ביקורת ספרותית על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002) מאת ויליאם גולדמן
ספר מעולה

---

כמו רוב האנשים, גם אני ראיתי קודם את הסרט. אבל עם הספר נפגשתי כשהייתי בת 10, נראה לי, כשדוד שלי קרא אותו בשבת ואני הצצתי לו כל הזמן מאחורי הגב כתולעת ספרים מיומנת. במקום להתעצבן עליי, דוד שלי פשוט נתן לי לקרוא. אבל הייתה רק בעיה אחת:
לא הבנתי כלום.
אז בשלב מסוים נטשתי את הספר והבטחתי לעצמי שאני אחזור אליו מתישהו.

הבזק קדימה [למדתי את זה מהספר]. שבוע הספר. מוצ"ש. אני ואחי שקטן ממני בשנתיים משוטטים בדוכנים, חדורי מטרה, מצוידים בכסף ובהוראות לקנות לכל אחד מהאחים הקטנים ספר.
חושי ציידי-הספרים שלנו התחדדו. ביחד הפכנו ספרים, קראנו ודיפדפנו, חרצנו ביקורת מלומדת בלי להעיף יותר ממבט אחד, ריחרחנו ושאלנו את המוכרים שאלות מעצבנות לחלוטין. בסופו של דבר הספר הזה- בכריכה אחרת- נתפס בזווית העין שלי ולחשתי לאחי בהתלהבות: "זה הנסיכה הקסומה! זה בטח ספר אדיר! זה יכול להיות לכולם! בוא נקנה אותו!!!!!"
לא נתתי לו שום ברירות. ביחד עם שני ספרים בשבילי, שניים בשבילו, ספרים לבני דודים קטנים, ספרים לאחים הקטנים וצמר גפן מתוק שנדבק לי לשיער, יצאנו משם.

וקראתי.

וכשגמרתי- וזה אף פעם לא קרה לי- חזרתי לעמוד הראשון וקראתי שוב.

*******

"יש ספורט בספר?"
"סיף. קרבות. עינויים. רעל. אהבת אמת. שנאה. נקמה. ענקים. ציידים. אנשים רעים. אנשים טובים. הגברות הכי יפה. נחשים. עכבישים. חיות מכל סוג ותואר. כאב. מוות. אנשים אמיצים. אנשים מפחדים. אנשים הכי חזק. מרדפים. בריחות. שקרים. אמיתות. תשוקה. נסים."
"נשמע בסדר," אמרתי, ודי עצמתי עיניים. (הנסיכה הקסומה, עמ' 12-13.)

בספר הזה יש הכול.
פנטזיה בסגנון קלאסי של אבירים, מפלצות ונסיכות יחד עם קריצה למציאות המודרנית; וידויים מרגשים לצד הומור וציניות; הרפתקאות ומסעות מול טקסים וגינוני חצר; רופאים מפוקפקים, גאונים מטורפים ונסיכות קירחות; ציידים ורוצחים אכזריים לצד אהבת אמת ונאמנות.
הספר הזה בלתי נשכח מכל הבחינות- הדמויות המקסימות, הציטוטים הגאוניים, ההערות הסותרות והמצחיקות בסוגריים ויותר מהכול, היכולת שלו לרתק אליו אנשים מכל הסוגים- מהדוד שלי, שהוא סטודנט גאון לפסיכולוגיה, ועד אחי הקטן, ילד בכיתה ג', שלא זז מהספר שבת שלמה.

בספר הזה מככבות כמה וכמה דמויות שאי אפשר לשכוח-
בַּאטֶרקַאפּ, הנערה היפה בתבל ששונאת להתקלח ואוהבת לרכב על סוסים;
וסטלי, נער החווה התמים שהופך לשודד ים אכזרי;
הנסיך המפרדינק, השליט הנבזי בעל גוף-החבית שרק ציד מעניין אותו;
איניגו מונטויה, הסייף הספרדי שמקדיש את חייו למרדף נקמה מאז גיל 11;
פזיק, הענק הטורקי ששקל 38 קילו בגיל שנה וגידל שפם מרשים בגן חובה;
ויזיני, גאון סיציליאני מטורף שמשוכנע שהוא החכם באדם;
מקס בעל הנס, שיכול להחיות מתים (בערך);
ואפילו ס. מורגנשטרן, הסופר הפיקטיבי שכתב (או שלא) את הספר "המלא", שמככב בהערות הסוגריים, גם הוא גיבור של הספר.

