לא חשבתי שאני אחזור לכתוב את ביקורת הפרידה שלי אי פעם.
אבל הנה אני כאן, אחרי שנה ושבעה חודשים מאז הביקורת האחרונה. זה מרגיש לי יותר. כמעט התגעגעתי.
ורציתי להגיד לכם עד כמה אני אוהבת את הספר הזה.



הספר הזה מספר על ילד דפוק. הוא בוכה יותר מדי ושואל שאלות כנות עד בוטות וחי בילדות שלו ויכול ללכת מכות מצוין ולא לזכור איך, הוא יכול להתאהב במישהי ולנסות להדחיק במשך חודשים, הוא יכול לקרוא ספרי מופת ולא להבין, הוא יכול לעשן סמים כי החברים שלו מעשנים ולא להבין, הוא יכול לדבר על יחסי מין ולא להבין, הוא יכול להקשיב לשיר של הסמית'ס או של הביטלס במשך שעות וכמעט להבין. כמעט.
צ'ארלי הוא ילד דפוק. הוא לא מתאים והוא חריג והוא לא זוכר את הדברים החשובים באמת כשצריך. הוא יכול למצוא את עצמו ערום בשלג באמצע החורף ולרצות להפסיק הכל ולא להבין את מה. יש לו יותר מדי רגשות ופחות מדי מילים בשבילם, למרות שהוא דווקא יודע לכתוב מצוין. צ'ארלי עובר כאילו מסע התבגרות אמריקאי קלאסי, אבל הוא לא המתבגר הקלאסי, הילד הבודד אבל המצחיק שהגדולים והמנוסים אימצו ופתאום הוא מתנסה באהבה ואלכוהול וסמים ומוזיקה חדשה וחברים חדשים ומגיע לקתרזיס או משהו כזה. צ'ארלי שונה. כן, הוא מתבגר בדרך הזו. אבל הוא לא כזה.
צ'ארלי הוא אני, במובן מסוים. הוא אני וכל מי שהיה פעם יותר מסתם בודד. שהיה לו חור פוער וכואב בלב ובזיכרון והוא ניסה למלא אותו בכל דבר, במילים של אחרים, בריגושים של אחרים, בקולות של אחרים. שהרגיש יותר מדי עד שהוא רצה פשוט להיות נורמלי ולא ידע איך. שהכל היה אמור להיות בסדר אצלו, ופשוט לא היה. שאנשים שאלו אותו אם הוא מסומם כשהוא אף פעם לא היה. שהוא הרגיש בודד מכל הסיבות הלא נכונות וניסה להיחשף לדברים נפלאים. שמוזיקה איכשהו הייתה הדבר היחיד שדיבר בשפה שלו. שהבין את כל האחרים ולא את עצמו. שכתב וכתב וכתב ושום דבר מזה לא רוקן את מה שהיה בו.
אני חושבת שהספר הזה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא כי הוא מצליח להעביר בדיוק את זה. להיות דפוק ולשם שינוי לא שנון-ולא-מודע-לעצמו או משהו כזה. כן, צ'ארלי חכם מאוד וקורא ספרות איכותית ומקבל מצוין בכל המקצועות ורגיש להפליא. אבל יש בו משהו מהיסוד שיכול להתחבר באמת רק למי שהוא גם דיסק שרוט בעצמו.
הדיסקים השרוטים של צ'ארלי הם פטריק וסם. אנשים שנראים מקובלים וקלים ומצחיקים ומתבגרים טיפוסיים, אבל בעצם כל כך מלאים אהבה ורגישות ורוך וחספוס ועצבות עמוקה ושריטה עמוקה עוד יותר. והם מזהים בצ'ארלי את מה שהם יכלו להיות אם הם היו סוטים עוד קצת מחוץ לנורמליות, ומאמצים אותו. כי הם מבינים.
הם מבינים מה זה להיות הרבה יותר מפרח קיר, שיושב ושותק ומבין. אלא גם זה שנותן לאחרים לבכות עליו ולהישען ולעשות מה שהם ירצו לידו, כ הוא יספוג ויכיל ומבפנים אפילו לא יאמר לעצמו בכלל שהוא גם זקוק למשענת הזו. צ'ארלי הוא זה שתמיד יאמר לעצמו שלאחרים יש הרבה יותר סיבות להיות עצובים.


אמרו שהספר הזה לא אמין, לא אותנטי, מזויף.
אני לא מאמינה לזה. צ'ארלי הוא בשבילי מה שיכולתי להיות אילו. מה שהיה קורה לי אם. הוא מדבר בשפה שלי ומשוטט עם החברים שלי וקורא את הספרים שלי וחולם את המילים שלי, והוא מבין.
ובסוף גם אני מבינה.






אמרתי פה הרבה וכלום. זו הפרידה שלי מכם. רק רציתי להגיד לכם עד כמה בעיניי זה ספר מופת. לא בשבילכם, אולי. אבל בשבילי, כן. הספר הזה תמיד יהיה הדיסק השרוט שלי.
אני רק מקווה שיום אחד אוכל לכתוב ספר שיהיה הדיסק השרוט של מישהו אחר.


אוהבת תמיד, לואיזיאנה, או כל סיום קיטשי אחר, תם ונשלם הקונדס.


https://www.youtube.com/watch?v=U0jk3bFeSUY

שלום לך ניל גיימן. את הספר הזה קניתי וקראתי בעקבות שכנועים של חברה שלי, שמעריצה כל רשימת מכולת שאתה כותב. ואני מבינה אותה- אם גם אני הייתי גדלה על הספרים שלך, כמוה, גם אני הייתי כזאת.

אתה יודע על מה הספר מדבר ומי הדמויות בו, כמובן, אבל אני רוצה להגיד לך על זה משהו. על זה שכתבת סיפור כל כך קטן לכאורה- בקושי עשר דמויות, פחות מחמישה קילומטרים ואפילו לא שבוע, ובכל זאת הוא נותן הרגשה שזה עולם ומלואו, גם אם יש עולמות שלמים מסופרים מחוץ לנקודת הזמן הקטנה הזאת. וזה דבר כל כך מדהים.
וזה גם ההבדל בין הספר הזה לספרים אחרים שלך שהספקתי לקרוא. שם, נתת את התחושה של סוף העולם בעזרת הרבה דמויות, שלכל אחת מהן יש את הרגעים שבהם מתעכבים עליה ואז ממשיכים הלאה. כאן זאת רק נקודת מבט אחת, מקום כל כך מצומצם ומעט מאד דמויות, ועדיין- ההרגשה הזאת של סוף העולם בעיניים של ילד בן שבע לא פחות חזקה. מתבקש להגיד שאולי אפילו יותר.

