15/7/14 - נו, אז מה אתם אומרים? תהיה הפסקת אש? תיפסק, ולו לרגע קט, האלימות?
הלוואי.
ואני ממשיך - "כשמלחמות היו מלחמות".
אנשים סביבו רצים, צועקים, בוכים. אזעקות, הדי פיצוצים. הוא מרים גבה ומנענע בראשו בלאות. איזו שטות...
כמה מלחמות הוא כבר עבר? כמה מטוסים מצריים, טנקים סוריים, מחבלים פלשתיניים והאקרים אנטישמיים ניסו לפגוע בו? כמה טרור הוא כבר חטף? והכול עובר על פניו כמו רוח קלילה. הכול שטות.
הוא נכנס לבית בצעד מדוד, מחויך. בתו חובקת אותו בידיים רועדות. "אבא, אתה לא נורמאלי! לא שמעת כמה אזעקות? תיכנס כבר לבית!"
ונכדתו מסתכלת עליו וצוחקת. "איזה מבולבל אתה סבא! באזעקות צריך להיות בבית!"
והוא מתיישב בנינוחות על הכיסא המרופד שלו, משמיע קול אנחה, מסדר את משקפיו על אפו ומחייך אל שתיהן. "אתן בכלל לא יודעות מה זה מלחמה." הוא אומר בשקט וברוגע. "אבל זה ממש לא הקשקוש הזה שהולך עכשיו."
בתו שומטת את ידיה מעצבים. נכדתו צוחקת. והוא מכין לעצמו עוד כוס קפה, ומהמהם שיר ישן נושן, מהתקופה שבה מלחמות היו מלחמות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
