פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 11 שנים ו-1 חודשים פרויקט סיפורי מלחמה - סיפור מס' 5 - "הרעיון של אליס" ג'ו

  

  ג'ו

  11/7/14 - נכנסים קרקעית או לא נכנסים קרקעית? בזה המדינה מתעסקת בימים אלה. איזה כיף לנו. ובינתיים - סופגים טילים, כאן ושם. מגניב לנו.
  ולי לא נשאר דבר לעשות מלבד לכתוב. בשביל השפיות שלי. הקטע הבא נקרא "הרעיון של אליס." אולי גם ייצא מזה משהו, לא יודע.
  
  הרעיון עלה בראשה של אליס כבר באזעקה הראשונה. כמה שנאה, היא חשבה לעצמה. כמה שנאה טמונה ברעש הזה, בצליל האיום הזה, ובבומים שמגיעים בעקבותיו.
  היא חשבה על חטיפת ורצח הנערים, ועל ההקלטה הנוראית בה נשמע אקט הרצח.
  היא חשבה על הנער הפלסטינאי המסכן שנשרף בעודו בחיים.
  כמה שנאה, אלוהים, כמה שנאה.
  ושוב אזעקה, ושוב. אזעקה.
  הרעיון רקם עור וגידים בראשה, בין אזעקה אחת למשנתה. היא לא ידעה עם מי לנסות ולהגשים את הרעיון, ולאט לאט שמו עלה אצלה – מוניר, אותו סטודנט ערבי, שהגדיר עצמו כפלסטינאי, כך היא זוכרת, שלמד עמה באוניברסיטה. הנייד שלו עוד שמור אצלה, בתקווה שלא החליף מספר.
  היא התקשרה. מבוישת קצת, חסרת ביטחון, אבל עשתה זאת. היא התקשרה.
  "הלו, מוניר?"
  היא סיפרה לו את הרעיון, והוא הקשיב. למחרת הוא טלפן אליה, והם המשיכו לדסקס על כך. וגם מחרתיים. ולבסוף החליטו לעבור לשלב הביצועי.
  היא גייסה אנשים שהכירה, והוא גייס אנשים שהכיר. הם נפגשו בצומת שבכניסה לעיר, אותה צומת שרק לפני כשבוע וחצי הפכה לזירת התגוששות בין צעירים ערבים זועמים וכוחות ביטחון חמושים. צומת של שנאה. כמו כל דבר פה.
  הם נעמדו כולם, בערב החמים של תחילת יולי, מבוישים, מביטים זה בזה, יהודים וערבים, בנים ובנות, בגילאים כאלו ואחרים. הם השפילו מבט, הם צחקקו. ואז ניתן האות – אליס ומוניר הסבירו את הרעיון. "זה בטח יישמע לכם מוזר," אמרה אליס. "ותאמינו לי, אני לא היפית. ולא רוחניקית. רחוקה מכל זה שנות אור. אבל נראה לי, חברים, באמת, נראה לי – שאין לנו ברירה. חייבים לעשות את זה."
  והם התחילו. אליס ומוניר היו הראשונים להתחיל. הם נעמדו זה מול זה, מרגישים כמו באיזה סרט הדגמה לשימוש במוצר כלשהו, ואליס חשבה בלבה לאיזה מצב הגענו שצריך להדגים לאנשים במדינה איך לעשות את זה, והחלו להתחבק. בהתחלה חיבוק חששני, ובהמשך עוטף וחם. מוניר ליטף את שערה והיא את גוו, והם ניחמו זה את זה.
  לאט לאט החלו השאר לעשות כמותם – יהודים מול ערבים, מתחבקים, מנחמים. חלק התחברו לזה מהר יותר, לחלק לקח יותר זמן, אבל בסוף – כולם הצליחו.
  "מה עכשיו?" שאל מוניר כשהפעולה הסתיימה.
  "עכשיו?" היא הביטה בו בעיניים גדולות. "עכשיו צריך למצוא מקום חדש ולעשות את זה שוב, רק עם הרבה יותר אנשים."
  הוא הנהן. "ואחר כך לעשות זאת שוב, עם עוד יותר אנשים,"
  "ועוד יותר," היא המשיכה אותו.
  "ועוד יותר."
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.