ג'ו

ג'ו

בן 38 מתל אביב

כירורג של ספרים*

*כל הזכויות שמורות לשונרא החתול



» דירג 1 ספרים
» כתב 4 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 4 שנים ו-9 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» קיבל 52 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

ביקורות ספרים:

מוצגות 4 מבין 4 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

לפעמים אני שואל את עצמי למה ישנם אנשים שלא אוהבים ספרי פנטסיה. הרי זוהי הבריחה המושלמת, ולמה, בעצם, אנחנו קוראים ספרים, אם ... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-8 חודשים


נו, אז לאיזה סוג של אנשים אתם משתייכים? אלה שמאמינים בגורל או כאלו שחושבים שהכול זה צירופי מקרים אקראיים? ליואב בלום יש תש... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-8 חודשים


אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "המדריך לימים הקרובים" ובא לי לשתף אתכם בכמה מהחוויות שלי ממהלך הקריאה. ולפני כן – אזהרה!!!! סכנ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-9 חודשים


פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר הנה תהליך זהה לבישול - צריך לדעת מראש מה הם המרכיבים, מהו התהליך הנדרש, המינונים המדויקים, מה הול... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-9 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

זו כבר פעם שנייה שאני קוראת את הספר הזה. לא הצלחתי להניח אותו מן הידיים עוד מאתמול. חייבת לציין שיש התנהגויות מעט מוגזמות ... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


גדלתי על הספר הזה. קניתי אותו במהדרותו הראשונה (לא זו שתמונתה מובאת כאן) מכספי הבר מצווה שלי. קראתי בו הלוך ושוב לאורך ולרו... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


שלום לך ניל גיימן. את הספר הזה קניתי וקראתי בעקבות שכנועים של חברה שלי, שמעריצה כל רשימת מכולת שאתה כותב. ואני מבינה אותה- ... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


בום! בום! בום! {הערה: ביקורת זו נכתבה בין בום אחד למשנהו, בין אזעקה ראשונה לאזעקה שנייה, ובין ייאוש לתקווה. לכן, ביקורת זו תו... המשך לקרוא
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


ספוילרים בגוף הטקסט. מהיכן מתחילים בכלל לבקר ספר כזה? ספר רגיש, כואב ומאוד אמיתי של רונן פורת, חולה ALS על בסיס בלוג שהוא כ... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


בבית הספר שלי יש מגמת תיאטרון.בכיתה י"ב,נדרשים חברי המגמה לבחור מחזה או ספר ולהעלות אותו על הבמה,תוך מתן פרשנות אישית משלה... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-7 חודשים


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

17/7/14 - תיכנס בקרוב, בעזרת השם, הפסקת אש הומניטארית.
לכבוד הפסקת האש ההומניטארית, גם אני מפסיק את מרתון כתיבת סיפורי המלחמה שלי, לטובת שיר הומניטארי.

להלן – שיר הומניטארי:
מדינת ישראל
היא מדינת היהודים
בית לעם היהודי
(כך כתוב במילונים).
אבל במדינה זו
ישנם לא מעט
ערבים
וגם הם מוגדרים כאזרחים.
אזרחים שמצד אחד –
מקבלים זכויות
ומצד שני – אינם באמת אזרחים
כי הדגל, ההמנון, וכל המסביב
לא ממש מייצג את אותם "אזרחים".
וכשאומרים "עם ישראל חי"
למה בעצם מתכוונים?
ליהודים, או לכל האזרחים?
כמה חבל שאנחנו,
כאן במדינה,
לא מנסים באמת לחיות יחד,
כמו משפחה.
שכולם, אבל כולם, ירגישו שווים
שותפים
אחים.
ובמקום מדינה
תהיה לנו משפחה אחת גדולה.
ואולי אז
אם תהיה מלחמה
נהיה כולנו יחד מאוחדים
יהודים, ערבים, מוסלמים ונוצרים וגם דרוזים, וגם בודהיסטים ואינואיט
כנגד האויבים.
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
16/7/14 - הפסקת האש קרסה. המלחמה נמשכת.
וכך גם סיפורי המלחמה.
הסיפור הבא נקרא "בנות תחת אש".

