“הסיבה שיש קוראים שאוהבים את מורקמי היא בדיוק הסיבה לכאלה שלא אוהבים אותו בכלל: על מורקמי אנחנו כאנשים רגילים לרוץ, להגיע מהר לפואנטה, להגיע ליעד ,לעיתים אין לנו סבלנות לעבור דרך בכדי להגיע .וגם אין לנו סבלנות לחכות להסברים מייגעים ומיותרים. מורקמי פשוט מבקש שנעצור רגע, נקשיב לעולם, לסובב. בעיקר נקשיב לעצמנו ונסמוך על האינטואיציות שלנו בלי הוראות הפעלה ולכן הוא גם מביא לקורא בעיות סבוכות שלא תמיד הוא יספק תשובה מהירה או פיתרון בזק, הוא רוצה לגרור את הקורא לחשיבה פעילה ולא מסכים להאכיל את הקורא בכפית. יש סוג של אינטימיות שמורקמי יוצר בינו ובין הקורא. הוא מכניס את הקורא לביתו, זה כמו לשמוע את המחשבות כשהם רצים לנו במוח (כמובן לא את כולם זה מרתק) . נניח העובדה שהוא לא עובד, נשאר בבית, תולה כביסה או מכבס או מכין סלט וארוחת ערב לבת זוגתו כשהיא מגיעה בערב מהעבודה ומוזג לה יין ..והשתיקה כשאוכלים או על מה מדברים ,ואיך הוא היה רוצה לעשות אתה אהבה. הוא פשוט פורט כל מחשבה להרבה הרבה מחשבות קטנות בדרך. תמיד שם את האווירה הנכונה במקום הנכון לאותו משפט. כך הרגשתי. כמובן יש אנשים שהעניין מייגע אותם.. הספרים של מורקמי שקראתי עד כה כולל זה מתארים פעולות בנאליות יום יומיות שאנשים מין השורה עושים באופן מכני בלי לתת עליהם את הדעת. כמו קניות בסופר ,ללכת לבנק. .לשבת בבית קפה. אך היופי בסיפורים שלו היא הבנאליות "הלכאורה" משעממת ורגילה מול תופעות ביזריות הזויות שמפרות את כל האיזון שהוא ניסה לייצור קודם לכן.. כמו: בכל פעם שהציפור המוזרה משמיעה קולה קריק.. קריק..משהו לא טוב אמור להתרחש...או לב פועם של הציפור שדופק באותם פעימות לב של ילד ששומע ומבין זאת...חתול שנעלם וכל הספר הוא משמש סימבוליות למשהו שהשתבש וצריך להחזירו למקומו. על העלילה הספר הוא על אוקאדה וקומיקו. זוג שבעצם מאוד מבודד מהעולם. יש אהבה שמתבטאת בעיקר בשקט ובתמיכה שהם אחד בשביל השני. אין ניצוצות באוויר או מעשים קיצונים שמתארים את אהבתם. השיגרה שהם בנו והמחוות הקטנות אחד כלפי השני שם האהבה שלהם נמצאת. דברים מתחילים להסתבך כשהחתול נעלם, כשאוקדה מקבל לפתע שיחה ארוטית עם תאורי סקס משמימים.. כשקומיקו פתאום לא חוזרת מהעבודה הביתה. מכאן הסיפור מסתבך עם מדע בדיוני גובל בדמיון מפותח של הקורא ושל מורקמי...