בשנה שעברה היה לנו מיצ"ב [או מפמ"ר] בלשון, שהיה עתיר בטקסטים שהקשר ביניהם לבין המושג "עניין" הוא מקרי בהחלט. והטקסט הראשון היה על תנועות נוער. יותר נכון, זה היה עלון פרסומי לתנועות הנוער באשר הן. ונחשו מה הייתה השאלה האחרונה בפרק הזה של המפמ"ר/מיצ"ב/מבחןכלשה"ו?
"ישנם בני נוער הטוענים שהיום אין צורך אמיתי בתנועות נוער. חווה את דעתך על טענה זו ונמק אותה לפי הטקסט."
אני כבר פתחתי בנאום חוצב להבות על צדקת הטענה [אני ממש לא מעריצה של תנועות נוער, בלשון המעטה], אבל אז שמתי לב שאין בטקסט שום דבר שמאפשר לי להוכיח את זה, ושאני יכולה לפי ההוראות האלה רק להלל את תנועות הנוער ולהשמיץ את הנערים הנבערים וחסרי-האידיאלים שטענו טענה זו ובלה-בלה-בלה. אז כתבתי את מה שהממסד הרקוב רצה שאכתוב, אבל בתחתית הדף כתבתי פסקה ארוכה לא פחות למורה שלי ללשון, ובה התעקשתי שזה לא בסדר ששוטפים לי את המוח להשיב רק משהו מסוים, ושאני בטוחה שהאחראים על הצופים/הנוער העובד והלומד/בני עקיבא/התנועה לשימור חדי קרן ורודים, שילמו למי שכתב את הטקסט כדי שיכתוב עליהם רק דברים טובים.
המורה השנואה ללשון לא הגיבה ונתנה לי ציון 96.
כשסיפרתי על זה לידידי הסימניסט-לשעבר, אותו חלקכם מכירים בשם גווין, הוא צחק ואמר שבכיתה שלהם הם התחילו להתווכח עם המורה באמצע המפמשהו על שטיפת המוח המאוד לא סמויה שמתבצעת עליהם.
ולמה נזכרתי בזה? כי אני הגעתי למסקנה שה"ניו יורק טיימס", "דיילי טלגרף" וכל השאר מקבלים שוחד מכל סופר כושל כדי שהם ישבחו את הספר שלו בצורה שקרית בעליל. ובין הספרים האלה, נכלל גם הספר שעליו אני כותבת את ביקורתי זו.
***
הספר שומר הזמן הוא.. במילה אחת: מעניין.
בשתי מילים: לא מעניין.
בשלוש מילים: תרחיקו אותו ממני!
אני יודעת שהמוכרת בשבוע הספר מקבלת אחוזים על זה שהיא ממליצה לי על הספר שאף אחד לא קונה. אבל אני לא מאשימה אותה, לא הייתי רוצה לעמוד במקומה ב-11 בלילה בדוכן ספרים שאף אחד כנראה לא רוצה לקנות. השלמתי עם זה כשלא משנה איזה ספרים אמרתי שאני אוהבת, בדוכנים של ספרי הנוער תמיד המליצו לי על הספרים של ליאת רוטנר וסופרים ישראליים-ובלתי-נמכרים-כלשהם.
ובכל זאת, המוכרת הזאת גרמה לי לקנות את ה.. דבר הזה בכספי הפרטי ב-95 שקלים חדשים, ואני הולכת לתבוע אותה על זה שהיא מכרה לי ספר שאין בו כלום חוץ מחפירות נמרחות שחוזרות על עצמן ומנסות ליצור סיפור כלשהו ללא הצלחה ממשית. זאת אומרת... מיץ' אלבום היקר, אני יודעת שכתבת כמה ספרים פילוסופיים-אמוניים-הגותיים-רבי מכר וכולי. אפילו יש לנו אחד מהם בבית. אבל כנראה שסגנון הכתיבה הרגיל שלך הוא היחיד ששמעת עליו, כי בספר עלילתי, אתה יודע, צריכה להיות, אהמ, עלילה!
ברצינות, לא הבנתי מה הקטע של הספר חוץ ממסר "עמוק" ופשטני כלשהו על ניצול זמנך וחייך באופן נכון. ולמען השם, למה היה צריך את העלילה הקלושה ולא אמינה הזאת בשביל להעביר את המסר הזה? מיץ' אלבום, לא יכולת פשוט לכתוב עוד ספר פילוסופיה רגיל שלא יימכר לנערות [לא] תמימות ומסכנות כספר אמיתי?
ברצינות, מה שכתוב בספר הזה יכול להצטמצם מ-200 ומשהו עמודים ל-20 ומשהו. וגם זה בחסד. כי מה שקורה [או יותר נכון, לא קורה] בספר הזה פשוט לא ראוי להיכתב על דפים.
הכתיבה- פשוט חוזרת על עצמה שוב. ושוב. ושוב. עד שנראה לך שאתה צריך לאשפז את עצמך כי אתה רואה כפול. וחוץ מזה היא ממש רגשנית, כולם בוכים 24/7 כי מישהו שבר את ליבם או עומד לעשות את זה- וב"כולם" אני מתכוונת ל- 2.5 הדמויות שיש בספר.
הדמויות- פתטיות, רגשניות ולא אמינות! תמצאו לי את המיליונר שאוהב את אשתו אבל לא מספיק בשביל לספר לה שהוא עומד "לחיות לנצח", ושעוד מאמין באמת שזה יקרה אם יקפיאו אותו.
ועכשיו באמת- בבקשה תמצאו לי סופר שבאמת מכיר נוער ולא חושב שכל המתבגרות שונאות את הרגליים שלהן או מה שלא יהיה ורוצות שהבחור הכי חתיך בשכבה יתייחס אליהן.
אז כן, הספר הזה הוא בזבוז של זמן. וזה אירוני, כי דווקא הוא אמור ללמד אותך לנצל את הזמן באופן נכון. ולפי דעתי, הניצול הנכון של החיים שלכם הוא בשום פנים ואופן לא לקרוא אותו. בסוף תמצאו את עצמכם עובדים בשטיפת המוח של הנוער הקלוקל על ידי כתיבת שאלות מעצבנות מאוד למפמשהו בלשון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