הדבר האחרון שהוא ציפה לו היה צו שמונה. ב"עמוד ענן" הוא היה בטוח שיגויס, ואפילו התקשר לקצינת הקישור לבדוק מה קורה עם זה, אבל היא אמרה לו שהוא בתחתית רשימת המגויסים, ורק במידה והמבצע יתארך יותר מחודשיים, הוא יגויס. לכן הסיק שכך המצב גם כעת, אבל כבר ביום השני למבצע קיבל את הטלפון.
לא שזה שינה לו יותר מדי. בסך הכול, הוא היה גבר צעיר וללא אישה וילדים, עובד בעבודה זמנית שאמנם הכניסה לו כסף אבל לא ראה את עצמו ממשיך בה עוד הרבה זמן, וגר בדירת חדר עלובה בדרום תל אביב. צו השמונה היה בשבילו דווקא הזדמנות לא רעה לשינוי וריענון. הייתה רק בעיה אחת – תשלומי שכר הדירה. אווה, בעלת הבית, שגרה שתי קומות מעליו וכל הבניין המתפורר הזה היה שייך לה, וויתרה לו על כמה חודשים, כשהחליט לבזבז את מירב כספו על אופנוע ה"סאן יאנג" שתמיד רצה. אבל כעת כבר לא הייתה מוכנה לוותר על כך, וגם הפגינה אנטי ציונות בולטת כשאמרה לו בפנים שמילואים או לא מילואים, את הכסף הוא חייב לשלם החודש. מה שאומר שאיכשהו, הוא יצטרך לעבוד.
כשהגיע לבסיס הוא שמח לגלות שהשד לא נורא כל כך. כלומר – תלוי איך מסתכלים על זה. הבסיס שהיה צמוד לגדר של עזה ספג פצמ"רים מבוקר ועד ערב, וכדי להוציא את האף מחוץ לאחד החדרים היית צריך לנשום עמוק ולשאת תפילה. אבל התברר לו שבסופ"שים אין לצה"ל שום סיבה להחזיק אותו שם, והוא יכול היה לשוב לתל אביב כבר ביום חמישי. אז הוא דיבר עם מיכל, אמרגנית הלהקה, והיא סידרה לו הופעות לכל אורך הסופ"ש. וכשהסופ"ש ייגמר, הוא בטח רק ירצה לשוב לצבא, לנוח קצת.
הוא הוצב במרפאה של הבסיס בתור חובש גדודי. מסתבר שכל החובשים הבכירים במרפאה הזו צוותו לכוח רפואה שיצא למקום נעלם כלשהו, והמרפאה נותרה עם שלוש בנות – שלוש חובשות, בלבד. וכבר על היום הראשון במילואים הוא הבין את האמרה – "אישה לאישה כלבה". הן רבו זו עם זו על כל דבר, מתוסכלות מהמצב הביטחוני ומהעובדה שייקח עוד הרבה זמן עד שיוכלו שוב לצאת הביתה כל יום. הוא מצא עצמו מתעסק בעיקר בהכנסת סדר ומשמעת לחייהן, עד שלבסוף החליט לנקוט בקו פיקודי ברור מאוד – להיות מפקד מניאק.
"שימו לב, בנות," אמר להן בבוקר יום שלישי. "עד להודעה חדשה, כל הדברים שעליהם אתן רבות – טלוויזיה, שירותים, הליכה לחדר אוכל, ומי תצטרך לישון בחדר הטיפולים, את כל זה אני, ורק אני, קובע."
"מה?" "מה פתאום?" "מה זה השטויות האלה?"
"שקט!" הוא נבח, מופתע מעצמו אבל גם חש גאווה באיזשהו אופן על הקשיחות שהפגין, שלא הייתה אופיינית לו. "מה לא ברור? הסברתי את עצמי טוב או לא?"
מאז הדברים התחילו להתנהל על מי מנוחות. הן רטנו והעוו פרצופיהן לעברו, ושמע אותן קוראות לו מאחורי הגב 'מניאק' ו'בן של זונה' אבל גם גיחך כששמע אותן באחד הערבים מדברות על זה שהוא מה זה חתיך ואחת מהן אמרה שהקשיחות שלו דווקא מדליקה אותה, משהו בסגנון "חמישים גוונים של אפור".
*
בסוף זה הגיע, הסופ"ש המיוחל. והפלא ופלא – הם כולם זכו לצאת הביתה. כוח של שלושה חובשים הגיע להחליף לסופ"ש את הבנות, והן כולן חזרו הביתה, וגם הוא חזר לביתו, והתכונן לעבודה המפרכת הממתינה לו.
מיכל האמרגנית כבר העבירה לו רשימה עם כל ההופעות, כשאחת הראשונות הייתה הופעה פרטית בצפון העיר. קלי קלות, חשב לעצמו. הופעות פרטיות בדרך כלל מניבות טיפים גבוהים מאוד.
*
"אני לא מאמינה שאנחנו עושות את זה!" סיננה ריקי.
"מה? שבוע שלם היינו תחת אש, לא מגיע לנו קצת להתפרק?" שאלה אותה חברתה אסנת.
"כן, אבל חשפן? ועוד לבית שלי? אם ההורים שלי יגלו הם יהרגו אותי!!!"
"איך הם יגלו? הם בחו"ל!!!"
"כן, אבל עדיין..."
"פשוט תדמייני שהוא המפקד המניאק הזה שהביאו לנו. אמרת שזה מדליק אותך שהוא קשוח."
שלוש הבנות צחקו.
*
הוא הגיע בשעה היעודה, רכוב על האופנוע החדיש שלו. הוא לבש בגדי עור של זורו, צמודים ומחמיאים, שאמורים להיקרע ממנו בהמשך הערב. הוא צלצל בפעמון.
"אוי לא."
אמרו הוא וריקי. שתי הבנות הנוספות פרצו בצחוק.
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
15/7/14 - נו, אז מה אתם אומרים? תהיה הפסקת אש? תיפסק, ולו לרגע קט, האלימות?
הלוואי.
ואני ממשיך - "כשמלחמות היו מלחמות".