ולטי המפסטוק. חייבים להתעכב על הדמות החכמה הזאת. אני אפילו לא יודעת מה לומר. אבל היא ראויה לפסקה משלה, בכל אופן, אז הנה.

בספר הזה שלך, ניל גיימן, יש את המשהו הזה שגורם לי להתאהב בספרים באופן מוחלט, בערך, המשהו הזה בכתיבה שנתן לי את התחושה בתור ילדה שאני יכולה לעשות הכל. ניצוץ, יש כאלה שהיו קוראים לזה ככה. אבל זה לא מדויק- זה יותר כמו לחכות לאוטובוס בתחנה, ולשמוע שיר של הביטלס שמתחיל במנגינה פסיכדלית, ולחשוב שזה יהיה עוד שיר שנכתב בהשפעת סמים, ואז השיר מתחיל ופתאום אתה מגלה שהמילים שלו יפהפיות ובעצם אתה ממש ממש אוהב את השיר הזה ושהוא כל מה שטוב במוזיקה ושהוא הרבה יותר מכל מה שחשבת. וזה לא משנה בכלל אם הוא באמת נכתב כשג'ון לנון היה תחת השפעת אל.אס.די.
כי העיקר הוא ההרגשה הזאת בתוך עצמך, ההרגשה שהשיר או הספר הזה מתחבר לך איפהשהו שם בפנים לחלק של פאזל, שבדיוק היה צריך את הספר או השיר הזה כדי להיות פאזל שלם.
זאת ההרגשה שהכתיבה שלך נותנת בספר הזה, ניל גיימן. ובחלקים מסוימים, בעיקר בקטע האוקיינוס ובעמוד וחצי האחרונים, זה כמו לקרוא שיר אחד יפהפה וארוך.



תודה, ניל גיימן. זה מה שניסיתי להגיד בביקורת הזאת. גם אם בכל זאת לא נתתי חמישה כוכבים (יום אחד אני אסביר לעצמי למה), וגם אם אני בקושי זוכרת איך כותבים ביקורות אז אני מנסה לנסח את המחשבות שלי במכתב כדי להבין אותן, וגם אם זה עוד שיר תחת השפעה של אל.אס.די. תודה על הספר הזה.

יש לי חלוקת קשב, והפרעת קשב קלה, וזיכרון צילומי. מה שגורם לי, כשאני קוראת ספר, לזכור ממנו ציטוטים ופסקאות שלמים, ותוך כדי לקמט בידיים בקדחתנות כוס חד-פעמית/ לקרוע גליל טישו שלם למיליון חתיכות/ לתופף מקצב אקראי על הספה, בלי לשים לב מה הידיים שלי עושות חוץ מלהפוך דפים [עד שמישהו בסביבתי הקרובה כבר משתגע לגמרי, ושואג עליי: "די כבר לואיזי, עוד שנייה אני אקפוץ מהחלון אם לא תפסיקי את זה!!!"].
חוץ מזה, אני כמעט תמיד שמה לב לרמזים סמויים שיתבררו בהמשך, ומשפטים תמימים-לכאורה שנאמרים כאילו בדרך אגב והקשר שלהם יתגלה בפתרון התעלומה.

אבל.

הרלן קובן החליט לאתגר לי את המוח ולעשות סלט שלם. ואם נמשיך עם הדימוי, הסלט לא יצא משהו.
תבינו, בדרך כלל אני אוהבת אתגרים. אבל זה?
כאילו קובן ניסה ליצור את ספר המתח הכי מבריק, עלילתי, חדשני, מפתיע ומתוחכם עד כה. בפועל, אני אפילו לא בטוחה מי היה הרוצח בסוף באמת, ולא נראה לי שזה אומר משהו טוב.


****


מישהו רצח מישהי. אחיו של הרוצח [הגיבור] תמיד חשב שהוא מת, אבל הוא, אמו [שכבר מתה] ואחותה של הנרצחת מגלים שהרוצח חי וקיים. ואולי הוא בכלל לא הרוצח! זה כנראה איזה מישהו פסיכופת אחר שדמו נמצא באזור!
במקביל, אהובתו של הגיבור נעלמת ומבוקשת על ידי האף-בי-איי, ונמצאות ראיות לכך שהיא רצחה שני גברים.
כמו כן, לגיבורנו מתגלה שאהובתו- זו ששיקמה ילדים בסיכון מהרחוב- הייתה בעצם מעורבת בהרבה פרשות מפוקפקות יותר ופחות, ובעצם זאת בכלל לא היא! זאת מישהי אחרת שהתחלפה איתה בשם! ומי שהגיבור חשב שזו אהובתו, היא בעצם אשתו של אחיו הרוצח [כנראה] שנהרגה בייסורים בכל מקרה.
לחבר היוגיסט וההיפי של גיבורנו, שהיה בעברו גם נאצי והיום גם הוא משקם ילדים בסיכון, יש קשרים בכל מקום, ולמרות זאת חוקרים אותם בהרבה אופנים וגרסאות כי לחוקר יש תסביכים.
ורגע, חכו! לפסיכופת הרוצח [אולי] יש גם כנופיית רוצחים שלמה משלו! והיא ניסה לחנוק את אחותה של הנרצחת! והוא בעצם לא כזה פסיכופת- רגע, בעצם כן- הוא חוטף את הגיבור ואת אחות הנרצחת ומרמה את האח שבכלל לא רוצח, אבל בעצם זה היה רק מבחן והוא לא הרשע פה! והאח כן רצח! ויש לו ילדה! והוא לא רצח! והילדה היא בכלל של גיבורנו! וחברתו של ההיפי היוגיסט בהריון! ויש הלוויה לאישה שלא ברור מיהי! והגיבור מוצא את אהובתו ומגלה שהיא בכלל אישה שהחליפה זהות אבל לא אכפת לו והוא כבר התרגל לזה! ומשפחת הלא-רוצח נפגשת איתו בחיבוק חם, ואז מסתבר שהוא כן הרוצח! ואחות הנרצחת יורה בו! והילדה שלא ברור של מי היא מאומצת על ידי גיבורנו שמייד מרגיש אליה קשר אבהי חם ואוהב! ואבא של הגיבור מגלה לו שבעצם אחיו הרוצח היה מטורף מאז ומתמיד! וכולם הבינו הכול וחיים באושר ועושר עד הרצח הבא!

עכשיו אפשר לנשום?


****


קראתי את הספר בכלל כי נזכרתי בתקופה שבה אבא שלי קרא את כל הספרים של הרלן קובן, וחשבתי לעצמי שבטח יש בזה משהו טוב אם אבא שלי ועוד מיליון אנשים אהבו את זה.

