ביקורת ספרותית על השקט והשאל - כאוס מהלך #2 מאת פטריק נס
ספר מעולה

---

אני, אוטובוסים וספרים לא הולכים ביחד.
זה התחיל בכיתה ב', כשקראתי הארי פוטר 3 בנסיעה חזור מבית-ספר, שקעתי עמוק בתוכו וכמעט הגעתי עם הנהג הזועם ל תחנת אגד.
אחר כך התחילו הבחילות בנסיעות, השלב הבא היה ספרים שנאבדו/נגנבו/נהרסו באוטובוס, ואחרי מקרים רבים- שהחמור בהם היה ספר ממש מעניין שגרם לי לפספס אוטובוס לריאיון קבלה לתיכון- הבנתי שזה פשוט לא הולך ביחד.
אז הייתי צריכה לדעת, כשקניתי את הספר במבצע עם "אני מספר 4" וחזרתי הביתה, שהספר הכל-כך-מעולה-וגאוני-וסוחף-ומדהים הזה יגרום לי לעלות בטעות על האוטובוס הלא נכון, וככה במקום להגיע הביתה עשיתי עיקוף שלם והגעתי לתחנה המרכזית.
אבל יודעים מה? הספר היה כל-כך-מעולה-וגאוני-וסוחף-ומדהים, שלא היה לי אכפת, ורק חשבתי שככה יהיה לי יותר זמן לקרוא את הספר בלי שהאחים שלי יפריעו לי. [נכון שאני אחות טובה?]
אז איפה הייתי?
אה, כן. זוכרים את הביקורת שלי מהמשתמש הישן על הספר הראשון? מבולבלת אך מהללת?
טוב, עכשיו אין שום היסוס.
זה ספר כל כך גאוניייייייייייי!!!!!

הספר פשוט מדהים [כן, אני חוזרת על עצמי, וזה מעצבן, אבל יש לי מסור חשמלי ביד אז אתם תשתקו].
קודם כל, העטיפה יפהפייה ומחרידה בו זמנית והוציאה ממני כמה מהציורים היותר-מטרידים ומשחררים שציירתי אי פעם.
וזה שכמה מבוגרים אמרו לי שהיא נוראית, זה כנראה סימן טוב ;).
והעלילה- הוא כתוב כל כך מיוחד וסוחף, בסגנון שקצת מזכיר את "המקר המוזר של הכלב בשעת לילה", אבל הרבהההה יותר טוב.
נכון, זה כן כתוב בצורה קצת מבולבלת ולא מובנת ומסובכת, אבל שווה כל רגע.
ואיך הייתי מאושרת כשהראו את נקודת המבט של ויולה במקביל לזו של טוד.
ועכשיו- נכנסים לקישקעס.

טוב, כבר נאמר שזה לא ספר קל. ליתר דיוק, הוא מרסק, שובר, קורע אותך לגזרים, גורם לך לבכות ולצחוק ולאהוב ולשנוא, מטלטל לך את כל הסדרים במוח על טוב, רע ומכוער. אני זוכרת שישבתי כל הזמן דרוכה מרוב מתח, נקרעת בין רצונות לבכות ולחנוק את הסופר או דמויות מסוימות לבין דחפים מטרידים לדלג ברחובות מרוב אושר מהגאוניות של הספר.
אבל הספר קשה. הוא מתאר מציאות אכזרית עד מוות, כואבת, שאין בה טוב ורע. יש גרוע וגרוע יותר, ואי אפשר לדעת מי הוא מי.
שם אתה מיטלטל בין הצורך לרצות כדי לשרוד, ובין להישאר עצמך. ואיפה עובר הגבול הדקיק הזה?
איפה אתה צריך לעצור ולצעוק? ומה אז אתה עושה, כשכולם רוצים שתהיה בצידם או שתהיה מת?
ואיך בכלל מתחילים לחשוב, כשאתה בכלל לא יודע למה אתה כל כך חשוב לכולם?
כן, הזדהיתי עם הדמויות עד כדי כך.
הספר גם מזעזע ואכזרי מאוד בקטעים מסוימים [טוב, בואו נודה באמת- ברוב הספר], אבל לא בצורה חסרת אמינות. כל פרט שם אמיתי עד כאב, לפחות בראש שלך.
זאת אומרת, אם אתה עדיין מצליח לחשוב.

אז במה לסיים? אם אתם רוצים ספר שיטלטל אתכם בכל מובן אפשרי, שתרגישו כאילו כרגע ירדתם מרכבת הרים מטורפת- רוצו לקרוא.

או בקיצור, כדי להציל את עליבותה של הביקורת, אני אצטט את אחד הציטוטים האהובים עליי מאת דמבלדור, שלדעתי מסכם את הספר:
"לפני שנפתח בסעודה, הייתי רוצה להגיד כמה מלים ואלו הן: פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ!"

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש השקנאית
» ביקורות נוספות על השקט והשאל - כאוס מהלך #2