אנשים סביבו רצים, צועקים, בוכים. אזעקות, הדי פיצוצים. הוא מרים גבה ומנענע בראשו בלאות. איזו שטות...
כמה מלחמות הוא כבר עבר? כמה מטוסים מצריים, טנקים סוריים, מחבלים פלשתיניים והאקרים אנטישמיים ניסו לפגוע בו? כמה טרור הוא כבר חטף? והכול עובר על פניו כמו רוח קלילה. הכול שטות.
הוא נכנס לבית בצעד מדוד, מחויך. בתו חובקת אותו בידיים רועדות. "אבא, אתה לא נורמאלי! לא שמעת כמה אזעקות? תיכנס כבר לבית!"
ונכדתו מסתכלת עליו וצוחקת. "איזה מבולבל אתה סבא! באזעקות צריך להיות בבית!"
והוא מתיישב בנינוחות על הכיסא המרופד שלו, משמיע קול אנחה, מסדר את משקפיו על אפו ומחייך אל שתיהן. "אתן בכלל לא יודעות מה זה מלחמה." הוא אומר בשקט וברוגע. "אבל זה ממש לא הקשקוש הזה שהולך עכשיו."
בתו שומטת את ידיה מעצבים. נכדתו צוחקת. והוא מכין לעצמו עוד כוס קפה, ומהמהם שיר ישן נושן, מהתקופה שבה מלחמות היו מלחמות.
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
14/7/14 - רקטות מלבנון, טיל מעזה מגיע לפאתי חיפה. יש דיבורים על הפסקת אש ואני מקווה שהדבר יתממש בקרוב.
ובינתיים... סיפור נוסף - "מתחת למיטה".

דינה וקובי הסתתרו מתחת למיטה כל הלילה. היה זה הלילה העשירי ברציפות שבו הטרולים תקפו את העיר, והם כבר היו מתורגלים. קובי חיבק את דינה בזרועותיו, עוטף אותה ומצמיד אותה אל גופו החם. הם נרדמו, בעוד טפיפות הרגליים הקטנות והצחקוקים המרושעים נשמעים מבחוץ וברחבי הרחובות. פה ושם נשמעה צרחה מקפיאת דם, כאשר טרולים לכדו איזה אדם חסר ישע ברחוב.
בבוקר המחרת קובי התעורר מוקדם, כרגיל. גבו כאב מהשינה הארוכה על גבי הרצפה, מתחת למיטה. הוא נשק לאשתו המנומנמת ולחש באוזנה – "בוקר טוב. כבר עלתה השמש, אפשר לחזור למיטה." היא לחששה איזה משהו חסר פשר מתוך חלום, והוא הניח לה. הוא נשם את עורה העדין והנעים ואז יצא מהמיטה והתארגן לעבודה.
הנסיעה למשרד בימים האחרונים הייתה עסק מתיש. מתיש מבחינה מנטלית. הרחובות זרועים בהרס וחורבן – חלקי גופות משוסעות של טרולים ובני אדם שלחמו זה בזה כל הלילה. קובי ידע שגם הוא יגויס וודאי לחיל המצב מתישהו, סביר להניח שבימים הקרובים. כשחנה את רכבו בחניית המשרד היה שרוע בחניה טרול גדול, מת. דם שחור נקווה מפיו הפעור וזבובים התרוצצו בתוכו. גם במותו הוא נראה מפחיד מאוד. קובי ייחל לעצמו שלעולם לא ייאלץ להיפגש פנים מול פנים עם אחד כזה.
במשרד אנשים עבדו כאילו דבר לא קרה. "העבודה משחררת", נאמר פעם, בנסיבות מצערות לא פחות, אבל היה בזה מן האמת. כשאתה עובד, אתה לא מודאג. הדאגות מתחילות כשצריך לחזור הביתה.
העבודה התארכה באותו יום, והם עבדו עד כמעט שקיעת החמה. אז מיהרו כולם לרכביהם, מודאגים פן ייתפסו על הכביש כשהטרולים יגששו דרכם החוצה מהאדמה עם שקיעת השמש.
הוא נהג במהירות, חותך רכבים, כמעט דרס חתול. ואז זה קרה – פאאאף! האוטו החל לדדות. פאנצ'ר. שיט!!!
הוא החליט שלא לעצור והמשיך לנהוג, הרכב קופץ ורוטט תוך כדי נסיעה. נורות שונות ומשונות נדלקו, נזקים שנגרמו לרכב שלא טופל כיאות. הוא החליט שלא משנה מה יהיה, הוא ממשיך לנסוע. אבל לבסוף זה כבר לא היה אפשרי. הגיעה עלייה תלולה והאוטו בקושי סחב. אין ברירה, צריך להחליף גלגל.
הוא עצר את רכבו בצד הדרך. כבר היה די חשוך. טרולים וודאי שורצים כאן כעת. הוא פתח את הבגאז' וגלגל החוצה את הגלגל הרזרבי, והוציא את הציד הדרוש. הוא החל לעמול כשלפתע שמע רחש מאחוריו. הוא הביט אחורנית ולא ראה דבר. הוא המשיך לעבוד במשנה מרץ, מזיע ומנגב את מצחו בחולצתו המלוכלכת מהחלפת הגלגל. מכשירו הנייד צלצל, וזו הייתה דינה, אשתו, מודאגת מכך שהוא עדיין לא שב הביתה. היא וודא שומעת את טפיפות הרגליים של הטרולים בחוץ ומודאגת איך קובי יחזור הביתה בשלום. הוא החל לשמוע הדי פיצוצים, יריות, צעקות. הקרבות בין בני אדם לטרולים התחדשו. כמה היה רוצה להיות שם כעת, חבוק עם אשתו מתחת למיטה, נושם את עורה, חש את נשימותיה הקצובות ונשיקותיה...
יד כבדה עמוסת טפרים חדים הונחה על כתפו. הוא נשא מבטו לעבר היצור האפל והשעיר שעמד שם, פיו העצום נוטף ריר. כשהטפרים הכבדים שיסעו את גרונו הוא ראה לרגע קט את דינה מחבקת אותו. לרגע קט היה שם אתה, מתחת למיטה. ואז נדם הכול.
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
13/7/14 - יש שמועות על גישושים בנוגע להפסקת אש. בינתיים לא יוצא מזה כלום, חוץ ממטחי טילים והיערכות להסלמת הלחימה.
הסיפור הבא הוא בעצם סיפורון, אקטואלי למצב, המתבסס על תקרית אישית במבצע הקודם - "החשפן".