כן, לספר יש סופר אמיתי, שמתכחש לעצמו- אני אסביר:
וויליאם גולדמן המציא סיפור עשיר בפרטים ושקרי בהחלט על זהות הכותב, שהאמנתי לו בהתחלה.
בהקדמה הוא מספר איך אבא שלו הקריא לו את הספר הזה כשהיה חולה, ואז הוא התאהב בספרים ובייחוד בספר הזה- בלי לדעת שאבא שלו הקריא לו רק את החלקים המעניינים והעלילתיים בסיפור- לדבריו, "החלקים טובים".
גולדמן ממשיך בסיפור ארוך, מפותל ורצוף שטויות, בו הוא מסביר בין השאר איך גילה רק בגיל שלושים ומשהו את גרסת הספר המלא- לכאורה מאת ס. מורגנשטרן- והחליט לערוך אותו. הוא מתייחס לעצמו במשך כל הספר לא כאל הסופר, אלא כאילו לקח ספר קיים ורק ערך וקיצר אותו. לכן מדי פעם הוא קוטע את העלילה, לרוב בחלק הכי מותח, ונותן זווית ראייה משלו, הסבר לקיצוץ מסוים או להערת סוגריים הזויה ש"מורגנשטרן כתב".

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כי אני תמיד חשבתי שסופרים טובים גאים ביצירה שלהם, מתרגשים ממנה, מצפים לדעת הקהל. גם אני ככותבת כזאת.
והנה בא גולדמן ובועט לכולם בכל המוסכמות. הנה, הוא כתב ספר מעולה ומבריק ומצחיק ומצליח, ולמרות זאת הוא טורח כל כך להגיד שזה מישהו אחר. למה שמישהו יעשה את זה?- אני לא יודעת להסביר, אבל זה לא סתם גימיק. יש שם יותר מזה.

אני חושבת שיש שם סוג של התרסה להתנשאות של הרבה מהסופרים היום, כאלה שכותבים "ספרים" שעושים מניפולציה זולה על בנות בגילי וכולם עובדים על אותה נוסחה דבילית, שחושבים שהקוראים מטומטמים- אולי אפילו לא במודע, לדעתי יש כאן אמירה שלא, הקוראים לא מטומטמים, והסופר הוא לא כל יכול, ותפסיקו כבר עם פס הייצור הזה של הזיבלונים התבניתיים, לעזאזל. מנסים ליצור פה ספרים אמיתיים שבאמת עושים משהו לקוראים, שמשנים בהם משהו, כמו לילד בסיפור המסגרת, שהשתנו לו החיים מספר שהוקרא לו בגמגום ומבטא וחום גבוה.
ואולי אני סתם מתפלספת.
אולי גולדמן פשוט רצה באמת להיות הילד הזה.

*******

הספר כבש אותי בפשטות שלו, כי לכאורה זה נשמע סתם ספר משעמם ומטופש- הנערה היפה ביותר בעולם שמתאהבת בנער החווה שלה אך הנסיך המרושע מתחתן איתה בניגוד לרצונה...ורק השם נשמע כמו ספר על ברבי, וגורם לי להרגיש מגוחכת כששואלים אותי מה הסרט שאני הכי אוהבת.

ואולי דווקא בגלל זה.
כי העלילה שלו לא מתאמצת להיות הכי מיוחדת ומקורית, הדמויות בו לא תמיד הכי יפות או חכמות ושנונות, והתקופה מעורפלת לחלוטין- ולמרות הכול הספר הוא ההפך ממשעמם, ומוכיח שלא צריך שהסיפור יהיה הכי מקורי וקיצוני שלוקח אותך לעולמות דמיוניים, וגם בסיפור הכי פשוט יש את היופי והייחוד שלו, לפעמים גם יותר מכל עלילה גרנדיוזית ומפותלת על יקום מקביל ושערי המתים ופיצוצים כל משפט שני.

לדעתי, "הנסיכה הקסומה" משלב את כל העולמות של הסיפורת בצורה שלמה ומדויקת, לא מאולצת, ולכן כל אחד יכול להתחבר אליו [כן, אנג'ל, שחשבה שזה לא מגניב לקרוא ספר עם שם כזה! גם את!].
הסיפור הזה, שנראה על הנייר סתמי לחלוטין, מתברר כספר מקסים, מצחיק, שכתוב בגאונות ובעיקר מראה שהדברים הכי טובים לפעמים נמצאים ממש לידנו, ומרוב ספרים שמלאים ביומרות ומהפכות ודרמטיות סביבנו- אנחנו לא תמיד שמים לב שדווקא היופי נמצא בפרטים הקטנים.
ואומרים שגם אלוהים נמצא שם.

"אהבת אמת היא הדבר הטוב ביותר בעולם, חוץ מסוכריות נגד שיעול. כולם יודעים את זה."

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש השקנאית
» ביקורות נוספות על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2002)