אבל... כל כך הרבה דחוס בספר אחד, כל כך הרבה טוויסטים בעלילה ודמוית מתחלפות ועובדות שמתנפצות לך בפנים- עד שרציתי לעצור רגע ולעשות סדר בראש. ועד שהצלחתי, בא הפרק הבא ששוב ריסק לי כל תאוריה.
לכאורה זה יכול להישמע כמו המלצה, אז חשוב לי להדגיש: זו לא. גמרתי את הספר בתחושה קצת מרומה, כי אמנם אני מאוד בעד טוויסטים מקוריים שמשאירים אותך בפה פעור, אבל לא בעד שינויים מקצה לקצה בכל עמוד ככה שבסוף לא מבינים מה רצו ממך לעזאזל, מה באמת קרה, והאם יש טעם בלנסות לפענח את התעלומה בכלל.

אז למה שלושה כוכבים?
קודם כל, כי הספר באמת בסדר. לא מצוין ולא גרוע, רק מבלבל ביותר.
חוץ מזה, הכתיבה באמת סוחפת והיא מה שגרמה לי לקרוא את הספר במהירות על-קולית. ובאמת-באמת שרציתי לדעת מי הרוצח בסוף ומה המטרה של כל השתלשלות העניינים- ולכן גם ההתרסקות הגדולה לטעמי בסיום, שהיה לא אמין עד הזוי לחלוטין ולא הבנתי ממנו יותר מדי.


בקיצור, אין לי מושג מה באמת קרה פה, למה כולם כל כך התלהבו [כנראה שאני ממש טיפשה, כי נראה שכולם הבינו פה הכול], והשאלה החשובה ביותר- איך לעזאזל אבא שלי הרשה לי לקרוא את הדבר הזה.


"ובכן, בארט, לדודך ארתור הייתה אמרה: 'תירה בכולם, ותן לאלוהים למיין אותם'. לצערנו, יום אחד הוא הכניס את התיאוריה שלו לפעולה. נדרשו 75 שוטרים פדרליים להוריד אותו. בוא לא נדבר על זה יותר." [משפחת סימפסון]

קיילי הייתה נערה יפהפייה, בעלת שיער בלונדיני גולש, עיניים כחולות כשל תינוק ובאופן כללי כל בחור שראה אותה בזווית העין התאהב בה- כי הרי ידוע שרק בלונדיניות כחולות-עיניים הן יפות. לקיילי יש תכונה שהיא לא מצליחה להיפטר ממנה- תמיד היא מנומסת לכולם ומתייחסת אליהם בחביבות ובנדיבות. אך אל תטעו, קיילי היא נערה מאוד מאוד אומללה.

קודם כל, מדי לילה היא מתעוררת בצרחות מסיוטים זוועתיים שהיא אפילו לא זוכרת, כמה נורא!

דבר שני, חייל-רוח-רפאים שרק היא רואה מסתכל עליה! אילו חיים קשים!

והגרוע מכל: ההורים שלה מתגרשים והיא נשארת עם אמה הקרירה והמרוחקת, ששולחת אותה הרחק מכל המוכר לה [המוכר לה=החבר החתיך שעוד מאוהב בה אך זרק אותה, וחברתה שמחליפה חברים כמו גרביים] למחנה של פריקים, שכל הבנים בו הם חתיכים יפהפיים שנופלים לרגליה תוך דקות ספורות! וכל הבנות בו מייד מעריצות אותה, מתרפסות לפניה ומתעניינות רק בה חוץ מאחת ששונאת אותה כי היא פחות יפה מקיילי! קיילי שולטת! הבה נקים לקיילי המושלמת שלנו מקדש!

או, סליחה. סטיתי מהנושא. בואו נמשיך.

לקיילי מסכנתנו מתגלה שהיא בעלת כוחות על (איזו מקוריות! איזו תעוזה מצד הסופרת!) כמו כל שאר הפריקים במחנה, שחברותיה לחדר הן ערפדית ומכשפה, וש- כמה מפתיע- היא לא סתם על-טבעית, היא כנראה בת אלים בעלת הכוח הנדיר ביותר!

במחנה היא מנסה להוכיח נואשות שאין לה כוחות על, אך לקיילי יש חיים נוראיים- ולאט לאט מתברר לה שכן, היא באמת על טבעית! לא, אין לה סטיות מוזרות כמו שתיית דם, הפיכה לזאבה או כישופים בלתי נשלטים- לא, לקיילי יש את כוח העל הגרוע מכל, היא רואה רוחות רפאים!
בנוסף, כל הנערים החתיכים, המהממים והמושלמים כחולי/ירוקי העיניים בוהים בקיילי כל הזמן מרוב שהיא יפה, ומנסים להיפגש איתה. הבנות מבקשות ממנה עצות ביחסים עם בנים, אך קיילי במשברי הזהות והאהבה שלה פשוט לא מסוגלת להיות שמחה. טוב, איך אפשר לשפוט אותה?

בסופו של דבר, קיילי מובילה את המחנה לניצחון שבו הרשעים מתוודים על מעשיהם בזכותה, חברותיה מעריצות אותה, אמה משתקמת, ולאורך כל הדרך היא מעשירה את כולם בסלנג הפרחות העשיר שלה, תוך כדי התחבטויות האם לנשק את טריי היה נחמד יותר, או את דרק, או לוקאס, והאמת שגם הערפד ההוא היה ממש חמוד.

ציטוטים נבחרים מהספר:
"טריי גירד את אוזנו. התנועה החמיאה לו פלאים והדגישה את שריריי היד המושלמים שלו."
"לוקאס לבש את חולצתו הכחולה, מה שרק הדגיש את גבריותו, את עיניו הכחולות האפלות ואת שריריי הבטן המסוקסים שלו."
"דרק הביט בעיניה הכחולות כשל תינוק, וקיילי נפעמה ורצתה לטבוע בעיניו הירוקות בעלות הזהרורים הזהובים. אוי, רגע, הוא הסיט את מבטו ממנה! קיילי רצתה כל כך לנשקו עד שעמדה למות."

רוצו לקרוא בבקשה, אך אל תאשימו אותי בתופעות הלוואי הקלות שאינן מצוינות על גב הספר: הקאה בלתי נשלטת, אנחות ייאוש, זעם פסיכי- או תשוקה לוהטת להתחתן עם קיילי, בנים יקרים.

***

היה הייתה נערה בשם לואיזיאנה. שערה היה חום כהה עם קצת צבעים בקצוות, עיניה חומות וממוסגרות במשקפיים, והבן היחיד שבהה בה היה המוכר במכולת כשהביט בכמות השוקולד שהעמיסה ליד הקופה.
הנערה אהבה לקרוא ספרים איכותיים, אך לא יכלה להתאפק וקראה את הספר הנ"ל רק כדי לראות עד כמה הוא גרוע. ובכן, הוא התעלה על כל הציפיות שלה, ולא לטובה.
בתחושת זעם בלתי נשלט, התיישבה לואיזיאנה ליד המקלדת וכתבה לקוראי סימניה תקציר ספר אלטרנטיבי לאלו שמסרבים לתת להוצאות הספרים לשקר להם בכריכה האחורית. נו טוב, אי אפשר לומר שזה לא סיפק אותה.



