ביקורת ספרותית על המדריך לימים הקרובים מאת יואב בלום
ספר לא משהו

---

אהלן חבר'ה. אתמול סיימתי את "המדריך לימים הקרובים" ובא לי לשתף אתכם בכמה מהחוויות שלי ממהלך הקריאה.
ולפני כן – אזהרה!!!! סכנת ספוילרים חמורה לפניך!!!!
נתחיל בזה שזהו ספר פנטסיה ישראלי. זה לא דבר של מה בכך, שכן הספרות הישראלית לא משופעת ביצירות פנטסיה, וזאת אף על פי שמדינת ישראל בכבודה ובעצמה נוסדה על סמך ספר מדע בדיוני ("אלטנוילנד" של הרצל, מישהו?). בכלל, ספרים ישראליים עוסקים לרוב במציאות היומיומית, בכאב, בקושי, וצריך להודות שבזה הם טובים מאוד. אבל כשמתחילים לערבב בתוך המציאות הזו דברים שלא מן העולם הזה... לא יודע, בדרך כלל זה לא יוצא כל כך טוב. ואין לי מושג למה. כשסטיבן קינג מספר לי על ליצן מפלצתי שבוקע מאסלת השירותים, לופת ילד מסכן וגורר אותו אל תהומות הגיהנום במערכת הביוב של דרי, מיין, אני מאמין לו ונורא מפחד. אם מישהו יתאר סיטואציה כזו מתרחשת באיזו עיר ישראלית מאובקת, זה ייראה לה פשוט מגוחך. לא יודע למה. אולי פשוט המדינה הזו מציאותית מדי.
כך או כך, יואב בלום, מחבר ה"מדריך לימים הקרובים", הגה רעיון גאוני – מסתבר, כך אומרים לנו בספר, שישנה שיטה להעביר חוויות אל חומרים, כך שאם תרצו לגרום למישהו להבין איך היה הטיול האחרון שלכם לאמסטרדם, למשל, אתם יכולים להעביר את חוויית הטיול לבקבוק וויסקי ולתת לו לשתות, והוא יחווה את כל החוויה הזו מתחילתה ועד סופה. כמובן שיש לציין שהרעיון של העברת חוויות וזיכרונות בדרך מלאכותית הוא איננו מקורי לחלוטין ("זיכרון גורלי", מישהו? ויש גם אזכור לסרט בגוף הספר), עדיין יש לציין שמדובר ברעיון מאוד חדשני ומגניב. ובנוסף, גיבור הספר נתקל בחנות ספרים בספר שמדבר אליו באופן אישי, ומדריך אותו מה לעשות ואיך להתמודד עם הצרות שנופלות עליו – עוד רעיון מגניב לכשעצמו.
אבל למרות הרעיונות המגניבים הללו, לא כל כך נהניתי מקריאת הספר, בגלל כמה בעיות מהותיות מאוד, לדעתי, בתוכנו.
נתחיל מהדמויות – גיבור הספר, בן שוורצמן, הוא בחור חנון, עדין, מין פוצי מוצי חמודי כזה, והאמת – כבר די נמאס מזה. יש איזו מגמה בעידן הנוכחי לעשות מהגברים בספרים חבורה של נחנחים מסכנים (כל הספרים של אשכול נבו, מישהו?) וחלאס עם זה בבקשה. די עם הסירוס הספרותי הזה. תנו לגברים להיות גברים. כמה אני מתגעגע להמינגווי...
העזר כנגדו בסיפור היא בחורה בשם אסנת, ברמנית שאמורה להיות מין בחורה מגניבה ומדליקה. אין לי עם זה בעיה. עם הדרך שבה הדמויות מוצגות ומתפתחות לאורך הסיפור, לעומת זאת, כן יש לי בעיה. סטיבן קינג אמר פעם, שכשהוא כותב, הוא לא מתאר את הדמות באופן תיאורי ("ג'ון הוא גבר רגיש נטול חוש הומור...") אלא גורם לקורא להבין מתוך ההתנהלות של הדמות, הדיאלוגים שלה עם אחרים, ההתמודדות שלה עם בעיות, שהיא כזו וכזו. וכאן, לעומת זאת, כל דמות מקבלת איזה עמוד שמסביר לנו מהן התכונות של אותו אדם. זה יוצר מעין דיסוננס שבו לא בהכרח התרשמתי מאחד הגיבורים שהוא כפי שהמחבר מתאר אותו. ובנוסף, הדמויות הראשיות יוצאות כמו דמויות מצוירות על גבי קרטון – דו ממדיות, בלי הרבה עומק.
דווקא הנבל של הסיפור, גבר אלים ומיוסר, מקבל כאן תשומת לב רבה ומוקפדת יותר מצד המחבר, עד לכדי אמפטיה עזה של הקורא כלפיו.
העולם שבתוכו מתרחש הסיפור הוא מאכזב. בלום, כאמור, הגה רעיון גאוני, רעיון במצית את המחשבה – יא אללה, אפשר להעביר חוויות לתוך בקבוקים! זה מטורף! האפשרויות שהדבר הזה פותח הן בלתי מוגבלות, אבל בלום מאוד מצמצם את זה לדברים מאוד ספציפיים. גם מרביתו של הסיפור מתרחשת בעולם האמיתי, המציאותי. הגיבור שותה בקבוק שמכיל חוויות של אומן לחימה נפאלי, וזה מסתכם בשתי שורות בלבד. אפשר לעשות מזה מטעמים! אז זה באמת כיף ומגניב להיכנס לתוך עולם כזה, שבו אפשר להעביר חוויות מאחד לשני בצורה שכזו, אבל מה הטעם בכך אם לא עושים לך סיור מקיף בתוך העולם הזה?
קו העלילה הוא מחוכם מאוד. בלום מספר כאן סיפור מעגלי ומיוחד, שבו המחבר יודע הכול משתלב בדמות בתוך הסיפור, יחד עם המחבר עצמו (יואב בלום הוא לא רק המחבר אלא גם דמות בספר).
ולבסוף – אמירה אישית – ספרות בדיונית יכולה לשמש לעתים כדרך למתוח ביקורת או להציף בעיה כלשהי שקיימת בחברה. כאן יש תחושה של איזושהי הקבלה של החוויות הנרכשות בבקבוקים לבעיית הסמים בישראל, ובסיטואציה אחת ספציפית – לסם האונס בעיקר. אך אני בספק אם לכך התכוון המחבר.
לסיכום, הרעיון מאוד יפה, הביצוע פחות. ניכר לדעתי פוטנציאל רב ביואב בלום, ושמעתי שספרו הראשון "מצרפי המקרים" הוא מצוין. (טרם הספיקותי). לא נורא, לכל אחד מתפספס לפעמים, גם לטובים ביותר.

» ביקורות נוספות של ג'ו
» ביקורות נוספות על המדריך לימים הקרובים