הסיפור כשאני חושבת עליו הזוי לגמרי עד כדי כך שאני פשוט אשאיר לקוראים לקרוא ולהחליט. תובנות מתוך הספר 560 דפים שבהם מורקמי כותב על הזרימה בחיים, אם החיים לא זורמים או תקועים ,לחפש את המקום, השנה ,הדקה או האירוע בחיים שהזרימה נתקעה ואז לשחרר. "אין כאן שאלה של טוב או רע יותר. מה שחשוב הוא לא להתנגד לזרימה. אתה עולה כשאתה אמור לעלות ויורד כשאתה אמור לרדת. כשאתה אמור לעלות, מצא את המגדל הגבוה מכולם וטפס לראשו. כשאתה אמור לרדת מצא את הבאר העמוקה ביותר ורד עד תחתיתה. כשאין זרימה הישאר במקומך. אם תתנגד לזרימה הכל יתייבש.". כמובן אהבתי את הספר וגם את כל התאורים על "מרובע הזהב "מנצ'וריה סין יפן ורוסיה.. ממליצה בחום.. שנה נפלאה מלאת ביקורות וספרים טובים”

“מאיפה להתחיל? הסיפור הזה, המורקמי הראשון שלי, בעיקר התיש ועיצבן אותי. הביקורת הזו מיותרת, כל כך הרבה כבר נכתבו. זו באה בעיקר כפורקן. יש כאן סוג של פנטזיה, אורבנית ראיתי שקוראים לזה איפשהו?, פנטזיית ניו אייג' שבה טורו אוקאדה המובטל יוצא לחפש את אשתו שנעלמה, הטיפוס האדיש והפאסיבי הזה, לא מתרגש שמכך שאשתו נעלמת עד שהוא מתחיל במעין מסע גילוי עצמי, ועובר חוויות רוחניות הזויות, שאמורות לעזור לו למצוא את עצמו ובעקבות כך למצוא את אשתו. את ההתנסויות הוא עובר בעיקר ביוזמת הדמויות האחרות בסיפור, כאילו הוא שם רק כבסיס שממנו אפשר להגיח לסיפוריהם של האחרים. כל שאר הטיפוסים בהם הוא נתקל, שגם הם הזויים ומוזרים, הם הפכים שלו, הם אסרטיביים, אמיצים, בעלי חזון ומוטיבציה, הם התמודדו עם מצבים קשים בחייהם, שרדו אותם ואפילו יוצאו מחוזקים. אף על פי שיש חוט מקשר בין כל הדמויות אין סגירת מעגל ולא מובן לי לאיזו תכלית כונסו כל הדמויות וסיפוריהן יחדיו. חווית הקריאה שלי הייתה כשל צופה מהצד, בשום מקום לא מצאתי את עצמי מזדהה, נעלמת או משתתפת. מרגע שמתחילים לקרוא, קשה מאד להפסיק, זהו סיפור מתח שלאורכו מפוזרים רמזים ומפתחות לפתרון התעלומה. אין ספק שמורקמי מוכשר מאד ויודע לטוות את הרשת המתאימה שתלכוד את הקורא ותחזיק אותו במתח ובצמא לבאות בתקווה ש.... הנה.... הנה.... זה בא.... במשך 570 ע מ ו ד י ם, מיינד יו. אבל, וזה אבל גדול מאד, זה לא בא! מורקמי רוצה להשאיר הכל פתוח לפרשנותם ותפיסתם הסובייקטיבית של קוראיו, למה על פני כל כך הרבה עמודים??? מה קורה בסופו? אנחת רווחה שנגמר. על המדף מחכה לי 'יער נורווגי' אני ממשיכה הלאה, יש לי רצון להכיר את מורקמי, ולו כדי לראות הכצעקתה?”