מוגש לקהל הרחב מטעם העמותה למיגור ספרים משוכפלים

אזהרת ספוילרים קלים

לאחרונה הגעתי למסקנה שסופרות פנטזיה כותבות את הדמות הראשית שלהן לפי איך שהן היו רוצות להיות בעצמן. טוב, בעצם, לא כל הגיבורות האלה מושלמות לחלוטין באופן סופי ונחרץ, אבל כן, יש איזו תחושה עמומה שהסופרת מעצבת את הדמות לפי המראה, ההתנהגות והכישורים שהיא רוצה שיהיו לה או לפחות רצתה שיהיו לה בגיל 16- עובדה שרוב הגיבורות האלה מתנהגות כמו נשים לכל דבר וממש לא כמו מתבגרות (להוציא אולי את קאסיה מ"הבחירה", שמתנהגת כמו בת 11 מעצבנת במיוחד וגם זה בחסד).

אבל כאן, לשמחתי, העובדה הזו שימחה אותי בהיעדרה.

נכון, אפשר לראות שדווקא נשים כתבו את הספר, לאור התיאור המפורט של הבגדים של לינה- כשגיבור הספר הוא בן, למען השם!
אני יודעת שזה נשמע סטריאוטיפי, אבל כמעט אין סיכוי שמישהו בן 16 ישים לב שחברתו לובשת מעין שמלת-טוניקה שחורה עם תחרה שגרמה לצבע העיניים הירוק והייחודי שלה לבלוט, מגפיים צבאיים מרופטים אבל יפים, מעיל ארוך עם חגורה נקשרת מאחור, עגילים כסופים, שרשרת תליונים ושיערה הסתלסל על גבה בבקבוקים שחורים, וזה ביום הראשון כשהוא סתם רואה אותה במסדרון.

אבל חוץ מזה, לינה נשמעת באמת כמו מתבגרת- לפחות יותר מאשר גיבורות אחרות. היא מעט נוירוטית, קצת היסטרית, ומפחדת להיות שוב התלמידה הדחויה והמוזרה, ואכפת לה מה חושבים עליה, ולא כל משפט שלה הוא "שנון" ו"חכם" ומתחכם ועמוק והו כה דרמטי, כמו שנהוג בכמה וכמה ספרי נוער. היא באמת נשמעת אמינה- לא כמו סופרים שיצאה להם דמות מושלמת מדי, אז הם החליטו פתאום לתת לה התקף זעם כדי שהיא לא תהיה לגמרי מרי-סו. אלא היא באמת כמעט נערה אמיתית בת 16, עם יתרונות וכישרונות ועם חולשות, כמו שאר הדמויות- ומאוד מצאה חן בעיניי היכולת הזו לדייק ככה באמינות של דמויות. במיוחד כששתי סופרות כתבו יחד את הספר, דבר שנשמע דווקא כמו מתכון למריבות וקטנוניות, מה שבוודאי לא עושה טוב לתוצאה הסופית. אבל הנה ההוכחה שאפשר.


ועכשיו לעלילה.

הספר מאוד מקורי לדעתי; הוא משלב גם פנטזיה, וגם ביקורת חברתית מאוד רלוונטית.
לגבי הפנטזיה: הרעיון חמוד מאוד ומקורי- סוף סוף הבת היא זאת עם כוחות העל או מה שלא יהיה!- שכתוב בצורה חכמה ומאוד מעניינת, לא דמיוני בצורה מופרכת, עם מעט קטעים קצת מוזרים מדי-אבל סך הכול כתוב טוב וחכם, לא מפוזר והזוי כמו שקורה לפעמים.

אבל לגבי הביקורת החברתית יש לי הרבה מה להגיד.


אני גרה במקום שקצת דומה לגטלין, העיירה שבה מתרחש הסיפור. לא זהה לגמרי, אבל יש חלקים שדומים באופן חשוד. זאת עיר בהתהוות, עם כל הריכולים וההתעסקות באנשים אחרים של מקומות קטנים יחסית, והיא מאוד מאוד אמריקאית.
ליתר דיוק, ברוב המקומות בה אתה מרגיש כאילו הטיסו אותך לשכונה אמריקאית בורגנית טיפוסית, עם בתים פרטיים ענקיים וחצר גדולה שמקיפה את הבית ואנשים ברחוב שמדברים אנגלית והכול. אנשים יצרו לעצמם כאן אמריקה קטנה. בגלל כל זה, אני יודעת להגדיר מה נחשב אמריקאי- באוכל, בלבוש, בדיבור- ואני יכולה לגלות אם אתה כזה עוד לפני שתפתח את הפה. אני חושבת שהמשפחה שלי היא באמת במיעוט של האנשים כאן שאין להם אפילו אזרחות באמריקה, שגרה בבניין, ושלא טסה לחו"ל מדי פעם לבקר את המשפחה.
ולכן, כשקראתי את התיאור של גטלין, המחשבה הראשונה שלי הייתה "וואו, אתם בטוחים שלא כתבתם את זה על השכונה שלי?", כי זה הזכיר לי כל כך הרבה דברים שיש גם פה.

למרות זה, המקרה של גטלין קיצוני יותר, בגלל התקיעות בעבר והחטטנות האינסופית והשנאה הלא-מוסברת ללינה. אני חושבת שכל הבעיה נוצרה כי האנשים שם פשוט היו צרי אופקים, פחדנים וטיפשים, שלא מסוגלים לקבל משהו אחר, או לפחות מסכימים שהוא יהיה בחברתם רק כדי שיהיה להם על מי לרכל.
אני חושבת שגם האיזכורים החוזרים של הדמיון לספר "אל תיגע בזמיר", אומרים שתמיד תהיה פה גזענות, תמיד תצטרך להילחם באנשים טיפשים ותקועים. גם אם יש לך כוחות על ואתה יכול לפוצץ את כולם (במקרה בטעות בכוונה).

*****

"יצורים יפהפיים" הוא ספר שאמנם מלא בסודות אפלים ושנאה עיוורת, אבל הוא מצליח להיות גם כיפי וזורם ומצד שני לא דבילי וקליל. הוא אולי ספר שמיועד בעיקר לבנות, אבל לא כי הוא תבניתי וצפוי ואידיוטי- פשוט כי יש במרכזו סיפור אהבה ואובר-תיאורים של המראה של לינה.
אבל סך הכול, הוא ספר מתוק ומקסים שכיף נורא לשקוע בו כמה שעות ולשכוח מהכול. כזה ש- עם כל הקלישאה- מתכרבלים איתו בחורף מתחת לפוך עם משהו חם ומתוק, ונהנים גם מהקיטש שבו. מין ספר חורפי כזה.