כשהוא עולה לבמה, רוקד בווירטואוזיות ופושט את בגדיו תוך כדי תנועות ריקוד וענטוז, הוא חושב על כמה נמאס לו מהעבודה הזו. המבטים הרעבים של הבנות השולחות ידיים לעבר הקוביות בבטן... נמאס כבר. הוא נשבע בינו לבין עצמו שבסוף החודש הוא יפסיק עם זה. יעזוב. ימצא עבודה נורמאלית. מגיעה לו עבודה נורמאלית, לא?
לפתע יש אזעקה. ברוך השם. יש אזעקות בתל אביב וזה מאפשר לו להפסיק את ההופעה וללכת למרחב המוגן. אחרי האזעקה כולן מתפזרות הביתה, האזעקה הוציאה להן את החשק. יופי. אפשר לחזור הביתה ולישון קצת.
באמצע הלילה, שוב פעם אזעקה. הוא מתעורר מתוך חלום וראשו נחבט בקיר. הוא מדדה החוצה אל חדר המדרגות של הבניין, ורק כשהוא יוצא הוא שם לב שהוא לבוש בתחתון בלבד – החוטיני מההופעה. שלוש השכנות שלו תוקעות בו מבטים רעבים.
פעם חשפן, תמיד חשפן.
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
12/7/14 - מטח כבד על תל אביב, אזעקות בצפון, צה"ל מפנה שכונות בעזה.
פשוט תענוג...
ואני ממשיך...
הקטע הבא נקרא "יירוט"

חבורת גברים יושבת בבית קפה תל אביבי קטן בנמל. שותים קפוצ'ינו, קצת בירה, קצת יין, ומחכים.
אמרו בעזה שבתשע יפגיזו את תל אביב. חבורת הגברים לא נלחצת, לא מודאגת, סתם יושבת. רוצים לראות את כיפת ברזל בפעולה, רוצים אקשן וחגיגה.
והחמאס לא מאכזב, ובתשע ושבע דקות נשמעת האזעקה. הגברים נשארים לשבת, והמלצר, אף הוא לא מודאג, פונה אליהם - "תרצו עוד משהו?"
"רגע, מחכים ליירוט."
והנה היירוט מגיע, והם מוחאים כפיים, ומקישים כוסות משקה זו בזו לאות "לחיים!"
ורק אחד מהם, על אף חזותו הקשוחה, כמעט משתין במכנסיים מרוב חרדה.
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
11/7/14 - נכנסים קרקעית או לא נכנסים קרקעית? בזה המדינה מתעסקת בימים אלה. איזה כיף לנו. ובינתיים - סופגים טילים, כאן ושם. מגניב לנו.
ולי לא נשאר דבר לעשות מלבד לכתוב. בשביל השפיות שלי. הקטע הבא נקרא "הרעיון של אליס." אולי גם ייצא מזה משהו, לא יודע.

