  איוב = א-י-ו-ב:
  חסד ראשוני (א) בניצוץ (יּ) מחובר (ו) למעשה (בּ).
  
  פרק לּ:טּ (לּ=למידה, טּ=שינוי).
  
  פסוק כּ.א (כ=כלי, א=חסד).
  
  סוּס:
  סּ=אמונה, ו=חיבור, סּ=אמונה כפולה – כוח זרוע באמונה מחוברת.
  
  יָשִׂישׂ בְּכֹחַ = שמחה בכוח (כּ=כלי, ח=נצח) שיוצאת לקראת נשק.
  
  נשק=450:
  
  נ=50, ש=300, ק=100 = מלאך (91) + שטן (359).
  
  האיזון ביניהם מבליט שהכלי עצמו ניטרלי והכוונה היא המכריעה אם "יָשִׂישׂ בְּכֹחַ" נבנה לחסד או מתהפך לדין.
  
  במילים אחרות: ה"כלי" שמולו הסוס יוצא — נשק — נמסר לאדם לכוונון.
  לא המספר קובע, אלא הכוונה: 450 = 91+359.
  מכאן שה"אות" איננו סגולה אלא אחריות: נשק=450 (=מלאך+שטן);
  וה"למד" ב"לּ:מחר" קובע אם יֵלֵךְ קדימה, לפנים או יִכֶּה לאחור.
  
  חֲפְּרוּ בָעֵמֶק = ח (נצח), פּ (דיבור), ר (תחילה שבסוף), ו (חיבור) –
  נצח דיבור שמתחיל מסוף, בעמק (ע=ראייה רחבה, מּ=חיים, קּ=קריאה).
  
  הסוס (126) הוא כוח גולמי שצריך לרתום –
  יָשִׂישׂ (620) הופך אותו לשמחה מודעת, דרך נתינה שמוסיפה יו"ד.
  
  מּשלּ.יּ יּח דּ
  "מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵ.יּ.
  פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ;
  מְקוֹר חָכְמָה".
  
  מּשלּ.יּ כּ הּ
  "מַיִם עֲמֻקִּים;
  עֵצָה בְלֶב.
  אִישׁ וְאִישׁ;
  תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה".
  
  משלי = מ-ש-ל-י:
  חיים (מּ) בתוצאת מעשה (ש) בלמידה (לּ) בניצוץ (יּ).
  
  פרק יח (יּ=ניצוץ, ח=נצח).
  
  פסוק דּ; פרק כּ (כּ=כלי), פסוק הּ.
  
  עֲמֻקִּים = ע (ראייה), מּ (חיים), ו (חיבור), קּ (קריאה), יּ (ניצוץ), םּ (חותם) –
  ראייה חיה מחוברת לקריאה בניצוץ, חתומה.
  
  דִּבְרֵי פִי = דּ (דעת), בּ (מעשה), ר (תחילה שבסוף), יּ (ניצוץ) –
  דעת במעשה שמתחילה מסוף בניצוץ.
  
  יִדְלֶנָּה = יּ (ניצוץ), דּ (דעת), לּ (למידה), נּ (כוח זרוּע), הּ (שיקוף).
  
  מים עמוקים (עמק) הם עצה פנימית – נתינה (נָתַן) כדלייה (יִדְלֶנָּה) שמעלה חכמה.
  
  נּחמּ.יּהּ ז עב
  "וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְהַשּׁוֹעֲרִים, וְהַמְשֹׁרְרִים..
  וּמִן הָעָם, וְהַנְּתִינִים, וְכָל יִשְׂרָ–אֵל בְּעָרֵיהֶם.
  וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָ–אֵל בְּעָרֵיהֶם".
  
  נחמיה = נ-ח-מ-י-ה:
  כוח זרוּע (נּ) בנצח (ח) בחיים (מּ) בניצוץ (יּ) בשיקוף (הּ).
  
  פרק ז (ז=נשק/כלי).
  
  פסוק עב (ע=ראייה, ב=מעשה).
  
  הַמְשֹׁרְרִים = הּ (שיקוף), מּ (חיים), ש (תוצאה), ו (חיבור), ר (תחילה שבסוף), ר (כפול), יּ (ניצוץ), םּ (חותם) –
  שיקוף חיים בתוצאה מחוברת לתחילה כפולה בניצוץ, חתומה.
  