"אין בנמצא מידה טובה שהרכילות אינה יודעת לכלות." (המלט)

כמו רוב האנשים, גם אני ראיתי קודם את הסרט. אבל עם הספר נפגשתי כשהייתי בת 10, נראה לי, כשדוד שלי קרא אותו בשבת ואני הצצתי לו כל הזמן מאחורי הגב כתולעת ספרים מיומנת. במקום להתעצבן עליי, דוד שלי פשוט נתן לי לקרוא. אבל הייתה רק בעיה אחת:
לא הבנתי כלום.
אז בשלב מסוים נטשתי את הספר והבטחתי לעצמי שאני אחזור אליו מתישהו.

הבזק קדימה [למדתי את זה מהספר]. שבוע הספר. מוצ"ש. אני ואחי שקטן ממני בשנתיים משוטטים בדוכנים, חדורי מטרה, מצוידים בכסף ובהוראות לקנות לכל אחד מהאחים הקטנים ספר.
חושי ציידי-הספרים שלנו התחדדו. ביחד הפכנו ספרים, קראנו ודיפדפנו, חרצנו ביקורת מלומדת בלי להעיף יותר ממבט אחד, ריחרחנו ושאלנו את המוכרים שאלות מעצבנות לחלוטין. בסופו של דבר הספר הזה- בכריכה אחרת- נתפס בזווית העין שלי ולחשתי לאחי בהתלהבות: "זה הנסיכה הקסומה! זה בטח ספר אדיר! זה יכול להיות לכולם! בוא נקנה אותו!!!!!"
לא נתתי לו שום ברירות. ביחד עם שני ספרים בשבילי, שניים בשבילו, ספרים לבני דודים קטנים, ספרים לאחים הקטנים וצמר גפן מתוק שנדבק לי לשיער, יצאנו משם.

וקראתי.

וכשגמרתי- וזה אף פעם לא קרה לי- חזרתי לעמוד הראשון וקראתי שוב.

*******

"יש ספורט בספר?"
"סיף. קרבות. עינויים. רעל. אהבת אמת. שנאה. נקמה. ענקים. ציידים. אנשים רעים. אנשים טובים. הגברות הכי יפה. נחשים. עכבישים. חיות מכל סוג ותואר. כאב. מוות. אנשים אמיצים. אנשים מפחדים. אנשים הכי חזק. מרדפים. בריחות. שקרים. אמיתות. תשוקה. נסים."
"נשמע בסדר," אמרתי, ודי עצמתי עיניים. (הנסיכה הקסומה, עמ' 12-13.)

בספר הזה יש הכול.
פנטזיה בסגנון קלאסי של אבירים, מפלצות ונסיכות יחד עם קריצה למציאות המודרנית; וידויים מרגשים לצד הומור וציניות; הרפתקאות ומסעות מול טקסים וגינוני חצר; רופאים מפוקפקים, גאונים מטורפים ונסיכות קירחות; ציידים ורוצחים אכזריים לצד אהבת אמת ונאמנות.
הספר הזה בלתי נשכח מכל הבחינות- הדמויות המקסימות, הציטוטים הגאוניים, ההערות הסותרות והמצחיקות בסוגריים ויותר מהכול, היכולת שלו לרתק אליו אנשים מכל הסוגים- מהדוד שלי, שהוא סטודנט גאון לפסיכולוגיה, ועד אחי הקטן, ילד בכיתה ג', שלא זז מהספר שבת שלמה.

בספר הזה מככבות כמה וכמה דמויות שאי אפשר לשכוח-
בַּאטֶרקַאפּ, הנערה היפה בתבל ששונאת להתקלח ואוהבת לרכב על סוסים;
וסטלי, נער החווה התמים שהופך לשודד ים אכזרי;
הנסיך המפרדינק, השליט הנבזי בעל גוף-החבית שרק ציד מעניין אותו;
איניגו מונטויה, הסייף הספרדי שמקדיש את חייו למרדף נקמה מאז גיל 11;
פזיק, הענק הטורקי ששקל 38 קילו בגיל שנה וגידל שפם מרשים בגן חובה;
ויזיני, גאון סיציליאני מטורף שמשוכנע שהוא החכם באדם;
מקס בעל הנס, שיכול להחיות מתים (בערך);
ואפילו ס. מורגנשטרן, הסופר הפיקטיבי שכתב (או שלא) את הספר "המלא", שמככב בהערות הסוגריים, גם הוא גיבור של הספר.

כן, לספר יש סופר אמיתי, שמתכחש לעצמו- אני אסביר:
וויליאם גולדמן המציא סיפור עשיר בפרטים ושקרי בהחלט על זהות הכותב, שהאמנתי לו בהתחלה.
בהקדמה הוא מספר איך אבא שלו הקריא לו את הספר הזה כשהיה חולה, ואז הוא התאהב בספרים ובייחוד בספר הזה- בלי לדעת שאבא שלו הקריא לו רק את החלקים המעניינים והעלילתיים בסיפור- לדבריו, "החלקים טובים".
גולדמן ממשיך בסיפור ארוך, מפותל ורצוף שטויות, בו הוא מסביר בין השאר איך גילה רק בגיל שלושים ומשהו את גרסת הספר המלא- לכאורה מאת ס. מורגנשטרן- והחליט לערוך אותו. הוא מתייחס לעצמו במשך כל הספר לא כאל הסופר, אלא כאילו לקח ספר קיים ורק ערך וקיצר אותו. לכן מדי פעם הוא קוטע את העלילה, לרוב בחלק הכי מותח, ונותן זווית ראייה משלו, הסבר לקיצוץ מסוים או להערת סוגריים הזויה ש"מורגנשטרן כתב".

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כי אני תמיד חשבתי שסופרים טובים גאים ביצירה שלהם, מתרגשים ממנה, מצפים לדעת הקהל. גם אני ככותבת כזאת.
והנה בא גולדמן ובועט לכולם בכל המוסכמות. הנה, הוא כתב ספר מעולה ומבריק ומצחיק ומצליח, ולמרות זאת הוא טורח כל כך להגיד שזה מישהו אחר. למה שמישהו יעשה את זה?- אני לא יודעת להסביר, אבל זה לא סתם גימיק. יש שם יותר מזה.