הרעיון עלה בראשה של אליס כבר באזעקה הראשונה. כמה שנאה, היא חשבה לעצמה. כמה שנאה טמונה ברעש הזה, בצליל האיום הזה, ובבומים שמגיעים בעקבותיו.
היא חשבה על חטיפת ורצח הנערים, ועל ההקלטה הנוראית בה נשמע אקט הרצח.
היא חשבה על הנער הפלסטינאי המסכן שנשרף בעודו בחיים.
כמה שנאה, אלוהים, כמה שנאה.
ושוב אזעקה, ושוב. אזעקה.
הרעיון רקם עור וגידים בראשה, בין אזעקה אחת למשנתה. היא לא ידעה עם מי לנסות ולהגשים את הרעיון, ולאט לאט שמו עלה אצלה – מוניר, אותו סטודנט ערבי, שהגדיר עצמו כפלסטינאי, כך היא זוכרת, שלמד עמה באוניברסיטה. הנייד שלו עוד שמור אצלה, בתקווה שלא החליף מספר.
היא התקשרה. מבוישת קצת, חסרת ביטחון, אבל עשתה זאת. היא התקשרה.
"הלו, מוניר?"
היא סיפרה לו את הרעיון, והוא הקשיב. למחרת הוא טלפן אליה, והם המשיכו לדסקס על כך. וגם מחרתיים. ולבסוף החליטו לעבור לשלב הביצועי.
היא גייסה אנשים שהכירה, והוא גייס אנשים שהכיר. הם נפגשו בצומת שבכניסה לעיר, אותה צומת שרק לפני כשבוע וחצי הפכה לזירת התגוששות בין צעירים ערבים זועמים וכוחות ביטחון חמושים. צומת של שנאה. כמו כל דבר פה.
הם נעמדו כולם, בערב החמים של תחילת יולי, מבוישים, מביטים זה בזה, יהודים וערבים, בנים ובנות, בגילאים כאלו ואחרים. הם השפילו מבט, הם צחקקו. ואז ניתן האות – אליס ומוניר הסבירו את הרעיון. "זה בטח יישמע לכם מוזר," אמרה אליס. "ותאמינו לי, אני לא היפית. ולא רוחניקית. רחוקה מכל זה שנות אור. אבל נראה לי, חברים, באמת, נראה לי – שאין לנו ברירה. חייבים לעשות את זה."
והם התחילו. אליס ומוניר היו הראשונים להתחיל. הם נעמדו זה מול זה, מרגישים כמו באיזה סרט הדגמה לשימוש במוצר כלשהו, ואליס חשבה בלבה לאיזה מצב הגענו שצריך להדגים לאנשים במדינה איך לעשות את זה, והחלו להתחבק. בהתחלה חיבוק חששני, ובהמשך עוטף וחם. מוניר ליטף את שערה והיא את גוו, והם ניחמו זה את זה.
לאט לאט החלו השאר לעשות כמותם – יהודים מול ערבים, מתחבקים, מנחמים. חלק התחברו לזה מהר יותר, לחלק לקח יותר זמן, אבל בסוף – כולם הצליחו.
"מה עכשיו?" שאל מוניר כשהפעולה הסתיימה.
"עכשיו?" היא הביטה בו בעיניים גדולות. "עכשיו צריך למצוא מקום חדש ולעשות את זה שוב, רק עם הרבה יותר אנשים."
הוא הנהן. "ואחר כך לעשות זאת שוב, עם עוד יותר אנשים,"
"ועוד יותר," היא המשיכה אותו.
"ועוד יותר."
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
שלום לכולם.
היום 10/7/14, עוד יום שגרתי של מבצע "צוק איתן". טילים על תל אביב וגוש דן, מטחים בלתי פוסקים על הדרום, ואפילו דיירי "האח הגדול" כבר מעודכנים בנעשה.
ואני ממשיך בשלי - כתיבת סיפורי מלחמה, עד שהברדק הזה ייפסק.
והפעם - סיפור בשם "אב ובנו".

