ביקורת ספרותית על קורות הציפור המכנית מאת הרוקי מורקמי
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 11 במאי, 2014
ע"י ג'ו


פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר הנה תהליך זהה לבישול - צריך לדעת מראש מה הם המרכיבים, מהו התהליך הנדרש, המינונים המדויקים, מה הולך עם מה ומה אסור שייגע בפריט זה או אחר. בקיצור - שכתיבה, כמו בישול, דורשת מתכון. אז חשבתי.
לפני כך וכך שנים הגעתי לגרינלנד. חייתי שם כמעט חצי שנה. בתור חובב בישול נלהב התעניינתי מאוד במאכלים המקומיים. אנשי גרינלנד, מסתבר, אוכלים כמעט הכול נא, ללא בישול כלל. פשוט צדים, מנקים קצת, ואז אוכלים כשמתחשק (בגרינלנד אין מקררים, כיוון שהמדינה עצמה היא פריזר אחד ענקי. אז את האוכל אפשר להשאיר איפה שהוא נמצא, ולאכול מתי שרוצים).
המאכל שהכי דיבר אלי היה משהו בשם "אקוטאק" - הגלידה האסקימואית. זה בעצם שומן כלבי ים מוקצף, אליו מוסיפים פירות יער שמלקטים, ו... מה שרוצים. פשוט מאוד - כל מה שצריך זה קדירה גדולה, קצת שומן, פירות יער, וכל דבר אחר שעולה לכם בראש - בשר, ירקות, פירות, ממתקים. ותאמינו או לא - זה הולך. הולך ובגדול. זה אחד מהדברים הכי טעימים שאכלתי מימיי. אפילו כשאני כותב את הדברים האלה כאן עולה בי שוב הטעם, שמשתנה ממנה למנה, של האקוטאק.
והדבר הכי מדהים הוא שבהכנת אקוטאק לא נדרש כל מתכון. פשוט זורקים מה שרוצים והכול איכשהו מתערבב עם השומן המוקצף והופך לעיסה קרה וטעימה.
כשקראתי את "קורות הציפור המכאנית", באיחור רב, יש לציין (הספר שכב אצלי בבית כמה שנים והחתול הפיל אותו במקרה וכך יצא שקראתי אותו) נזכרתי פתאום באקוטאק. מדוע, אתם שואלים? או! אשמח לענות לכם.
הספר הזה הוא ספר על יפן - על יפן של פעם, בימי מלחמת העולם השנייה, ועל יפן של היום, מדינה דמוקרטית ומתקדמת, אבל גם מנוכרת, מלאת אלימות, ונשלטת על ידי פוליטיקה מושחתת (נשמע מוכר למישהו?) בכל אופן, הסופר החליט לכתוב ספר על יפן. והוא עשה את זה בצורה הכי מבולגנת ויפהפייה שאפשר לעשות - בצורה הכי אקוטאקית שניתן לעשות זאת - הוא פשוט השליך אל תוך הסיפור כל מיני מרכיבים, בלי לחשוב או להסתבך איתם יותר מדי, והכול הולך - סיפורי מלחמה אכזריים לצד חייה של נערה אבודה לצד חייו הבודדים של קשיש ערירי לצד מערכת יחסים סבוכה ובעייתית לצד... עולם פנטזיה סהרורי שמתקיים בחלומותיהם של הגיבורים ולצד ידעוניות ומומחיות לתורת הנסתר ולצד זונה של השכל (יש דבר כזה, מסתבר).
כמעט כל אספקט של יפן עולה כאן ונבחן, והכול תוך כדי סיפור מבורדק לחלוטין, אבל זה נעשה באופן כל כך חינני וכל כך אלגנטי, שאי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני הרוקי מורקמי.
אסיים בכך שבתור חובב חתולים מושבע אני חושב שהספר הזה הוא ספר חובה לכל חובב חתולים באשר הוא. מתואר שם אפילו שבריר של חלום שעלה בי פעם כשנרדמתי וחתול ישן לי על הפרצוף...

13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
ג'ו (לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
איך הגעתי לגרינלנד - האמת שזה סיפור נורא, אבל נורא, ארוך... אולי יום אחד אכתוב על כך כאן בסימניה.

וכעת, להגן על כבודה של גרינלנד - גרינלנד היא האי הגדול ביותר בעולם (יותר גדולה מאוסטרליה) והיא מלאה באטרקציות - פיורדים אינסופיים, קרחונים ענקיים שבתקופות מסוימות אפשר לטפס ולטייל עליהם, וכפרים ועיירות קטנים, מהמבודדים ביותר בעולם (!)

ועוד לא התחלתי לדבר על האוכלוסייה - בני האינואיט, שהם לדעתי הבלתי משוחדת האנשים הנחמדים ביותר בעולם.

בקיצור - מקום שווה ביותר.
omers (לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
מעניין אותי לדעת,מה יש לעשות בגרינלנד,ועוד חצי שנה? ולמה דווקא גרינלנד?
ג'ו (לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
אני לא יודע אם הכתיבה של מורקמי הייתה באמת מבולגנת כזו, אבל התוצר נראה כזה בעיניי.

בכל אופן, מבולגן יכול להיות מאוד יפה בעיניי.
ולגבי בישול - כיום אני מבשל בבלאגן, וזה יוצא הרבה יותר טוב מאשר כשזה נעשה בתכנון מוקדם.
נצחיה (לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
כן ולא. נכון שאפשר להכין יופי של תבשילים מערבוביה ובלי תכנון, בתנאי שחוש הטעם שלך מכוונן לעניין ומסכים איתו.
אני לא יודעת אם זה מה שמורקמי עשה. למעשה כל הכתיבה שלו היא כזאת, נראית הזויה וסוריאליסטית, וכנראה בכל זאת מתוכננת מאוד. מצד שני, הספר הזה אינו אחיד באיכותו, וחלקו נכתב כפרקים בהמשכים. לכן יכול להיות בהחלט שלא היתה לו תכנית כוללת מראש, אלא הכל נזרק לסיר. אבל בכל האמור במורקמי - אפילו זה לא בטוח.
חני (לפני 4 שנים ו-10 חודשים)
היי ביקורת מרתקת לכשלעצמה.למרות שמנת הדגל שהצגת כאן לא נשמעת משהו אני אדחה את האקוטאק לגלגול אחר.
מורקמי מדהים למרות האבחנה שהוא פשוט זרק הכל בערבוב לתוך הסיפור
לא עובד עלי.כי כל ספריו הם בצורה כזו.אולי יש לו איפה שהוא סדר שמיוחד רק לו.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