אני חושבת שיש שם סוג של התרסה להתנשאות של הרבה מהסופרים היום, כאלה שכותבים "ספרים" שעושים מניפולציה זולה על בנות בגילי וכולם עובדים על אותה נוסחה דבילית, שחושבים שהקוראים מטומטמים- אולי אפילו לא במודע, לדעתי יש כאן אמירה שלא, הקוראים לא מטומטמים, והסופר הוא לא כל יכול, ותפסיקו כבר עם פס הייצור הזה של הזיבלונים התבניתיים, לעזאזל. מנסים ליצור פה ספרים אמיתיים שבאמת עושים משהו לקוראים, שמשנים בהם משהו, כמו לילד בסיפור המסגרת, שהשתנו לו החיים מספר שהוקרא לו בגמגום ומבטא וחום גבוה.
ואולי אני סתם מתפלספת.
אולי גולדמן פשוט רצה באמת להיות הילד הזה.

*******

הספר כבש אותי בפשטות שלו, כי לכאורה זה נשמע סתם ספר משעמם ומטופש- הנערה היפה ביותר בעולם שמתאהבת בנער החווה שלה אך הנסיך המרושע מתחתן איתה בניגוד לרצונה...ורק השם נשמע כמו ספר על ברבי, וגורם לי להרגיש מגוחכת כששואלים אותי מה הסרט שאני הכי אוהבת.

ואולי דווקא בגלל זה.
כי העלילה שלו לא מתאמצת להיות הכי מיוחדת ומקורית, הדמויות בו לא תמיד הכי יפות או חכמות ושנונות, והתקופה מעורפלת לחלוטין- ולמרות הכול הספר הוא ההפך ממשעמם, ומוכיח שלא צריך שהסיפור יהיה הכי מקורי וקיצוני שלוקח אותך לעולמות דמיוניים, וגם בסיפור הכי פשוט יש את היופי והייחוד שלו, לפעמים גם יותר מכל עלילה גרנדיוזית ומפותלת על יקום מקביל ושערי המתים ופיצוצים כל משפט שני.

לדעתי, "הנסיכה הקסומה" משלב את כל העולמות של הסיפורת בצורה שלמה ומדויקת, לא מאולצת, ולכן כל אחד יכול להתחבר אליו [כן, אנג'ל, שחשבה שזה לא מגניב לקרוא ספר עם שם כזה! גם את!].
הסיפור הזה, שנראה על הנייר סתמי לחלוטין, מתברר כספר מקסים, מצחיק, שכתוב בגאונות ובעיקר מראה שהדברים הכי טובים לפעמים נמצאים ממש לידנו, ומרוב ספרים שמלאים ביומרות ומהפכות ודרמטיות סביבנו- אנחנו לא תמיד שמים לב שדווקא היופי נמצא בפרטים הקטנים.
ואומרים שגם אלוהים נמצא שם.

"אהבת אמת היא הדבר הטוב ביותר בעולם, חוץ מסוכריות נגד שיעול. כולם יודעים את זה."

בשנה שעברה היה לנו מיצ"ב [או מפמ"ר] בלשון, שהיה עתיר בטקסטים שהקשר ביניהם לבין המושג "עניין" הוא מקרי בהחלט. והטקסט הראשון היה על תנועות נוער. יותר נכון, זה היה עלון פרסומי לתנועות הנוער באשר הן. ונחשו מה הייתה השאלה האחרונה בפרק הזה של המפמ"ר/מיצ"ב/מבחןכלשה"ו?

"ישנם בני נוער הטוענים שהיום אין צורך אמיתי בתנועות נוער. חווה את דעתך על טענה זו ונמק אותה לפי הטקסט."

אני כבר פתחתי בנאום חוצב להבות על צדקת הטענה [אני ממש לא מעריצה של תנועות נוער, בלשון המעטה], אבל אז שמתי לב שאין בטקסט שום דבר שמאפשר לי להוכיח את זה, ושאני יכולה לפי ההוראות האלה רק להלל את תנועות הנוער ולהשמיץ את הנערים הנבערים וחסרי-האידיאלים שטענו טענה זו ובלה-בלה-בלה. אז כתבתי את מה שהממסד הרקוב רצה שאכתוב, אבל בתחתית הדף כתבתי פסקה ארוכה לא פחות למורה שלי ללשון, ובה התעקשתי שזה לא בסדר ששוטפים לי את המוח להשיב רק משהו מסוים, ושאני בטוחה שהאחראים על הצופים/הנוער העובד והלומד/בני עקיבא/התנועה לשימור חדי קרן ורודים, שילמו למי שכתב את הטקסט כדי שיכתוב עליהם רק דברים טובים.

המורה השנואה ללשון לא הגיבה ונתנה לי ציון 96.

כשסיפרתי על זה לידידי הסימניסט-לשעבר, אותו חלקכם מכירים בשם גווין, הוא צחק ואמר שבכיתה שלהם הם התחילו להתווכח עם המורה באמצע המפמשהו על שטיפת המוח המאוד לא סמויה שמתבצעת עליהם.

ולמה נזכרתי בזה? כי אני הגעתי למסקנה שה"ניו יורק טיימס", "דיילי טלגרף" וכל השאר מקבלים שוחד מכל סופר כושל כדי שהם ישבחו את הספר שלו בצורה שקרית בעליל. ובין הספרים האלה, נכלל גם הספר שעליו אני כותבת את ביקורתי זו.

***

הספר שומר הזמן הוא.. במילה אחת: מעניין.
בשתי מילים: לא מעניין.
בשלוש מילים: תרחיקו אותו ממני!

אני יודעת שהמוכרת בשבוע הספר מקבלת אחוזים על זה שהיא ממליצה לי על הספר שאף אחד לא קונה. אבל אני לא מאשימה אותה, לא הייתי רוצה לעמוד במקומה ב-11 בלילה בדוכן ספרים שאף אחד כנראה לא רוצה לקנות. השלמתי עם זה כשלא משנה איזה ספרים אמרתי שאני אוהבת, בדוכנים של ספרי הנוער תמיד המליצו לי על הספרים של ליאת רוטנר וסופרים ישראליים-ובלתי-נמכרים-כלשהם.
ובכל זאת, המוכרת הזאת גרמה לי לקנות את ה.. דבר הזה בכספי הפרטי ב-95 שקלים חדשים, ואני הולכת לתבוע אותה על זה שהיא מכרה לי ספר שאין בו כלום חוץ מחפירות נמרחות שחוזרות על עצמן ומנסות ליצור סיפור כלשהו ללא הצלחה ממשית. זאת אומרת... מיץ' אלבום היקר, אני יודעת שכתבת כמה ספרים פילוסופיים-אמוניים-הגותיים-רבי מכר וכולי. אפילו יש לנו אחד מהם בבית. אבל כנראה שסגנון הכתיבה הרגיל שלך הוא היחיד ששמעת עליו, כי בספר עלילתי, אתה יודע, צריכה להיות, אהמ, עלילה!

