אעז לדבר בשם הרבים ואומר שכל מי שקרא את הספר- כשהחזיק בו לראשונה, קפא על מקומו אחרי קריאת התקציר המסקרן וחשב-לקחת את הסיכון עם העלילה המקורית והמגניבה הזאת למרות הסגנון המעורר פלצות (?) - ידע , בתוך תוכו , שזה אחד מהרגעים האלה, המיוחדים, שבהם לספר יש השפעה הרסנית. או שתתאהב בו חזק או שתתאכזב מרות.
כן, בכל לקיחת ספר יש סיכון , כמו יציאה לדייט ובכל קריאה של ספר חדש מתרחש תהליך היכרות רציני, עם עליות ומורדות.. לפעמים יש לפני ואחרי, לפעמים יש התרגלות והסתגלות ואפילו יש את הנחמדים האלה, הזורמים והמזרימים שכל כך כיף איתם והם אפילו גורמים לנו להתאהב בהם ( רק כשמתבגרים ומחכימים, תוהים איך זה קרה עם כמה מהם ומעלים את רף ההתאהבות).
עם "החור שברעש", אגדיר את ההיכרות ככזו שמובילה להתאהבות באופן איטי אך בטוח.
למה איטי? כי בהתחלה יש הרבה קשיים/בעיות- בעיות בתקשורת, בסגנון הכתיבה, בהתחברות לדמויות, בציפיות וכיוצא בזה.
למה בטוח? כי לאט לאט ה"בעיות", הופכות ל"פשרות" ומ"פשרות" להתאהבות כוללת.
אנסה לפרט את אותן קשיים /בעיות: עלול לכלול ספויילרים!
סגנון הכתיבה - תיאורי באופן מספק כי מנגיש ויזואלית את המחשבות של הדמויות ודרכם את האופי שלהם אך יבש נורא, חסר עומק, מבלבל ומהיר. מדובר בעולם שהוא במידת מה "חייזרי" וצריך ללמוד את השפה מאפס ואכן, לאט לאט התקשורת הופכת לטבע שני אבל סגנון הכתיבה שמתאר את העולם והדמויות כל כך יבש ושטוח שהוא מייצר עלילה ודמויות פשטניות שאנו מנותקים מהם רגשית. לוקח זמן להתרגל לעובדה שנחווה הרבה מסגנון ההתבטאות הילדי ,המתגונן ,המתחמם מהר של טוד, שהוא אמנם הדמות הראשית אך הוא עדיין ילד וכיוון שאין הרבה דמויות נוספות שנשארות קבועות עד הסוף,זה דורש מאמץ מצידנו (עד לרגע ההתאהבות בטוד , כמובן,שאז זה כבר לא מפריע). אפשר להגיד בהכללה גסה, שקודם מתאהבים בעלילה והרבה אח"כ מתאהבים גם בדמויות אז זה, כאמור, דורש מאמץ וסבלנות.
התייחסות לרגש- הניתוק של העולם הדמיוני מהרגש דוחס אותו לתוך ריבוע רעיוני. כולם חיים בעיר גדולה עם שם מוזר , מאוכלסת רק בגברים , עם אותם דרכי מחשבה. אין עבר,אין עתיד,רק הווה מלא בכעס, עצבות, פחד, דחפי אלימות, אפרוריות וגעגוע לעולם שמת. אין שמחה, אין גיוון, אין תכלית, אין תקווה. כאילו העולם הדמיוני רוצה להציג לנו מראה שדרכה נראה את עצמנו ואת החברה ונחשוב כיצד החברה גוזלת מהמתגבר את התמימות שלו, הורגת את הילד שבכולנו. לא קשה לנחש מה פטריק נס חושב שנמצא בלב האדם- גרעין טוב או רע. גם הדמויות עצמן, מאוד חד ממדיות - טוב או רע הם מושגים מוחלטים. רק עכשיו אני יכולה להתחיל לנתח את הסיבות לכל האספקטים הללו,כי אני מודעת לתכלית של הדמויות הרעות ולתפיסת עולמן (זה מתגלה לקראת הסוף)אבל בזמן אמת, כקוראת שלא מודעת לכל זה ולא מסוגלת להתחבר עדיין לרעיונות הפילוסופים הסמויים, יש בכל זה משהו מציק. ראיתי את חוסר העומק של הדמויות כמרכיבים ילדותיים וכביכול,חוסר התעמקות בדמויות.
אפילו עתה ,משסיימתי את הספר, אני סבורה שמדובר בקיצוניות רבה מדי שלא משרתת דחיפה לשינוי, להפך, אולי באה על חשבון המציאות.
קווי העלילה- יש משהו צפוי בעלילה- ב"סוד" שנרמז עליו בהתחלה שהוא איום למדי אבל מאוד נוכח במציאות היומיומית שלנו אז לא קשה לנחש מהו, בעובדה שכביכול אין התיישבות אנושית נוספת אך זה ברור מאליו שיש , בסגנון המופע של טרומן שסובב סביב טוד , בהיחלצות של הדמויות ועוד כאלה דוגמאות שקצת הרסו לי את ההנאה, אבל ההתחברות לדמויות, הטלטלות הרגשיות והסוף המפתיע - החזיקו אותי מרותקת ופיצו אותי בגדול.
אז עם כל זה, ואולי למרות כל זה , אתם תתאהבו.
גם למדתי דברים חדשים מ"חור שברעש", בהרבה מובנים-עלילתיים,חברתיים,רגשיים. למדתי שאפשר לחזור על אותו משפט כמה פעמים כי זה מעצים את המסר/תחושה. למדתי שכתיבה יבשה יכולה לגרום לקורא להתאהב בדמויות ובעלילה ואפילו לכתיבה ילדותית יש עוצמה משלה (סתמו:). למדתי שאם הייתי נולדת בעולם של טוד , היית מתרגלת לדרכי המחשבה שלהם ומפחדת כמוהם, מבנ"א שאי אפשר לקרוא את המחשבות שלהם. למדתי שכל הגברים משקרים, בעיקר לעצמם ושלכל מחשבה יש תוצאה בשטח , בדרך כלל באופן שמשפיע על כלל החברה.
אני מקווה לכתוב כאן תגובה על הספר השני, בקרוב. כבר לא יכולה לחכות!