אזעקות, פיצוצים, דיווחים אינסופיים בתקשורת. הוא מגלה שהוא פשוט לא יכול, פשוט לא יכול, שלא להיות מחובר טוונטי פור סבן לאתרי החדשות בסמארטפון שלו. כל חמש דקות מתחיל הסבב היומי שלו – קודם ווי נט (חדשות אובייקטיביות למדי) אחר כך וואללה חדשות (קצת מחרחרי ריב) ואז מאקו (נזכרים לדווח קצת מאוחר), ואז לדברים היותר איזוטריים – "הארץ" (כתבות עמדה של ערביי ישראל ההמומים נוכח הסיטואציה) ולבסוף – "תיק דבקה" (סוף העולם הגיע, ואם לא – אז יגיע קרוב לוודאי תוך כמה ימים).
ככה זה, כל חמש דקות, כמו סבב רופאים בבית חולים.
כשהוא חוזר הביתה מהעבודה, הוא רואה את אשתו מותשת אחרי יום שלם בבית עם הילד. הוא רוצה לשחרר אותה, לתת לה קצת לנוח, ויורד עם הילד למטה לגן המשחקים הצמוד לבית. כל השכנים שם, יושבים עם ילדיהם, הילדים נהנים מתשומת הלב המוגזמת המורעפת עליהם מצד הוריהם, משחקים בכדור ועושים מדי פעם חיקויים של רעשי אזעקות (חלקם די מדויקים ומקפיצים את לבו החרדתי). הוא משחק שם בכדור עם בנו, ונהנה לראות איך הילד משתלב במשחק עם עוד ילדים. איך הוא גדל, הפשוש. איך הוא עצמאי.
"וואי, מטח על דימונה!" צועקת אחת האימהות, שראשה קבור בנייד שלה, וכולם מפנים ראשם לרגע לעברה, ואז חוזרים לעיסוקם. את הילדים זה לא מעניין. כל עוד יש משחק, אזי יש עולם פנימי שאפשר להסתתר בתוכו.
הערב מתחיל לרדת, ועמו גם הסבירות הגוברת לאזעקות נוספות. הוא מתרגל בראשו איך הוא תופס את בנו ורץ אתו לתוך הבניין. אבל הקרוקס שלו מונחים בצד, צריך לאסוף גם אותם, והכדור בצד שני, והבימבה... אם לא ייקח אותה מישהו עוד יכול לגנוב אותה. טוב, כמה זה עולה, כולה עשרים שקל עלובים?
הפחד מתחיל לפשות בתוכו. זה די דבילי, כי מה, הוא לא יספיק לתפוס את הילד ולרוץ אתו לבית תוך דקה – דקה וחצי? אבל הוא חושש. הוא מגלה שהוא חושש בעיקר מתגובתו של הילד – הוא לא רוצה שבנו יפחד. הוא ילד קטן, שברירי, עדין. טוב, הוא יודע שבנו לא באמת כזה, הוא גבר גבר קטנצ'יק, אבל עדיין... היה רוצה לחסוך ממנו את כל זה.
למה זה מגיע לנו? למה בני לא יכול לגדול כמו ילדים נורמאליים בקנדה, הולנד, אוסטרליה?
הוא מתמלא בכעס מעורבב בפחד ותסכול. די. נמאס לו. הוא רוצה הביתה. "טוב, חמוד, בוא. חוזרים הביתה."
"לא רוצה." עונה הילד וצוחק תוך כדי מרדף אחרי הכדור.
"בוא."
"לא רוצה."
"בוא!"
"לא!"
חלק מהשכנים נושאים עיניים אליו. חלקם בטח חושבים שהוא אבא נורא ואיום. מכריח את בנו הקטן לעלות לבית במקום לתת לו לפרוק אגרסיות ומרץ במגרש המשחקים.
"טוב חמוד. אני עולה הביתה. אם אתה רוצה אתה יכול להישאר כאן." והוא מתחיל ללכת.
"לא, לא! לא!!! לא רוצה ללכת הביתה. רוצה להישאר כאן!" הילד צועק ומתחיל לבכות. בכי נוראי, קורע לב. לבו נשבר מבפנים. הוא כל כך מצטער על מה שעשה. הוא מתכופף אל בנו וחובק אותו בזרועותיו. ממלא אותו בחום, באהבה, מנסה לפצות על המציאות הנוראית הזו שאליה נקלעו השניים. עולם חדש וטוב אני אתן לך, הוא חושב.
בסוף הם עולים הביתה. והוא נשבע שיותר לא ייתן לפחד להפריע לו עם בנו.

נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
שלום לכולם.
אז היום, 9/7/14, יש לנו כבר מלחמה של ממש - טילים בכל רחבי הארץ, פשיטות של הקומדו הימי העזתי, ונראה שהמלחמה משפיעה אפילו על נבחרת ברזיל...
ואני, כמו שהבטחתי, ממשיך להלום בכם את סיפורי הקרבות שלי.
והפעם - סיפור שנקרא "אז... מה את מחפשת בגבר?"