ברצינות, לא הבנתי מה הקטע של הספר חוץ ממסר "עמוק" ופשטני כלשהו על ניצול זמנך וחייך באופן נכון. ולמען השם, למה היה צריך את העלילה הקלושה ולא אמינה הזאת בשביל להעביר את המסר הזה? מיץ' אלבום, לא יכולת פשוט לכתוב עוד ספר פילוסופיה רגיל שלא יימכר לנערות [לא] תמימות ומסכנות כספר אמיתי?

ברצינות, מה שכתוב בספר הזה יכול להצטמצם מ-200 ומשהו עמודים ל-20 ומשהו. וגם זה בחסד. כי מה שקורה [או יותר נכון, לא קורה] בספר הזה פשוט לא ראוי להיכתב על דפים.
הכתיבה- פשוט חוזרת על עצמה שוב. ושוב. ושוב. עד שנראה לך שאתה צריך לאשפז את עצמך כי אתה רואה כפול. וחוץ מזה היא ממש רגשנית, כולם בוכים 24/7 כי מישהו שבר את ליבם או עומד לעשות את זה- וב"כולם" אני מתכוונת ל- 2.5 הדמויות שיש בספר.
הדמויות- פתטיות, רגשניות ולא אמינות! תמצאו לי את המיליונר שאוהב את אשתו אבל לא מספיק בשביל לספר לה שהוא עומד "לחיות לנצח", ושעוד מאמין באמת שזה יקרה אם יקפיאו אותו.
ועכשיו באמת- בבקשה תמצאו לי סופר שבאמת מכיר נוער ולא חושב שכל המתבגרות שונאות את הרגליים שלהן או מה שלא יהיה ורוצות שהבחור הכי חתיך בשכבה יתייחס אליהן.

אז כן, הספר הזה הוא בזבוז של זמן. וזה אירוני, כי דווקא הוא אמור ללמד אותך לנצל את הזמן באופן נכון. ולפי דעתי, הניצול הנכון של החיים שלכם הוא בשום פנים ואופן לא לקרוא אותו. בסוף תמצאו את עצמכם עובדים בשטיפת המוח של הנוער הקלוקל על ידי כתיבת שאלות מעצבנות מאוד למפמשהו בלשון.

אני חייבת לפתוח בזה- זאת רק אני, או שהכריכה נראית כמו העצים של דוקטור סוס?
ברצינות, זה לא מתבקש?
או שזאת רק אני שצריכה שהאח שלה יגיד לה בעדינות מרומזת: " איזה עצים, סתומה, זה הסבאים האלה, נו, איך קוראים לזה...סביונים! מה הקשר לעצים בכלל?"
כנראה שכן.

*****

כדור הארץ מאט את מהלכו. לאט הכול משתנה. בעלי החיים, מזג האוויר, אפילו כוח המשיכה, אבל מי שעובר את השינוי הכי גדול אלה בני האדם. הם הופכים להיות פרנואידים, מפוחדים, מתגוננים, תוקפניים. קבוצות דתיות מתכנסות ומחכות לסוף העולם, היפים מנסים להמשיך בחיים לפי אור השמש, אבל גם אלה שמנסים להמשיך כרגיל נתקלים במכשולים- מחלות חדשות בלי הסבר, הפשעים שרק מתגברים, הסכנה שפתאום נמצאת מכל כיוון, ובעיקר ההרגשה שכדור הארץ גוסס ולנו אין מה לעשות.
כי כמו שאמרו כאן, הזמנים האלה בכלל לא מופלאים.
הם מפחידים מאוד.

רק ש...אולי, רק אולי, הם יכלו להיות קצת יותר מעניינים, לפחות.

*****

אני ממש שונאת כשאומרים "אם סוזן קולינס/ ג'יי קיי רולינג/ ריק ריירדן היו כותבים את הספר הזה, הוא היה יוצא הרבה יותר טוב." כי אולי זה נכון, אבל אי אפשר להגיד את זה על כל ספר עם רעיון נחמד וביצוע לא משהו, וחוץ מזה- סוזן קולינס, בסופו של דבר, לא כתבה את הספר הזה, אלא זה היה רעיון של מישהו אחר! מה ההיגיון באמירה הזאת?
ובכל זאת, זה מה שחשבתי בקריאה השנייה של הספר. לא חשבתי על סופר ספציפי, אבל עדיין...קארן תומפסון ווקר עלתה על רעיון ממש מקורי ומיוחד. אז חבל שהיא כתבה אותו מנקודת מבט כל כך מעצבנת, ובצורה כל כך...אני לא יודעת, מדברית? O.O זאת אומרת, מדכאת ויבשה וכבדה.

הספר מסופר מנקודת המבט של ג'וליה, ילדה בת 11 שלפי הכריכה האחורית של הספר היא "גיבורה מכמירת לב ומיוחדת במינה". אבל כולנו יודעים שכותבי-הכריכה-האחורית של ספרים הם פושעים נגד האנושות, אז אל תבנו על זה.
לפי התיאור שלי, ג'וליה היא אדם פסיבי, משעמם ואדיש, ובאופן כללי היא לא עושה כמעט שום דבר חוץ מלשבת, להתבונן, ולשתוק. לשתוק כשאמא שלה בוכה בגלל ההומלס שהיא דרסה, לשתוק כשסבא שלה אומר דברים מוזרים שאמורים לעורר חשד, לשתוק כשהיא מגלה שאבא שלה בוגד באמא שלה, כשהחברה הכי טובה שלה נוטשת אותה, כשחברה שלה שממש נואשת לתשומת לב מההורים שלה עושה לעצמה קעקועים וקרחות ועומדת לברוח מהבית עם מישהו שהיא הכירה באינטרנט.
לא אכפת לך מכלום?

הספר גם כתוב בצורה מאוד לא אחידה- רגע אחד יש תיאור מפורט, כמעט כמו מאמר מדעי, של קריסתו האיטית של כדור הארץ, וברגע השני ג'וליה מתייסרת כי אין לה בגדים יפים או כי אף בת מהכיתה לא התייחסה לזה שיש לה יום הולדת. ובגלל שילדה בת 11 היא גיבורת הסיפור, אז גם בתיאורים המפורטים עדיין לא ברור ממש מה קורה מחוץ לאמריקה הצפונית באותם זמנים [נו באמת- למה בכל הספרים הדיסטופיים רק אמריקה שורדת?], ועוד כל מיני שאלות שנשארות לא פתורות.
וגם, כל פעם שבה ג'וליה מתארת איזה אירוע דרמטי, היא מספרת על כמה דברים ספציפיים שנחרתו לה בזיכרון ממנו, למשל: "אני זוכרת את אמי נשארת ערה בלילות לבנים, מנקה את הבית כי לא הצליחה להירדם באור השמש."
זה אולי נותן אמינות, אבל בשלב כלשהו זה כבר מתחיל לעצבן, כי זה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים.

