פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 11 שנים ו-2 חודשים פרויקט סיפורי מלחמה - סיפור מס' 4 - "אב ובנו" ג'ו

  

  ג'ו

  שלום לכולם.
  היום 10/7/14, עוד יום שגרתי של מבצע "צוק איתן". טילים על תל אביב וגוש דן, מטחים בלתי פוסקים על הדרום, ואפילו דיירי "האח הגדול" כבר מעודכנים בנעשה.
  ואני ממשיך בשלי - כתיבת סיפורי מלחמה, עד שהברדק הזה ייפסק.
  והפעם - סיפור בשם "אב ובנו".
  
  אזעקות, פיצוצים, דיווחים אינסופיים בתקשורת. הוא מגלה שהוא פשוט לא יכול, פשוט לא יכול, שלא להיות מחובר טוונטי פור סבן לאתרי החדשות בסמארטפון שלו. כל חמש דקות מתחיל הסבב היומי שלו – קודם ווי נט (חדשות אובייקטיביות למדי) אחר כך וואללה חדשות (קצת מחרחרי ריב) ואז מאקו (נזכרים לדווח קצת מאוחר), ואז לדברים היותר איזוטריים – "הארץ" (כתבות עמדה של ערביי ישראל ההמומים נוכח הסיטואציה) ולבסוף – "תיק דבקה" (סוף העולם הגיע, ואם לא – אז יגיע קרוב לוודאי תוך כמה ימים).
  ככה זה, כל חמש דקות, כמו סבב רופאים בבית חולים.
  כשהוא חוזר הביתה מהעבודה, הוא רואה את אשתו מותשת אחרי יום שלם בבית עם הילד. הוא רוצה לשחרר אותה, לתת לה קצת לנוח, ויורד עם הילד למטה לגן המשחקים הצמוד לבית. כל השכנים שם, יושבים עם ילדיהם, הילדים נהנים מתשומת הלב המוגזמת המורעפת עליהם מצד הוריהם, משחקים בכדור ועושים מדי פעם חיקויים של רעשי אזעקות (חלקם די מדויקים ומקפיצים את לבו החרדתי). הוא משחק שם בכדור עם בנו, ונהנה לראות איך הילד משתלב במשחק עם עוד ילדים. איך הוא גדל, הפשוש. איך הוא עצמאי.
  "וואי, מטח על דימונה!" צועקת אחת האימהות, שראשה קבור בנייד שלה, וכולם מפנים ראשם לרגע לעברה, ואז חוזרים לעיסוקם. את הילדים זה לא מעניין. כל עוד יש משחק, אזי יש עולם פנימי שאפשר להסתתר בתוכו.
  הערב מתחיל לרדת, ועמו גם הסבירות הגוברת לאזעקות נוספות. הוא מתרגל בראשו איך הוא תופס את בנו ורץ אתו לתוך הבניין. אבל הקרוקס שלו מונחים בצד, צריך לאסוף גם אותם, והכדור בצד שני, והבימבה... אם לא ייקח אותה מישהו עוד יכול לגנוב אותה. טוב, כמה זה עולה, כולה עשרים שקל עלובים?
  הפחד מתחיל לפשות בתוכו. זה די דבילי, כי מה, הוא לא יספיק לתפוס את הילד ולרוץ אתו לבית תוך דקה – דקה וחצי? אבל הוא חושש. הוא מגלה שהוא חושש בעיקר מתגובתו של הילד – הוא לא רוצה שבנו יפחד. הוא ילד קטן, שברירי, עדין. טוב, הוא יודע שבנו לא באמת כזה, הוא גבר גבר קטנצ'יק, אבל עדיין... היה רוצה לחסוך ממנו את כל זה.
  למה זה מגיע לנו? למה בני לא יכול לגדול כמו ילדים נורמאליים בקנדה, הולנד, אוסטרליה?
  הוא מתמלא בכעס מעורבב בפחד ותסכול. די. נמאס לו. הוא רוצה הביתה. "טוב, חמוד, בוא. חוזרים הביתה."
  "לא רוצה." עונה הילד וצוחק תוך כדי מרדף אחרי הכדור.
  "בוא."
  "לא רוצה."
  "בוא!"
  "לא!"
  חלק מהשכנים נושאים עיניים אליו. חלקם בטח חושבים שהוא אבא נורא ואיום. מכריח את בנו הקטן לעלות לבית במקום לתת לו לפרוק אגרסיות ומרץ במגרש המשחקים.
  "טוב חמוד. אני עולה הביתה. אם אתה רוצה אתה יכול להישאר כאן." והוא מתחיל ללכת.
  "לא, לא! לא!!! לא רוצה ללכת הביתה. רוצה להישאר כאן!" הילד צועק ומתחיל לבכות. בכי נוראי, קורע לב. לבו נשבר מבפנים. הוא כל כך מצטער על מה שעשה. הוא מתכופף אל בנו וחובק אותו בזרועותיו. ממלא אותו בחום, באהבה, מנסה לפצות על המציאות הנוראית הזו שאליה נקלעו השניים. עולם חדש וטוב אני אתן לך, הוא חושב.
  בסוף הם עולים הביתה. והוא נשבע שיותר לא ייתן לפחד להפריע לו עם בנו.
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.