“מרתק, והיכולת שלו להחזיק אותנו על הספר, נשאר רק לקנא”

“לימודים, צבא, טיול אחרי צבא, אוניברסיטה, להתחתן, להקים משפחה, למצוא עבודה, לבסס את עצמי ואת אישיותי ולדעת מי אני בעצם. לחיים שלנו יש מאין מסלול מוכתב שכולנו עוברים בו, ומעט האנשים שמעזים לפקפק בו. אנחנו עוברים באותן תחנות, ולרוב מאותה מטרה, לקבל את החותמת שמאשרת לנו את חיינו כחיים נורמלים הכוללים משפחה, עבודה, קבלה והשלמה עם מי שאנחנו. אנחנו רצים באותו מסלול חיים, מבלי להסתכל לצדדים בתקווה לקבל את אותה חותמת כמה שיותר מהר. וכאן טמונה שאלת המיליון, האם משפחה, עבודה ואהבה הם יסודות חיינו? האם ברגע שהשגנו אותם צריך להפסיק בחיפוש? אם לא, אז מה היא המטרה האמיתית שלנו כאן,ומה אנחנו מנסים להשיג בסופו של דבר? ככה גם טורו אוקודה, שכבר בשנות ה30 לחייו הוא מרגיש שהוא נסגר על עצמו, והוא יכול לחיות את חייו בשקט, עד שהוא מפוטר מעבודתו, החתול שלו נעלם, וכך גם אישתו. כשכל יסודות חייו מתערערים הוא יוצא במסע אחר אותם שנאבדו - החתול, אישתו ומשמעות חייו. אליו יצטרפו עוד דמויות לא פחות מרתקות שינסו לעזור לו ולתת מנסיון חייהם בפיתרון התעלומה הגדולה - מה היא משמעות החיים שלו, שלהם ושל האנושות ככלל. זאת היצירה השנייה של הרוקי שאני קורא (אחרי 1q84) ואין ספק שמהיצירה הזאת נהנתי יותר! הרוקי משתולל ולא שם על אף אחד. חלק מהתעלומות שבספר לא מגיעות לפיתרונן, חלק מקווי העלילה הזויים במיוחד והתיאורים מזעזעים ביותר. אבל כל אלה רק מוסיפים ליצירה הנהדרת הזאת שדנה בחיפוש האני עצמי שלי בעולם המודרני. תבואו לספר בראש פתוח ובתמורה תקבלו מטאפורות מדהימות, חלומות סוריאליסטים שמתוארים בצורה הזויה ומרתקת, עלילה מותחת למרות שלא תמיד מגיעה לפיתרונה,   והכי חשוב אתם תמצאו את אותה מראה שלרוב אנחנו נוטים לברוח ממנה ולא להסתכל לה בעיניים. בקיצור, מומלץ ביותר! ד"א - בסוף הספר יש אחרית דבר נוראית שמנסה לנתח את הספר כאילו היה יצירה בשיעור ספרות בתיכון. מאוד הורס וחבל לסיים ככה את הקריאה, פשוט תסגרו את הספר רגע לפני ותישארו עם טעם טוב בפה.”

“הסיבה שיש קוראים שאוהבים את מורקמי היא בדיוק הסיבה לכאלה שלא אוהבים אותו בכלל: על מורקמי אנחנו כאנשים רגילים לרוץ, להגיע מהר לפואנטה, להגיע ליעד ,לעיתים אין לנו סבלנות לעבור דרך בכדי להגיע .וגם אין לנו סבלנות לחכות להסברים מייגעים ומיותרים. מורקמי פשוט מבקש שנעצור רגע, נקשיב לעולם, לסובב. בעיקר נקשיב לעצמנו ונסמוך על האינטואיציות שלנו בלי הוראות הפעלה ולכן הוא גם מביא לקורא בעיות סבוכות שלא תמיד הוא יספק תשובה מהירה או פיתרון בזק, הוא רוצה לגרור את הקורא לחשיבה פעילה ולא מסכים להאכיל את הקורא בכפית. יש סוג של אינטימיות שמורקמי יוצר בינו ובין הקורא. הוא מכניס את הקורא לביתו, זה כמו לשמוע את המחשבות כשהם רצים לנו במוח (כמובן לא את כולם זה מרתק) . נניח העובדה שהוא לא עובד, נשאר בבית, תולה כביסה או מכבס או מכין סלט וארוחת ערב לבת זוגתו כשהיא מגיעה בערב מהעבודה ומוזג לה יין ..והשתיקה כשאוכלים או על מה מדברים ,ואיך הוא היה רוצה לעשות אתה אהבה. הוא פשוט פורט כל מחשבה להרבה הרבה מחשבות קטנות בדרך. תמיד שם את האווירה הנכונה במקום הנכון לאותו משפט. כך הרגשתי. כמובן יש אנשים שהעניין מייגע אותם.. הספרים של מורקמי שקראתי עד כה כולל זה מתארים פעולות בנאליות יום יומיות שאנשים מין השורה עושים באופן מכני בלי לתת עליהם את הדעת. כמו קניות בסופר ,ללכת לבנק. .