בעצם, הסופרת לא ניצלה את הרעיון המעולה של האטת כדור הארץ ובמקום זה התמקדה בג'וליה המשעממת ובחייה האמריקאיים המשעממים והצפויים וב"התבגרותה" הפתטית. וזה ממש חבל, כי באמת יכל לצאת כאן ספר טוב בהרבה. אבל כל התיאורים על איך אמריקה ניסתה להמשיך כרגיל למרות כל האחרים שהשתגעו, הילדות עדיין קנו אחת לשנייה בלונים ליום הולדת והלכו למסיבות והאנשים המשיכו לעבוד למרות השעות הלא-הגיוניות שנוצרו- כל אלה הורידו את הרמה של הספר.

והסוף? מדכא מאוד מאוד, וחסר תקווה. לפי זה, כל בני האנוש ממשיכים לסבול משעות אור וחושך מתמשכות ולא יכולים לצאת מהבתים וכולם גוועים לאיטם...הייתי מצפה למשהו יותר מקורי, איזה טוויסט בעלילה, משהו פחות כבד. אבל כנראה שבגלל האטת כדור הארץ, לסופרת האט גם המוח והיא לא הצליחה לחשוב על סיום.
ואני לא מאשימה אותה- אחרי שקוראים את הספר, יש הרגשה חזקה מאוד שאם לא כדור הארץ מאט את מהלכו, לפחות אתה כן.

"זהו לא הסוף. זהו אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל, זהו, ייתכן, הסוף של ההתחלה." [צ'רצ'יל]

בשל עצלנות קלינית, זו ביקורת על כל הספרים בסדרה

אהה, איזה כיף. סוף סוף ביקורת נטולת ציניות למהדרין.

התחלתי לקרוא בגיל 4, אבל המפגש הראשון שלי עם הארי פוטר היה דרך הסרט דווקא. הייתי אז כבר בת 5- גן חובה, ואמא שלי שיחדה אותי שאם אסכים לעבור את התהליך הנעים הקרוי "טיפול כינים", אני אוכל אחר כך לראות את הסרט "הארי פוטר" שעמד להיות משודר בטלוויזיה במוצ"ש. אז הסכמתי, ובאמת אני לא זוכרת את פליית הכינים מהראש שלי אלא יותר חלקים נבחרים מהסרט עצמו- ומשום מה, בעיקר את מצנפת המיון על הראש של הרמיוני.
ואז קראתי את הספר הראשון, בערך שבוע אחר כך, ואני ממש זוכרת את זה- הבית של סבא וסבתא שלי, המיטה הנפתחת האדומה, ואני קוראת את הכריכה האחורית של הספר לפני הקריאה עצמה. אני אפילו זוכרת שבין כל הסופרלטיבים, היה מישהו בשם אסף מאיזה עיתון ישראלי, שאמר שהוא נשאב לספר לכמה שעות קסומות ויצא מחייך, והתפלאתי- איך הוא קרא את הספר בכמה שעות? זה ספר נורא ארוך! [תזכרו, הייתי בת חמש.]
ואז, ריפרפתי על הפרקים הראשונים אבל התחלתי לקרוא באמת מפרק 8- המורה לשיקויים. להפתעתי- בספר היו המון טעויות! בסרט זה בכלל לא היה ככה! רק אחר כך הבנתי שהספר היה קודם לסרט...

אחר כך קראתי את שני הספרים הבאים, שגם הם היו שייכים לסבא וסבתא שלי. ואז, באמצע כיתה א', סבא שלי קנה לי את הספר הרביעי. הייתי קוראת אותו מתחת לשולחן...את הספרים מס' 6-5 הלכתי לקנות יחד עם אמא שלי, ואת הספר השביעי קנו לי בחנוכה של כיתה ג'- רק אז הוא יצא בארץ.גמרתי לקרוא אותו עוד באותו ערב.
ומאז קראתי את כל הסדרה, שוב ושוב, אינספור פעמים (למרות שאחי הקטן השחית אותם לחלוטין כשהוא למד לקרוא בעצמו).

בהתחלה היו המון דברים שלא הבנתי בספר ["אמא, מה זה דגנרט?" כן, זה הופיע בספר השישי], וביניהם הרמיזות על רון והרמיוני המאוהבים. היום אני מרגישה כל כך מטומטמת, כי זה מופיע גם בסרטים [מיותר לציין שראיתי את כולם, כולל מרתון שהיה בשבוע שעבר] כבר מההתחלה! בכלל, הבנת הרמיזות-שאמורות-להתבהר-בסוף-הספר לא היו הצד החזק שלי עד גיל 12 בערך, במיוחד אם אלו רמיזות שמתבררות רק אחרי כמה ספרים או בספר האחרון.
לכן היו המון קטעים שעד כיתה ו' נשארו תמוהים בשבילי...
**סיפור קטן ומוזר: בליל יום ההולדת של הארי [תודה לבלגית המעופפת שהזכירה לי], השנה, חלמתי על עלילה של ספר שמיני שאני נמצאת בתוכו. ברצינות. אולי כי תמיד הייתה לי פינה חמה בלב ליום ההולדת של הארי פוטר, כי הוא חל רק 12 ימים אחרי שלי.**
ועכשיו, בואו נדבר על הספר עצמו.

רולינג יצרה סדרת ספרים מדהימה, סוחפת, שהייתה העולם שלי כשהייתי קטנה בהמון מובנים, עולם שיש בו הכול- כישוף וספרים ומלחמה וינשופים וחברויות ובגידות וצחוק ואובדן ואהבה ושנאה וסודות ובעיקר, יש בו הרבה קסם- כי אולי רולינג היא לא קוסמת, אבל היא בהחלט יודעת לכשף אותך ולשאוב אותך לעלילה, ולייחל שגם אם עברת את גיל 11, הינשוף מהוגוורטס עוד יבוא. עד היום אני מרגישה שהדמויות בספר הן חלק מחברי הילדות שלי, כי הן כל כך אמיתיות וליוו אותי כל כך הרבה זמן.

אז כן, הארי פוטר מצליח לכבוש אותי גם כמעט 10 שנים אחרי שהתחלתי לקרוא אותו. ואם אני מצטערת שקראתי את הספרים, זה רק כי אני לא יכולה להיות מופתעת כל פעם מחדש.
אבל עדיין, זה לא מוריד בעיניי מערכם של הספרים.

אני לא חושבת שלספרים יש מטרה נסתרת או משמעויות [כמו למשל, התיאוריה שהספרים מבוססים על השואה]. אולי בעצם יש להם מטרה אחת, והיא- לגרום לקוראים להאמין שיש ספרות טובה שמגיעה לכולם: גם למבוגרים, גם לנוער וכן, גם לילדה בת חמש עם קרקפת שורצת כינים.