  801 (המספר) כשיבה לערים –
  שיר חדש כתנועה קולקטיבית, דרך נתינה שמביאה פדות.
  
  484 = עָתִיד = פְּדֻת = 22²:
  
  ריבוע 22 האותיות – הפדות מתרחשת כשהאותיות (מפתח) "מתרבעות" בכלי העולם (כ=כלי).
  
  עָתִיד ופְּדֻת:
  
  שתי המילים שוות ערך גימטרי –
  עָתִיד (ע=70, ת=400, י=10, ד=4) ופְּדֻת (פ=80, ד=4, ת=400),
  שתיהן מסתכמות ב-484.
  
  ערך זה הוא ריבוע 22, מספר אותיות האלפבית העברי.
  
  הריבוע מסמל השלמה והתגשמות:
  כשם שריבוע במתמטיקה יוצר צורה סגורה ושלמה, כך ריבוע 22 האותיות מסמל את השלמת המפתח הרוחני במציאות.
  
  הפדות מתרחשת כאשר האותיות – שהן "מפתח" הבריאה (יּ.סּוֹדּ ראשון) – "מתרבעות", כלומר מתארגנות ומתגבשות במציאות העולם.
  
  כלי העולם (כּ=כלי) הוא המיכל שמכיל את האור האלוהי, והריבוע מתאר את תהליך ההתגשמות:
  מן הכוח הגולמי (סוס) אל השמחה המאורגנת (ישיש), דרך נתינה שמוסיפה ניצוץ (י').
  
  הפדות היא עתידית במהותה –
  תלויה בהשלמת התהליך שבו המפתח הרוחני (אותיות) הופך למעשה בכלי.
  
  248 = מָחָר = אַבְרָהָם:
  
  מחר כחסד ראשוני (א=חסד), נתינה כפעולת חסד.
  
  500 = נָתַן = פְּדוּת (490) + י' (10):
  
  הנתינה מוסיפה ניצוץ (יּ) לפדות.
  
  הערת כתיב: פְדֻת (חסר) = 484; פְדוּת (מלא, עם ו') = 490.
  שני הכתיבים מופיעים בתנ"ך ומשלימים זה את זה.
  
  מתואר בתיקוני זוהר (דף צה א):
  "והאי י' היא אבן השתיה דמינה הושתת עלמא, ואיהי יסודא דכלא" – היוד היא אבן השתייה שממנה הושתת העולם, והיא יסוד הכל.
  
  זה מחזק את היוד כניצוץ (10) כיסוד הפדות, שנתינה מזרימה אותו ככוח יוצר.
  
  620 = יָשִׂישׂ = כֶּתֶר: שמחה כפסגה רוחנית.
  
  130 = לִמּוּדִים: מופיע פעמיים יחידות בּ:יּשע.יּהּ.וֹ נּ דּ:
  "אֲדֹנָ.יּ יְהּ.וִ.הּ,
  נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים;
  לָדַעַת.
  לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר;
  יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.
  יָעִיר לִי אֹזֶן;
  לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים".
  
  הפדות דורשת לימוד (ל=למידה), נתינה כהקשבה.
  
  נָתַן כמעשה יומיומי..
  
  נָתַן הוא המפתח לפדות > מן הסוס (כוח גולמי) אל השיש (שמחה ראשונית) ועד ישיש (שמחה נצחית).
  
  נתינה חומרית, לימוד (נתינת חכמה) או שירה (יצירה תודעתית).
  
  תהּיּ.לּיּ.םּ קּיּKEY.א טּ:
  "פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ.
  צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ.
  קָד.וֹ.שׁ וְ.נוֹרָ.א שְׁמ.וֹ".
  
  נתינה שולחת פדות, מחברת לברית נצחית.
  
  שיר חדש (תהּיּ.לּיּ.םּ צו, א) הוא התוצאה: שיבה אל האנכי, דרך חסד ונתינה.
  
  כפי שמתואר בזוהר (חלק יז, דף ר א):
  "קודשא בריך הוא כד ברא עלמא – לא ברא ליה אלא בגין דייתון ישראל ויקבלון אורייתא" –
  הּ.קּב"הּ כשברא העולם לּ:*א ברא* א.ו.תו אלא בשביל שיבואו ישר–אל ויקבלו תור.הּ.
  
