14/7/14 - רקטות מלבנון, טיל מעזה מגיע לפאתי חיפה. יש דיבורים על הפסקת אש ואני מקווה שהדבר יתממש בקרוב.
ובינתיים... סיפור נוסף - "מתחת למיטה".
דינה וקובי הסתתרו מתחת למיטה כל הלילה. היה זה הלילה העשירי ברציפות שבו הטרולים תקפו את העיר, והם כבר היו מתורגלים. קובי חיבק את דינה בזרועותיו, עוטף אותה ומצמיד אותה אל גופו החם. הם נרדמו, בעוד טפיפות הרגליים הקטנות והצחקוקים המרושעים נשמעים מבחוץ וברחבי הרחובות. פה ושם נשמעה צרחה מקפיאת דם, כאשר טרולים לכדו איזה אדם חסר ישע ברחוב.
בבוקר המחרת קובי התעורר מוקדם, כרגיל. גבו כאב מהשינה הארוכה על גבי הרצפה, מתחת למיטה. הוא נשק לאשתו המנומנמת ולחש באוזנה – "בוקר טוב. כבר עלתה השמש, אפשר לחזור למיטה." היא לחששה איזה משהו חסר פשר מתוך חלום, והוא הניח לה. הוא נשם את עורה העדין והנעים ואז יצא מהמיטה והתארגן לעבודה.
הנסיעה למשרד בימים האחרונים הייתה עסק מתיש. מתיש מבחינה מנטלית. הרחובות זרועים בהרס וחורבן – חלקי גופות משוסעות של טרולים ובני אדם שלחמו זה בזה כל הלילה. קובי ידע שגם הוא יגויס וודאי לחיל המצב מתישהו, סביר להניח שבימים הקרובים. כשחנה את רכבו בחניית המשרד היה שרוע בחניה טרול גדול, מת. דם שחור נקווה מפיו הפעור וזבובים התרוצצו בתוכו. גם במותו הוא נראה מפחיד מאוד. קובי ייחל לעצמו שלעולם לא ייאלץ להיפגש פנים מול פנים עם אחד כזה.
במשרד אנשים עבדו כאילו דבר לא קרה. "העבודה משחררת", נאמר פעם, בנסיבות מצערות לא פחות, אבל היה בזה מן האמת. כשאתה עובד, אתה לא מודאג. הדאגות מתחילות כשצריך לחזור הביתה.
העבודה התארכה באותו יום, והם עבדו עד כמעט שקיעת החמה. אז מיהרו כולם לרכביהם, מודאגים פן ייתפסו על הכביש כשהטרולים יגששו דרכם החוצה מהאדמה עם שקיעת השמש.
הוא נהג במהירות, חותך רכבים, כמעט דרס חתול. ואז זה קרה – פאאאף! האוטו החל לדדות. פאנצ'ר. שיט!!!
הוא החליט שלא לעצור והמשיך לנהוג, הרכב קופץ ורוטט תוך כדי נסיעה. נורות שונות ומשונות נדלקו, נזקים שנגרמו לרכב שלא טופל כיאות. הוא החליט שלא משנה מה יהיה, הוא ממשיך לנסוע. אבל לבסוף זה כבר לא היה אפשרי. הגיעה עלייה תלולה והאוטו בקושי סחב. אין ברירה, צריך להחליף גלגל.
הוא עצר את רכבו בצד הדרך. כבר היה די חשוך. טרולים וודאי שורצים כאן כעת. הוא פתח את הבגאז' וגלגל החוצה את הגלגל הרזרבי, והוציא את הציד הדרוש. הוא החל לעמול כשלפתע שמע רחש מאחוריו. הוא הביט אחורנית ולא ראה דבר. הוא המשיך לעבוד במשנה מרץ, מזיע ומנגב את מצחו בחולצתו המלוכלכת מהחלפת הגלגל. מכשירו הנייד צלצל, וזו הייתה דינה, אשתו, מודאגת מכך שהוא עדיין לא שב הביתה. היא וודא שומעת את טפיפות הרגליים של הטרולים בחוץ ומודאגת איך קובי יחזור הביתה בשלום. הוא החל לשמוע הדי פיצוצים, יריות, צעקות. הקרבות בין בני אדם לטרולים התחדשו. כמה היה רוצה להיות שם כעת, חבוק עם אשתו מתחת למיטה, נושם את עורה, חש את נשימותיה הקצובות ונשיקותיה...
יד כבדה עמוסת טפרים חדים הונחה על כתפו. הוא נשא מבטו לעבר היצור האפל והשעיר שעמד שם, פיו העצום נוטף ריר. כשהטפרים הכבדים שיסעו את גרונו הוא ראה לרגע קט את דינה מחבקת אותו. לרגע קט היה שם אתה, מתחת למיטה. ואז נדם הכול.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
