ביקורת ספרותית על יצורים יפהפיים - יצורים יפהפיים #1 מאת קאמי גרסיה
ספר טוב

---

*אזהרת ספוילרים קלים*

לאחרונה הגעתי למסקנה שסופרות פנטזיה כותבות את הדמות הראשית שלהן לפי איך שהן היו רוצות להיות בעצמן. טוב, בעצם, לא כל הגיבורות האלה מושלמות לחלוטין באופן סופי ונחרץ, אבל כן, יש איזו תחושה עמומה שהסופרת מעצבת את הדמות לפי המראה, ההתנהגות והכישורים שהיא רוצה שיהיו לה או לפחות רצתה שיהיו לה בגיל 16- עובדה שרוב הגיבורות האלה מתנהגות כמו נשים לכל דבר וממש לא כמו מתבגרות (להוציא אולי את קאסיה מ"הבחירה", שמתנהגת כמו בת 11 מעצבנת במיוחד וגם זה בחסד).

אבל כאן, לשמחתי, העובדה הזו שימחה אותי בהיעדרה.

נכון, אפשר לראות שדווקא נשים כתבו את הספר, לאור התיאור המפורט של הבגדים של לינה- כשגיבור הספר הוא בן, למען השם!
אני יודעת שזה נשמע סטריאוטיפי, אבל כמעט אין סיכוי שמישהו בן 16 ישים לב שחברתו לובשת מעין שמלת-טוניקה שחורה עם תחרה שגרמה לצבע העיניים הירוק והייחודי שלה לבלוט, מגפיים צבאיים מרופטים אבל יפים, מעיל ארוך עם חגורה נקשרת מאחור, עגילים כסופים, שרשרת תליונים ושיערה הסתלסל על גבה בבקבוקים שחורים, וזה ביום הראשון כשהוא סתם רואה אותה במסדרון.

אבל חוץ מזה, לינה נשמעת באמת כמו מתבגרת- לפחות יותר מאשר גיבורות אחרות. היא מעט נוירוטית, קצת היסטרית, ומפחדת להיות שוב התלמידה הדחויה והמוזרה, ואכפת לה מה חושבים עליה, ולא כל משפט שלה הוא "שנון" ו"חכם" ומתחכם ועמוק והו כה דרמטי, כמו שנהוג בכמה וכמה ספרי נוער. היא באמת נשמעת אמינה- לא כמו סופרים שיצאה להם דמות מושלמת מדי, אז הם החליטו פתאום לתת לה התקף זעם כדי שהיא לא תהיה לגמרי מרי-סו. אלא היא באמת כמעט נערה אמיתית בת 16, עם יתרונות וכישרונות ועם חולשות, כמו שאר הדמויות- ומאוד מצאה חן בעיניי היכולת הזו לדייק ככה באמינות של דמויות. במיוחד כששתי סופרות כתבו יחד את הספר, דבר שנשמע דווקא כמו מתכון למריבות וקטנוניות, מה שבוודאי לא עושה טוב לתוצאה הסופית. אבל הנה ההוכחה שאפשר.


ועכשיו לעלילה.

הספר מאוד מקורי לדעתי; הוא משלב גם פנטזיה, וגם ביקורת חברתית מאוד רלוונטית.
לגבי הפנטזיה: הרעיון חמוד מאוד ומקורי- סוף סוף הבת היא זאת עם כוחות העל או מה שלא יהיה!- שכתוב בצורה חכמה ומאוד מעניינת, לא דמיוני בצורה מופרכת, עם מעט קטעים קצת מוזרים מדי-אבל סך הכול כתוב טוב וחכם, לא מפוזר והזוי כמו שקורה לפעמים.

אבל לגבי הביקורת החברתית יש לי הרבה מה להגיד.


אני גרה במקום שקצת דומה לגטלין, העיירה שבה מתרחש הסיפור. לא זהה לגמרי, אבל יש חלקים שדומים באופן חשוד. זאת עיר בהתהוות, עם כל הריכולים וההתעסקות באנשים אחרים של מקומות קטנים יחסית, והיא מאוד מאוד אמריקאית.
ליתר דיוק, ברוב המקומות בה אתה מרגיש כאילו הטיסו אותך לשכונה אמריקאית בורגנית טיפוסית, עם בתים פרטיים ענקיים וחצר גדולה שמקיפה את הבית ואנשים ברחוב שמדברים אנגלית והכול. אנשים יצרו לעצמם כאן אמריקה קטנה. בגלל כל זה, אני יודעת להגדיר מה נחשב אמריקאי- באוכל, בלבוש, בדיבור- ואני יכולה לגלות אם אתה כזה עוד לפני שתפתח את הפה. אני חושבת שהמשפחה שלי היא באמת במיעוט של האנשים כאן שאין להם אפילו אזרחות באמריקה, שגרה בבניין, ושלא טסה לחו"ל מדי פעם לבקר את המשפחה.
ולכן, כשקראתי את התיאור של גטלין, המחשבה הראשונה שלי הייתה "וואו, אתם בטוחים שלא כתבתם את זה על השכונה שלי?", כי זה הזכיר לי כל כך הרבה דברים שיש גם פה.

למרות זה, המקרה של גטלין קיצוני יותר, בגלל התקיעות בעבר והחטטנות האינסופית והשנאה הלא-מוסברת ללינה. אני חושבת שכל הבעיה נוצרה כי האנשים שם פשוט היו צרי אופקים, פחדנים וטיפשים, שלא מסוגלים לקבל משהו אחר, או לפחות מסכימים שהוא יהיה בחברתם רק כדי שיהיה להם על מי לרכל.
אני חושבת שגם האיזכורים החוזרים של הדמיון לספר "אל תיגע בזמיר", אומרים שתמיד תהיה פה גזענות, תמיד תצטרך להילחם באנשים טיפשים ותקועים. גם אם יש לך כוחות על ואתה יכול לפוצץ את כולם (במקרה בטעות בכוונה).

*****

"יצורים יפהפיים" הוא ספר שאמנם מלא בסודות אפלים ושנאה עיוורת, אבל הוא מצליח להיות גם כיפי וזורם ומצד שני לא דבילי וקליל. הוא אולי ספר שמיועד בעיקר לבנות, אבל לא כי הוא תבניתי וצפוי ואידיוטי- פשוט כי יש במרכזו סיפור אהבה ואובר-תיאורים של המראה של לינה.
אבל סך הכול, הוא ספר מתוק ומקסים שכיף נורא לשקוע בו כמה שעות ולשכוח מהכול. כזה ש- עם כל הקלישאה- מתכרבלים איתו בחורף מתחת לפוך עם משהו חם ומתוק, ונהנים גם מהקיטש שבו. מין ספר חורפי כזה.

"אין בנמצא מידה טובה שהרכילות אינה יודעת לכלות." (המלט)

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש השקנאית
» ביקורות נוספות על יצורים יפהפיים - יצורים יפהפיים #1