"אז... מה את מחפשת בגבר?"
"חחח... זה המשפט הכי נדוש לפתוח אתו בליינד דייט."
אורן חייך וערבב את כוס הקפוצ'ינו שלו. טלי שלפה מהתיק סיגריה והציתה אותה. הוא חשב שהסיגריה הולמת אותה, מקנה לה איזה מראה קודר כזה, ממזרי.
"את יודעת שאסור לעשן פה, נכון?"
היא משכה בכתפיה. "אתה שוטר?"
"לא."
"יופי." היא נשפה לכיוונו עשן.
"אז... ספרי לי קצת על עצמך. בצ'אט בקושי יצא לנו לדבר."
"מה אתה רוצה לדעת?"
"לא יודע, מה את עושה... ממה את מתפרנסת, דברים כאלה..."
"אני חשפנית."
"באמת?"
"לא."
אורן לגם מהקפוצ'ינו שלו. הוא היה חם מדי וצרב את לשונו. "תראי, יש לי איזו הרגשה שהתחלנו ברגל שמאל."
"יכול להיות. תשמע, אני מצטערת, אני פשוט ככה. כזאת אני. יש סיבה לזה שבחורה נשארת רווקה בגיל שלושים, לא?"
הוא חייך. "אז מה אני אגיד על עצמי? אני בן שלושים ואחת."
"כן, אבל אצל גברים זה אחרת."
"למה את מתכוונת?" הוא לגם שוב מהקפוצ'ינו, הפעם בזהירות.
"אני מתכוונת לזה ש... כאילו... החברה שלנו מצפה לכל מיני דברים מנשים. תראה אותי, לדוגמא. אני לא עדינה כזאתי, ולא מתחנחנת, ואחרי שאני מזדיינת אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחבק אותי וילטף אותי כאילו שקרתה לי טראומה ואני זקוקה לנחמה. אתה מבין?"
"אני... מתחיל להבין... נראה לי..." הוא השפיל מבטו אל השולחן.
ואז זה קרה. אותה צווחה מקפיאת דם, כמו רעש של אישה צורחת ממעמקי הגיהינום. אזעקה. טילים. And all hell breaks loose.
*
"לכאן, כולם לרוץ לכאן!" המלצר ניתב את האנשים בבית הקפה לעבר חדר פנימי, שהתגלה כשירותי הנשים. המוני בני אדם, מבושמים ומתוקתקים, נדחסו אל חלל צר ומבריק, מדיף ריחות נשיים. אורן גילה שטלי טומנת את ידה בתוך ידו. אישה בת חמישים בערך נצמדה אל שניהם, מתנשמת בהיפר ונטילציה והמחשוף העמוק מדי שלה עולה ויורד בהגזמה. "איזו צרה צרורה," היא אמרה. "איזו צרה צרורה. אזעקות בתל אביב. מי היה מאמין."
בסוף האזעקה הסתיימה, והאנשים החלו מתפנים מחדר השירותים, איש איש לדרכו. חלקם העדיפו כבר לחזור הביתה. חלקם פשוט שבו לשגרת הערב התל אביבי. אורן וטלי גילו שהם עדיין עומדים להם כך, בחדר השירותים, אוחזים ידיים. הוא הביט בפניה. היא חייכה אליו בערמומיות.
"אתה יודע, הדייט שלנו לא היה כזה מוצלח."
"נכון."
"אבל..." היא נשכה את שפתה התחתונה, "אנחנו פה, בשירותים, והאדרנלין סוער לי בדם, ו... תגיד, יש לך קונדומים?"
*
לאחר מעשה הוא יצא מהתא הצר, סמוק ומתנשף, עם החולצה בחוץ. אישה שהתאפרה מול המראה הביטה בו לרגע, ושבה לעיסוקה. מדהים איך אזעקה אחת יכולה לטרוף את המוסכמות החברתיות. טלי יצאה אחריו.
"טוב, אז..."
"כן." הוא הביט בה. שניהם צחקו. הנייד שלו צלצל ורטט.
"הלו?"
קול נשי והיסטרי זעק מהעבר השני – "הופעל גיוס חירום! הופעל גיוס חירום!"
כשהוא ניתק את השיחה, היא החזיקה את הנייד שלה צמוד לאוזן. "נראה לי שקיבלתי הרגע צו שמונה," הוא אמר לה.
היא שמטה את הנייד שלה. "גם אני."
"די."
"באמת, אמרתי לך שאני לא בחורה עדינה ושגרתית."
"איפה את עושה מילואים?"
היא אמרה לו. הוא בלע את רוקו.
*
למחרת הם כבר היו בישיבת מג"ד באוגדת עזה. הפעם כולם עישנו, ולמרות שהחדר היה סגור, איש לא התלונן. המג"ד המקריח נשא עיניו מתצלומי האוויר והביט בנוכחים. "טוב," אמר, "לפני שנתחיל, אני רוצה שכל קצין יציג את עצמו."
"אורן לוין, קצין קשר."
"טלי חיון, קצינת שלישות."
הם הביטו זה בזה וחייכו חיוך פרטי ששמור לזוגות. כשהישיבה הסתיימה הם שוב ביקרו בשירותים.


נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
הקוראים:
  • לפני חצי שנה yaya בת 27 מירושלים
  • לפני שנה ו-3 חודשים pace בת 25 מhaifa
  • לפני שנה ו-4 חודשים CK בן 39 מקרית ים
  • לפני שנה ו-8 חודשים גל בן 28 מראשון לציון
  • לפני שנה ו-11 חודשים riniMI בת 24 מאיפשהו בעולם
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים מיס פ בת 26 מתל אביב-יפו
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים akita בן 27
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים איזבל בת 16 מ:
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים חן בת 37 מחיפה
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים SY18 בן 38 מרמת גן
  • לפני 4 שנים shauil בן 33 מירושלים
  • לפני 4 שנים ו-1 חודשים ליאן בת מרמת גן
  • לפני 4 שנים ו-1 חודשים ◕‿◕ ^חדת-קרן^ ◕‿◕ בת 18 מקופסת עפרונות *מע״ךתאומה*
  • לפני 4 שנים ו-1 חודשים Pipes בת 17 מהצד האפל של הירח
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים קארו בת 18 מווינטרפל
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים שונרא החתול בת ממנהרת הזמן
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים אור בן 18 מ.
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים מיקל בוגי בן 30 מבני ברק
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים יקירוביץ' בן 28 מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים רוני בת 28 מהזורע
  • לפני 4 שנים ו-4 חודשים בן בן 24 מחולון
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים תמר בת 41 מירושלים
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים סוהיל עיסאוי בן 46
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים דניאל בן שטרית בת 23 מאשדוד
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים Ortash בן 19 מחלום של פסיכופת
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים נועה בת 18 מנתניה
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> בן 17 מsomewhere, out there
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים בלו-בלו בת ממרכז
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים Huck בן 40 מתל-אביב
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים גשם גופריתני בן 35 מניפלהיים
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים girl on fire בת 21 מאידריס
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים אחד העם בן 43 מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים סאנדרה נור בת 21
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים שרוני בת 23 מקצה העולם
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים omers בן 22 מפתח תקווה
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים מירב גת בת 42 מהרצליה
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים ספרים זה אהבה בת 18 מרחובות
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים המעופפת בת 23 מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים kida☯ <font color =800080> בת 24 מאֶלִיאָלגַר, בירת בַּקוּרָה
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים Anna בת 31
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים ~RAIN~ בת 17 משבע הממלכות
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים אבק ספרים בן 29 מבינזמני
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים עינב בת 26 מרמת השרון
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים ronen בן 29 מגבעתיים
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים גיא יעקבי בן 23 מתל אביב
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים קומרו בן 20
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים יעל בת 41 מגבעתיים
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים gween ツ בן 19 מאיפשהו שם, בסוף העולם.
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים נתי ק. בת 41 מצפון
  • לפני 4 שנים ו-7 חודשים - בת