  זה מדגיש את הנתינה (מּ.תן תור.הּ) כיסוד הבריאה, שמביאה לפדות עתידית דרך קבלה מודעת, כשיר חדש של אחד.ו.ת.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

• לפני ארבעה שבועות ריבוע הפדיון (22×22) האותיות. כּ.

  

  כּ.

  הריבוע המתורגם (אותיות):
  
  שורה 1 (א) פותחת ב-"רעב" (רעב) ומסתיימת ב-"רסא" (רס"א = 261 > "הסוד", ראו ** למטה.)
  
  שורה 21 (כּ.א השורה הלפני-אחרונה) מכילה את "תפד" (484 = פְּדֻת) בתא מס' 12.
  
  התא האמצעי (שורה 11, עמודה 11) = רמא (241) = רמּ.א = הרמת הּ.חסּ.דּ.
  
  רעב (272),רסט (269),שכד (324),שכא (321),שעו (376),שעג (373),תכח (428),תכה (425),תפ (480),תעז (477),ד (4),א (1),נו (56),נג (53),קח (108),קה (105),קס (160),קנז (157),ריב (212),רט (209),רסד (264),רסא (261)
  רע (270),רעא (271),שכב (322),שכג (323),שעד (374),שעה (375),תכו (426),תכז (427),תעח (478),תעט (479),ב (2),ג (3),נד (54),נה (55),קו (106),קז (107),קנח (158),קנט (159),רי (210),ריא (211),רסב (262),רסג (263)
  שכ (320),שיז (317),שעב (372),שסט (369),תכד (424),תכא (421),תעו (476),תעג (473),מד (44),מא (41),נב (52),מט (49),קד (104),קא (101),קנו (156),קנג (153),רח (208),רה (205),רס (260),רנז (257),רסח (268),רסה (265)
  שיח (318),שיט (319),שע (370),שעא (371),תכב (422),תכג (423),תעד (474),תעה (475),מב (42),מג (43),נ (50),נא (51),קב (102),קג (103),קנד (154),קנה (155),רו (206),רז (207),רנח (258),רנט (259),רסו (266),רסז (267)
  שסח (368),שסה (365),תכ (420),תיז (417),תעב (472),תסט (469),מ (40),לז (37),מח (48),מה (45),ק (100),צז (97),קנב (152),קמט (149),רד (204),רא (201),רנו (256),רנג (253),שח (308),שה (305),שטז (316),שיג (313)
  שסו (366),שסז (367),תיח (418),תיט (419),תע (470),תעא (471),לח (38),לט (39),מו (46),מז (47),צח (98),צט (99),קנ (150),קנא (151),רב (202),רג (203),רנד (254),רנה (255),שו (306),שז (307),שיד (314),שטו (315)
  תטז (416),תיג (413),תסח (468),תסה (465),לו (36),לג (33),פח (88),פה (85),צו (96),צג (93),קמח (148),קמה (145),ר (200),קצז (197),רנב (252),רמט (249),שד (304),שא (301),שיב (312),שט (309),שסד (364),שסא (361)
  תיד (414),תטו (415),תסו (466),תסז (467),לד (34),לה (35),פו (86),פז (87),צד (94),צה (95),קמו (146),קמז (147),קצח (198),קצט (199),רנ (250),רנא (251),שב (302),שג (303),שי (310),שיא (311),שסב (362),שסג (363)
  תסד (464),תסא (461),לב (32),כט (29),פד (84),פא (81),צב (92),פט (89),קמד (144),קמא (141),קצו (196),קצג (193),רמח (248),רמה (245),ש (300),רצז (297),שנב (352),שמט (349),שס (360),שנז (357),תיב (412),תט (409)
  תסב (462),תסג (463),ל (30),לא (31),פב (82),פג (83),צ (90),צא (91),קמב (142),קמג (143),קצד (194),קצה (195),רמו (246),רמז (247),רצח (298),רצט (299),שנ (350),שנא (351),שנח (358),שנט (359),תי (410),תיא (411)