לשבת בבית קפה. אך היופי בסיפורים שלו היא הבנאליות "הלכאורה" משעממת ורגילה מול תופעות ביזריות הזויות שמפרות את כל האיזון שהוא ניסה לייצור קודם לכן.. כמו: בכל פעם שהציפור המוזרה משמיעה קולה קריק.. קריק..משהו לא טוב אמור להתרחש...או לב פועם של הציפור שדופק באותם פעימות לב של ילד ששומע ומבין זאת...חתול שנעלם וכל הספר הוא משמש סימבוליות למשהו שהשתבש וצריך להחזירו למקומו. על העלילה הספר הוא על אוקאדה וקומיקו. זוג שבעצם מאוד מבודד מהעולם. יש אהבה שמתבטאת בעיקר בשקט ובתמיכה שהם אחד בשביל השני. אין ניצוצות באוויר או מעשים קיצונים שמתארים את אהבתם. השיגרה שהם בנו והמחוות הקטנות אחד כלפי השני שם האהבה שלהם נמצאת. דברים מתחילים להסתבך כשהחתול נעלם, כשאוקדה מקבל לפתע שיחה ארוטית עם תאורי סקס משמימים.. כשקומיקו פתאום לא חוזרת מהעבודה הביתה. מכאן הסיפור מסתבך עם מדע בדיוני גובל בדמיון מפותח של הקורא ושל מורקמי...הסיפור כשאני חושבת עליו הזוי לגמרי עד כדי כך שאני פשוט אשאיר לקוראים לקרוא ולהחליט. תובנות מתוך הספר 560 דפים שבהם מורקמי כותב על הזרימה בחיים, אם החיים לא זורמים או תקועים ,לחפש את המקום, השנה ,הדקה או האירוע בחיים שהזרימה נתקעה ואז לשחרר. "אין כאן שאלה של טוב או רע יותר. מה שחשוב הוא לא להתנגד לזרימה. אתה עולה כשאתה אמור לעלות ויורד כשאתה אמור לרדת. כשאתה אמור לעלות, מצא את המגדל הגבוה מכולם וטפס לראשו. כשאתה אמור לרדת מצא את הבאר העמוקה ביותר ורד עד תחתיתה. כשאין זרימה הישאר במקומך. אם תתנגד לזרימה הכל יתייבש.". כמובן אהבתי את הספר וגם את כל התאורים על "מרובע הזהב "מנצ'וריה סין יפן ורוסיה.. ממליצה בחום.. שנה נפלאה מלאת ביקורות וספרים טובים”

“מאיפה להתחיל? הסיפור הזה, המורקמי הראשון שלי, בעיקר התיש ועיצבן אותי. הביקורת הזו מיותרת, כל כך הרבה כבר נכתבו. זו באה בעיקר כפורקן. יש כאן סוג של פנטזיה, אורבנית ראיתי שקוראים לזה איפשהו?, פנטזיית ניו אייג' שבה טורו אוקאדה המובטל יוצא לחפש את אשתו שנעלמה, הטיפוס האדיש והפאסיבי הזה, לא מתרגש שמכך שאשתו נעלמת עד שהוא מתחיל במעין מסע גילוי עצמי, ועובר חוויות רוחניות הזויות, שאמורות לעזור לו למצוא את עצמו ובעקבות כך למצוא את אשתו. את ההתנסויות הוא עובר בעיקר ביוזמת הדמויות האחרות בסיפור, כאילו הוא שם רק כבסיס שממנו אפשר להגיח לסיפוריהם של האחרים. כל שאר הטיפוסים בהם הוא נתקל, שגם הם הזויים ומוזרים, הם הפכים שלו, הם אסרטיביים, אמיצים, בעלי חזון ומוטיבציה, הם התמודדו עם מצבים קשים בחייהם, שרדו אותם ואפילו יוצאו מחוזקים. אף על פי שיש חוט מקשר בין כל הדמויות אין סגירת מעגל ולא מובן לי לאיזו תכלית כונסו כל הדמויות וסיפוריהן יחדיו. חווית הקריאה שלי הייתה כשל צופה מהצד, בשום מקום לא מצאתי את עצמי מזדהה, נעלמת או משתתפת. מרגע שמתחילים לקרוא, קשה מאד להפסיק, זהו סיפור מתח שלאורכו מפוזרים רמזים ומפתחות לפתרון התעלומה. אין ספק שמורקמי מוכשר מאד ויודע לטוות את הרשת המתאימה שתלכוד את הקורא ותחזיק אותו במתח ובצמא לבאות בתקווה ש.... הנה.... הנה.... זה בא.... במשך 570 ע מ ו ד י ם, מיינד יו. אבל, וזה אבל גדול מאד, זה לא בא! מורקמי רוצה להשאיר הכל פתוח לפרשנותם ותפיסתם הסובייקטיבית של קוראיו, למה על פני כל כך הרבה עמודים??? מה קורה בסופו? אנחת רווחה שנגמר. על המדף מחכה לי 'יער נורווגי' אני ממשיכה הלאה, יש לי רצון להכיר את מורקמי, ולו כדי לראות הכצעקתה?”