הביקורות האחרונות של ג'ו שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא פלפל ירוק לפני 9 חודשים
2. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא riniMI לפני שנה ו-11 חודשים
3. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא רועי (אנדימיון) לפני 3 שנים ו-9 חודשים
4. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא חגית לפני 4 שנים ו-3 חודשים
5. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא יעל לפני 4 שנים ו-7 חודשים
6. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא ליאן לפני 4 שנים ו-7 חודשים
7. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא עולם לפני 4 שנים ו-7 חודשים
8. המדריך לימים הקרובים / יואב בלום אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "... המשך לקרוא אריק לפני 4 שנים ו-7 חודשים
9. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא cujo לפני 4 שנים ו-7 חודשים
10. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא אפרתי לפני 4 שנים ו-7 חודשים
11. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 4 שנים ו-7 חודשים
12. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 4 שנים ו-7 חודשים
13. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא Crowley לפני 4 שנים ו-7 חודשים
14. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא albert לפני 4 שנים ו-8 חודשים
15. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא סוריקטה לפני 4 שנים ו-8 חודשים
16. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא סוריקטה לפני 4 שנים ו-8 חודשים
17. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא גלית לפני 4 שנים ו-8 חודשים
18. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא גלית לפני 4 שנים ו-8 חודשים
19. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא סופרקליפרג`ליסטיק לפני 4 שנים ו-8 חודשים
20. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא yaelhar לפני 4 שנים ו-8 חודשים
21. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא Polly לפני 4 שנים ו-8 חודשים
22. סיפורי ארץ הגוועת-I / ג'ק ואנס לפעמים אני שואל את עצמי למה ... המשך לקרוא שין שין לפני 4 שנים ו-8 חודשים
23. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא סופרקליפרג`ליסטיק לפני 4 שנים ו-8 חודשים
24. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 4 שנים ו-8 חודשים
25. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא שין שין לפני 4 שנים ו-8 חודשים
26. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא Mira לפני 4 שנים ו-8 חודשים
27. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא no fear לפני 4 שנים ו-8 חודשים
28. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא פשוט לפני 4 שנים ו-8 חודשים
29. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא אפרתי לפני 4 שנים ו-8 חודשים
30. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני 4 שנים ו-8 חודשים
31. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא שונרא החתול לפני 4 שנים ו-8 חודשים
32. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא cujo לפני 4 שנים ו-8 חודשים
33. מצרפי המקרים / יואב בלום נו, אז לאיזה סוג של אנשים את... המשך לקרוא חגית לפני 4 שנים ו-8 חודשים
34. המדריך לימים הקרובים / יואב בלום אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "... המשך לקרוא no fear לפני 4 שנים ו-9 חודשים
35. המדריך לימים הקרובים / יואב בלום אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני 4 שנים ו-9 חודשים
36. המדריך לימים הקרובים / יואב בלום אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "... המשך לקרוא סוריקטה לפני 4 שנים ו-9 חודשים
37. המדריך לימים הקרובים / יואב בלום אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "... המשך לקרוא yaelhar לפני 4 שנים ו-9 חודשים
38. המדריך לימים הקרובים / יואב בלום אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "... המשך לקרוא שונרא החתול לפני 4 שנים ו-9 חודשים
39. המדריך לימים הקרובים / יואב בלום אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "... המשך לקרוא נצחיה לפני 4 שנים ו-9 חודשים
40. המדריך לימים הקרובים / יואב בלום אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "... המשך לקרוא לפני 4 שנים ו-9 חודשים
41. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא רץ לפני 4 שנים ו-9 חודשים
42. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא סוריקטה לפני 4 שנים ו-9 חודשים
43. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא מירית לפני 4 שנים ו-9 חודשים
44. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא לפני 4 שנים ו-9 חודשים
45. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא omers לפני 4 שנים ו-9 חודשים
46. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני 4 שנים ו-9 חודשים
47. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא אבק ספרים לפני 4 שנים ו-9 חודשים
48. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא לפני 4 שנים ו-9 חודשים
49. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא נצחיה לפני 4 שנים ו-9 חודשים
50. קורות הציפור המכנית / הרוקי מורקמי פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר ה... המשך לקרוא yaelhar לפני 4 שנים ו-9 חודשים



©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