  כח (28),כה (25),פ (80),עז (77),קלב (132),קכט (129),קמ (140),קלז (137),קצב (192),קפט (189),רמא (241),רמד (244),רצו (296),רצג (293),שמח (348),שמה (345),שנו (356),שנג (353),תח (408),תה (405),תס (460),תנז (457)
  כו (26),כז (27),עח (78),עט (79),קל (130),קלא (131),קלח (138),קלט (139),קצ (190),קצא (191),רמב (242),רמג (243),רצד (294),רצה (295),שמו (346),שמז (347),שנד (354),שנה (355),תו (406),תז (407),תנח (458),תנט (459)
  עג (73),עו (76),קכה (125),קכח (128),קלג (133),קלו (136),קפה (185),קפח (188),רלז (237),רמ (240),רצב (292),רפט (289),שמא (341),שמד (344),שצג (393),שצו (396),תא (401),תד (404),תנג (453),תנו (456),כא (21),כד (24)
  עד (74),עה (75),קכו (126),קכז (127),קלד (134),קלה (135),קפו (186),קפז (187),רלח (238),רלט (239),רצ (290),רצא (291),שמב (342),שמג (343),שצד (394),שצה (395),תב (402),תג (403),תנד (454),תנה (455),כב (22),כג (23)
  קכא (121),קכד (124),קעג (173),קעו (176),קפא (181),קפד (184),רלג (233),רלו (236),רפה (285),רפח (288),שלז (337),שמ (340),שפט (389),שצב (392),שצז (397),ת (400),תמט (449),תנב (452),יז (17),כ (20),סט (69),עב (72)
  קכג (123),קכב (122),קעה (175),קעד (174),קפג (183),קפב (182),רלה (235),רלד (234),רפז (287),רפו (286),שלט (339),שלח (338),שצא (391),שצ (390),שצט (399),שצח (398),תנא (451),תנ (450),יט (19),יח (18),עא (71),ע (70)
  קסט (169),קעב (172),קעז (177),קפ (180),רכט (229),רלב (232),רפא (281),רפד (284),שלג (333),שלו (336),שפה (385),שפח (388),תלז (437),תמ (440),תמה (445),תמח (448),יג (13),טז (16),סה (65),סח (68),קיז (117),קכ (120)
  קעא (171),קע (170),קעט (179),קעח (178),רלא (231),רל (230),רפג (283),רפב (282),שלה (335),שלד (334),שפז (387),שפו (386),תלט (439),תלח (438),תמז (447),תמו (446),טו (15),יד (14),סז (67),סו (66),קיט (119),קיח (118)
  ריז (217),רכ (220),רכה (225),רכח (228),רעז (277),רפ (280),שכט (329),שלב (332),שפא (381),שפד (384),תלג (433),תלו (436),תמא (441),תמד (444),ט (9),יב (12),סא (61),סד (64),קיג (113),קטז (116),קסה (165),קסח (168)
  ריט (219),ריח (218),רכז (227),רכו (226),רעט (279),רעח (278),שלא (331),של (330),שפג (383),שפב (382),תלה (435),תלד (434),תמג (443),תמב (442),יא (11),י (10),סג (63),סב (62),קטו (115),קיד (114),קסז (167),קסו (166)
  רכא (221),רכד (224),רעג (273),רעו (276),שכה (325),שכח (328),שעז (377),שפ (380),תכט (429),תלב (432),תפא (481),תפד (484),ה (5),ח (8),נז (57),ס (60),קט (109),קיב (112),קסא (161),קסד (164),ריג (213),רטז (216)
  רכג (223),רכב (222),רעה (275),רעד (274),שכז (327),שכו (326),שעט (379),שעח (378),תלא (431),תל (430),תפג (483),תפב (482),ז (7),ו (6),נט (59),נח (58),קיא (111),קי (110),קסג (163),קסב (162),רטו (215),ריד (214)
  
  סכום כל שורה/עמודה: 5,335 = הּ(5) + שלה(335).
  
  484 = תפד = פְּדֻת = עָתִיד.
  
  השיטה הזו היא הסטנדרטית בגימטריה יהודית (מבוססת על ערכי האותיות: א=1, ב=2, ..., י=10, כ=20, ..., ק=100, ר=200, ש=300, ת=400).
  