“מרתק, והיכולת שלו להחזיק אותנו על הספר, נשאר רק לקנא”

“לימודים, צבא, טיול אחרי צבא, אוניברסיטה, להתחתן, להקים משפחה, למצוא עבודה, לבסס את עצמי ואת אישיותי ולדעת מי אני בעצם. לחיים שלנו יש מאין מסלול מוכתב שכולנו עוברים בו, ומעט האנשים שמעזים לפקפק בו. אנחנו עוברים באותן תחנות, ולרוב מאותה מטרה, לקבל את החותמת שמאשרת לנו את חיינו כחיים נורמלים הכוללים משפחה, עבודה, קבלה והשלמה עם מי שאנחנו. אנחנו רצים באותו מסלול חיים, מבלי להסתכל לצדדים בתקווה לקבל את אותה חותמת כמה שיותר מהר. וכאן טמונה שאלת המיליון, האם משפחה, עבודה ואהבה הם יסודות חיינו? האם ברגע שהשגנו אותם צריך להפסיק בחיפוש? אם לא, אז מה היא המטרה האמיתית שלנו כאן,ומה אנחנו מנסים להשיג בסופו של דבר? ככה גם טורו אוקודה, שכבר בשנות ה30 לחייו הוא מרגיש שהוא נסגר על עצמו, והוא יכול לחיות את חייו בשקט, עד שהוא מפוטר מעבודתו, החתול שלו נעלם, וכך גם אישתו. כשכל יסודות חייו מתערערים הוא יוצא במסע אחר אותם שנאבדו - החתול, אישתו ומשמעות חייו. אליו יצטרפו עוד דמויות לא פחות מרתקות שינסו לעזור לו ולתת מנסיון חייהם בפיתרון התעלומה הגדולה - מה היא משמעות החיים שלו, שלהם ושל האנושות ככלל. זאת היצירה השנייה של הרוקי שאני קורא (אחרי 1q84) ואין ספק שמהיצירה הזאת נהנתי יותר! הרוקי משתולל ולא שם על אף אחד. חלק מהתעלומות שבספר לא מגיעות לפיתרונן, חלק מקווי העלילה הזויים במיוחד והתיאורים מזעזעים ביותר. אבל כל אלה רק מוסיפים ליצירה הנהדרת הזאת שדנה בחיפוש האני עצמי שלי בעולם המודרני. תבואו לספר בראש פתוח ובתמורה תקבלו מטאפורות מדהימות, חלומות סוריאליסטים שמתוארים בצורה הזויה ומרתקת, עלילה מותחת למרות שלא תמיד מגיעה לפיתרונה,   והכי חשוב אתם תמצאו את אותה מראה שלרוב אנחנו נוטים לברוח ממנה ולא להסתכל לה בעיניים. בקיצור, מומלץ ביותר! ד"א - בסוף הספר יש אחרית דבר נוראית שמנסה לנתח את הספר כאילו היה יצירה בשיעור ספרות בתיכון. מאוד הורס וחבל לסיים ככה את הקריאה, פשוט תסגרו את הספר רגע לפני ותישארו עם טעם טוב בפה.”