ביקורת ספרותית על אני האגדה מאת ריצ'רד מתיסון
ספר מעולה

---

בום! בום! בום!
{הערה: ביקורת זו נכתבה בין בום אחד למשנהו, בין אזעקה ראשונה לאזעקה שנייה, ובין ייאוש לתקווה. לכן, ביקורת זו תוקדש לכל תושבי הדרום (ועכשיו גם למרכז ואפילו לצפון) ומקווה שתפיקו ממנה רק טוב.}

****

אני, כאזרח גאה במדינת ישראל, יודע שאני לא לבד. נכון, התקופה כרגע כלל וכלל לא פשוטה: החמאס מפגיז אותנו בטילים ועושים לנו את העוול ואנחנו, בכל פעם שנשמע קול האזעקה, צריכים לרוץ מהר מהר למקלטים או לחדרי המדרגות, להשאר שם כמה זמן, לשמוע את כל הבומים, לקוות שזה לא יפגע בנו או במישהו אחר שאנחנו מכירים, ואז לחזור הביתה, מפוחדים ומבוהלים.
בחיי שהמדינה הזו השתגעה. פשוט נפלה על הראש.
אבל, כמו שכבר אמרתי, אנחנו לא לבד. וכשאני אומר שאנחנו לא לבד, אני מתכוון לזה שיש עוד אנשים במצבי, שיש עוד אנשים שעוזרים, תומכים ועושים כל שביכולתם כדי שאנו, האזרחים הגאים במדינת ישראל, לא נפגע.
האנשים האלו יכולים להיות כל אחד מכם: חיילים (ובמיוחד אלו שבפיקוד העורף) , מילואימניקים שמתנדבים לשרת ליד רצועת עזה, שוטרים, מדענים שעבדו שנים כדי שכיפת ברזל תהיה כשירה וכל מי שבעדנו ומתפלל לשלומנו, ואפילו גם השכנים שלנו, שאנחנו פוגשים אותם והם פוגשים אותנו בחדר המדרגות, ואז נוצרת פתאום התחושה החמימה והנעימה הזו של הביחד, שכבר עושה טוב על הלב.
אנחנו לא לבד.

אולם, כנראה שיש היכנשהו בעולם הזה, מישהו שבכל זאת מרגיש לבד. לאיש הזה יש שם. קוראים לו 'רוברט נוויל'.
רוברט נוויל הוא אדם החי בעולם חף מכל בן אנוש. במקום זה, ערפדים, נגועי המגיפה וכל מי שהוא לא בן אדם (במילים אחרות: כל מי שלא קוראים לו רוברט נוויל) , מחכים ליד ביתו האטום בקרשים ומכוסה בשום, קוראים לו לצאת החוצה כדי שיוכלו לשתות את דמו ולהפוך אותו לאחד מהם, ואם לא די בכך אז הנשים מפתות אותו.
נוויל איבד כבר את כל היקר ללבו. החלום שלו הוא למצוא מישהו כמוהו. מישהו שיבין אותו. בן אדם.
אבל זה רק חלום. וחלומות, לא נועדו כדי להגשים אותם, אלא כדי לחלום אותם. אז נוויל ממשיך לחלום. החלומות רק גורמים לו לשנוא יותר את היצורים המחרידים האלו, הזעם פורץ ממנו בסערה והוא מתחיל במסע ההרג שלו. ובד בבד הוא שוקע במחקר שלו על הערפדים שבו הוא יגלה שכל מה שהוא חשב עליהם עד עכשיו, הכל שקר. בין היתר, הוא מתחיל לשאול את עצמו האם יש צדק במעשיו. האם באמת הערפדים הם אלו שאשמים בכל או שמא הם חפים מפשע ועושים את שהם עושים בדיוק מהסיבה שהוא עושה את מה שהוא עושה- כתוצאה מברירת מחדל? (כשם שאנחנו חושבים האם גם עזה עושה אותו הדבר והאם גם שם יש הרבה אנשים שהם חפים מכל פשע).
ובכל זאת, למרות כל הספקות, הוא ממשיך להרוג.
אך מהר מאוד הייאוש חונק אותו והוא מתחיל לקלוט שלא משנה כמה ערפדים ירצו לשתות מדמו או כמה אויבים יהיו לו- כל עוד יש לו מישהו שיעמוד לצדו ויעזור לו (ולא משנה מי) הוא ירגיש שאכן יש אי שם תקווה.
האם חלומו של נוויל יתגשם בסוף? האם בין כל האויבים שלו, הוא ימצא גם מישהו כמוהו? האם לסיפור הנוראי הזה, יכול להיות גם סוף טוב?
בשביל זה אתם צריכים לקחת לידיים את היצירה המופתית הזו של ריצ'רד מתיסון ולהתחיל לקרוא.

ביצירה מופתית זו של ריצ'רד מתיסון, הוא זורק אותנו, הקוראים, על ההתחלה, ללא כל הקדמות מיותרות וללא רחמים, אל תוך כאוס אחד גדול- כמו אומר: "לפעמים, לא צריך רק לקרוא על כאוס ועל טבעי. לפעמים, צריך גם להרגיש את זה"
ואכן, הקוראים חשים את הכאוס, את הייאוש, את התקווה, את הדמויות והם מבינים שמדובר פה בספר חד פעמי, מבריק וגאוני, ומרגש עד דמעות שבתוך תוכו מבצבץ מושר השכל חכם למדי.
ו... כל מילה מיותרת. כל מילה נוספת רק תהרוס אז שלום שלום ואני בטוח שעוד נתראה.

****

בום!!!
{שמעתם את זה?}

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על אני האגדה