  המטרה: להמיר מספר למחרוזת אותיות שסכומן שווה למספר, בכמה שפחות אותיות ובאופן "חמדני" – כלומר, בכל צעד בוחרים את הערך הגבוה ביותר האפשרי (מתוך ערכי האותיות הקיימים) שקטן או שווה למה שנשאר, ומחסרים אותו.
  
  למה "הגבוה ביותר"? כי ערכי האותיות הם קבועים ולא רציפים (אין אות לכל מספר, כמו אין 11 או 71 – רק 1-9, 10, 20-90, 100-400).
  
  אז לא מחסרים "מספרים עגולים" בלבד, אלא את האות הגבוהה ביותר שמתאימה (גם אם לא עגולה).
  
  זה מבטיח ייצוג מינימלי ומאוזן, כמו בבניית מספרים רומיים (שם מחסרים את הסמל הגבוה ביותר).
  
  דוגמה: 72
  
  הגבוה ≤72: 70 (ע), כי ע=70 הוא הגבוה ביותר מתחת ל-72 (אין 71 – האות הבאה היא 80=פ, גדולה מדי).
  
  נשאר: 72-70=2 (ב=2).
  
  תוצאה: ע"ב (עב=72).
  
  למה לא 71? אין אות כזו.
  
  אם היינו מחסרים 60 (ס), נשאר 12 – אבל זה פחות חמדני (משתמש באות נמוכה יותר, ויוצר מחרוזת ארוכה יותר כמו סי"ב=60+10+2=72).
  
  
  דוגמה נוספת: 291
  
  הגבוה ≤291: 200 (ר), נשאר 91.
  הגבוה ≤91: 90 (צ), נשאר 1 (א).
  
  תוצאה: רצ"א (רצא=291).
  
  למה לא 290? אין אות כזו (אין 290 – הערכים קופצים מ-200 ל-300).
  
  השיטה לא מאפשרת "להמציא" ערכים; רק משתמשת באותיות קיימות.
  
  הכלל ל-15/16:
  
  15=ט"ו, 16=ט"ז (כדי להימנע מצירופים קדושים כמו י"ה/י"ו).
  
  זה חל גם על חלקים במספרים גדולים (למשל, 216=ר+16=רט"ז).
  
  השיטה יוצרת ייצוג קצר ומסודר, ומשמשת בקבלה לפרשנויות (למשל, 484=תפ"ד=ת=400 + פ=80 + ד=4, שמתחבר ל"פדות").
  
  אפשר לחשוב על זה כמו פריטת כסף:
  לפרוט 72 ש"ח, לוקחים קודם 50 (הגבוה ≤72), נשאר 22 – אז 20, נשאר 2.
  
  אבל כאן הערכים מוגבלים לאותיות.
  
  **
  רס"א מרמז ל'הסוד' > רמז רעיוני, לא גימטריה.
  
  בשורה הראשונה של ריבוע הפדיון (22×22), הפתיחה ב"רעב" (272) – מסמלת חוסר רוחני או חומרי (ר=תחילה שבסוף + ע=ראייה רחבה + בּ=מעשה) – ומסיימת ב"רסּא" (261=ר=200 + ס=60 + א=1), יוצרת מסע מגילוי חוסר להתגלות נסתרת.
  
  "רסּ.א" (ראסּ > رأس) מפורק כתהליך סיום (ר=תחילה שבסוף) דרך אמונה עיוורת (סּ=אמונה שלמה) לגילוי חסד ראשוני (א=חסד הקודם לבריאה), מּ.הּדּ.הּדּ (HEAD) לּ:"סוד" (70=ע=ראייה רחבה) כמשהו נסתר שנגלה דרך אמונה (סּ) *ודעת פנימית* (דּ=דעת=דלת לּ:דּע.ת, מּ.*פּת*.ןּ).
  ת.הּוֹדּ.הּ מתוך דּע.ת, מתוך מודעות למילה ו.מּעשׂ.הּ.
  
  בתלמוד (עירובין סה א): "נכנס יין יצא סוד" – סוד נגלה דרך שמחה/אמונה במידה מאוזנת, כמקבילה להסרת "רעב" ב"רסא".
  
  זה רמז פיוטי-רוחני, המדגיש את הריבוע כמפה להתעוררות פנימית לפדיון.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.